פרוזה | נסיעתו המסתורית של אבא לצפון

"אבא שלי מאחר כי הוא רוכב על מזחלת שלג רתומה לאיילי זהב רכי פרווה בין כפרי הדרוזים. הקורבן שלי לא נישא לשווא. אבא שלי בצפון. אבא שלי גיבור." סיפור קצר מאת ירדן בן־צור

עידו מרקוס, פרט ממיצב בביאנלה לרישום – ירושלים, בית האמנים, 2016

.

לפלנד

מאת ירדן בן־צור

 

השעה ארבע וחצי אחר הצהריים. השנה אלף תשע מאות תשעים וחמש. אני ילד אורנים רחוץ, מתנדנד על כיסא הנדנדה מקש בדירה בקומה הרביעית בשכונת נאות שושנים שבחולון, שנקראת על שם מרבדי השושנים האינסופיים שבגינה הציבורית שמשתרעת מתחת לבניין שלנו ברחוב התחיה עשרים ושבע. השיער שלי ארוך וריחני, חרוך־שמש, והרטיבות מדביקה אותו לצידי הראש כמו וילונות תחרה מוכתמים. כשהייתי תינוק היו לי תלתלים בגון החלמון, ואמא שלי הפרסייה, שדחפה את עגלתי ברחובות הצחיחים של חולון, נחשדה כאומנת של ילד שוויצרי (ובאמת הייתה כזו אי פעם בציריך בחייה הקודמים, אבל זה אינו ממין העניין). שערי השחיר עם השנים ואני נושא עימי לכל מקום את פרצופה היפה־עצוב של אמי, גם כשהוא אינו הולם את כוונתי – שפתיי עבות ועיניי חומות וגדולות מדי, וכתמים סגולים מתפשטים מתחתיהן. אמרו לי פעמים רבות מדי שאני יפה כמו ילדה, לכן ביקשתי כובע מצחייה סגול עם נגיעות תכלת של השרלוט הורנטס מהאן־בי־איי (השם שרלוט הצטלצל יפה באוזניי), ובמקומו קיבלתי כובע של המילווקי באקס, שונה להכעיס – ירוק ברובו, עם מצחייה סגולה. בלעתי את העלבון – אני חובש אותו הפוך וככה אי אפשר לטעות בי. עכשיו אני ילד שובב מסמטאות מילווקי ולא ילדה עברית עגומה. אח, שרלוט.

בקיץ הבא תעקור המשפחה לשוהם, יישוב לבן ומלאכותי על גבעה בפאתי נמל התעופה, אבל כעת גבולות העולם שלי עוד נמתחים כחבלי כביסה בין החולות העירומים ששוכנים מזרחית לשכונה, ביתה של סבתי ברחוב שנקר (שרקדנים חגים בו במחול חושני לצלילי מוזיקת פלמנקו בבקבוק זכוכית שנמתח בקפיץ, שפעם טמנתי בתיק של אמא שלי, והגנבה התגלתה רק באמצע הדרך, כשהיא עצרה לפשפש בו נוכח הכובד הלא צפוי), המתנ"ס השכונתי, בית הספר "הס", וחנות הכלבו של יעקב, שבימי הולדת כיתתיים אני מורשה להיכנס לאגף האחורי שלה, ולבחור את אחד מפסלי החרסינה הרבים שעומדים בו בשורות ממושמעות על מדפי מתכת. חסידה, שועל, כלב דלמטי, תן גמיש, פיל או רקדנית בלט עד לתקציב של חמישה־עשר שקלים, או עשרים וחמישה – אם מדובר בחבר טוב במיוחד.

בחלונות הבית הגדולים יש חור קטנטן, נקב ירי של רובה אוויר, צלקת חיים שהותיר הדייר הקודם. בשלב מוקדם מאוד הבנתי שחי כאן מישהו לפנינו, ומכך הסקתי שכשנעבור לשוהם בעוד שנה יגור כאן מישהו במקומנו. ילד אחר יצמיד את רגליו לקורות החדר שלי ויטפס עד למשקוף. ילד אחר יתחבא על דוושת שולחן התפירה הישן. זו הידיעה שכאבה לי יותר מכול, כשבאחר צהריים אחד בחוף ירושלים סיפר לי אבא שאנחנו עוזבים את חולון, בדיוק ברגע שבו התרוממתי מגל שלא הצלחתי להכריע בבעיטת קראטה והוא הצמיד אותי אל החול. מי מלח נקוו באוזניי וביקשתי מאבי שיחזור על זה שוב, וכשחזר נתתי לגל גדול לכסות אותי בלי מאבק. לחולון עברנו ממושב קטן בנגב המערבי, שבו ניסו ההורים שלי להיות איכרים. כשנולדתי השכיב אותי אבי עטוף בחיתול בד בארגז הפלפלים בשדה. הפועלים הערבים שיחקו איתי כשקטפו את הפלפלים הצהובים, פיתוח חדש של מכון ויצמן, ואני צחקתי אליהם מהארגז בלי לדעת דבר על מכון ויצמן, על ערבים או יהודים, ובעצם, לא הרבה פחות משאני יודע כעת.

ואולם המושב המערב־נגבי הוא העבר, ואילו שוהם היא העולם החדש, שאליו אפליג רק כעבור שנה ברנו חמש האדומה, כמו ספן שעוזב את ליסבון מערבה, מניח מאחוריו את כל המוכר והידוע ויוצא אל הלא נודע. ההווה המוחלט הוא חולון, שבמורד הדיונות שלה אני גולש על מכסה אסלה שבור, ומטפס אל עץ השקמה הבודד, ובצילו אני קורא עם אבי את "פנג הלבן" או "אן מאבונלי". ההווה המוחלט עוד יותר, באחר הצהריים החמים האלה של תחילת מאי, הוא הציפייה לאבי. כיסא הנדנדה תלוי בוו ממתקן ברזל מעוקל שהוריי מצאו ברחוב וצבעו בצבע שמן שחור. רגליי הקצרות בקושי מגיעות לרצפה ואני בוטש באוויר כדי לקבל תנופה. כבר לפני שבוע קבענו שנלך לסרט בדיזנגופסנטר בתל אביב.

תל אביב היא בגדר שמועה רחוקה שנתגלתה כממשות. שלא כמו שוהם קיומה נהיר לי ומתרכז כולו סביב הדיזנגופסנטר, שהוא הלב הפועם של העיר הגדולה שמעבר לכביש של אָזוֹר. ובדיזינגופסנטר הזה יש דבר אחד נפלא שאין בחולון על חולותיה ושושניה – בית קולנוע. בחולון בתי הקולנוע הם מבני ענק נטושים, שהלובי שלהם הוסב לחנויות עודפים של חברות הלבשה תחתונה והם נושאים שמות מלאי הוד כמו "ארמון" או "רינה". הקניון שיכיל בית קולנוע חדש עוד לא נבנה. בחמש יחזור אבי מהעבודה וניסע יחד לסרט. לא חשוב איזה. העיקר שהאולם יוחשך. שקולות פיצוח הפופקורן יעשו את החשיכה פריכה. שאם אגשש ימינה, אמצא את זרועו השעירה. אני מתנדנד על נדנדת הקש. אני שומע את קולה של אמי בטלפון החוגה הלבן שבמטבח. "עם מי את מדברת?" אני צועק לה, "זה אבא," היא עונה, כצפוי. "תשאלי אותו מתי הוא בא." "תכף, צליל," היא עונה. כשהיא חוזרת פניה הדומות כל כך לשלי נוקשות וחסרות הבעה. אנחנו דומים כל כך שאני מזהה כל נימת הבעה בפניה כאילו היו שלי. היא נראית כאילו היא רוצה לומר דבר־מה שאין היא יכולה לומר, ולבסוף היא אומרת את הלא ייאמר, בלחש: "אבא מאחר, אני לא בטוחה שיספיק". מאחר… למה שיאחר? הרי קבענו ללכת לסרט… ולמה שירצה להחמיץ דבר כזה?

