.
לפלנד
מאת ירדן בן־צור
השעה ארבע וחצי אחר הצהריים. השנה אלף תשע מאות תשעים וחמש. אני ילד אורנים רחוץ, מתנדנד על כיסא הנדנדה מקש בדירה בקומה הרביעית בשכונת נאות שושנים שבחולון, שנקראת על שם מרבדי השושנים האינסופיים שבגינה הציבורית שמשתרעת מתחת לבניין שלנו ברחוב התחיה עשרים ושבע. השיער שלי ארוך וריחני, חרוך־שמש, והרטיבות מדביקה אותו לצידי הראש כמו וילונות תחרה מוכתמים. כשהייתי תינוק היו לי תלתלים בגון החלמון, ואמא שלי הפרסייה, שדחפה את עגלתי ברחובות הצחיחים של חולון, נחשדה כאומנת של ילד שוויצרי (ובאמת הייתה כזו אי פעם בציריך בחייה הקודמים, אבל זה אינו ממין העניין). שערי השחיר עם השנים ואני נושא עימי לכל מקום את פרצופה היפה־עצוב של אמי, גם כשהוא אינו הולם את כוונתי – שפתיי עבות ועיניי חומות וגדולות מדי, וכתמים סגולים מתפשטים מתחתיהן. אמרו לי פעמים רבות מדי שאני יפה כמו ילדה, לכן ביקשתי כובע מצחייה סגול עם נגיעות תכלת של השרלוט הורנטס מהאן־בי־איי (השם שרלוט הצטלצל יפה באוזניי), ובמקומו קיבלתי כובע של המילווקי באקס, שונה להכעיס – ירוק ברובו, עם מצחייה סגולה. בלעתי את העלבון – אני חובש אותו הפוך וככה אי אפשר לטעות בי. עכשיו אני ילד שובב מסמטאות מילווקי ולא ילדה עברית עגומה. אח, שרלוט.
בקיץ הבא תעקור המשפחה לשוהם, יישוב לבן ומלאכותי על גבעה בפאתי נמל התעופה, אבל כעת גבולות העולם שלי עוד נמתחים כחבלי כביסה בין החולות העירומים ששוכנים מזרחית לשכונה, ביתה של סבתי ברחוב שנקר (שרקדנים חגים בו במחול חושני לצלילי מוזיקת פלמנקו בבקבוק זכוכית שנמתח בקפיץ, שפעם טמנתי בתיק של אמא שלי, והגנבה התגלתה רק באמצע הדרך, כשהיא עצרה לפשפש בו נוכח הכובד הלא צפוי), המתנ"ס השכונתי, בית הספר "הס", וחנות הכלבו של יעקב, שבימי הולדת כיתתיים אני מורשה להיכנס לאגף האחורי שלה, ולבחור את אחד מפסלי החרסינה הרבים שעומדים בו בשורות ממושמעות על מדפי מתכת. חסידה, שועל, כלב דלמטי, תן גמיש, פיל או רקדנית בלט עד לתקציב של חמישה־עשר שקלים, או עשרים וחמישה – אם מדובר בחבר טוב במיוחד.
בחלונות הבית הגדולים יש חור קטנטן, נקב ירי של רובה אוויר, צלקת חיים שהותיר הדייר הקודם. בשלב מוקדם מאוד הבנתי שחי כאן מישהו לפנינו, ומכך הסקתי שכשנעבור לשוהם בעוד שנה יגור כאן מישהו במקומנו. ילד אחר יצמיד את רגליו לקורות החדר שלי ויטפס עד למשקוף. ילד אחר יתחבא על דוושת שולחן התפירה הישן. זו הידיעה שכאבה לי יותר מכול, כשבאחר צהריים אחד בחוף ירושלים סיפר לי אבא שאנחנו עוזבים את חולון, בדיוק ברגע שבו התרוממתי מגל שלא הצלחתי להכריע בבעיטת קראטה והוא הצמיד אותי אל החול. מי מלח נקוו באוזניי וביקשתי מאבי שיחזור על זה שוב, וכשחזר נתתי לגל גדול לכסות אותי בלי מאבק. לחולון עברנו ממושב קטן בנגב המערבי, שבו ניסו ההורים שלי להיות איכרים. כשנולדתי השכיב אותי אבי עטוף בחיתול בד בארגז הפלפלים בשדה. הפועלים הערבים שיחקו איתי כשקטפו את הפלפלים הצהובים, פיתוח חדש של מכון ויצמן, ואני צחקתי אליהם מהארגז בלי לדעת דבר על מכון ויצמן, על ערבים או יהודים, ובעצם, לא הרבה פחות משאני יודע כעת.
