וַתִּקרא | איבר ההיזכרות

.

קריאה בשיר "זֵכֶר" מאת חוֹלֶקֶט – אוּרי קָרין

גיא פרל

זֵכֶר

אֲנִי זוֹכֶרֶת מִי אֲנִי
אֲנִי זוֹכֶרֶת מִי אֲנ
אֲנִי זוֹכֶרֶת מִי אֲ
אֲנִי זוֹכֶרֶת מִי
אֲנִי זוֹכֶרֶת מ
אֲנִי זוֹכֶרֶת
אֲנִי זוֹכֵר
אֲנִי זוֹכְ
אֲנִי זוֹ
אֲנִי ז
אֲנִי זוֹכֶרֶת כְּשֶׁהיא הִפְסִיקָה לִהְיוֹת רַק אוֹת
אֲנִי זוֹכֶרֶת יֵשׁ לוֹ מִכְנָסַיִם/ מַגִּיעוֹת/ אִם יִפְּלוּ/ אָז יִרְאוּ לוֹ אֶת הַ
אֲנִי זוֹכֶרֶת כְּלֵי
אֲנִי זוֹכֶרֶת בָּעַיִן
אֲנִי זוֹכֶרֶת נִשְׁבַּר לִי הַ וְ־יַא וְ־אַל תִּהְיֶה
אֲנִי זוֹכֶרֶת גַּם יַא מוֹצֵץ וְ־יַא אוֹכֵל
אֲנִי זוֹכֶרֶת מָה יֵשׁ לָהּ זֹאתִי דָּחוּף צְרִיכָה לְקַבֵּל
אֲנִי זוֹכֶרֶת אוֹ שֶׁמַּמְצִיאָה?
אֲנִי זוֹכֶרֶת אוֹ שֶׁמַּזְכִּירָה?
אֲנִי זוֹכֶרֶת יֵשׁ מִזַּיִן
אֲנִי זוֹכֶרֶת מֵהַזַּיִן

שיר זה, מהספר נסיכת ביטחון, מייצג היטב תנועה נפשית ופואטית מרכזית בשירי ספרה של חולקט, שבה תהליכי בחינה ופירוק מתמידים של מבני מגדר, זהות וחשיבה מובילים לבנייתו של מבנה מורכב, שלם וגמיש מקודמיו. חולקט עושה זאת הן בתוכן השירים, הן בסגנונם והן בשימוש הייחודי שלה בשפה, ולדעתי השיר "זֵכֶר" (עמ' 10) מדגים היטב את מהלכי הפירוק וההרכבה בשלושת הרבדים האלה גם יחד.

השיר מחולק לשני חלקים (גם גרפית). בחלקו הראשון חולקט שוזרת בחוכמה רבה ארבעה תהליכי פירוק: התפרקות השורה היא התפרקות השפה היא התפרקות הזהות העצמית היא התפרקות הזיכרון. בסוף החלק הראשון כותב חולקט "אֲנִי ז", ושורה הכוללת מילה אחת ואות אחת בלבד מייצגת את נקודת השפל בתהליך ארוך של שכחה והתפרקות של זהוּת. אולם, אותה שורה מהווה היא גם נקודת המוצא לתהליך ההיזכרות וההבניה המחודשת המתחולל בחלקו השני של השיר. עלתה בדעתי אסוציאציה למיתוס השוּמרי המתאר את ירידתה של האלה אִנַנָּה אל השאול. בדרכה מטה עוברת האלה שבעה שערים, בכל אחד מהם מוסר מעליה סממן נוסף המגדיר את זהותה וכוחה – מכתרה ותכשיטיה ועד בגדיה – עד כי היא מוצאת את עצמה תלויה כפגר על אנקול. נדרש פירוק, נדרשת הגעה אל רכיבי היסוד, כדי לאפשר אינטגרציה מחודשת. בדומה לזה מובילה השורה "אֲנִי ז" אל השורה "אֲנִי זוֹכֶרֶת כְּשֶׁהיא הִפְסִיקָה לִהְיוֹת רַק אוֹת" ואל תהליך ההיזכרות.

את חלקו השני של השיר אני מחלק לשני חלקים. שבע השורות הראשונות בו מתארות היזכרות הסובבת גרעין טראומטי, מבלי יכולת לגעת בו. ה־ז' כבר איננו אות, אך אין יכולת להתייחס למשמעותו הזכרית או אפילו לקרוא בשמו. ההיזכרות ההדרגתית הזו נחוצה, משום שהיא מובילה אל שיאו של התהליך האינטגרטיבי המתואר בארבע השורות האחרונות בשיר.

"אֲנִי זוֹכֶרֶת אוֹ שֶׁמַּמְצִיאָה? / אֲנִי זוֹכֶרֶת אוֹ שֶׁמַּזְכִּירָה?" שואל חולקט וחושפת בפני קוראיו את ליבת מנגנון הרה־קונסטרוקציה. תהליך שכחת העבר ופירוק הזהות מובילים למגע עם גרעין טראומטי שייתכן כי עמד מלכתחילה בבסיס תהליך השכחה, אך בכך לא מסתיים התהליך. הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון, בספרו A Memoir of the Future, מרחיב את הגדרת ההיזכרות לתהליך גילויו של מה שהיה צפון כפוטנציאל נפשי אך טרם ״נחשב״ והתהווה לכדי ייצוג. אצל חולקט, בדומה לזה, ההיזכרות אינה מצומצמת לידיעת קורות העבר, כי אם כרוכה בחשיפת מבנה נפשי חדש ושלם. בשתי השורות האחרונות בשיר, לא זו בלבד שניתן להגות את שמו של הזין, הוא הופך מהאיבר הבעייתי והנעלם למרכיב רצוי ומרכזי בזהותה המורכבת, הדינאמית והמתחדשת של מי שכותבת את השורות בלשון נקבה: "אֲנִי זוֹכֶרֶת יֵשׁ מִזַּיִן / אֲנִי זוֹכֶרֶת מֵהַזַּיִן".