אמא שלי מציעה לי לקרוא או להדליק טלוויזיה ולאכול משהו, ולחכות. אני רוצה לבכות. לא הייתי עצוב ככה מאז נולד אחי הקטן והעז לקרוא תיגר על שלטון היחיד שלי בבית, ובמשך כל הברית ישבתי מצוברח בחליפת הטריקו הסגולה שלי על כיסא המוהל המלכותי שהוקצה לי כפיצוי על האסון הכבד. אני לא מסוגל לשאת ערב רגיל פה בבית עם פיתה עם מרגרינה וביצה קשה מול הטלוויזיה או גרוע מכך עם ספר במיטה. כבר התקלחתי. הפסים הלבנים שחוצים את נעלי הפילה השחורות בוהקים בחדישותם. אני כולי נכון אל הקולנוע, מיועד לו, והוא לי.

אבל לפני שאני מגיע אל קצה המחשבה, אמא כאילו מנחשת את הלך הרוח ההולך ומתקדר שלי, ומוסיפה, "היתה לו פגישה בצפון", ואיבריי נעשים קלים במעט. זה יכול להסביר הרבה דברים… הצפון הרחוק. בעוד תל אביב הייתה שמועה שאומתה זה מכבר, ושוהם עוד לא עלתה על דל מחשבתי – הצפון היה מחוז אגדי, שנקשר בדמיוני לספר שאהבתי במיוחד על אלה קרי, הילדה מלפלנד. אבא שלי מאחר כי הוא בוודאי מתמסר למשחק בשלג עם אנשי הצפון היפים ומבשל להם קפה על גחלים לוחשות. אבא שלי מאחר כי הוא רוכב על מזחלת שלג רתומה לאיילי זהב רכי פרווה בין כפרי הדרוזים. הקורבן שלי לא נישא לשווא. אבא שלי בצפון. אבא שלי גיבור.

ובכל זאת, עודף הרגשות הזה – המעבר האלפיני מהציפייה הדרוכה, דרך האכזבה הקשה, ועד לקבלת הדין ורגש הגאווה המהוסס, עושה את שלו ואני מוכרח להפיג את המתח. פתאום אני ניתק מהנדנדה, קופץ לרצפה ורץ החוצה, לגינה, לשושנים. אולי אמצא שם מישהו לשחק איתו הנדזאפ או פאוור רינג'רס.

השושנים מסודרות קבוצות־קבוצות בערוגות ריבועיות על מלבן גדול כמו לוח שחמט גדול במרכז הגינה. מקיף אותן שביל אספלט מעגלי, ששורשיהם של עצי הפיקוס הגדולים מבקעים אותו וחורצים בו חריצים בכמה מקומות. שורש כזה הפיל את בר טרקטובסקי מהאופניים לפני חודש בדיוק. היא השתטחה פרקדן על האספלט. הפרצוף שלה נראה כמו מסיכת פנים של נימים פקועים ממודעה במגזין "לאשה". כשביקרתי אותה בבית, אמא שלה ביקשה שאגיד לה שזה לא נורא, אבל כשראיתי אותה צרחתי, כי היא הזכירה לי את פרדי קרוגר בסיוט ברחוב אלם (שראיתי רק קטע קצר ממנו ברצועת הצהריים של ערוץ 1, ודי היה בו להזין את סיוטיי במשך חודשים), וברחתי החוצה. היא נשארה שם לבכות, ואמא שלה אמרה לאמא שלי שאני פרא אדם.

עכשיו בר לא בגינה, וגם לא אף אחד אחר. כולם בצפון, או בדיזינגופסנטר. אני לוקח מקל ומתחיל לחרוץ את האדמה.
"מה קורה אולסטאר?"

אני מסובב את ראשי לילדה במכנסיים כחולים קצרים, חולצת בית ספר, ושיער אסוף בקוקו, עם פה קטן וחיוור ועיניים ירוקות.

"בסוף קנו לי פילה," אני אומר בחצי התנצלות. סיפרתי לאלינור בהתרגשות שליום ההולדת אני הולך לקבל אול־סטאר כתומות מ"נעלי נעורים" ברחוב שנקר, שהייתה שייכת לדוד הרצל הפרסי, כמו שרציתי, אבל במעמד הקנייה אמא שלי ניווטה בבטחה אל הפילה המזוברות. אלינור לא הייתה חברה טובה שלי כמו בר, גם לא הייתי מאוהב בה כמו בשי־לי, תמיד היא צצה בגינה ונעלמה מיד אחר כך, משאירה אחריה ענן של ריח שמפו מתקתק. לא ידעתי מי היו החברים שלה, למרות שהיא הייתה בכיתה שלי, אבל ידעתי שהיא מוקפת בהם, ובוודאי היו גדולים ממני ורחוקים מידיעתי.

"טוב אז פילה… שיהיה, אבל רצית אולסטאר, לא?"

"כן אבל אמא שלי אמרה שכתום זה צבע לא פרקטי."

"הבנתי. אם היא אמרה," היא צחקה, ואספה ענף אחר מהרצפה והורתה בו לעברי כמו בפתיחה של קרב סיף. שלפתי את הענף שלי מהחצץ והכיתי בשלה בהפתעה והוא מיד נשבר לשניים ונפל אל החול. אלינור צחקה, אבל כשראתה שזה מעציב אותי יותר ממה שניתן היה לצפות, שאלה, "למה אתה בעצם פה לבד?" כאילו היא בוגרת ממני, ובקיאה בנתיבות העולם והגינה, ויודעת שאני יורד אליה בחברת בר טרטקובסקי או נבו צרפתי, או אבא שלי, שלימד אותי לפני שנה לרכוב מסביבה בלי גלגלי עזר – ואף פעם לא לבדי. ואכן, זו הייתה ירידה נדירה מאוד, והסומק בלחיי לימד שהיא נעשתה בצעדים מהירים ובחזה כבד.

"אני ואבא שלי כמעט הלכנו לסרט."

"למה רק כמעט?" היא שאלה, אורבת לתשובתי.

היססתי, ולבסוף אמרתי, "כי הוא בצפון."

"איפה בצפון?" ירתה.

"פשוט בצפון, את יודעת, זה מקום רחוק ומושלג, בצפון," אמרתי לה וחשבתי על אלה קרי ועל מדרונות לפלנד הקפואים. "יש שם איילים ומזחלות וסוסי פרא, לוקח לפחות עשר שעות להגיע לשם, ויש שם אנשים שמדברים בשפה אחרת משלנו." כשחשפתי את הפרט האחרון, חשבתי על הפעם שבה אבא השאיר אותי באוטו כשירד לקחת משהו מהמשרד שלו ביפו, וילדים שניגשו אל הרכב דיברו אליי בשפה שלא הבנתי, כשחזר שאלתי אותו אם הגענו לחוצלארץ, ששמה נשמע תדיר במפגשים של המבוגרים בסלון הבית, וגם את מקומה המדויק של זו לא הצלחתי לתפוס מעולם.

