וַתִּקרא | איבר ההיזכרות

"אצל חוֹלֶקֶט ההיזכרות אינה מצומצמת לידיעת קורות העבר, כי אם כרוכה בחשיפת מבנה נפשי חדש ושלם." גיא פרל קורא בשיר "זכר" מאת חולקט – אוּרי קָרין, מתוך הספר "נסיכת ביטחון"

רם סמוכה, רישום זמני מס׳ 1 על לוח צפחה, 18X12 ס"מ, 2016

.

קריאה בשיר "זֵכֶר" מאת חוֹלֶקֶט – אוּרי קָרין

גיא פרל

 

זֵכֶר

אֲנִי זוֹכֶרֶת מִי אֲנִי
אֲנִי זוֹכֶרֶת מִי אֲנ
אֲנִי זוֹכֶרֶת מִי אֲ
אֲנִי זוֹכֶרֶת מִי
אֲנִי זוֹכֶרֶת מ
אֲנִי זוֹכֶרֶת
אֲנִי זוֹכֵר
אֲנִי זוֹכְ
אֲנִי זוֹ
אֲנִי ז
אֲנִי זוֹכֶרֶת כְּשֶׁהיא הִפְסִיקָה לִהְיוֹת רַק אוֹת
אֲנִי זוֹכֶרֶת יֵשׁ לוֹ מִכְנָסַיִם/ מַגִּיעוֹת/ אִם יִפְּלוּ/ אָז יִרְאוּ לוֹ אֶת הַ
אֲנִי זוֹכֶרֶת כְּלֵי
אֲנִי זוֹכֶרֶת בָּעַיִן
אֲנִי זוֹכֶרֶת נִשְׁבַּר לִי הַ וְ־יַא וְ־אַל תִּהְיֶה
אֲנִי זוֹכֶרֶת גַּם יַא מוֹצֵץ וְ־יַא אוֹכֵל
אֲנִי זוֹכֶרֶת מָה יֵשׁ לָהּ זֹאתִי דָּחוּף צְרִיכָה לְקַבֵּל
אֲנִי זוֹכֶרֶת אוֹ שֶׁמַּמְצִיאָה?
אֲנִי זוֹכֶרֶת אוֹ שֶׁמַּזְכִּירָה?
אֲנִי זוֹכֶרֶת יֵשׁ מִזַּיִן
אֲנִי זוֹכֶרֶת מֵהַזַּיִן

 

שיר זה, מהספר נסיכת ביטחון, מייצג היטב תנועה נפשית ופואטית מרכזית בשירי ספרה של חולקט, שבה תהליכי בחינה ופירוק מתמידים של מבני מגדר, זהות וחשיבה מובילים לבנייתו של מבנה מורכב, שלם וגמיש מקודמיו. חולקט עושה זאת הן בתוכן השירים, הן בסגנונם והן בשימוש הייחודי שלה בשפה, ולדעתי השיר "זֵכֶר" (עמ' 10) מדגים היטב את מהלכי הפירוק וההרכבה בשלושת הרבדים האלה גם יחד.

השיר מחולק לשני חלקים (גם גרפית). בחלקו הראשון חולקט שוזרת בחוכמה רבה ארבעה תהליכי פירוק: התפרקות השורה היא התפרקות השפה היא התפרקות הזהות העצמית היא התפרקות הזיכרון. בסוף החלק הראשון כותב חולקט "אֲנִי ז", ושורה הכוללת מילה אחת ואות אחת בלבד מייצגת את נקודת השפל בתהליך ארוך של שכחה והתפרקות של זהוּת. אולם, אותה שורה מהווה היא גם נקודת המוצא לתהליך ההיזכרות וההבניה המחודשת המתחולל בחלקו השני של השיר. עלתה בדעתי אסוציאציה למיתוס השוּמרי המתאר את ירידתה של האלה אִנַנָּה אל השאול. בדרכה מטה עוברת האלה שבעה שערים, בכל אחד מהם מוסר מעליה סממן נוסף המגדיר את זהותה וכוחה – מכתרה ותכשיטיה ועד בגדיה – עד כי היא מוצאת את עצמה תלויה כפגר על אנקול. נדרש פירוק, נדרשת הגעה אל רכיבי היסוד, כדי לאפשר אינטגרציה מחודשת. בדומה לזה מובילה השורה "אֲנִי ז" אל השורה "אֲנִי זוֹכֶרֶת כְּשֶׁהיא הִפְסִיקָה לִהְיוֹת רַק אוֹת" ואל תהליך ההיזכרות.

את חלקו השני של השיר אני מחלק לשני חלקים. שבע השורות הראשונות בו מתארות היזכרות הסובבת גרעין טראומטי, מבלי יכולת לגעת בו. ה־ז' כבר איננו אות, אך אין יכולת להתייחס למשמעותו הזכרית או אפילו לקרוא בשמו. ההיזכרות ההדרגתית הזו נחוצה, משום שהיא מובילה אל שיאו של התהליך האינטגרטיבי המתואר בארבע השורות האחרונות בשיר.

