.
מותו המתמשך של המחבר: המלכוד של מנגנוני ההזדהות הקולקטיביים
מאת תדהר ניר
.
תארו לעצמכם משוררת בשם שירה (שם בדוי), משוררת טראנסית ממוצא מרוקאי. בתחילת דרכה האמנותית כתבה שירי כאב, זעם ומחאה על חוויותיה האישיות הנובעות מהסטטוס המגדרי שלה, ממעמדה החברתי, ובשל כך היא זוכה בהכרה ממסדית, כתביה זוכים לתהודה ציבורית וכדומה. אלא שבשלב כלשהו היא מחליטה שמאסה בייצוג, ומעתה היא מעוניינת לכתוב מבלי שום קשר לזהותה המגדרית, האתנית וכדומה. מי שחיבק אותה קודם, קורא לה היום "מתקרנפת", "אליטה", ומציגהּ כמי שנכנעת להגמוניה התרבותית שבה נלחמה עד כה.
תאוריות ביקורתיות בנות זמננו עוסקות לא מעט בשאלות של זהות ומבקרות תאוריות מוקדמות יותר שהזניחו, לכאורה, נושאים כאלו. כך אסכולת בירמינגהם, או "לימודי התרבות הבריטיים", חברה לעוינות הפוסטמודרנית כלפי הדור הראשון של התאוריה הביקורתית — אסכולת פרנקפורט, שפעלה מהמחצית הראשונה של המאה העשרים. אנשי אסכולת פרנקפורט הפכו בעיני רבים מהעוסקים בתאוריות עכשוויות למיושנים במיוחד לאור מושגים שהרבו להשתמש בהם ושלכאורה הוכחו כבלתי רלוונטיים היום, מושגים כגון "תודעה כוזבת", "ייצוג", "אוטונומיה". אנשי אסכולת פרנקפורט גם הואשמו באליטיזם תרבותי בשל הביקורת החריפה שהפנו כלפי חרושת התרבות ותעשיית הבידור. אך האם היריבות הזאת מוצדקת? דאגלס קלנר, פילוסוף וחוקר תקשורת, טען שלמרות כמה הבדלים, אסכולות פרנקפורט ובירמינגהם אינן רחוקות זו מזו כפי שמקובל לחשוב, וניתן אף לערוך ביניהם סינתזה מועילה.
אכן, כאשר בוחנים מקרוב את עבודותיו של סטיוארט הול, ממייסדיו של תחום "לימודי התרבות הבריטיים" ואחד מחוקרי התרבות והתקשורת החשובים בימינו, ניתן למצוא בו מעין עמדת ביניים המחברת בין שתי האסכולות המרכזיות האלה: עמדה שמושפעת הן מהביקורת הפוסטמודרנית והדגשים שבה על המרחב הדיסקורסיבי והן מהוגים מרקסיסטים או "פוסט־מרקסיסטים".
עבור סטיוארט הול, בכל העמדות הללו מצוי "גלעין של אמת", וטעותן היא בצמצום, ברדוקציה שבה לוקה כל צורת מחשבה. כך למשל הוא מביע את עמדת הביניים שלו: "העמדה הדיסקורסיבית ["פוליטיקת הזהויות"] היא רדוקציה מלמעלה, ואילו העמדה האקונומיסטית [המרקסיסטית] היא רדוקציה מלמטה". בצמצום "מלמעלה", כאשר מניחים לחשיבה הדיסקורסיבית להשתלט לחלוטין, הזירה התרבותית הופכת למשחק חופשי של מסמנים. המאבקים החברתיים, הדיכוי והניצול הופכים כביכול לעניינם הפרטי של ה"משחקים בסימן". כך נוצר מעין חופש דמיוני שבו כל אחד בוחר את זהותו.
המשחק במסמנים מציע פתרון דמיוני לבעיה ממשית, שהרי אי־השיוויון מתקיים לא רק בשפה אלא גם במציאות הכלכלית־חברתית. ניצול, דיכוי ואפליה אינן בעיות שניתן לפתור אך ורק על ידי שינוי השיח, ואם המציאות הכלכלית־חברתית נותרת בעינה, המשחק הסימבולי משמש מעין עלה תאנה לאפליה המתמשכת. מצד שני, גורס הול, החשיבה המרקסיסטית לוקה בצמצום של המאבק להיבטים הכלכליים שלו, כאילו היו הזהויות הפוליטיות תופעה משנית למעמד הכלכלי, ובכך מתעלמת מהמאבקים שהתנהלו מאז שנות השישים סביב ג'נדר, מוצא אתני, נטיות מיניות וכדומה. עמדת הביניים שהוא מציג היא שיש היבטים כלכליים־חברתיים שאי אפשר להתעלם מהם, ויש היבטים דיסקורסיביים שאי אפשר להתעלם מהם. הקוד שהוא וארנסטו לקלאו,"ממציא הפוסט־מרקסיזם", משתמשים בו לביטוי עמדת ביניים זו הוא מושג הארטיקולציה.