אלינור פרצה בצחוק מתגלגל כזה, עד שהצלעות שלה רעדו.

"הצפון זה לא רחוק, הצפון זה בחיפה, אבא שלי עובד שם. הוא נוסע כל יום בבוקר וחוזר עד חמש". העיניים שלי התערפלו ולחיי נצבעו אודם.

הצפון לא בחיפה! זה לא יכול להיות… חיפה הייתה המקום שסבא וסבתא שלי גרו בו בדירה קטנה על הכרמל עם סחלבים במרפסת. בכל פעם שבאתי לשם הם החביאו את כלי החרסינה בארון. היה שם דיוקן שמן ענק של סבתא הנרייטה, ששלחה מבט חמור אל הטלוויזיה, שדיברה גרמנית של טוק־שואוז עם סבתא שלי, שלא משה מכורסתה. בכל חודש היינו נוסעים לשם ובעודנו מעפילים בדרך פרויד המתפתלת במעלה ההר, מזמינים מגש גדול של פיצה דומינוס, כי בשנים האחרונות הפסיק סבא להכין את צלי ההודו והאיטריות הרחבות, שהושקו ברוטב הצלי האדמדם, שהוגש בכלי פורצלן מעוטר והונח על מגש שהתגלגל בדחיפה אל הסלון. בכל מקרה חיפה הזו אמנם נתגלתה אחרי נסיעה בכביש ארוך וטובל בירק שעבר בין פרדס חנה וחדרה, אבל אין לה דבר וחצי דבר עם הצפון כפי שהבנתי אותו.

"את מדברת שטויות," לקחתי נשימה ואמרתי לה בביטחון, "חיפה זה בחיפה והצפון זה בצפון."

"אתה חושב שאם תגיד את זה, זה יהיה אמיתי?" היא שאלה בלעג חקייני והפטירה, "אני חייבת ללכת."

חושך ירד על הגן והאור מפנסי הרחוב שפך את הצל שלי על החומה כמו לוליין ענקי מדדה על קביים. פניתי הביתה. עליתי שפוף במדרגות. ומה אם היא צודקת? אבא שלי לא גיבור. אבא שלי פקיד עם חולצות כפתורים וחגורת עור מהוהה. הוא היה בסך הכול בחיפה. זה מקרוב בא. הסרט הוחמץ לשווא. רעשי הפיצוח. הסנוורים. הכול אבוד. כשחזרתי אמא שלי ישבה ליד הדלפק במטבח ואבא שלי טיפל במשהו שתסס על הכיריים.

"הכנתי לך ביצה רכה, רוצה?" הוא מרח לי מרגרינה על פרוסת לחם והניח אותה ליד גביע העץ החום הקטן, עם כתר החרסינה הלבן עם העיטורים הכחולים. אחרי שתיקה קצרה אזרתי אומץ ושאלתי אותו.

"אבא, איפה היית?" הבטתי בו בחוסר אמון.

"במג'דל שמס," הוא ענה, "זה בצפון, בערך שלוש שעות נסיעה, וכביש החוף כולו היה פקוק, נסעתי על מאתיים קמ"ש כדי להגיע, אבל לא היה לי סיכוי הפעם."

הרגשת ניצחון מילאה אותי, מָדל שמס?… שיננתי את השם כדי להגיד לאלינור למחרת בבית הספר, אבל אמא ואבא הביטו זו בזו באופן משונה. חששתי שיתחילו לדבר עליי באנגלית, אבל אבא פלט פתאום, "מחר לא תלך לבית הספר." בלעתי את רוקי. "אנחנו עושים ביחד יום כיף. פתחו בדיזינגופסנטר מקום של מציאות מדומה," וכשהמשכתי לבהות הוסיף, "אתה מרכיב משקפיים מיוחדים ויכול להיכנס לעולמות אחרים לגמרי."

"אחרים לגמרי מחולון?" שאלתי.

"כן," ענה אבא בלי להסס.

"אחרים כמו לפלנד?" המשכתי להקשות.

"כן, כמו לפלנד… אני מניח," ענה אבי והביט באמי בתמיהה.

 

 

ירדן בן־צור, יליד 1986, כותב ומתרגם שירה מגרמנית, סטודנט לתואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב, ועוזר מחקר במכון מינרבה להיסטוריה גרמנית.

 

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "תרנגול קרבות", סיפור קצר מאת ארנון מילוא

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הגות | מותו המתמשך של המחבר

"בתור טראנסית מזרחית מצופה משירה לכתוב כך וכך, להתנהג כך וכך, להילחם כך וכך. בשלב מסוים היא נלחמת על הפריבילגיה 'שלא לייצג', כחלק מהאוטונומיה שהיא תובעת לעצמה". תדהר ניר על המלכוד של מנגנוני ההזדהות הקולקטיביים

אסף רהט, מתוך הסדרה "תל אביב בוערת", טכניקה מעורבת על מגזרות נייר, 2018

.

מותו המתמשך של המחבר: המלכוד של מנגנוני ההזדהות הקולקטיביים

מאת תדהר ניר

.

תארו לעצמכם משוררת בשם שירה (שם בדוי), משוררת טראנסית ממוצא מרוקאי. בתחילת דרכה האמנותית כתבה שירי כאב, זעם ומחאה על חוויותיה האישיות הנובעות מהסטטוס המגדרי שלה, ממעמדה החברתי, ובשל כך היא זוכה בהכרה ממסדית, כתביה זוכים לתהודה ציבורית וכדומה. אלא שבשלב כלשהו היא מחליטה שמאסה בייצוג, ומעתה היא מעוניינת לכתוב מבלי שום קשר לזהותה המגדרית, האתנית וכדומה. מי שחיבק אותה קודם, קורא לה היום "מתקרנפת", "אליטה", ומציגהּ כמי שנכנעת להגמוניה התרבותית שבה נלחמה עד כה.

תאוריות ביקורתיות בנות זמננו עוסקות לא מעט בשאלות של זהות ומבקרות תאוריות מוקדמות יותר שהזניחו, לכאורה, נושאים כאלו. כך אסכולת בירמינגהם, או "לימודי התרבות הבריטיים", חברה לעוינות הפוסטמודרנית כלפי הדור הראשון של התאוריה הביקורתית — אסכולת פרנקפורט, שפעלה מהמחצית הראשונה של המאה העשרים. אנשי אסכולת פרנקפורט הפכו בעיני רבים מהעוסקים בתאוריות עכשוויות למיושנים במיוחד לאור מושגים שהרבו להשתמש בהם ושלכאורה הוכחו כבלתי רלוונטיים היום, מושגים כגון "תודעה כוזבת", "ייצוג", "אוטונומיה". אנשי אסכולת פרנקפורט גם הואשמו באליטיזם תרבותי בשל הביקורת החריפה שהפנו כלפי חרושת התרבות ותעשיית הבידור. אך האם היריבות הזאת מוצדקת? דאגלס קלנר, פילוסוף וחוקר תקשורת, טען שלמרות כמה הבדלים, אסכולות פרנקפורט ובירמינגהם אינן רחוקות זו מזו כפי שמקובל לחשוב, וניתן אף לערוך ביניהם סינתזה מועילה.