"אֲנִי זוֹכֶרֶת אוֹ שֶׁמַּמְצִיאָה? / אֲנִי זוֹכֶרֶת אוֹ שֶׁמַּזְכִּירָה?" שואל חולקט וחושפת בפני קוראיו את ליבת מנגנון הרה־קונסטרוקציה. תהליך שכחת העבר ופירוק הזהות מובילים למגע עם גרעין טראומטי שייתכן כי עמד מלכתחילה בבסיס תהליך השכחה, אך בכך לא מסתיים התהליך. הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון, בספרו A Memoir of the Future, מרחיב את הגדרת ההיזכרות לתהליך גילויו של מה שהיה צפון כפוטנציאל נפשי אך טרם ״נחשב״ והתהווה לכדי ייצוג. אצל חולקט, בדומה לזה, ההיזכרות אינה מצומצמת לידיעת קורות העבר, כי אם כרוכה בחשיפת מבנה נפשי חדש ושלם. בשתי השורות האחרונות בשיר, לא זו בלבד שניתן להגות את שמו של הזין, הוא הופך מהאיבר הבעייתי והנעלם למרכיב רצוי ומרכזי בזהותה המורכבת, הדינאמית והמתחדשת של מי שכותבת את השורות בלשון נקבה: "אֲנִי זוֹכֶרֶת יֵשׁ מִזַּיִן / אֲנִי זוֹכֶרֶת מֵהַזַּיִן".

 

 

חוֹלֶקֶט – אוּרי קָרין, "נסיכת ביטחון", מקום לשירה, 2019.

 

 

 

» במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: איריס רילוב על הספרות והתשוקה בסיפורי אליס מונרו

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | שלוש ילדות רוצות להיוולד

"עצרו, בבקשה! גם אני הייתי ילד. שיחקתי בפנס מתחת לשמיכה, דמיינתי לי ארצות רחוקות. חשבתי שאבלע את העולם כמו קלמנטינה! אז עוד בער הברק בעיניי. אני מבין ילדים, אני ילד!" קטע ממחזה שירי בכתובים, מאת אורן נאמן

חיה גרץ רן, שדות 2, שמן על בד, 120X100 ס"מ, 2014 (צילום: בועז לניר)

.

מתוך ״צבע העצב״ / אורן נאמן

.

צבע העצב הוא מחזה שירִי בשתי מערכות. מככבות בו שלוש ילדות שהיו כאן ואינן: אבודה, מתלבטת וכמהה. הן נפגשות לאחר מותן, ומתחבטות אם לשוב אל החיים, אל כאבי הלב, אל הגוף, ואם יש סיכוי לחיות את החיים מחדש, אחרת.

.

***

 

(בכיכר, האהוב. א ו־ב נדחפות להתייצב לפניו. הוא ממרר בבכי ואינו מבחין בהן)

א: קח אותי! אני טובה ונדיבה.

ב: לא לא, אותי! אני שלמה. תמה. ואעזור לך בכול.

א: (אל ב') אני ביקשתי קודם. הוא שלי.

ב: (מאיימת) היזהרי. עכשיו יש לי ידיים! (אליו) אנקה את החדר! אצחק בזרועותיך! כשאחייך, תרגיש איך שליבך פורח!

א: אני חשה באצבעות שאדע לצייר! אצייר לך תמונה לכל קיר. מגיע לי גורל אחר.

ב: גם אני סבלתי.

א: אני דומה לך! תרצה – נבכה ביחד.

ב: איתי תצחק!

יחד: קח אותי, אותי!

אהוב: (בוכה) בית, עם דשא ירוק. ילדים עירומים ירוצו עליו, זוהרים בשמש…

א: (אל ב) איך יראה אותנו?! העיניים מלאות דמעות!

ב: (באומץ פתאומי מכה במצחו, שואגת) פקח כבר את הלב! (האהוב חש בה)

אהוב: את, אליי?

ב: (מהנהנת, מושיטה ידיה) אבא –

א: (הודפת את ב, מתייצבת לפני האהוב ומושיטה ידיה) אני הייתי קודם!

אהוב: אושר כפול! כל החיים תסכול, לפתע – שתיים! לא ייאמן. יש סדר בעולם!

חוזה: (ל־ג, המביטה מן הצד) היריון עם אהובה אחרת, והן מסודרות.

אהוב: כבר שנים שאני חש ילדים כמו כוויות על עורי. כאן; מגע ידו של ילד שלא בא.

ב: סופסוף באנו!

א: אבא, חבק אותי.

ב: גם אותי. (האהוב מחבק את שתיהן, א נסוגה מעט)

א: רגע, ליבך נקי? תוכל לפרנס? תדע לפייס? תבין מה לשתוק, מה לומר?