ואולם המושב המערב־נגבי הוא העבר, ואילו שוהם היא העולם החדש, שאליו אפליג רק כעבור שנה ברנו חמש האדומה, כמו ספן שעוזב את ליסבון מערבה, מניח מאחוריו את כל המוכר והידוע ויוצא אל הלא נודע. ההווה המוחלט הוא חולון, שבמורד הדיונות שלה אני גולש על מכסה אסלה שבור, ומטפס אל עץ השקמה הבודד, ובצילו אני קורא עם אבי את "פנג הלבן" או "אן מאבונלי". ההווה המוחלט עוד יותר, באחר הצהריים החמים האלה של תחילת מאי, הוא הציפייה לאבי. כיסא הנדנדה תלוי בוו ממתקן ברזל מעוקל שהוריי מצאו ברחוב וצבעו בצבע שמן שחור. רגליי הקצרות בקושי מגיעות לרצפה ואני בוטש באוויר כדי לקבל תנופה. כבר לפני שבוע קבענו שנלך לסרט בדיזנגופסנטר בתל אביב.
תל אביב היא בגדר שמועה רחוקה שנתגלתה כממשות. שלא כמו שוהם קיומה נהיר לי ומתרכז כולו סביב הדיזנגופסנטר, שהוא הלב הפועם של העיר הגדולה שמעבר לכביש של אָזוֹר. ובדיזינגופסנטר הזה יש דבר אחד נפלא שאין בחולון על חולותיה ושושניה – בית קולנוע. בחולון בתי הקולנוע הם מבני ענק נטושים, שהלובי שלהם הוסב לחנויות עודפים של חברות הלבשה תחתונה והם נושאים שמות מלאי הוד כמו "ארמון" או "רינה". הקניון שיכיל בית קולנוע חדש עוד לא נבנה. בחמש יחזור אבי מהעבודה וניסע יחד לסרט. לא חשוב איזה. העיקר שהאולם יוחשך. שקולות פיצוח הפופקורן יעשו את החשיכה פריכה. שאם אגשש ימינה, אמצא את זרועו השעירה. אני מתנדנד על נדנדת הקש. אני שומע את קולה של אמי בטלפון החוגה הלבן שבמטבח. "עם מי את מדברת?" אני צועק לה, "זה אבא," היא עונה, כצפוי. "תשאלי אותו מתי הוא בא." "תכף, צליל," היא עונה. כשהיא חוזרת פניה הדומות כל כך לשלי נוקשות וחסרות הבעה. אנחנו דומים כל כך שאני מזהה כל נימת הבעה בפניה כאילו היו שלי. היא נראית כאילו היא רוצה לומר דבר־מה שאין היא יכולה לומר, ולבסוף היא אומרת את הלא ייאמר, בלחש: "אבא מאחר, אני לא בטוחה שיספיק". מאחר… למה שיאחר? הרי קבענו ללכת לסרט… ולמה שירצה להחמיץ דבר כזה?
אמא שלי מציעה לי לקרוא או להדליק טלוויזיה ולאכול משהו, ולחכות. אני רוצה לבכות. לא הייתי עצוב ככה מאז נולד אחי הקטן והעז לקרוא תיגר על שלטון היחיד שלי בבית, ובמשך כל הברית ישבתי מצוברח בחליפת הטריקו הסגולה שלי על כיסא המוהל המלכותי שהוקצה לי כפיצוי על האסון הכבד. אני לא מסוגל לשאת ערב רגיל פה בבית עם פיתה עם מרגרינה וביצה קשה מול הטלוויזיה או גרוע מכך עם ספר במיטה. כבר התקלחתי. הפסים הלבנים שחוצים את נעלי הפילה השחורות בוהקים בחדישותם. אני כולי נכון אל הקולנוע, מיועד לו, והוא לי.
אבל לפני שאני מגיע אל קצה המחשבה, אמא כאילו מנחשת את הלך הרוח ההולך ומתקדר שלי, ומוסיפה, "היתה לו פגישה בצפון", ואיבריי נעשים קלים במעט. זה יכול להסביר הרבה דברים… הצפון הרחוק. בעוד תל אביב הייתה שמועה שאומתה זה מכבר, ושוהם עוד לא עלתה על דל מחשבתי – הצפון היה מחוז אגדי, שנקשר בדמיוני לספר שאהבתי במיוחד על אלה קרי, הילדה מלפלנד. אבא שלי מאחר כי הוא בוודאי מתמסר למשחק בשלג עם אנשי הצפון היפים ומבשל להם קפה על גחלים לוחשות. אבא שלי מאחר כי הוא רוכב על מזחלת שלג רתומה לאיילי זהב רכי פרווה בין כפרי הדרוזים. הקורבן שלי לא נישא לשווא. אבא שלי בצפון. אבא שלי גיבור.