אכן, כאשר בוחנים מקרוב את עבודותיו של סטיוארט הול, ממייסדיו של תחום "לימודי התרבות הבריטיים" ואחד מחוקרי התרבות והתקשורת החשובים בימינו, ניתן למצוא בו מעין עמדת ביניים המחברת בין שתי האסכולות המרכזיות האלה: עמדה שמושפעת הן מהביקורת הפוסטמודרנית והדגשים שבה על המרחב הדיסקורסיבי והן מהוגים מרקסיסטים או "פוסט־מרקסיסטים".

עבור סטיוארט הול, בכל העמדות הללו מצוי "גלעין של אמת", וטעותן היא בצמצום, ברדוקציה שבה לוקה כל צורת מחשבה. כך למשל הוא מביע את עמדת הביניים שלו: "העמדה הדיסקורסיבית ["פוליטיקת הזהויות"] היא רדוקציה מלמעלה, ואילו העמדה האקונומיסטית [המרקסיסטית] היא רדוקציה מלמטה". בצמצום "מלמעלה", כאשר מניחים לחשיבה הדיסקורסיבית להשתלט לחלוטין, הזירה התרבותית הופכת למשחק חופשי של מסמנים. המאבקים החברתיים, הדיכוי והניצול הופכים כביכול לעניינם הפרטי של ה"משחקים בסימן". כך נוצר מעין חופש דמיוני שבו כל אחד בוחר את זהותו.

המשחק במסמנים מציע פתרון דמיוני לבעיה ממשית, שהרי אי־השיוויון מתקיים לא רק בשפה אלא גם במציאות הכלכלית־חברתית. ניצול, דיכוי ואפליה אינן בעיות שניתן לפתור אך ורק על ידי שינוי השיח, ואם המציאות הכלכלית־חברתית נותרת בעינה, המשחק הסימבולי משמש מעין עלה תאנה לאפליה המתמשכת. מצד שני, גורס הול, החשיבה המרקסיסטית לוקה בצמצום של המאבק להיבטים הכלכליים שלו, כאילו היו הזהויות הפוליטיות תופעה משנית למעמד הכלכלי, ובכך מתעלמת מהמאבקים שהתנהלו מאז שנות השישים סביב ג'נדר, מוצא אתני, נטיות מיניות וכדומה. עמדת הביניים שהוא מציג היא שיש היבטים כלכליים־חברתיים שאי אפשר להתעלם מהם, ויש היבטים דיסקורסיביים שאי אפשר להתעלם מהם. הקוד שהוא וארנסטו לקלאו,"ממציא הפוסט־מרקסיזם", משתמשים בו לביטוי עמדת ביניים זו הוא מושג הארטיקולציה.

רגע לפני הארטיקולציה, יש לשים לב שמושגי המפתח המודרניים שעומדים כאן במבחן, הן בדור הישן של התאוריה הביקורתית והן בדור החדש, הם "אוטונומיה" ו"ייצוג", כאשר הדור הישן מדבר על אוטונומיה, על הייצוג של היחיד ולא של קבוצה, ועל מאבק על חופש אינדיבידואלי. המתקפה על המושגים הללו מתקיימת לא רק במחשבה הפוסטמודרנית. אם לנסח את עמדתו של אלתוסר בלשון פשוטה: עמדה אידאולוגית של יחיד איננה נובעת מזהותו כיחיד אלא מתהליך חברתי – אינטרפלציה – ההופך בני אדם [אינדיבידואלים] לסובייקטים. כך הוחלפו היחסים המודרניים המקובלים זה שנים רבות בין סובייקט לאובייקט ביחסים אינטר־סובייקטיביים, בפנטזיות קולקטיביות, בזהויות המקושרות למגדר, מוצא אתני, נטיות מיניות, ובלשון כללית יותר – במבני הזדהות קולקטיביים שלוקחים חלק בהגמוניה התרבותית או בהתנגדויות השונות לה.

ניתן לשייך את המפנה התאורטי הזה אצל אלתוסר, לקלאו, הול ואחרים להתפתחות אמצעי הייצור עצמם. שכלול היכולת לייצר ולהפיץ פנטזיות שחודרות אל תוך המציאות החברתית מבססת את אותן פנטזיות כחלק מזהויות קולקטיביות; מנגנוני הזדהות שיכולים להיות מבוססים על הבדלים חברתיים (ג'נדר, מוצא אתני, נטייה מינית וכו') או הבדלים המתבססים על קטגוריות תרבותיות ועל ז'אנרים. במנגנוני הייצור וההפצה המתפתחים, באסתטיזציה ההולכת וגוברת של חיי היום־יום הבאה לכלל ביטוי בהשתלטות נרחבת של אותם מנגנוני הזדהות על תרבות הפנאי כתרבות פופולרית, הבדלים בין זהות אישית לזהות קולקטיבית נהיים קשים להבחנה, ובמחשבה הפוסטמודרנית הן נעלמים לחלוטין.

מאז אלתוסר, מנגנוני ההזדהות הללו הם לעולם קולקטיביים ולא אישיים, ומובן זה נותר גם במושג הארטיקולציה של לקלאו והול. כפי שהול מנסח זאת: "אידאולוגיות אינן כוללות מושגים מנותקים ונפרדים אלא ארטיקולציה של אלמנטים שונים המתכנסים למערך מיוחד של משמעויות", ובכך מדגיש הול את המובן הדיסקורסיבי של האידאולוגיה. הפלורליזם שאנו חווים כאן, פלורליזם של שיח ושל זהויות, איננו נובע מאינדיבידואלים, אלא מהבניה של עמדות סובייקטיביות של הזדהות וידע אשר מאפשרת לאינדיבידואלים להביע עמדה אידאולוגית כאילו היו מקורותיה האותנטיים. המוטיב של "מות המחבר" ממשיך למשל אל תוך התיאור של הול עצמו את תרבות הראסטפארי: "הם [הראסטפארים] הציבו את עצמם מחדש כשחורים בעולם החדש: הם הפכו להיות מי שהם, ועל ידי הצבה מחודשת זאת הם למדו לדבר שפה חדשה". יצירתו של הקולקטיב הראסטפארי דרך השיח מציבה אחרוּת קולקטיבית שהופכת אינדיבידואלים לסובייקטים (ובלשונו של אלתוסר: מעבירה "אינטרפלציה").

בחזרה לאסכולת פרנקפורט, מנגנוני ההזדהות הקולקטיביים מתוארים כחלק מהקטגוריזציה של הייצור. הייצור התרבותי מופנה לכולם: איש איננו יכול לחמוק מחרושת התרבות ותעשיית הפנאי מכיוון שהללו מציעים משהו לכל אחד. לכל אחד יש מפלט, מקלט ופנטזיה שהוא יכול לממש במסגרת תרבות הצריכה. במובן זה אפשר לומר שאסכולת פרנקפורט משלימה את אסכולת בירמינגהם ולימודי התרבות הבריטיים: מנגנון הקטגוריזציה פועל "מלמעלה", כלומר משורת מקבלי ההחלטות של הייצור התרבותי, ואילו הארטיקולציה פועלת גם "מלמטה", משום שהיא פועלת לא רק במנגנוני ההזדהות הקולקטיביים המקובלים, אלא גם יכולה לערער על ההגמוניה התרבותית.