רגע לפני הארטיקולציה, יש לשים לב שמושגי המפתח המודרניים שעומדים כאן במבחן, הן בדור הישן של התאוריה הביקורתית והן בדור החדש, הם "אוטונומיה" ו"ייצוג", כאשר הדור הישן מדבר על אוטונומיה, על הייצוג של היחיד ולא של קבוצה, ועל מאבק על חופש אינדיבידואלי. המתקפה על המושגים הללו מתקיימת לא רק במחשבה הפוסטמודרנית. אם לנסח את עמדתו של אלתוסר בלשון פשוטה: עמדה אידאולוגית של יחיד איננה נובעת מזהותו כיחיד אלא מתהליך חברתי – אינטרפלציה – ההופך בני אדם [אינדיבידואלים] לסובייקטים. כך הוחלפו היחסים המודרניים המקובלים זה שנים רבות בין סובייקט לאובייקט ביחסים אינטר־סובייקטיביים, בפנטזיות קולקטיביות, בזהויות המקושרות למגדר, מוצא אתני, נטיות מיניות, ובלשון כללית יותר – במבני הזדהות קולקטיביים שלוקחים חלק בהגמוניה התרבותית או בהתנגדויות השונות לה.
ניתן לשייך את המפנה התאורטי הזה אצל אלתוסר, לקלאו, הול ואחרים להתפתחות אמצעי הייצור עצמם. שכלול היכולת לייצר ולהפיץ פנטזיות שחודרות אל תוך המציאות החברתית מבססת את אותן פנטזיות כחלק מזהויות קולקטיביות; מנגנוני הזדהות שיכולים להיות מבוססים על הבדלים חברתיים (ג'נדר, מוצא אתני, נטייה מינית וכו') או הבדלים המתבססים על קטגוריות תרבותיות ועל ז'אנרים. במנגנוני הייצור וההפצה המתפתחים, באסתטיזציה ההולכת וגוברת של חיי היום־יום הבאה לכלל ביטוי בהשתלטות נרחבת של אותם מנגנוני הזדהות על תרבות הפנאי כתרבות פופולרית, הבדלים בין זהות אישית לזהות קולקטיבית נהיים קשים להבחנה, ובמחשבה הפוסטמודרנית הן נעלמים לחלוטין.
מאז אלתוסר, מנגנוני ההזדהות הללו הם לעולם קולקטיביים ולא אישיים, ומובן זה נותר גם במושג הארטיקולציה של לקלאו והול. כפי שהול מנסח זאת: "אידאולוגיות אינן כוללות מושגים מנותקים ונפרדים אלא ארטיקולציה של אלמנטים שונים המתכנסים למערך מיוחד של משמעויות", ובכך מדגיש הול את המובן הדיסקורסיבי של האידאולוגיה. הפלורליזם שאנו חווים כאן, פלורליזם של שיח ושל זהויות, איננו נובע מאינדיבידואלים, אלא מהבניה של עמדות סובייקטיביות של הזדהות וידע אשר מאפשרת לאינדיבידואלים להביע עמדה אידאולוגית כאילו היו מקורותיה האותנטיים. המוטיב של "מות המחבר" ממשיך למשל אל תוך התיאור של הול עצמו את תרבות הראסטפארי: "הם [הראסטפארים] הציבו את עצמם מחדש כשחורים בעולם החדש: הם הפכו להיות מי שהם, ועל ידי הצבה מחודשת זאת הם למדו לדבר שפה חדשה". יצירתו של הקולקטיב הראסטפארי דרך השיח מציבה אחרוּת קולקטיבית שהופכת אינדיבידואלים לסובייקטים (ובלשונו של אלתוסר: מעבירה "אינטרפלציה").
בחזרה לאסכולת פרנקפורט, מנגנוני ההזדהות הקולקטיביים מתוארים כחלק מהקטגוריזציה של הייצור. הייצור התרבותי מופנה לכולם: איש איננו יכול לחמוק מחרושת התרבות ותעשיית הפנאי מכיוון שהללו מציעים משהו לכל אחד. לכל אחד יש מפלט, מקלט ופנטזיה שהוא יכול לממש במסגרת תרבות הצריכה. במובן זה אפשר לומר שאסכולת פרנקפורט משלימה את אסכולת בירמינגהם ולימודי התרבות הבריטיים: מנגנון הקטגוריזציה פועל "מלמעלה", כלומר משורת מקבלי ההחלטות של הייצור התרבותי, ואילו הארטיקולציה פועלת גם "מלמטה", משום שהיא פועלת לא רק במנגנוני ההזדהות הקולקטיביים המקובלים, אלא גם יכולה לערער על ההגמוניה התרבותית.