ובכל זאת, עודף הרגשות הזה – המעבר האלפיני מהציפייה הדרוכה, דרך האכזבה הקשה, ועד לקבלת הדין ורגש הגאווה המהוסס, עושה את שלו ואני מוכרח להפיג את המתח. פתאום אני ניתק מהנדנדה, קופץ לרצפה ורץ החוצה, לגינה, לשושנים. אולי אמצא שם מישהו לשחק איתו הנדזאפ או פאוור רינג'רס.
השושנים מסודרות קבוצות־קבוצות בערוגות ריבועיות על מלבן גדול כמו לוח שחמט גדול במרכז הגינה. מקיף אותן שביל אספלט מעגלי, ששורשיהם של עצי הפיקוס הגדולים מבקעים אותו וחורצים בו חריצים בכמה מקומות. שורש כזה הפיל את בר טרקטובסקי מהאופניים לפני חודש בדיוק. היא השתטחה פרקדן על האספלט. הפרצוף שלה נראה כמו מסיכת פנים של נימים פקועים ממודעה במגזין "לאשה". כשביקרתי אותה בבית, אמא שלה ביקשה שאגיד לה שזה לא נורא, אבל כשראיתי אותה צרחתי, כי היא הזכירה לי את פרדי קרוגר בסיוט ברחוב אלם (שראיתי רק קטע קצר ממנו ברצועת הצהריים של ערוץ 1, ודי היה בו להזין את סיוטיי במשך חודשים), וברחתי החוצה. היא נשארה שם לבכות, ואמא שלה אמרה לאמא שלי שאני פרא אדם.
עכשיו בר לא בגינה, וגם לא אף אחד אחר. כולם בצפון, או בדיזינגופסנטר. אני לוקח מקל ומתחיל לחרוץ את האדמה.
"מה קורה אולסטאר?"
אני מסובב את ראשי לילדה במכנסיים כחולים קצרים, חולצת בית ספר, ושיער אסוף בקוקו, עם פה קטן וחיוור ועיניים ירוקות.
"בסוף קנו לי פילה," אני אומר בחצי התנצלות. סיפרתי לאלינור בהתרגשות שליום ההולדת אני הולך לקבל אול־סטאר כתומות מ"נעלי נעורים" ברחוב שנקר, שהייתה שייכת לדוד הרצל הפרסי, כמו שרציתי, אבל במעמד הקנייה אמא שלי ניווטה בבטחה אל הפילה המזוברות. אלינור לא הייתה חברה טובה שלי כמו בר, גם לא הייתי מאוהב בה כמו בשי־לי, תמיד היא צצה בגינה ונעלמה מיד אחר כך, משאירה אחריה ענן של ריח שמפו מתקתק. לא ידעתי מי היו החברים שלה, למרות שהיא הייתה בכיתה שלי, אבל ידעתי שהיא מוקפת בהם, ובוודאי היו גדולים ממני ורחוקים מידיעתי.
"טוב אז פילה… שיהיה, אבל רצית אולסטאר, לא?"
"כן אבל אמא שלי אמרה שכתום זה צבע לא פרקטי."
"הבנתי. אם היא אמרה," היא צחקה, ואספה ענף אחר מהרצפה והורתה בו לעברי כמו בפתיחה של קרב סיף. שלפתי את הענף שלי מהחצץ והכיתי בשלה בהפתעה והוא מיד נשבר לשניים ונפל אל החול. אלינור צחקה, אבל כשראתה שזה מעציב אותי יותר ממה שניתן היה לצפות, שאלה, "למה אתה בעצם פה לבד?" כאילו היא בוגרת ממני, ובקיאה בנתיבות העולם והגינה, ויודעת שאני יורד אליה בחברת בר טרטקובסקי או נבו צרפתי, או אבא שלי, שלימד אותי לפני שנה לרכוב מסביבה בלי גלגלי עזר – ואף פעם לא לבדי. ואכן, זו הייתה ירידה נדירה מאוד, והסומק בלחיי לימד שהיא נעשתה בצעדים מהירים ובחזה כבד.
"אני ואבא שלי כמעט הלכנו לסרט."
"למה רק כמעט?" היא שאלה, אורבת לתשובתי.
היססתי, ולבסוף אמרתי, "כי הוא בצפון."
"איפה בצפון?" ירתה.
"פשוט בצפון, את יודעת, זה מקום רחוק ומושלג, בצפון," אמרתי לה וחשבתי על אלה קרי ועל מדרונות לפלנד הקפואים. "יש שם איילים ומזחלות וסוסי פרא, לוקח לפחות עשר שעות להגיע לשם, ויש שם אנשים שמדברים בשפה אחרת משלנו." כשחשפתי את הפרט האחרון, חשבתי על הפעם שבה אבא השאיר אותי באוטו כשירד לקחת משהו מהמשרד שלו ביפו, וילדים שניגשו אל הרכב דיברו אליי בשפה שלא הבנתי, כשחזר שאלתי אותו אם הגענו לחוצלארץ, ששמה נשמע תדיר במפגשים של המבוגרים בסלון הבית, וגם את מקומה המדויק של זו לא הצלחתי לתפוס מעולם.