כאמור, מנגנוני הקטגוריזציה בעולם הפנאי והבידור אינם פועלים רק במישור של הבדלים חברתיים ממשיים, במישור שבו מתנהלים מאבקים סביב זהות פוליטית כגון מעמד כלכלי, ג'נדר, נטייה מינית, מוצא אתני וכדומה. מנגנוני הקטגוריזציה הם גם אסתטיים־דמיוניים: חובבי מדע בדיוני, פנטזיה, רומנים היסטוריים, שירה וכדומה. והנקודה שניתן להדגיש בעקבות הביקורת של אנשי אסכולת פרנקפורט היא שכל ההבדלים באשר הם, דמיוניים או ממשיים, הופכים לסחורה לגיטימית ולמעשה "שווים" זה לזה כסחורות. ההבדלים נעשו בני המרה לסחורות.

ניתן לומר שיש הבדל חברתי משמעותי בין "ספרות פמיניסטית", "ספרות פלסטינית", "שירה מזרחית" לבין "ספרות ילדים", "ספרות ניו אייג'" וכדומה. אך בתוך רשתות השיווק, הללו נטמעות בקלות, אם כחלק מקטגוריות קיימות ואם כקטגוריות חדשות. ספרו המפורסם של מרקוזה משנות השישים, האדם החד־ממדי, עסק בדיוק בנקודה הזאת, באופן שבו כל התנגדות או אחרות תרבותית סובלת במיוחד, לא משום שהקפיטליזם נלחם בה, אלא בדיוק להפך: ברגע שהקפיטליזם מאמץ אותה, הופך אותה לחלק ממנו. הפעלת הקטגוריזציה, לפיכך, אינה מקדמת את מטרת אלה שנאבקים לייצוג שוויוני כחלק מאוכלוסייה מדוכאת או מקופחת. היא נוטלת את העוקץ מהמרד כאשר היא הופכת את האנטגוניזם להבדל, בלשונו של ארנסטו לקלאו. ברגע שהאנטגוניזם הפך להבדל, ניתן למסחר אותו ככל הבדל אחר.

כעת, נחזור אל המשוררת, שירה. היא מעוניינת להפסיק "לייצג" את הפנטזיה הקולקטיבית כחלק ממנגנון ההזדהות הקולקטיבי שהפך אותה למה שהיא, מכיוון שהיא מודעת לכך שעצם הייצוג הזה מוביל להנצחה של סטריאוטיפים: בתור טראנסית מזרחית מצופה משירה לכתוב כך וכך, להתנהג כך וכך, להילחם כך וכך. בשלב מסוים היא נלחמת על הפריבילגיה "שלא לייצג", כחלק מהאוטונומיה שהיא תובעת לעצמה. וזאת השורה התחתונה, גבר לבן פריבילגי לא צריך לייצג אף אחד, לא צריך לזעוק את זעקת הקולקטיב שאליו הוא שייך, מכיוון שהוא לא שייך לשום קולקטיב שדורש זעקות כאלה. הוא מייצג, אם בכלל, את עצמו כאינדיבידואל. זה לא מקרי שחולשת מושג הייצוג התחוללה דווקא בקרב אינטלקטואלים פריבילגיים פוסטמודרניים שאין להם שום צורך בייצוג והם יכולים לשחק עם מסמנים כאוות נפשם. אי־הייצוג הוא אספקלריה של השוויון עצמו, וזהו המבוי הסתום שאליו הגיעה החשיבה הזאת — אינדיבדואליות איננה רק מיוצרת על ידי מנגנונים חברתיים ובכך מבוטלת לחלוטין משמעות המאבק האינדיבדואלי. על אינדיבידואליות יש להילחם, אינדיבידואליות היא פריבילגיה בעולם תרבותי שמהלל שפע של אינדיבידואליות אבל מקיים מעט מאוד.

 

.

מתוך מאמר בכתובים, "Individuality and social struggle in the Frankfurt School and British Cultural Studies".

.

 

תדהר ניר הוא פילוסוף וסופר. ספרו, "המרי הטרגי: אדורנו והלא מודע החברתי ביצירת האמנות המודרנית", ראה אור בשנת 2017 בהוצאת כרמל. "הסכין", רומן פרי עטו, עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת אפיק. מסה שכתב בנושא ביקורת ספרות התפרסמה בגיליון 12 של המוסך.

.

» עוד על תאוריה ואידאולוגיה: על מרקס, מרקסיזם, אמנות וילדוּת, מאת תדהר ניר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | שלוש ילדות רוצות להיוולד

"עצרו, בבקשה! גם אני הייתי ילד. שיחקתי בפנס מתחת לשמיכה, דמיינתי לי ארצות רחוקות. חשבתי שאבלע את העולם כמו קלמנטינה! אז עוד בער הברק בעיניי. אני מבין ילדים, אני ילד!" קטע ממחזה שירי בכתובים, מאת אורן נאמן

חיה גרץ רן, שדות 2, שמן על בד, 120X100 ס"מ, 2014 (צילום: בועז לניר)

.

מתוך ״צבע העצב״ / אורן נאמן

.

צבע העצב הוא מחזה שירִי בשתי מערכות. מככבות בו שלוש ילדות שהיו כאן ואינן: אבודה, מתלבטת וכמהה. הן נפגשות לאחר מותן, ומתחבטות אם לשוב אל החיים, אל כאבי הלב, אל הגוף, ואם יש סיכוי לחיות את החיים מחדש, אחרת.

.

***

 

(בכיכר, האהוב. א ו־ב נדחפות להתייצב לפניו. הוא ממרר בבכי ואינו מבחין בהן)

א: קח אותי! אני טובה ונדיבה.

ב: לא לא, אותי! אני שלמה. תמה. ואעזור לך בכול.

א: (אל ב') אני ביקשתי קודם. הוא שלי.

ב: (מאיימת) היזהרי. עכשיו יש לי ידיים! (אליו) אנקה את החדר! אצחק בזרועותיך! כשאחייך, תרגיש איך שליבך פורח!

א: אני חשה באצבעות שאדע לצייר! אצייר לך תמונה לכל קיר. מגיע לי גורל אחר.

ב: גם אני סבלתי.

א: אני דומה לך! תרצה – נבכה ביחד.

ב: איתי תצחק!

יחד: קח אותי, אותי!

אהוב: (בוכה) בית, עם דשא ירוק. ילדים עירומים ירוצו עליו, זוהרים בשמש…

א: (אל ב) איך יראה אותנו?! העיניים מלאות דמעות!

ב: (באומץ פתאומי מכה במצחו, שואגת) פקח כבר את הלב! (האהוב חש בה)

אהוב: את, אליי?

ב: (מהנהנת, מושיטה ידיה) אבא –

א: (הודפת את ב, מתייצבת לפני האהוב ומושיטה ידיה) אני הייתי קודם!

אהוב: אושר כפול! כל החיים תסכול, לפתע – שתיים! לא ייאמן. יש סדר בעולם!

חוזה: (ל־ג, המביטה מן הצד) היריון עם אהובה אחרת, והן מסודרות.

אהוב: כבר שנים שאני חש ילדים כמו כוויות על עורי. כאן; מגע ידו של ילד שלא בא.

