.

קריאה בשיר "זֵכֶר" מאת חוֹלֶקֶט – אוּרי קָרין

גיא פרל

 

זֵכֶר

אֲנִי זוֹכֶרֶת מִי אֲנִי
אֲנִי זוֹכֶרֶת מִי אֲנ
אֲנִי זוֹכֶרֶת מִי אֲ
אֲנִי זוֹכֶרֶת מִי
אֲנִי זוֹכֶרֶת מ
אֲנִי זוֹכֶרֶת
אֲנִי זוֹכֵר
אֲנִי זוֹכְ
אֲנִי זוֹ
אֲנִי ז
אֲנִי זוֹכֶרֶת כְּשֶׁהיא הִפְסִיקָה לִהְיוֹת רַק אוֹת
אֲנִי זוֹכֶרֶת יֵשׁ לוֹ מִכְנָסַיִם/ מַגִּיעוֹת/ אִם יִפְּלוּ/ אָז יִרְאוּ לוֹ אֶת הַ
אֲנִי זוֹכֶרֶת כְּלֵי
אֲנִי זוֹכֶרֶת בָּעַיִן
אֲנִי זוֹכֶרֶת נִשְׁבַּר לִי הַ וְ־יַא וְ־אַל תִּהְיֶה
אֲנִי זוֹכֶרֶת גַּם יַא מוֹצֵץ וְ־יַא אוֹכֵל
אֲנִי זוֹכֶרֶת מָה יֵשׁ לָהּ זֹאתִי דָּחוּף צְרִיכָה לְקַבֵּל
אֲנִי זוֹכֶרֶת אוֹ שֶׁמַּמְצִיאָה?
אֲנִי זוֹכֶרֶת אוֹ שֶׁמַּזְכִּירָה?
אֲנִי זוֹכֶרֶת יֵשׁ מִזַּיִן
אֲנִי זוֹכֶרֶת מֵהַזַּיִן

 

שיר זה, מהספר נסיכת ביטחון, מייצג היטב תנועה נפשית ופואטית מרכזית בשירי ספרה של חולקט, שבה תהליכי בחינה ופירוק מתמידים של מבני מגדר, זהות וחשיבה מובילים לבנייתו של מבנה מורכב, שלם וגמיש מקודמיו. חולקט עושה זאת הן בתוכן השירים, הן בסגנונם והן בשימוש הייחודי שלה בשפה, ולדעתי השיר "זֵכֶר" (עמ' 10) מדגים היטב את מהלכי הפירוק וההרכבה בשלושת הרבדים האלה גם יחד.

השיר מחולק לשני חלקים (גם גרפית). בחלקו הראשון חולקט שוזרת בחוכמה רבה ארבעה תהליכי פירוק: התפרקות השורה היא התפרקות השפה היא התפרקות הזהות העצמית היא התפרקות הזיכרון. בסוף החלק הראשון כותב חולקט "אֲנִי ז", ושורה הכוללת מילה אחת ואות אחת בלבד מייצגת את נקודת השפל בתהליך ארוך של שכחה והתפרקות של זהוּת. אולם, אותה שורה מהווה היא גם נקודת המוצא לתהליך ההיזכרות וההבניה המחודשת המתחולל בחלקו השני של השיר. עלתה בדעתי אסוציאציה למיתוס השוּמרי המתאר את ירידתה של האלה אִנַנָּה אל השאול. בדרכה מטה עוברת האלה שבעה שערים, בכל אחד מהם מוסר מעליה סממן נוסף המגדיר את זהותה וכוחה – מכתרה ותכשיטיה ועד בגדיה – עד כי היא מוצאת את עצמה תלויה כפגר על אנקול. נדרש פירוק, נדרשת הגעה אל רכיבי היסוד, כדי לאפשר אינטגרציה מחודשת. בדומה לזה מובילה השורה "אֲנִי ז" אל השורה "אֲנִי זוֹכֶרֶת כְּשֶׁהיא הִפְסִיקָה לִהְיוֹת רַק אוֹת" ואל תהליך ההיזכרות.

את חלקו השני של השיר אני מחלק לשני חלקים. שבע השורות הראשונות בו מתארות היזכרות הסובבת גרעין טראומטי, מבלי יכולת לגעת בו. ה־ז' כבר איננו אות, אך אין יכולת להתייחס למשמעותו הזכרית או אפילו לקרוא בשמו. ההיזכרות ההדרגתית הזו נחוצה, משום שהיא מובילה אל שיאו של התהליך האינטגרטיבי המתואר בארבע השורות האחרונות בשיר.