כאמור, מנגנוני הקטגוריזציה בעולם הפנאי והבידור אינם פועלים רק במישור של הבדלים חברתיים ממשיים, במישור שבו מתנהלים מאבקים סביב זהות פוליטית כגון מעמד כלכלי, ג'נדר, נטייה מינית, מוצא אתני וכדומה. מנגנוני הקטגוריזציה הם גם אסתטיים־דמיוניים: חובבי מדע בדיוני, פנטזיה, רומנים היסטוריים, שירה וכדומה. והנקודה שניתן להדגיש בעקבות הביקורת של אנשי אסכולת פרנקפורט היא שכל ההבדלים באשר הם, דמיוניים או ממשיים, הופכים לסחורה לגיטימית ולמעשה "שווים" זה לזה כסחורות. ההבדלים נעשו בני המרה לסחורות.
ניתן לומר שיש הבדל חברתי משמעותי בין "ספרות פמיניסטית", "ספרות פלסטינית", "שירה מזרחית" לבין "ספרות ילדים", "ספרות ניו אייג'" וכדומה. אך בתוך רשתות השיווק, הללו נטמעות בקלות, אם כחלק מקטגוריות קיימות ואם כקטגוריות חדשות. ספרו המפורסם של מרקוזה משנות השישים, האדם החד־ממדי, עסק בדיוק בנקודה הזאת, באופן שבו כל התנגדות או אחרות תרבותית סובלת במיוחד, לא משום שהקפיטליזם נלחם בה, אלא בדיוק להפך: ברגע שהקפיטליזם מאמץ אותה, הופך אותה לחלק ממנו. הפעלת הקטגוריזציה, לפיכך, אינה מקדמת את מטרת אלה שנאבקים לייצוג שוויוני כחלק מאוכלוסייה מדוכאת או מקופחת. היא נוטלת את העוקץ מהמרד כאשר היא הופכת את האנטגוניזם להבדל, בלשונו של ארנסטו לקלאו. ברגע שהאנטגוניזם הפך להבדל, ניתן למסחר אותו ככל הבדל אחר.
כעת, נחזור אל המשוררת, שירה. היא מעוניינת להפסיק "לייצג" את הפנטזיה הקולקטיבית כחלק ממנגנון ההזדהות הקולקטיבי שהפך אותה למה שהיא, מכיוון שהיא מודעת לכך שעצם הייצוג הזה מוביל להנצחה של סטריאוטיפים: בתור טראנסית מזרחית מצופה משירה לכתוב כך וכך, להתנהג כך וכך, להילחם כך וכך. בשלב מסוים היא נלחמת על הפריבילגיה "שלא לייצג", כחלק מהאוטונומיה שהיא תובעת לעצמה. וזאת השורה התחתונה, גבר לבן פריבילגי לא צריך לייצג אף אחד, לא צריך לזעוק את זעקת הקולקטיב שאליו הוא שייך, מכיוון שהוא לא שייך לשום קולקטיב שדורש זעקות כאלה. הוא מייצג, אם בכלל, את עצמו כאינדיבידואל. זה לא מקרי שחולשת מושג הייצוג התחוללה דווקא בקרב אינטלקטואלים פריבילגיים פוסטמודרניים שאין להם שום צורך בייצוג והם יכולים לשחק עם מסמנים כאוות נפשם. אי־הייצוג הוא אספקלריה של השוויון עצמו, וזהו המבוי הסתום שאליו הגיעה החשיבה הזאת — אינדיבדואליות איננה רק מיוצרת על ידי מנגנונים חברתיים ובכך מבוטלת לחלוטין משמעות המאבק האינדיבדואלי. על אינדיבידואליות יש להילחם, אינדיבידואליות היא פריבילגיה בעולם תרבותי שמהלל שפע של אינדיבידואליות אבל מקיים מעט מאוד.
.
מתוך מאמר בכתובים, "Individuality and social struggle in the Frankfurt School and British Cultural Studies".
.
תדהר ניר הוא פילוסוף וסופר. ספרו, "המרי הטרגי: אדורנו והלא מודע החברתי ביצירת האמנות המודרנית", ראה אור בשנת 2017 בהוצאת כרמל. "הסכין", רומן פרי עטו, עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת אפיק. מסה שכתב בנושא ביקורת ספרות התפרסמה בגיליון 12 של המוסך.
.
» עוד על תאוריה ואידאולוגיה: על מרקס, מרקסיזם, אמנות וילדוּת, מאת תדהר ניר
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