ב: סופסוף באנו!

א: אבא, חבק אותי.

ב: גם אותי. (האהוב מחבק את שתיהן, א נסוגה מעט)

א: רגע, ליבך נקי? תוכל לפרנס? תדע לפייס? תבין מה לשתוק, מה לומר?

ב: תדע ללטף, לעטוף בסוכר? לעצור במקום שמותר?

אהוב: אפרנס, אחבק, הלב הזה נקי. ודאי!

ב: במה אתה עוסק? לא משהו עם מתכות חדות, נכון?

אהוב: לא לא, אני קוון.

א: סליחה?

אהוב: במגרשי הכדורגל. עוזר לשופט. האיש על הקווים! לצד ההתרחשות, קרוב לתפוזים. אקח אתכן למגרשים, רוצות?

ב: חלמת על בן זכר, הא?

אהוב: לא חשוב. תוכלו לראות איך אני מפצח סוגיות הרות גורל; מניף דגלון ומסמן "נבדל"! אצלנו, הגדולה בתהיות היא לא "להיות או לא להיות", אלא "היה או לא היה נבדל".

ב: זה לא מקצוע מסוכן, נכון?

אהוב: לא, מה פתאום. אמנם אני לבוש שחורים כמו קברן, אפילו לא רץ במגרש כמו כבוד השופט, שלא לדבר על לבעוט בכדור, אבל בי לא פוגעים. רק לפעמים יורקים, מקללים. לא מסוכן בכלל.

א: (אל החוזה) לי האיש הזה מתאים לגמרי.

ב: כן. גם בשבילי הוא מצוין.

א: נוכל להיות תאומותיו של הקוון?

אהוב: יש כמה תסכולים, אני מודה. בעיתונים כותבים את שמי רק אם טעיתי. לא יגידו איך הזעתי, איך עמדתי מרוכז, לא להחמיץ שום רגע. איך חידדתי את חושיי לצוד מרפק שנעלם לו מעיני הנץ של השופט! כבודו זכאי לשלוף כרטיס; צהוב, אדום. אני? רץ על הקו ומנופף. כמו למטוס שלא יגיע. המשטח לפניי: ירוק, קורץ, מלא אפשרויות – לא עבורי. עבור השחקנים! הם מסתכנים, כובשים מקום בנצח. ואני – בלתי נראה.

חוזה: לכל גורל התסכולים שלו.

אהוב: וכמה מתחשק לפרוץ לפתע למגרש! לרוץ, לדהור, למסור, לכבוש! אסור. ומרוויחים פרוטות! חשבתי להחליף מקצוע. משהו מכניס יותר. יש לי באמריקה דודים, ו– (תופס את עצמו. אל הילדות) סליחה, איפה היינו?

ב: ילדים. (הוא בוהה בה) רצית ילדים.

אהוב: נכון!

א: (משלבת ידה בידו) נלך למצוא לנו אם?

אהוב: (אוחז גם ב־ב) קדימה!

חוזה: דקה אחת! בואו נבחן כמה דקות – אחורה! זה בדיוק הזמן – להתגשם! (לאות שלו הילדות נסוגות. הוא ניגש אל מאחורי העץ ופושט את גלימת החוזה. תחתיה נחשפת חליפה. קרב אל האהוב) שלום שלום. יפהפה הירח, מה?! סיגר?

אהוב: (מסרב) תודה. אני – ספורטאי.

חוזה: (מצית לעצמו סיגר) גם אני יוצא לי לפעמים אל הספסל, לחשוב. אסור כבר לעשן בשום מקום. על מה חושבים?

אהוב: הייתי כאן עם אהובה.

חוזה: בערב שכזה, טבעי. ואיפה היא?

אהוב: עזבה.

חוזה: לא!

אהוב: כן. כששמעה את הבשורה.

חוזה: בשורה?

אהוב: (שולף מכתב מכיסו) תשובת מעבדה.

חוזה: סרטן?

אהוב: לא. פוריות.

חוזה: (מעיין במכתב) אני מבין… אז אתה כאן, חושב על ילדים?

אהוב: כן. אאמץ אותם, אל חום ליבי.

חוזה: אני מבין. אתה לגמרי –

אהוב: כן. עקר.

חוזה: נו, לא סימפטי. (קם) בוודאי תמצא יתום נחמד. יום טוב. תהיה בריא! (פונה אל מאחורי העץ, עוטה שוב את גלימתו. אל הבנות): ראיתן?! מצטער. הגבר החביב הזה מבזבז זמן יקר שאין לכן! (לוחש) מה לעשות – עקר! ראשית, אתן צריכות להיוולד למישהו פורה. קדימה, טוק טוק טוק, כל אחת לגורלה. (מביט סביב) אם אין גורל אחר – לחלונות!

א: לא. אם לא הוא, תחזיר אותי אל השמיים!

חוזה: מצחיקה! איפה שמעת על מישהו שמתגלגל אחורה?! מוכרחים להתפתח. הלאה!

ב: (אל האהוב) מצטערת, מסתבר שמוכרחים למצוא אדם פורה. (פונה ללכת)

האהוב: (מנופף וזועק): חכו! אאמץ אתכן! תהיו איתי. יהיה לכן טוב! הגיבורים אינם שם, על המגרש! הם כאן, בצד! מנגבים זיעה שאיש אינו רואה. סופקים כפיים בייאוש נורא בתום בדיקת הפוריות. מה, לנו לא מגיע אור? יודעות איך שנופפתי אגרופים מול השמיים הריקים? איך שרתי שיר געגועים?! הקשיבו: (מנסה לעצור את הילדות המתרחקות) אילו באת עכשיו, ילדה תכולת עיניים, איך היינו משחקים, איך היינו מתחבקים את ואני.. היינו מטיילים, הייתי מכיר לך שבילים ושמות עצים, ליד הנהר הייתי בונה תנור בוץ, והיינו אופים בו דגים. (הילדות עוצרות, החוזה מוביל אותן הלאה)

ב: ניוולד, ואז נחזור אליך!

א: כן. נמצא אותך!

חוזה: אסור להישאר תלויות בין עולמות. קדימה!

אהוב: אילו באת, ילדה יפהפייה, היית רצה לך על דשא ואני – צוהל בעקבותייך! הייתי קונה קוקיות ושמלות, ובונה לך ארמון על עץ אורן. עצרי! הרי דשא אינו דשא של ממש – עד שהוא הופך מנשא כפות רגליך. ערסל אינו ערסל ללא גופך. הוא בד ממתין. כל העולם הזה סביב ממתין לצליל קולכן. עצרו! אסרק בעדינות את שערכן, ארטון איך שהבית שוב הפוך, ואז אנקה בשמחה. אני פועל בובות פשוט! אם תחלו, אטפל בכן במסירות. הדשא יהיה לדשא, והבית בית! רק למענכן כל העמל. חכו! אשמיע לכן סיפורים. אצייר ציורים בשמיים! האוויר יתמלא ענני פרפרים סגולים וצהובים.

חוזה: (מגחך) סגולים וצהובים… האיש עקר!