"אֲנִי זוֹכֶרֶת אוֹ שֶׁמַּמְצִיאָה? / אֲנִי זוֹכֶרֶת אוֹ שֶׁמַּזְכִּירָה?" שואל חולקט וחושפת בפני קוראיו את ליבת מנגנון הרה־קונסטרוקציה. תהליך שכחת העבר ופירוק הזהות מובילים למגע עם גרעין טראומטי שייתכן כי עמד מלכתחילה בבסיס תהליך השכחה, אך בכך לא מסתיים התהליך. הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון, בספרו A Memoir of the Future, מרחיב את הגדרת ההיזכרות לתהליך גילויו של מה שהיה צפון כפוטנציאל נפשי אך טרם ״נחשב״ והתהווה לכדי ייצוג. אצל חולקט, בדומה לזה, ההיזכרות אינה מצומצמת לידיעת קורות העבר, כי אם כרוכה בחשיפת מבנה נפשי חדש ושלם. בשתי השורות האחרונות בשיר, לא זו בלבד שניתן להגות את שמו של הזין, הוא הופך מהאיבר הבעייתי והנעלם למרכיב רצוי ומרכזי בזהותה המורכבת, הדינאמית והמתחדשת של מי שכותבת את השורות בלשון נקבה: "אֲנִי זוֹכֶרֶת יֵשׁ מִזַּיִן / אֲנִי זוֹכֶרֶת מֵהַזַּיִן".

 

 

חוֹלֶקֶט – אוּרי קָרין, "נסיכת ביטחון", מקום לשירה, 2019.

 

 

 

» במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: איריס רילוב על הספרות והתשוקה בסיפורי אליס מונרו

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מתוך ״צבע העצב״ / אורן נאמן

.

צבע העצב הוא מחזה שירִי בשתי מערכות. מככבות בו שלוש ילדות שהיו כאן ואינן: אבודה, מתלבטת וכמהה. הן נפגשות לאחר מותן, ומתחבטות אם לשוב אל החיים, אל כאבי הלב, אל הגוף, ואם יש סיכוי לחיות את החיים מחדש, אחרת.

.

***

 

(בכיכר, האהוב. א ו־ב נדחפות להתייצב לפניו. הוא ממרר בבכי ואינו מבחין בהן)

א: קח אותי! אני טובה ונדיבה.

ב: לא לא, אותי! אני שלמה. תמה. ואעזור לך בכול.

א: (אל ב') אני ביקשתי קודם. הוא שלי.

ב: (מאיימת) היזהרי. עכשיו יש לי ידיים! (אליו) אנקה את החדר! אצחק בזרועותיך! כשאחייך, תרגיש איך שליבך פורח!

א: אני חשה באצבעות שאדע לצייר! אצייר לך תמונה לכל קיר. מגיע לי גורל אחר.

ב: גם אני סבלתי.

א: אני דומה לך! תרצה – נבכה ביחד.

ב: איתי תצחק!

יחד: קח אותי, אותי!

אהוב: (בוכה) בית, עם דשא ירוק. ילדים עירומים ירוצו עליו, זוהרים בשמש…

א: (אל ב) איך יראה אותנו?! העיניים מלאות דמעות!

ב: (באומץ פתאומי מכה במצחו, שואגת) פקח כבר את הלב! (האהוב חש בה)

אהוב: את, אליי?

ב: (מהנהנת, מושיטה ידיה) אבא –

א: (הודפת את ב, מתייצבת לפני האהוב ומושיטה ידיה) אני הייתי קודם!

אהוב: אושר כפול! כל החיים תסכול, לפתע – שתיים! לא ייאמן. יש סדר בעולם!

חוזה: (ל־ג, המביטה מן הצד) היריון עם אהובה אחרת, והן מסודרות.

אהוב: כבר שנים שאני חש ילדים כמו כוויות על עורי. כאן; מגע ידו של ילד שלא בא.

ב: סופסוף באנו!

א: אבא, חבק אותי.

ב: גם אותי. (האהוב מחבק את שתיהן, א נסוגה מעט)

א: רגע, ליבך נקי? תוכל לפרנס? תדע לפייס? תבין מה לשתוק, מה לומר?

ב: תדע ללטף, לעטוף בסוכר? לעצור במקום שמותר?

אהוב: אפרנס, אחבק, הלב הזה נקי. ודאי!

ב: במה אתה עוסק? לא משהו עם מתכות חדות, נכון?

אהוב: לא לא, אני קוון.

א: סליחה?

אהוב: במגרשי הכדורגל. עוזר לשופט. האיש על הקווים! לצד ההתרחשות, קרוב לתפוזים. אקח אתכן למגרשים, רוצות?

ב: חלמת על בן זכר, הא?

אהוב: לא חשוב. תוכלו לראות איך אני מפצח סוגיות הרות גורל; מניף דגלון ומסמן "נבדל"! אצלנו, הגדולה בתהיות היא לא "להיות או לא להיות", אלא "היה או לא היה נבדל".

ב: זה לא מקצוע מסוכן, נכון?