ב: תדע ללטף, לעטוף בסוכר? לעצור במקום שמותר?

אהוב: אפרנס, אחבק, הלב הזה נקי. ודאי!

ב: במה אתה עוסק? לא משהו עם מתכות חדות, נכון?

אהוב: לא לא, אני קוון.

א: סליחה?

אהוב: במגרשי הכדורגל. עוזר לשופט. האיש על הקווים! לצד ההתרחשות, קרוב לתפוזים. אקח אתכן למגרשים, רוצות?

ב: חלמת על בן זכר, הא?

אהוב: לא חשוב. תוכלו לראות איך אני מפצח סוגיות הרות גורל; מניף דגלון ומסמן "נבדל"! אצלנו, הגדולה בתהיות היא לא "להיות או לא להיות", אלא "היה או לא היה נבדל".

ב: זה לא מקצוע מסוכן, נכון?

אהוב: לא, מה פתאום. אמנם אני לבוש שחורים כמו קברן, אפילו לא רץ במגרש כמו כבוד השופט, שלא לדבר על לבעוט בכדור, אבל בי לא פוגעים. רק לפעמים יורקים, מקללים. לא מסוכן בכלל.

א: (אל החוזה) לי האיש הזה מתאים לגמרי.

ב: כן. גם בשבילי הוא מצוין.

א: נוכל להיות תאומותיו של הקוון?

אהוב: יש כמה תסכולים, אני מודה. בעיתונים כותבים את שמי רק אם טעיתי. לא יגידו איך הזעתי, איך עמדתי מרוכז, לא להחמיץ שום רגע. איך חידדתי את חושיי לצוד מרפק שנעלם לו מעיני הנץ של השופט! כבודו זכאי לשלוף כרטיס; צהוב, אדום. אני? רץ על הקו ומנופף. כמו למטוס שלא יגיע. המשטח לפניי: ירוק, קורץ, מלא אפשרויות – לא עבורי. עבור השחקנים! הם מסתכנים, כובשים מקום בנצח. ואני – בלתי נראה.

חוזה: לכל גורל התסכולים שלו.

אהוב: וכמה מתחשק לפרוץ לפתע למגרש! לרוץ, לדהור, למסור, לכבוש! אסור. ומרוויחים פרוטות! חשבתי להחליף מקצוע. משהו מכניס יותר. יש לי באמריקה דודים, ו– (תופס את עצמו. אל הילדות) סליחה, איפה היינו?

ב: ילדים. (הוא בוהה בה) רצית ילדים.

אהוב: נכון!

א: (משלבת ידה בידו) נלך למצוא לנו אם?

אהוב: (אוחז גם ב־ב) קדימה!

חוזה: דקה אחת! בואו נבחן כמה דקות – אחורה! זה בדיוק הזמן – להתגשם! (לאות שלו הילדות נסוגות. הוא ניגש אל מאחורי העץ ופושט את גלימת החוזה. תחתיה נחשפת חליפה. קרב אל האהוב) שלום שלום. יפהפה הירח, מה?! סיגר?

אהוב: (מסרב) תודה. אני – ספורטאי.

חוזה: (מצית לעצמו סיגר) גם אני יוצא לי לפעמים אל הספסל, לחשוב. אסור כבר לעשן בשום מקום. על מה חושבים?

אהוב: הייתי כאן עם אהובה.

חוזה: בערב שכזה, טבעי. ואיפה היא?

אהוב: עזבה.

חוזה: לא!

אהוב: כן. כששמעה את הבשורה.

חוזה: בשורה?

אהוב: (שולף מכתב מכיסו) תשובת מעבדה.

חוזה: סרטן?

אהוב: לא. פוריות.

חוזה: (מעיין במכתב) אני מבין… אז אתה כאן, חושב על ילדים?

אהוב: כן. אאמץ אותם, אל חום ליבי.

חוזה: אני מבין. אתה לגמרי –

אהוב: כן. עקר.

חוזה: נו, לא סימפטי. (קם) בוודאי תמצא יתום נחמד. יום טוב. תהיה בריא! (פונה אל מאחורי העץ, עוטה שוב את גלימתו. אל הבנות): ראיתן?! מצטער. הגבר החביב הזה מבזבז זמן יקר שאין לכן! (לוחש) מה לעשות – עקר! ראשית, אתן צריכות להיוולד למישהו פורה. קדימה, טוק טוק טוק, כל אחת לגורלה. (מביט סביב) אם אין גורל אחר – לחלונות!

א: לא. אם לא הוא, תחזיר אותי אל השמיים!

חוזה: מצחיקה! איפה שמעת על מישהו שמתגלגל אחורה?! מוכרחים להתפתח. הלאה!