אהוב: עצרו, בבקשה! גם אני הייתי ילד. שיחקתי בפנס מתחת לשמיכה, דמיינתי לי ארצות רחוקות. חשבתי שאבלע את העולם כמו קלמנטינה! אז עוד בער הברק בעיניי. אני מבין ילדים, אני ילד! אהיה חבר ילד שלכן! זוכרות איך שקיווינו בכל כוחותינו?! עצרו! (הוא מוצא את פיסת החבל ומרים אותה. לעצמו) עכשיו זמן טוב למשהו רע.

חוזה: "זמן טוב למשהו רע". סוויט! (לעצמו) שעשועון כביר.

אהוב: (קרב אל העץ העירום, קושר את החבל אל הענף ומכין בקצהו עניבה) כן, זמן טוב למשהו רע. הרגע מתאים כמו כפפה לאסון. שיבוא כבר! אם פסנתר מרחף בשמיים – שייפול על ראשי סוף־סוף! כה מתישה הפסיעה הזו על מדרכות, הציפייה, המבטים המבוהלים למעלה. שינחת כבר ונגמור עם זה! (הוא מניח את העניבה על צווארו ומטפס על הספסל) בנות יפות, לאורם המסנוור של הגווים המתרחקים, שברי חלומותיי דוקרים כל כך. (מביט למטה) ולפתע – זה מפחיד. (האורות עליו מתעמעמים) מפחיד!

חוזה: הלב נשבר. איש מאושר עמד לזנק מתוך הנפש הדווייה הזו. שופט. אולי שחקן. כובש אפילו! מישהו אמר לו פעם שהדוקטור זמן ירפא הכול. חכם הדוקטור. בא לביקור, מרגיע, מלטף, משכיח. ואף פעם לא שוכח להשאיר בפינת החדר, במקום נסתר, פצצת זמן מתקתקת, קופסה קטנה ובתוכה, כמו לב זעיר, פועם לו האסון הבא.
(לילדות) כל אחת לחלונה! (שולח אות, והאורות עולים בחלונות האם ומשליך הסכינים)

ג: (לפתע) תוכל לבדוק בכל זאת, פעם אחרונה, אם יעלה אור בחלונות אחרים?

חוזה: בדקתי כבר.

ג: נסה שוב.

חוזה: (בלאות, הוא שולח אות. החלונות חשוכים) בבקשה – חושך ועוד חושך.

ג: תוכל לבדוק רחוב אחר?

חוזה: נו, באמת.

ג: עשה עימנו חסד אחרון. "אולי תבוא תפנית בלתי צפויה", אמרת. קיבלת גם סיפור. בדוק, פעם אחרונה.

חוזה: טוב, אם את מתעקשת. חכו כאן! (יוצא אל אחד הרחובות)

 

.

אורן נאמן כתב, עיבד וביים בתיאטרון הבימה, תיאטרון חיפה, גשר, החאן הירושלמי ועוד. המחזה ״יהודי בחושך״ שכתב, בביצוע שמואל וילוז׳ני, זכה בפרס הראשון בתיאטרונטו, הוצג מאות פעמים כחלק מהרפרטואר ב״הבימה״ והוצג באוף ברודווי בתרגום לאנגלית. נאמן כתב חמש הצגות ילדים, בהן ״זבובים בחופשה״, זוכת ארבעה פרסים בפסטיבל הצגות הילדים בחיפה, ובין היתר חיבר פזמונים לארקדי דוכין, רמי קליינשטיין, שלמה יידוב ואחרים.

 

.

» במדור "בעבודה" בגיליון המוסך הקודם: קטע מתוך ספר בכתובים מאת יניב איצקוביץ'

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

"טוב למות בעד ארצנו": מילותיו האחרונות של טרומפלדור או מיתוס ציוני?

מה באמת אמר יוסף טרומפלדור? ומה מלמד עלינו החיפוש אחר מילותיו האחרונות של גיבור תל-חי?

"... אין דבר, כדאי למות בעד ארץ-המולדת!" כתבה שהתפרסמה בעיתון הצפירה בתאריך ה-25 במאי 1921.

במשך יותר מארבעים שנה איש לא ערער על מילותיו האחרונות של יוסף אוסיה טרומפלדור. רק בשנות הששים החלו לתהות האם אמר טרומפלדור את המשפט שהפך לססמת היישוב והתנועה הציונית או שמא פלט גידוף ברוסית. מה באמת אמר יוסף טרומפלדור? ומה מלמד עלינו החיפוש אחר מילותיו האחרונות של גיבור תל-חי?

מאורעות תל-חי מפי הרופא החבר, ד"ר ג. גרי. "קונטרס", כ"ב באדר תר"פ (12 במרץ 1920).

"בגשתנו במרחק 10 מטר מן הבית בתל-חי הודענו לחברינו בצעקה את דבר בואנו – ונכנסו פנימה. פה מצאנו את כל אשר היו חיים ובריאים עומדים כל אחד על משמרו, ואני הלכתי לראות את הפצועים. את טרומפלדור בדקתי הראשון, הוא היה במצב חלש מאוד, חִוֵר, ושׂכלו אתו. הוא בקש שיתקנו את התחבשת. היו לו שני פצעים גדולים בחלקו העליון שבבטן ופצע קטן על ידו הימנית. חבשתי את פצעיו והרגעתיו. כאשר שאלתיו לשלומו הוא ענה: 'אין דבר', 'כדאי למות בעד הארץ'".

(תיאור מאורעות תל-חי כפי שתועדו על ידי ד"ר גרשון גרי. התפרסם בכתב העת "קונטרס", כ"ב באדר תר"פ)

שנים-עשר ימים לאחר מותו של יוסף אוסיה טרומפלדור יחד עם שבעה מגינים ומגינות נוספים בתל-חי, פרסם הד"ר גרשון גרי את מילותיו האחרונות של יוסף אוסיה טרומפלדור כפי ששמע אותם מפי הלוחם והפועל הציוני שנפל. קדם לו עד נוסף, אברהם הרצפלד, שסיפר כבר בלילה הנורא ההוא ב-יא' באדר תר"פ (ה-1 במרץ 1921) במכתב לחבריו במרכז החקלאי ש"בלי שום אנחה כל שהיא" סיפר לו טרומפלדור כי "לא נורא, כדאי למות בשביל ארץ-ישראל".

"תל-חי", ההספד שחיבר זאב ז'בוטינסקי לזכר יוסף טרומפלדור, חברו. הכתבה התפרסמה בעיתון הארץ ב-8 במרץ 1920, שבוע לאחר נפילת טרומפלדור וחבריו בתל-חי

את הגרסה המוכרת יותר של אותן מילים אחרונות סיפק זאב ז'בוטינסקי בהספד לטרומפלדור שכתב לעיתון "הארץ":

"אלה היו דבריו האחרונים של יוסף תרומפלדור בראותו את צער חבריו בפני הקרבן הגדול הזה: 'אין דבר – טוב למות בעד ארצנו'. כל מי שהכיר אותו יוכל לשער את בת-הצחוק השקטה, שריחפה על שפתיו באמרו את הדברים האלה. הוא לא היה נתון למילים גבוהות; הרצינות היסודית, העמוקה, שהיתה בנפשו, הורגלה להתבטא במעשים, לא בנוסחאות; וכשהיה מוכרח לפעמים לגלותה באמרי-פיו, היה כמתבייש, וכיסה על דבריו בצעיף של בת-צחוק ובמלת-הקדמה של צנועים: 'אין דבר'.