אלינור פרצה בצחוק מתגלגל כזה, עד שהצלעות שלה רעדו.
"הצפון זה לא רחוק, הצפון זה בחיפה, אבא שלי עובד שם. הוא נוסע כל יום בבוקר וחוזר עד חמש". העיניים שלי התערפלו ולחיי נצבעו אודם.
הצפון לא בחיפה! זה לא יכול להיות… חיפה הייתה המקום שסבא וסבתא שלי גרו בו בדירה קטנה על הכרמל עם סחלבים במרפסת. בכל פעם שבאתי לשם הם החביאו את כלי החרסינה בארון. היה שם דיוקן שמן ענק של סבתא הנרייטה, ששלחה מבט חמור אל הטלוויזיה, שדיברה גרמנית של טוק־שואוז עם סבתא שלי, שלא משה מכורסתה. בכל חודש היינו נוסעים לשם ובעודנו מעפילים בדרך פרויד המתפתלת במעלה ההר, מזמינים מגש גדול של פיצה דומינוס, כי בשנים האחרונות הפסיק סבא להכין את צלי ההודו והאיטריות הרחבות, שהושקו ברוטב הצלי האדמדם, שהוגש בכלי פורצלן מעוטר והונח על מגש שהתגלגל בדחיפה אל הסלון. בכל מקרה חיפה הזו אמנם נתגלתה אחרי נסיעה בכביש ארוך וטובל בירק שעבר בין פרדס חנה וחדרה, אבל אין לה דבר וחצי דבר עם הצפון כפי שהבנתי אותו.
"את מדברת שטויות," לקחתי נשימה ואמרתי לה בביטחון, "חיפה זה בחיפה והצפון זה בצפון."
"אתה חושב שאם תגיד את זה, זה יהיה אמיתי?" היא שאלה בלעג חקייני והפטירה, "אני חייבת ללכת."
חושך ירד על הגן והאור מפנסי הרחוב שפך את הצל שלי על החומה כמו לוליין ענקי מדדה על קביים. פניתי הביתה. עליתי שפוף במדרגות. ומה אם היא צודקת? אבא שלי לא גיבור. אבא שלי פקיד עם חולצות כפתורים וחגורת עור מהוהה. הוא היה בסך הכול בחיפה. זה מקרוב בא. הסרט הוחמץ לשווא. רעשי הפיצוח. הסנוורים. הכול אבוד. כשחזרתי אמא שלי ישבה ליד הדלפק במטבח ואבא שלי טיפל במשהו שתסס על הכיריים.
"הכנתי לך ביצה רכה, רוצה?" הוא מרח לי מרגרינה על פרוסת לחם והניח אותה ליד גביע העץ החום הקטן, עם כתר החרסינה הלבן עם העיטורים הכחולים. אחרי שתיקה קצרה אזרתי אומץ ושאלתי אותו.
"אבא, איפה היית?" הבטתי בו בחוסר אמון.
"במג'דל שמס," הוא ענה, "זה בצפון, בערך שלוש שעות נסיעה, וכביש החוף כולו היה פקוק, נסעתי על מאתיים קמ"ש כדי להגיע, אבל לא היה לי סיכוי הפעם."
הרגשת ניצחון מילאה אותי, מָדל שמס?… שיננתי את השם כדי להגיד לאלינור למחרת בבית הספר, אבל אמא ואבא הביטו זו בזו באופן משונה. חששתי שיתחילו לדבר עליי באנגלית, אבל אבא פלט פתאום, "מחר לא תלך לבית הספר." בלעתי את רוקי. "אנחנו עושים ביחד יום כיף. פתחו בדיזינגופסנטר מקום של מציאות מדומה," וכשהמשכתי לבהות הוסיף, "אתה מרכיב משקפיים מיוחדים ויכול להיכנס לעולמות אחרים לגמרי."
"אחרים לגמרי מחולון?" שאלתי.
"כן," ענה אבא בלי להסס.
"אחרים כמו לפלנד?" המשכתי להקשות.
"כן, כמו לפלנד… אני מניח," ענה אבי והביט באמי בתמיהה.
ירדן בן־צור, יליד 1986, כותב ומתרגם שירה מגרמנית, סטודנט לתואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב, ועוזר מחקר במכון מינרבה להיסטוריה גרמנית.
» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "תרנגול קרבות", סיפור קצר מאת ארנון מילוא
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