ב: (אל האהוב) מצטערת, מסתבר שמוכרחים למצוא אדם פורה. (פונה ללכת)

האהוב: (מנופף וזועק): חכו! אאמץ אתכן! תהיו איתי. יהיה לכן טוב! הגיבורים אינם שם, על המגרש! הם כאן, בצד! מנגבים זיעה שאיש אינו רואה. סופקים כפיים בייאוש נורא בתום בדיקת הפוריות. מה, לנו לא מגיע אור? יודעות איך שנופפתי אגרופים מול השמיים הריקים? איך שרתי שיר געגועים?! הקשיבו: (מנסה לעצור את הילדות המתרחקות) אילו באת עכשיו, ילדה תכולת עיניים, איך היינו משחקים, איך היינו מתחבקים את ואני.. היינו מטיילים, הייתי מכיר לך שבילים ושמות עצים, ליד הנהר הייתי בונה תנור בוץ, והיינו אופים בו דגים. (הילדות עוצרות, החוזה מוביל אותן הלאה)

ב: ניוולד, ואז נחזור אליך!

א: כן. נמצא אותך!

חוזה: אסור להישאר תלויות בין עולמות. קדימה!

אהוב: אילו באת, ילדה יפהפייה, היית רצה לך על דשא ואני – צוהל בעקבותייך! הייתי קונה קוקיות ושמלות, ובונה לך ארמון על עץ אורן. עצרי! הרי דשא אינו דשא של ממש – עד שהוא הופך מנשא כפות רגליך. ערסל אינו ערסל ללא גופך. הוא בד ממתין. כל העולם הזה סביב ממתין לצליל קולכן. עצרו! אסרק בעדינות את שערכן, ארטון איך שהבית שוב הפוך, ואז אנקה בשמחה. אני פועל בובות פשוט! אם תחלו, אטפל בכן במסירות. הדשא יהיה לדשא, והבית בית! רק למענכן כל העמל. חכו! אשמיע לכן סיפורים. אצייר ציורים בשמיים! האוויר יתמלא ענני פרפרים סגולים וצהובים.

חוזה: (מגחך) סגולים וצהובים… האיש עקר!

אהוב: עצרו, בבקשה! גם אני הייתי ילד. שיחקתי בפנס מתחת לשמיכה, דמיינתי לי ארצות רחוקות. חשבתי שאבלע את העולם כמו קלמנטינה! אז עוד בער הברק בעיניי. אני מבין ילדים, אני ילד! אהיה חבר ילד שלכן! זוכרות איך שקיווינו בכל כוחותינו?! עצרו! (הוא מוצא את פיסת החבל ומרים אותה. לעצמו) עכשיו זמן טוב למשהו רע.

חוזה: "זמן טוב למשהו רע". סוויט! (לעצמו) שעשועון כביר.

אהוב: (קרב אל העץ העירום, קושר את החבל אל הענף ומכין בקצהו עניבה) כן, זמן טוב למשהו רע. הרגע מתאים כמו כפפה לאסון. שיבוא כבר! אם פסנתר מרחף בשמיים – שייפול על ראשי סוף־סוף! כה מתישה הפסיעה הזו על מדרכות, הציפייה, המבטים המבוהלים למעלה. שינחת כבר ונגמור עם זה! (הוא מניח את העניבה על צווארו ומטפס על הספסל) בנות יפות, לאורם המסנוור של הגווים המתרחקים, שברי חלומותיי דוקרים כל כך. (מביט למטה) ולפתע – זה מפחיד. (האורות עליו מתעמעמים) מפחיד!

חוזה: הלב נשבר. איש מאושר עמד לזנק מתוך הנפש הדווייה הזו. שופט. אולי שחקן. כובש אפילו! מישהו אמר לו פעם שהדוקטור זמן ירפא הכול. חכם הדוקטור. בא לביקור, מרגיע, מלטף, משכיח. ואף פעם לא שוכח להשאיר בפינת החדר, במקום נסתר, פצצת זמן מתקתקת, קופסה קטנה ובתוכה, כמו לב זעיר, פועם לו האסון הבא.
(לילדות) כל אחת לחלונה! (שולח אות, והאורות עולים בחלונות האם ומשליך הסכינים)

ג: (לפתע) תוכל לבדוק בכל זאת, פעם אחרונה, אם יעלה אור בחלונות אחרים?

חוזה: בדקתי כבר.

ג: נסה שוב.

חוזה: (בלאות, הוא שולח אות. החלונות חשוכים) בבקשה – חושך ועוד חושך.

ג: תוכל לבדוק רחוב אחר?

חוזה: נו, באמת.

ג: עשה עימנו חסד אחרון. "אולי תבוא תפנית בלתי צפויה", אמרת. קיבלת גם סיפור. בדוק, פעם אחרונה.

חוזה: טוב, אם את מתעקשת. חכו כאן! (יוצא אל אחד הרחובות)

 

.

אורן נאמן כתב, עיבד וביים בתיאטרון הבימה, תיאטרון חיפה, גשר, החאן הירושלמי ועוד. המחזה ״יהודי בחושך״ שכתב, בביצוע שמואל וילוז׳ני, זכה בפרס הראשון בתיאטרונטו, הוצג מאות פעמים כחלק מהרפרטואר ב״הבימה״ והוצג באוף ברודווי בתרגום לאנגלית. נאמן כתב חמש הצגות ילדים, בהן ״זבובים בחופשה״, זוכת ארבעה פרסים בפסטיבל הצגות הילדים בחיפה, ובין היתר חיבר פזמונים לארקדי דוכין, רמי קליינשטיין, שלמה יידוב ואחרים.

 

.

» במדור "בעבודה" בגיליון המוסך הקודם: קטע מתוך ספר בכתובים מאת יניב איצקוביץ'

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

"טוב למות בעד ארצנו": מילותיו האחרונות של טרומפלדור או מיתוס ציוני?

מה באמת אמר יוסף טרומפלדור? ומה מלמד עלינו החיפוש אחר מילותיו האחרונות של גיבור תל-חי?

"... אין דבר, כדאי למות בעד ארץ-המולדת!" כתבה שהתפרסמה בעיתון הצפירה בתאריך ה-25 במאי 1921.

במשך יותר מארבעים שנה איש לא ערער על מילותיו האחרונות של יוסף אוסיה טרומפלדור. רק בשנות הששים החלו לתהות האם אמר טרומפלדור את המשפט שהפך לססמת היישוב והתנועה הציונית או שמא פלט גידוף ברוסית. מה באמת אמר יוסף טרומפלדור? ומה מלמד עלינו החיפוש אחר מילותיו האחרונות של גיבור תל-חי?

מאורעות תל-חי מפי הרופא החבר, ד"ר ג. גרי. "קונטרס", כ"ב באדר תר"פ (12 במרץ 1920).

"בגשתנו במרחק 10 מטר מן הבית בתל-חי הודענו לחברינו בצעקה את דבר בואנו – ונכנסו פנימה. פה מצאנו את כל אשר היו חיים ובריאים עומדים כל אחד על משמרו, ואני הלכתי לראות את הפצועים. את טרומפלדור בדקתי הראשון, הוא היה במצב חלש מאוד, חִוֵר, ושׂכלו אתו. הוא בקש שיתקנו את התחבשת. היו לו שני פצעים גדולים בחלקו העליון שבבטן ופצע קטן על ידו הימנית. חבשתי את פצעיו והרגעתיו. כאשר שאלתיו לשלומו הוא ענה: 'אין דבר', 'כדאי למות בעד הארץ'".

(תיאור מאורעות תל-חי כפי שתועדו על ידי ד"ר גרשון גרי. התפרסם בכתב העת "קונטרס", כ"ב באדר תר"פ)

שנים-עשר ימים לאחר מותו של יוסף אוסיה טרומפלדור יחד עם שבעה מגינים ומגינות נוספים בתל-חי, פרסם הד"ר גרשון גרי את מילותיו האחרונות של יוסף אוסיה טרומפלדור כפי ששמע אותם מפי הלוחם והפועל הציוני שנפל. קדם לו עד נוסף, אברהם הרצפלד, שסיפר כבר בלילה הנורא ההוא ב-יא' באדר תר"פ (ה-1 במרץ 1921) במכתב לחבריו במרכז החקלאי ש"בלי שום אנחה כל שהיא" סיפר לו טרומפלדור כי "לא נורא, כדאי למות בשביל ארץ-ישראל".

"תל-חי", ההספד שחיבר זאב ז'בוטינסקי לזכר יוסף טרומפלדור, חברו. הכתבה התפרסמה בעיתון הארץ ב-8 במרץ 1920, שבוע לאחר נפילת טרומפלדור וחבריו בתל-חי

את הגרסה המוכרת יותר של אותן מילים אחרונות סיפק זאב ז'בוטינסקי בהספד לטרומפלדור שכתב לעיתון "הארץ":

"אלה היו דבריו האחרונים של יוסף תרומפלדור בראותו את צער חבריו בפני הקרבן הגדול הזה: 'אין דבר – טוב למות בעד ארצנו'. כל מי שהכיר אותו יוכל לשער את בת-הצחוק השקטה, שריחפה על שפתיו באמרו את הדברים האלה. הוא לא היה נתון למילים גבוהות; הרצינות היסודית, העמוקה, שהיתה בנפשו, הורגלה להתבטא במעשים, לא בנוסחאות; וכשהיה מוכרח לפעמים לגלותה באמרי-פיו, היה כמתבייש, וכיסה על דבריו בצעיף של בת-צחוק ובמלת-הקדמה של צנועים: 'אין דבר'.

ז'בוטינסקי ראה באמרה האחרונה של טרומפלדור ביטוי עמוק לחייו ולאופיו של האיש: החלק החשוב בה, לדעת ז'בוטינסקי – היה זה שהושמט מאוחר יותר – ה"אין דבר" הטרומפלדורי. בתור חבר של טרומפלדור עוד מ-1914, הכיר ז'בוטינסקי את הביטוי הזה היטב. כך התבטא טרומפלדור לנוכח כל אכזבה וטרגדיה: כשגילה על כריתת ידו השמאלית בזמן מלחמת רוסיה-יפן אמר לרופאיו כי "אין דבר – הימנית חשובה ממנה", ו"כשנודע לו, כי מן הגדוד, שיצר באלכסנדריה לשם כיבוש ארץ-ישראל, החליטה הממשלה לעשות חבורת נהגי פרדות בגליפולי, ורבים התייאשו, אמר: 'אין דבר – נתחיל בזה, הדבר יתפתח מאליו'."

כל כך הרבה תוכן הצליח טרומפלדור להכניס בשתי המילים הללו:

"רעיון עמוק, הגיון נשגב, פילוסופיה מקפת-כל טמונים בשתי המילים האלו. הרצון מכריע, המקרים אינם אלא הבל. מכל מר ייצא מתוק, אם רק הרצון חי. הרצון הוא תל-חי נצחי, וכל השאר – קרבנות, השפלות, מפלות – 'אין דבר'."

בשנים הראשונות לאחר מאורעות תל-חי חיו הגרסאות השונות של מילותיו האחרונות של טרומפלדור במקביל. עיתון הצפירה פרסם ב-25 במאי 1921 מודעה המפצירה בקוראות וקוראי העיתון לתרום לטובת "המפעל הישובי בארץ ישראל ע"ש טרומפלדור וחבריו (קרן יוסף הגלילי)" ובה הופיע איור של טרומפלדור במדים עם הכיתוב בגרסה חדשה: "אין דבר, כדאי למות בעד ארץ-המולדת! (דבריו האחרונים של הגבור)".

אפשר שבזכות אנדרטת "האריה השואג" בתל-חי, שנחנכה בשנת 1934 כשעליה חקוקה הגרסה הז'בוטינסקאית (המקוצרת), שהמילים "טוב למות בעד ארצנו" התקבעו כגרסה הסופית והמקובלת. וכך, מילותיו האחרונות של טרומפלדור התקבלו בתור האידאל הראוי לחלוץ וללוחם העברי. רק כעבור כארבעים שנה קמו מתנגדים לגרסה הרשמית.

"טוב למות בעד ארצנו". אנדרטת האריה השואג בתל-חי, פסל: אברהם מלניקוב. מקור התמונה: ויקיפדיה

הדיון על מילותיו האחרונות של טרומפלדור מתחיל

"אמירה שהבשילה מבעוד זמן". כתבתו של מאיר אביזוהר שהתפרסמה בעיתון דבר ב-27 בפברואר 1961.

מאיר אביזוהר כתב בעיתון דבר ב-27 בפברואר 1961 כי בהרצאה על המנהיגות הצבאית, אמר בין היתר לפני חודשים אחדים אחד המפקדים הבכירים בצה"ל: "אומרים שיוסף טרומפלדור אמר לפני מותו: 'טוב למות בעד ארצנו', הלא טרומפלדור לא ידע עברית…".

את הציטוט חתם אביזוהר באבחנה על תקופתו: "מדבריו של אותו מפקד נשתמעה הסתייגות אופיינית של בן-דורנו ממופת רחוק ועילאי, בלתי ניתן להשגה". זו לא הייתה הפעם הראשונה או היחידה שבה הועלתה האפשרות שמילותיו האחרונות של טרומפלדור פוברקו. בשנות השישים הועלתה מכל עבר הטענה שקללה ברוסית, ולא צטטה מפוארת למען הדורות הבאים, היא הדבר האחרון שהוציא טרומפלדור מפיו.

"ליד המקלט", טורו של בועז עברון, פרשן הרדיו של עיתון "הארץ", מהתאריך ה-18 במרץ 1960

וכך כתב פרשן הרדיו של "הארץ" בועז עברון ברשימה מה-18 במרץ 1960:

"זכורני עד כמה התייחסתי פעם בחשד לטרומפלדור, וכל זאת מחמת המימרה המפורסמת המיוחסת לו 'טוב למות בעד ארצנו'. לא ייתכן, הרגשתי, שגבר תקיף ובן חייל כמוהו, יהיה מעוניין להשמיע בשעת מותו מימרות לדורות הבאים. הרי זה למטה מכבודו לשקר ולשחק אפילו במכאובי המוות כמומוס על בימה. שהרי לא טוב למות בעד כל דבר שבעולם. ייתכן שיש דברים שטוב מהם המוות, אך אין זה עושה את המוות לדבר טוב. רק לאחר ששמעתי אחרי שנים רבות שכל אותו מעשה אינו אלא שקר פאטריוטי שהמציא מישהו, ושבעצם השמיע טרומפלדור לפני מותו גידוף רוסי דשן, חזר כבודו ועלה בעיני…"

בדומה לרבים שיבואו אחריו, עברון לא טרח לציין מהו המקור לידיעה שבמותו השמיע טרומפלדור דווקא "גידוף רוסי דשן". דעתו של עברון, ודעת אחרים שהגיעו למסקנות דומות לשלו, לא השתנתה גם לאחר שחוקרים שונים ציינו שוב ושוב את העובדה שקיימים לפחות ארבעה דיווחים מעדי ראייה שחזו במותו של טרומפלדור ושחזרו, כל אחד בגרסה מעט שונה, את מילותיו האחרונות של גיבור תל-חי. שולמית לסקוב אף הוכיחה כבר בשנות השמונים שלקראת סוף חייו שיפר טרומפלדור את ידיעותיו בעברית ושאין זה בלתי אפשרי שמילותיו האחרונות לד"ר גרי, שלא היה דובר רוסית, נאמרו בעברית ("טרומפלדור: סיפור חייו" מאת שולמית לסקוב).

טרומפלדור דיבר עברית. כתבה שהתפרסמה בעיתון דבר בתאריך ה-18 בפברואר 1960.

גם אם לא הצליחה כתבתו של אביזוהר לעקור את הספקות המציקים בנושא, הוא הצליח לזהות את הסיבה שבגינה סירבו רבים להמשיך ולקבל את "הגרסה הרשמית" של האירועים: לא הקושי להאמין ברגש הפטריוטי שגאה בטרומפלדור לנוכח המוות, אלא פקפוק ביכולת או בצורך של הדורות הבאים לעמוד באידאל הזה. השאלה האם אמר או לא אמר טרומפלדור את אותן מילים בשנת 1920 נעשתה פחות חשובה עתה, השאלה שנשאלה בשנות הששים, וביתר שאת לאחר מלחמת יום הכיפורים של שנת 1973, הייתה אחרת: "האם אכן עוד טוב למות בעד ארצנו?"

תהיה התשובה אשר תהיה, בחייו ובמותו הוכיח האיש יוסף אוסיה טרומפלדור שעשייה למען המולדת – גם תוך סיכון חייך – נחשבה לדבר טוב וראוי בעיניו ובעיני רבים מבני דורו, ועל כך אנו זוכרים אותו עד היום.

מרשה פרידמן: האישה הראשונה שדרשה למגר את האלימות כלפי נשים

פרוטוקול הדיון הראשון אי פעם על אלימות כלפי נשים חושף עד כמה נבחרי הציבור היו אדישים, מנותקים ואף ציניים כלפי האלימות של גברים כלפי נשותיהן

מרשה פרידמן, לע"מ

"הכנסת התפנתה אתמול לשעה קלה מן הנושאים ה'כבדים' ושמעה (בחצי חיוך, משום מה) פרטים על אלימות מסוג מיוחד בימינו: 'הכאת נשים על ידי בעליהן'"

("מעריב", 15 ביולי 1976)

 

היו"ר א. גיבלבר:

חברי הכנסת, נעבור להצעה הבאה לסדר היום, של חברת הכנסת מרשה פרידמן, בנושא:  'הכאת נשים על ידי בעליהן'. רשות הדיבור לחברת הכנסת פרידמן.

מרשה פרידמן (סיעה סוציאליסטית עצמאית):

כבוד היושב ראש, כנסת נכבדה. – – –

מרדכי בן פורת (המערך):

מה על ההצעה השנייה, על הכאת בעלים על ידי נשים?

מאיר פעיל (מוקד):

אם אשה מכה את בעלה צריך לעצור את הבעל.

מרשה פרידמן (סיעה סוציאליסטית עצמאית):

אני מתפלאת שנושא זה הופך לכל כך מצחיק בשבילכם, וזה מוכיח כל מה שיש לי בדיוק להגיד היום.

 

"דבר", 15 ביולי, 1976. לחצו על התמונה לכתבה הלאה

 

קשה להאמין, אבל ככה נפתח הדיון הראשון אי פעם בבית המחוקקים הישראלי בנושא אלימות נגד נשים. כאשר העלתה את הנושא על סדר היום ח"כ מרשה פרידמן, היא בוודאי לא העלתה על הדעת שהקולגות שלה בכנסת יחשבו כי מדובר במשהו מצחיק. פרוטוקול הדיון, מראה כי במקום להתמודד עם התופעה, חברי הכנסת הגיבו פעם אחר פעם בלגלוג, צחוק, ו"הקשו" בטענה כי גם נשים מכות את בעליהן.

שר הבריאות ו. שם טוב:

אם אשה באה למשטרה ומתלוננת שבעלה מכה אותה – האם המשטרה פותחת תיק?

שר המשטרה ש. הלל:

ללא ספק.

פסח גרופר (הליכוד):

ואם יש מקרה הפוך, אם בעל מתלונן שאשתו מכה אותו – האם גם אז פותחים תיק?

מאיר פעיל (מוקד):

יש כמה בעלים שאולי לא היה מזיק שנשותיהם תכינה אותם.

שר הבריאות ו. שם טוב:

חבר הכנסת גרופר, אתה לא נראה כזה שאשתך מכה אותך.

שר המשטרה ש. הלל:

לא ראית את אשתו – איך אתה יודע?

פרוטוקול הדיון מראה כיצד פרידמן הייתה צריכה לשכנע את הנוכחים כי בכלל קיימת בעיה כזו. ואפילו השר שאמון על הנושא לא הבין בכלל על מה יש לדבר.

שר המשטרה ש. הלל:

בכל הרצינות… אינני יכול לומר שיש בעיה אחת ספציפית של תופעות אלימות מצד גברים כלפי נשותיהם.

מרשה פרידמן (סיעה סוציאליסטית עצמאית):

זו הבעיה – שאינך רואה זאת.

יצחק גולן (המפלגה הליברלית העצמאית):

הבעיה קיימת מאז ימי אחשוורוש וושתי.

שר המשטרה ש. הלל:

כפי שאמרתי, הבעיה הזאת קיימת בתוך מכלול הבעיות של תופעות אלימות בחברתנו.

מטילדה גז (המערך):

נראה כאילו הנושא משעשע ביותר.

 

"מעריב", 15 ביולי, 1976. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

 

אך למרות האווירה ה"קלילה" בדיון, ולמרות הדעה הרווחת שלא מדובר בתופעה שדורשת תשומת לב מיוחדת (אלא בבעיה כוללת שקשורה לאלימות), מרשה פרידמן לא חששה, ולראשונה מעל בית המחוקקים, נשאה נאום מרתק, מזעזע ושלראשונה פתח צוהר לעיסוק בנושא:

בימי שקספיר החוק קבע: 'אם אדם מכה פושע, בוגד, כופר דת, רשע או את אשתו – אין הדבר נחשב לו לעבירה על החוק'. בימינו החוק והמשטרה מגינים על כל אדם מפני התקפות אלימות, גם על הפושע, הבוגד, הכופר והרשע, ובצדק, אולם אשה נשואה עדיין מופקרת בידי בעלה, והוא עלול להכות אותה לעתים קרובות יותר מאשר אנו רגילים לתאר לעצמנו.

בגלל קשר השתיקה הקיים סביב נושא זה אין לנו מידע מבוסס על היקף הבעיה בארץ. המשטרה איננה רושמת את רוב התלונות המגיעות אליה משום שרוב המכות הן 'יבשות' לדבריה – כלומר אין שבר ואין דם. לכן אין אלימות זו נחשבת לפי מדיניות המשטרה לעניין ציבורי…

למרות קשר השתיקה אפשר להעריך שבארץ מספרן של הנשאים המוכות נמדד באלפים, ולא במאות. ועדה פרלמנטרית בריטית, שחקרה את הנושא באנגליה, גילתה שאחד מתוך כל מאה בעלים מתקיף את אשתו באופן קבוע. אין כל סיבה להניח שמצבנו טוב יותר. חשוב להבין שתופעת הכאת נשים איננה מוגבלת לשכונות עוני או לעיירות פיתוח.

פרידמן גם לא מפחדת להתעמת עם המשטרה שמתייחסת בסלחנות כלפי אלימות כזו:

כאשר האישה פונה למשטרה – היא נתקלת בתגובה משפילה וביחס של זילזול. התשובה הניתנת לה בדרך כלל היא בנוסח: 'אין זה עניין ציבורי, אנחנו איננו מתערבים בענייני משפחה'. לפעמים, כאשר השוטר חשוב עצמו חצי-פסיכולוג ושומר מוסר, הוא עשוי לומר לה: 'אילו היית בסדר, הוא היה מכה אותך, נסי להיות יותר נחמדה עליו".

בסיכומו של דיון עלו שתי הצעות. הצעה אחת, של לא פחות מאשר שר המשטרה, הציעה לא לכלול את הנושא בסדר היום של הכנסת. ההצעה השנייה ביקשה להעביר את הנושא לוועדה הרלוונטית בכנסת. ברוב של 20 לעומת 9, הצעתה של מרשה פרידמן התקבלה. וכך, בצורה רשמית, הפך נושא האלימות כלפי נשים מנושא ללא "עניין לציבור", לנושא רשמי ומוכר גם על ידי בית המחוקקים ורשויות המדינה.

ח"כ מרשה פרידמן, לא הסתפקה רק בדיבורים. היא גם הייתה ממקימות המקלט הראשון בישראל לנשים מוכות, ופורצת דרך בכל הקשור לזכויות נשים על גופן.

 

כתבות נוספות

"ואלס להגנת הצומח": השיר שנכתב נגד הטרדה מינית

מצעד הגאווה הראשון: כש"נעימים" ו"נעמות" צעדו בתל אביב