ז'בוטינסקי ראה באמרה האחרונה של טרומפלדור ביטוי עמוק לחייו ולאופיו של האיש: החלק החשוב בה, לדעת ז'בוטינסקי – היה זה שהושמט מאוחר יותר – ה"אין דבר" הטרומפלדורי. בתור חבר של טרומפלדור עוד מ-1914, הכיר ז'בוטינסקי את הביטוי הזה היטב. כך התבטא טרומפלדור לנוכח כל אכזבה וטרגדיה: כשגילה על כריתת ידו השמאלית בזמן מלחמת רוסיה-יפן אמר לרופאיו כי "אין דבר – הימנית חשובה ממנה", ו"כשנודע לו, כי מן הגדוד, שיצר באלכסנדריה לשם כיבוש ארץ-ישראל, החליטה הממשלה לעשות חבורת נהגי פרדות בגליפולי, ורבים התייאשו, אמר: 'אין דבר – נתחיל בזה, הדבר יתפתח מאליו'."

כל כך הרבה תוכן הצליח טרומפלדור להכניס בשתי המילים הללו:

"רעיון עמוק, הגיון נשגב, פילוסופיה מקפת-כל טמונים בשתי המילים האלו. הרצון מכריע, המקרים אינם אלא הבל. מכל מר ייצא מתוק, אם רק הרצון חי. הרצון הוא תל-חי נצחי, וכל השאר – קרבנות, השפלות, מפלות – 'אין דבר'."

בשנים הראשונות לאחר מאורעות תל-חי חיו הגרסאות השונות של מילותיו האחרונות של טרומפלדור במקביל. עיתון הצפירה פרסם ב-25 במאי 1921 מודעה המפצירה בקוראות וקוראי העיתון לתרום לטובת "המפעל הישובי בארץ ישראל ע"ש טרומפלדור וחבריו (קרן יוסף הגלילי)" ובה הופיע איור של טרומפלדור במדים עם הכיתוב בגרסה חדשה: "אין דבר, כדאי למות בעד ארץ-המולדת! (דבריו האחרונים של הגבור)".

אפשר שבזכות אנדרטת "האריה השואג" בתל-חי, שנחנכה בשנת 1934 כשעליה חקוקה הגרסה הז'בוטינסקאית (המקוצרת), שהמילים "טוב למות בעד ארצנו" התקבעו כגרסה הסופית והמקובלת. וכך, מילותיו האחרונות של טרומפלדור התקבלו בתור האידאל הראוי לחלוץ וללוחם העברי. רק כעבור כארבעים שנה קמו מתנגדים לגרסה הרשמית.

"טוב למות בעד ארצנו". אנדרטת האריה השואג בתל-חי, פסל: אברהם מלניקוב. מקור התמונה: ויקיפדיה

הדיון על מילותיו האחרונות של טרומפלדור מתחיל

"אמירה שהבשילה מבעוד זמן". כתבתו של מאיר אביזוהר שהתפרסמה בעיתון דבר ב-27 בפברואר 1961.

מאיר אביזוהר כתב בעיתון דבר ב-27 בפברואר 1961 כי בהרצאה על המנהיגות הצבאית, אמר בין היתר לפני חודשים אחדים אחד המפקדים הבכירים בצה"ל: "אומרים שיוסף טרומפלדור אמר לפני מותו: 'טוב למות בעד ארצנו', הלא טרומפלדור לא ידע עברית…".

את הציטוט חתם אביזוהר באבחנה על תקופתו: "מדבריו של אותו מפקד נשתמעה הסתייגות אופיינית של בן-דורנו ממופת רחוק ועילאי, בלתי ניתן להשגה". זו לא הייתה הפעם הראשונה או היחידה שבה הועלתה האפשרות שמילותיו האחרונות של טרומפלדור פוברקו. בשנות השישים הועלתה מכל עבר הטענה שקללה ברוסית, ולא צטטה מפוארת למען הדורות הבאים, היא הדבר האחרון שהוציא טרומפלדור מפיו.

"ליד המקלט", טורו של בועז עברון, פרשן הרדיו של עיתון "הארץ", מהתאריך ה-18 במרץ 1960

וכך כתב פרשן הרדיו של "הארץ" בועז עברון ברשימה מה-18 במרץ 1960:

"זכורני עד כמה התייחסתי פעם בחשד לטרומפלדור, וכל זאת מחמת המימרה המפורסמת המיוחסת לו 'טוב למות בעד ארצנו'. לא ייתכן, הרגשתי, שגבר תקיף ובן חייל כמוהו, יהיה מעוניין להשמיע בשעת מותו מימרות לדורות הבאים. הרי זה למטה מכבודו לשקר ולשחק אפילו במכאובי המוות כמומוס על בימה. שהרי לא טוב למות בעד כל דבר שבעולם. ייתכן שיש דברים שטוב מהם המוות, אך אין זה עושה את המוות לדבר טוב. רק לאחר ששמעתי אחרי שנים רבות שכל אותו מעשה אינו אלא שקר פאטריוטי שהמציא מישהו, ושבעצם השמיע טרומפלדור לפני מותו גידוף רוסי דשן, חזר כבודו ועלה בעיני…"

בדומה לרבים שיבואו אחריו, עברון לא טרח לציין מהו המקור לידיעה שבמותו השמיע טרומפלדור דווקא "גידוף רוסי דשן". דעתו של עברון, ודעת אחרים שהגיעו למסקנות דומות לשלו, לא השתנתה גם לאחר שחוקרים שונים ציינו שוב ושוב את העובדה שקיימים לפחות ארבעה דיווחים מעדי ראייה שחזו במותו של טרומפלדור ושחזרו, כל אחד בגרסה מעט שונה, את מילותיו האחרונות של גיבור תל-חי. שולמית לסקוב אף הוכיחה כבר בשנות השמונים שלקראת סוף חייו שיפר טרומפלדור את ידיעותיו בעברית ושאין זה בלתי אפשרי שמילותיו האחרונות לד"ר גרי, שלא היה דובר רוסית, נאמרו בעברית ("טרומפלדור: סיפור חייו" מאת שולמית לסקוב).

טרומפלדור דיבר עברית. כתבה שהתפרסמה בעיתון דבר בתאריך ה-18 בפברואר 1960.

גם אם לא הצליחה כתבתו של אביזוהר לעקור את הספקות המציקים בנושא, הוא הצליח לזהות את הסיבה שבגינה סירבו רבים להמשיך ולקבל את "הגרסה הרשמית" של האירועים: לא הקושי להאמין ברגש הפטריוטי שגאה בטרומפלדור לנוכח המוות, אלא פקפוק ביכולת או בצורך של הדורות הבאים לעמוד באידאל הזה. השאלה האם אמר או לא אמר טרומפלדור את אותן מילים בשנת 1920 נעשתה פחות חשובה עתה, השאלה שנשאלה בשנות הששים, וביתר שאת לאחר מלחמת יום הכיפורים של שנת 1973, הייתה אחרת: "האם אכן עוד טוב למות בעד ארצנו?"

תהיה התשובה אשר תהיה, בחייו ובמותו הוכיח האיש יוסף אוסיה טרומפלדור שעשייה למען המולדת – גם תוך סיכון חייך – נחשבה לדבר טוב וראוי בעיניו ובעיני רבים מבני דורו, ועל כך אנו זוכרים אותו עד היום.