אהוב: לא, מה פתאום. אמנם אני לבוש שחורים כמו קברן, אפילו לא רץ במגרש כמו כבוד השופט, שלא לדבר על לבעוט בכדור, אבל בי לא פוגעים. רק לפעמים יורקים, מקללים. לא מסוכן בכלל.

א: (אל החוזה) לי האיש הזה מתאים לגמרי.

ב: כן. גם בשבילי הוא מצוין.

א: נוכל להיות תאומותיו של הקוון?

אהוב: יש כמה תסכולים, אני מודה. בעיתונים כותבים את שמי רק אם טעיתי. לא יגידו איך הזעתי, איך עמדתי מרוכז, לא להחמיץ שום רגע. איך חידדתי את חושיי לצוד מרפק שנעלם לו מעיני הנץ של השופט! כבודו זכאי לשלוף כרטיס; צהוב, אדום. אני? רץ על הקו ומנופף. כמו למטוס שלא יגיע. המשטח לפניי: ירוק, קורץ, מלא אפשרויות – לא עבורי. עבור השחקנים! הם מסתכנים, כובשים מקום בנצח. ואני – בלתי נראה.

חוזה: לכל גורל התסכולים שלו.

אהוב: וכמה מתחשק לפרוץ לפתע למגרש! לרוץ, לדהור, למסור, לכבוש! אסור. ומרוויחים פרוטות! חשבתי להחליף מקצוע. משהו מכניס יותר. יש לי באמריקה דודים, ו– (תופס את עצמו. אל הילדות) סליחה, איפה היינו?

ב: ילדים. (הוא בוהה בה) רצית ילדים.

אהוב: נכון!

א: (משלבת ידה בידו) נלך למצוא לנו אם?

אהוב: (אוחז גם ב־ב) קדימה!

חוזה: דקה אחת! בואו נבחן כמה דקות – אחורה! זה בדיוק הזמן – להתגשם! (לאות שלו הילדות נסוגות. הוא ניגש אל מאחורי העץ ופושט את גלימת החוזה. תחתיה נחשפת חליפה. קרב אל האהוב) שלום שלום. יפהפה הירח, מה?! סיגר?

אהוב: (מסרב) תודה. אני – ספורטאי.

חוזה: (מצית לעצמו סיגר) גם אני יוצא לי לפעמים אל הספסל, לחשוב. אסור כבר לעשן בשום מקום. על מה חושבים?

אהוב: הייתי כאן עם אהובה.

חוזה: בערב שכזה, טבעי. ואיפה היא?

אהוב: עזבה.

חוזה: לא!

אהוב: כן. כששמעה את הבשורה.

חוזה: בשורה?

אהוב: (שולף מכתב מכיסו) תשובת מעבדה.

חוזה: סרטן?

אהוב: לא. פוריות.

חוזה: (מעיין במכתב) אני מבין… אז אתה כאן, חושב על ילדים?

אהוב: כן. אאמץ אותם, אל חום ליבי.

חוזה: אני מבין. אתה לגמרי –

אהוב: כן. עקר.

חוזה: נו, לא סימפטי. (קם) בוודאי תמצא יתום נחמד. יום טוב. תהיה בריא! (פונה אל מאחורי העץ, עוטה שוב את גלימתו. אל הבנות): ראיתן?! מצטער. הגבר החביב הזה מבזבז זמן יקר שאין לכן! (לוחש) מה לעשות – עקר! ראשית, אתן צריכות להיוולד למישהו פורה. קדימה, טוק טוק טוק, כל אחת לגורלה. (מביט סביב) אם אין גורל אחר – לחלונות!

א: לא. אם לא הוא, תחזיר אותי אל השמיים!

חוזה: מצחיקה! איפה שמעת על מישהו שמתגלגל אחורה?! מוכרחים להתפתח. הלאה!

ב: (אל האהוב) מצטערת, מסתבר שמוכרחים למצוא אדם פורה. (פונה ללכת)

האהוב: (מנופף וזועק): חכו! אאמץ אתכן! תהיו איתי. יהיה לכן טוב! הגיבורים אינם שם, על המגרש! הם כאן, בצד! מנגבים זיעה שאיש אינו רואה. סופקים כפיים בייאוש נורא בתום בדיקת הפוריות. מה, לנו לא מגיע אור? יודעות איך שנופפתי אגרופים מול השמיים הריקים? איך שרתי שיר געגועים?! הקשיבו: (מנסה לעצור את הילדות המתרחקות) אילו באת עכשיו, ילדה תכולת עיניים, איך היינו משחקים, איך היינו מתחבקים את ואני.. היינו מטיילים, הייתי מכיר לך שבילים ושמות עצים, ליד הנהר הייתי בונה תנור בוץ, והיינו אופים בו דגים. (הילדות עוצרות, החוזה מוביל אותן הלאה)

ב: ניוולד, ואז נחזור אליך!

א: כן. נמצא אותך!

חוזה: אסור להישאר תלויות בין עולמות. קדימה!

אהוב: אילו באת, ילדה יפהפייה, היית רצה לך על דשא ואני – צוהל בעקבותייך! הייתי קונה קוקיות ושמלות, ובונה לך ארמון על עץ אורן. עצרי! הרי דשא אינו דשא של ממש – עד שהוא הופך מנשא כפות רגליך. ערסל אינו ערסל ללא גופך. הוא בד ממתין. כל העולם הזה סביב ממתין לצליל קולכן. עצרו! אסרק בעדינות את שערכן, ארטון איך שהבית שוב הפוך, ואז אנקה בשמחה. אני פועל בובות פשוט! אם תחלו, אטפל בכן במסירות. הדשא יהיה לדשא, והבית בית! רק למענכן כל העמל. חכו! אשמיע לכן סיפורים. אצייר ציורים בשמיים! האוויר יתמלא ענני פרפרים סגולים וצהובים.

חוזה: (מגחך) סגולים וצהובים… האיש עקר!

אהוב: עצרו, בבקשה! גם אני הייתי ילד. שיחקתי בפנס מתחת לשמיכה, דמיינתי לי ארצות רחוקות. חשבתי שאבלע את העולם כמו קלמנטינה! אז עוד בער הברק בעיניי. אני מבין ילדים, אני ילד! אהיה חבר ילד שלכן! זוכרות איך שקיווינו בכל כוחותינו?! עצרו! (הוא מוצא את פיסת החבל ומרים אותה. לעצמו) עכשיו זמן טוב למשהו רע.

חוזה: "זמן טוב למשהו רע". סוויט! (לעצמו) שעשועון כביר.

אהוב: (קרב אל העץ העירום, קושר את החבל אל הענף ומכין בקצהו עניבה) כן, זמן טוב למשהו רע. הרגע מתאים כמו כפפה לאסון. שיבוא כבר! אם פסנתר מרחף בשמיים – שייפול על ראשי סוף־סוף! כה מתישה הפסיעה הזו על מדרכות, הציפייה, המבטים המבוהלים למעלה. שינחת כבר ונגמור עם זה! (הוא מניח את העניבה על צווארו ומטפס על הספסל) בנות יפות, לאורם המסנוור של הגווים המתרחקים, שברי חלומותיי דוקרים כל כך. (מביט למטה) ולפתע – זה מפחיד. (האורות עליו מתעמעמים) מפחיד!

חוזה: הלב נשבר. איש מאושר עמד לזנק מתוך הנפש הדווייה הזו. שופט. אולי שחקן. כובש אפילו! מישהו אמר לו פעם שהדוקטור זמן ירפא הכול. חכם הדוקטור. בא לביקור, מרגיע, מלטף, משכיח. ואף פעם לא שוכח להשאיר בפינת החדר, במקום נסתר, פצצת זמן מתקתקת, קופסה קטנה ובתוכה, כמו לב זעיר, פועם לו האסון הבא.
(לילדות) כל אחת לחלונה! (שולח אות, והאורות עולים בחלונות האם ומשליך הסכינים)

ג: (לפתע) תוכל לבדוק בכל זאת, פעם אחרונה, אם יעלה אור בחלונות אחרים?

חוזה: בדקתי כבר.

ג: נסה שוב.

חוזה: (בלאות, הוא שולח אות. החלונות חשוכים) בבקשה – חושך ועוד חושך.

ג: תוכל לבדוק רחוב אחר?

חוזה: נו, באמת.

ג: עשה עימנו חסד אחרון. "אולי תבוא תפנית בלתי צפויה", אמרת. קיבלת גם סיפור. בדוק, פעם אחרונה.

חוזה: טוב, אם את מתעקשת. חכו כאן! (יוצא אל אחד הרחובות)

 

.

אורן נאמן כתב, עיבד וביים בתיאטרון הבימה, תיאטרון חיפה, גשר, החאן הירושלמי ועוד. המחזה ״יהודי בחושך״ שכתב, בביצוע שמואל וילוז׳ני, זכה בפרס הראשון בתיאטרונטו, הוצג מאות פעמים כחלק מהרפרטואר ב״הבימה״ והוצג באוף ברודווי בתרגום לאנגלית. נאמן כתב חמש הצגות ילדים, בהן ״זבובים בחופשה״, זוכת ארבעה פרסים בפסטיבל הצגות הילדים בחיפה, ובין היתר חיבר פזמונים לארקדי דוכין, רמי קליינשטיין, שלמה יידוב ואחרים.

 

.

» במדור "בעבודה" בגיליון המוסך הקודם: קטע מתוך ספר בכתובים מאת יניב איצקוביץ'

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן