רָעַד קוֹלֵךְ | וכך ביקשתי בחשאי

מיקה הרי בשיר "צל ההר הלבן" מתוך הפרויקט "אי במערבולת – שרות זלדה"

זלדה (מתוך הסרט "אישה פשוטה: זלדה", סדרת העברים, יאיר קדר)

.

לחן: מיקה הרי וערן וייץ, שירה: מיקה הרי

 

צל ההר הלבן / זלדה

 

צֵל הָהָר הַלָּבָן

כִּסָּה אֶת פָּנַי וְידַי

וְדִימִּיתִי שֶׁנַּפְשִׁי חָפְשִׁית

כַּמֵּת,

צֵל עָצוּב כִּסָּה אֶת הָבַּיִת

וְאֶת עֲלֵי הַגֶּפֶן

אַךְ כַּאֲשֶׁר

בְּאֶרֶץ זָרָה

שֶׁהִיא רְחוֹבִי

נִגֵּן כִּנּוֹר

יָצָאתִי אֶל מְשֹוֹשֹ חָתָן וְכַלָּה

וְרָאִיתִי

כִּי הֵם שׁוזְרִים

תִּקְוָה עֲדִינָה עַד מְאֹד

וְרָאִיתִי

כִּי הֵמָּה שׁוזְרִים

תִּקְוָה אֲמִיתִּית,

וְכָךְ בִּקַּשְׁתִּי בַּחֲשַׁאי:

יוֹצֵר הָאָדָם –

שֶׁלֹּא יִסְתָּעֲרוּ שֵׁדִים וּמַזִּיקִים

עַל דִּמְיוֹנָם

שֶׁיִּהְיֶה בִּנְיָנָם

בִּנְיָן עֲדֵי‏־עַד.

תְּפִילָּתִי הִצְמִיחָה

עָלִים יְרֻקִּים.

יָשַׁבְתִּי בְּצֵל הַקִּיקָיוֹן

וְלֹא יָדַעְתִּי עוֹד

מַה שֵּׁם הַתַּחֲנָה

שֶׁהִגִּיעוּ אֵלֶיהָ חַיַּי.

 

 

» במדור "רעד קולךְ" בגיליון קודם של המוסך: שני שירים מאת ט. כרמי, מתוך "פרויקט ט"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

 

הסרט האבוד של אבי הקולנוע העברי

יעקב בן-דוב נחשב למייסד הראינוע בארץ ישראל. זהו סיפורם של הקטעים הבודדים ששרדו מסרטו הראשון, "יהודה המשוחררת"

1

בצהרי יום שלישי של תחילת דצמבר, נר שני של חנוכה שנת ה'תרע"ח, נכנס הגנרל אדמונד אלנבי בשערי העיר העתיקה של ירושלים, והחל הכיבוש הבריטי בארץ ישראל. באותה שעה בדיוק, קבע חוקר הקולנוע המנוח יעקב גרוס, נפתח עידן הקולנוע העברי. הצלם הירושלמי יעקב בן דוב היה בשער יפו עם מצלמת ראינוע, כפי שקראו לה אז, ותיעד את הרגע ההיסטורי. קטע הוידאו הזה עשה את דרכו גם לסרט שיצר בן דב באותה שנה, סרט הקולנוע העברי הראשון. לסרט קראו "יהודה המשוחררת", אך הדרך לשם לא הייתה קלה, וגם מה שקרה אחר כך הוא סיפור פתלתל עם סוף פתוח. נתחיל מההתחלה.

יעקב בן דוב נולד באוקראינה, למד באקדמיה לאמנויות של אודסה, וכבר אז עסק לפרנסתו בצילום. הוא עלה לארץ ישראל והיה אחד התלמידים הראשונים ב"בצלאל", ולאחר מכן ראש מחלקת הצילום בבית הספר. כבר ב-1912 פנה בן דוב לארתור רופין, מנהל המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית, וביקש הלוואה בסך 2500 פרנק מן הקופה הלאומית לרכישת "מכונה קינומטוגרפית", כלשונו. בן דוב הדגיש שהסרטים שיצלם יהיו לטובת "תעמולה חשובה".

הניסיון הזה לא צלח, אך כמה שנים לאחר מכן זכה לפרס על שירותו המסור בצבא האוסטרי בזמן מלחמת העולם הראשונה – מצלמת ראינוע ראשונה. בעזרת מצלמה זו צילם את אלנבי בירושלים, ועוד שורה של סצינות קצרות ברחבי היישוב העברי הצעיר. הקטעים האלו צורפו לסרט הראינוע הראשון של בן דוב שהושלם בסוף שנת 1918. סרט זה נקרא "יהודה המשוחררת", ולקראת יציאתו הופקה תכניה מהודרת שפירטה את סדר הקטעים המופיעים בו.

 

1

1

מספר סרטים הופקו בארץ ישראל גם לפני השלמתו של "יהודה המשוחררת", אך בן דוב היה הראשון שהצליח להתמיד במלאכה לאורך שנים, ועל כן זכה לתואר "חלוץ הראינוע בארץ ישראל". עם זאת, גורלו של הסרט לא שפר עליו עוד לפני שיצא. מראשיתו הופק הסרט ללא תמיכת המוסדות הלאומיים, כפי שקיווה בן דוב. הוא אמנם נרכש, וככל הנראה הוקרן, אך לא זכה להצלחה מסחרית. אחד מעותקיו הבודדים עמד גם במרכז משפט ממושך שהתנהל נגד יחיאל ויצמן (אחיו של הנשיא הראשון חיים ויצמן, ואביו של הנשיא השביעי עזר ויצמן). הפילם התגלגל ללונדון, דרום אפריקה, ולבסוף אבד בארצות הברית בשנות ה-30. כיום נותרו ממנו רק מספר קטעים, שלמרבה המזל שולבו בסרטים נוספים של בן דוב.

בין הקטעים, השמורים כולם בארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג, ושנמצאו על ידי חוקר הקולנוע יעקב גרוס, אפשר לראות:

  • את אותה הכניסה ההיסטורית של אלנבי לירושלים, כמו גם קבלת פנים שנערכה לכבודו של הגנרל הבריטי בקיץ 2018.
  • קטע אחר מתאר את קבלת הפנים שנערכה לירושלים לוועד הצירים בראשותו של חיים ויצמן, ועד שהוקם בעקבות הצהרת בלפור, וביקר בארץ באפריל 1918. בסרטון המלא המדהים באיכותו, נראים חברי הוועד מסיירים בין היתר גם בכותל המערבי.
  • קטע המציג אלפי עולי רגל מוסלמים מתכנסים ברחבת הר הבית לקראת התהלוכה המסורתית של חג נבי מוסא. על פי המסורת, נהגו עולי הרגל לצאת מירושלים אל מתחם במדבר יהודה שם קבור על פי המסורת המקומית משה רבנו. בתכניית הסרט נקראת הסצינה "מקום המקדש".
  • תיעוד של הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בט"ו באב 1918, טקס בו השתתף חיים ויצמן.
  • מספר קטעים לא מזוהים מחלקו האחרון של הסרט, שתיעדו את החיים במושבות היהודיות ברחבי ארץ ישראל, בהן ראשון לציון, נס ציונה וגדרה.

החלקים שהוזכרו לעיל נערכו על ידי החוקר יעקב גרוס, ששילב אותם בסרט ביוגרפי קצר שהכין על אודותיו של בן דוב. תוכלו לצפות בהם ברצף כאן:

את הסרט המלא, שהופק בשיתוף ארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג, תוכלו לראות כאן.

למרות הכישלון היחסי, בן דוב לא נרתע והמשיך במאמציו להפיק סרטים שצולמו בארץ. יחד עם שותף הוא הקים את "מנורה ירושלים – החברה ארץ-הישראלית הראשונה להוצאת פילם לראינוע". סרטו השני, והראשון שמופק במסגרת החברה נקרא "ארץ ישראל המשוחררת". סרט זה זכה להערכה רבה יותר. במסגרת החברה ועוד לאחר מכן, כעת כבר בתמיכת הקרן הקיימת לישראל ומאוחר יותר קרן היסוד, בן דוב יצר לפחות שלושים סרטים – רובם, כמו "יהודה המשוחררת", אבדו.

1

1

 

עם זאת, בסוף שנות העשרים החלה לדעוך קרנו של בן דוב. מהפכת הקול בקולנוע יחד עם שאר חידושים טכנולוגיים הותירו מאחור את הקולנוען – או ראינוען – החובב. קק"ל וקרן היסוד העדיפו שלא להזמין ממנו סרטים, ובסופו של דבר הוא מכר את ספריית הסרטים שלו למפיק ברוך אגדתי, ששילב חומרים שצילם בן דוב באופן חופשי בסרטיו. כך, בדומה לסרט הראשון שלו, אבד זכרו של פועלו בתחום הראינוע, ורק שנים לאחר מכן הועלה על נס מחדש.

 

מקורות:

נתן ויעקב גרוס, הסרט העברי: פרקים בתולדות הראינוע והקולנוע בישראל, הוצאה עצמית, שנת 1991

הלל טרייסטר, עין לציון צופייה: הסרט האילם בארץ הקודש, הוצאת מוסד ביאליק וארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג, שנת 2010

קטעי הקולנוע המופיעים בכתבה באדיבות ארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג.

כתבות נוספות:

בוריס שץ לפני מאה שנה: כך תיראה ירושלים של 2018

עדות מצולמת: 100 שנים של היסטוריה בקבר רחל

כשראש עיריית ירושלים התחנן לבריטים: תנו לי להיכנע!

החזון העברי לאישה העברייה: גם ספורטאית וגם יפהפייה

זה התחיל בשנת 1931 ונמשך עד שנת 1969. הספורטאיות היהודיות שהשתתפו במכביה, קיבלו הזדמנות להתמודד גם ב"מקצה נוסף" ולהפוך ללא פחות מאשר "מלכת היופי של המכביה"

השופטים והמועמדים בטקס בחירת מלכת היופי של בר-כוכבא ברלין. רביעית מימין: ליליאן מילוויצקי-קופלביץ זוכת פרס היהודיה היפה ביותר בברלין בדצמבר

נשים שהתחרו במכביות הראשונות יכלו להרחיב את שלל הפרסים בהן זכו ובנוסף לזכייתן במדליות בשל הישגיהן הספורטיביים, הן יכלו לזכות גם בתואר אחר לגמרי: 'מלכת היופי של המכביה'.

במכביות הראשונות לצד תחרויות הספורט, התקיימה גם תחרות 'מלכת היופי', במסגרתה נהגו לבחור את 'מלכת המכביה', הספורטאית היפה ביותר מבין כל הספורטאיות שהשתתפו במכביה באותה השנה. את כתר 'מלכת המכביה' קיבלה הזוכה המאושרת מידיה של מלכת היופי של ישראל באותה השנה.

הנוהג התחיל עוד לפני המכביה עצמה בסניף מכבי גרמניה, שאז נודע בשם 'בר-כוכבא ברלין'. בר-כוכבא ברלין היה אחד ממועדוני הספורט היהודים הגדולים באירופה ומנה בשיא כוחו בתחילת שנות ה-30 עשרות אלפי ספורטאים וספורטאיות פעילים. ב-1931, שנה לפני פתיחת המכביה ה-1, קיים 'בר-כוכבא ברלין' תחרות יופי בין כל הספורטאיות שלו. הפרס היה – איך לא – הפלגה למכביה הראשונה בארץ ישראל.

לאורך השנים, מהמכביה ה-1 ב-1932 ועד המכביה ה-10 ב-1969, הנוהג הזה שהחל בברלין הועתק לארץ ותחרויות מלכת היופי לספורטאיות המשתתפות הפכו לעניין שבשגרה במכביות. למרבה הצער, התקשורת המקומית לא ממש הקפידה על איות שמותיהן של הזוכות, ושמן אוית בכמה צורות שונות – בכל עיתון בהתאם לראות עיניו של העורך. עובדה זו מקשה כמובן לבדוק מה עלה בגורלן של הזוכות.

הזמנה לטקס בחירת המלכת היופי במכביה ה-5

במכביה ה-5 בשנת 1957, זכתה חיילת צעירה מחיפה בשם אילנה פלקוביץ' בתואר. היא קיבלה את הכתר מידיה של מלכת היופי באותה השנה, עטרה ברזילי. ברזילי זכתה בהמשך השנה גם בתואר 'מיס פוטוגניק' (Miss Photogenic) בתחרות 'מיס תבל', אך נאלצה לשוב לארץ מיד בסיום התחרות להשלמת מבחני הבגרויות. מעניין לדעת מה היו הקריטריונים שהפרידו בין ההחלטה מי 'יפה' באמת לבין מי 'סתם' פוטוגנית.

לא ברור אם היו אלו רוחות הפמיניזם שהחלו לנשב בשנות ה-60 ברחבי העולם או סיבה אחרת, אבל תחרות מלכת היופי האחרונה התקיימה במכביה ה-10 ב-1969. באופן מפתיע, דווקא במכביה ה-11 שנערכה ב-1973, התחרתה במכביה מלכת יופי מכהנת.

הצצה לחיי הבוהמה התל-אביבית בקפה כסית

זהו סיפור על עלייתו המטאורית וירידתו התלולה והעצובה של מי שהיה במשך עשרות שנים החשוב בבתי הקפה התל אביביים, קפה "כסית"

​רק במקום אחד בתל אביב יכולת לחזות באלתרמן הלום השתייה מתגנב לבית זוגתו באמצע הלילה, בשחקני הקאמרי משיגים ארוחה חצי בחינם ובמשה דיין מפלרטט בזמן שבתו יעל נמצאת בסביבה.

מול אולם מלא בוותיקי קפה "כסית", נזכר המשורר אברהם שלונסקי בלילות הארוכים והפרועים שהעבירו הוא ובני דורו בבית הקפה המיתולוגי:

"ביאליק ובני-דורו ישבו בקפה 'בדר' (ראשי תיבות של: בו דיברו רכילות) ואילו אנחנו, הצעירים, בקפה רייניץ, משם עברנו לקפה 'אררט' (דלפונים היינו ו'אררט' הוא בראשי תיבות: אני רוצה רק טה). אחר-כך חל פילוג בספרות. הצעירים עברו בחלקם ל'קנקן' וחלקם ל'כסית'."

לקראת סוף דבריו, נסחף שלונסקי בנבכי התיאוריה שפיתח וקבע:

"עתה שואלים כולם: מדוע ירדה קרנה של "כסית? משום שגם קרנה של הספרות ירדה. אין כיום סופרים שיטפחו את הספרות ואת… בית הקפה שלהם."

התאריך היה ה-10 בדצמבר 1961, ולמרות שחצקל​ איש כסית​ ימשיך לנהל את בית הקפה עוד שבע-עשרה שנים עד למותו, לנוכח אמירה נחרצת זו הצליח המייסד המיתולוגי של קפה "כסית" רק להשתתק במבוכה, וגם, יש להניח, בעצב ניכר.

אז מה היה בו, בקפה "כסית"? ומדוע לא הפסיקו להספידו עוד בחייו?

 

אברהם שלונסקי (מאחוריו ניתן לראות את יעל ומשה דיין) בקפה "כסית", תמונה מה-1 בינואר 1960. צלם: אברהם ברזילי. מתוך אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

פריז לעניים

אברהם חלפי ויעל דיין רוקדים ב"כסית", תמונה מה-1 בינואר 1960. צלם: אברהם ברזילי. מתוך אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

 

בשנת 1935 חברו יחזקאל ויינשטיין, ליובה גולדברג ואילונה מרדכוביץ והקימו בית קפה ברחוב בן יהודה 59. אחד מפוקדיי בית הקפה, המשורר אברהם שלונסקי, היה זה שהעניק לו את שמו החדש – כסית. בתור מנהיג חבורת "יחדיו", החבורה הספרותית הנחשקת של היישוב העברי, סייע שלונסקי בהבאת הקליינטורה הנוצצת: שלונסקי עצמו, לאה גולדברג, אברהם חלפי ונתן אלתרמן היו בין לקוחותיו הקבועים של קפה כסית.

השותפות העסקית בין השלושה הסתיימה בסכסוך וברגשות מעורבים, אבל רוחו של בית-הקפה סירבה לעזוב את יחזקל ויינשטיין. בשנת 1944, כמעט עשור לאחר שנסגר קפה "כסית" הראשון ברחוב בן יהודה 59, פתח ויינשטיין ברחוב דיזנגוף 117 את "כסית" השני.

ההימור הוכיח את עצמו. רחוב דיזנגוף של שנת 1944 בדיוק החל את הנסיקה המטאורית שלו מרחוב נידח בקצה תל אביב, אל מה שהפך ל"מרכז העיר". אנחת רווחה נשמעה ברחבי הבוהמה התל-אביבית והקליינטורה הנוצצת של "כסית" הישן חזרה. הקפה של חַצְקֵל איש כסית (השם החדש שבחר לעצמו ויינשטיין) מיקם את עצמו כאתר עלייה לרגל.

במהלך היום, היה חצקל נעים ההליכות מתהדר בכרסו, מחייך אל באי הקפה ומתפקד כטבח של "כסית". לקראת שעות הערב, ולאחר שהספיק לנמנם על כיסא שהצליח אך בקושי לשרוד את המשקל שהועמס עליו, היה חצקל מתעורר, מיישר את הקמטים בחולצה, מקבל בברכה את האמנים והמשוררים, אנשי הצבא והצעירים שהיו נדחפים למסעדה שהפכה לבית קפה על המדרכה ומנצח ממרחק בטוח על המתרחש.

 

חצקל איש כסית חוטף תנומה, תמונה מה-18 באוקטובר 1967. מתוך אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

 

היו שראו ביומרה של חצקל להקים מעין "פריז לעניים" יוזמה מגוחכת: מי שמע על בית קפה פריזאי הממוקם בסמוך לפרדסים ושדות? מביני דבר העריכו את בית הקפה דווקא בגלל ייחודו – אפילו בפריז המהודרת לא תמצא את הבוהמה האומנותית והספרותית של צרפת נסובה סביב שולחן אחד הכולל גנרלים ומדינאים מהדרג הבכיר ביותר.

 

משה דיין והדסה מור, הסופרת ועורכת הדין שנודעה בקשריה הרומנטיים עם דיין. תמונה מה-1 בינואר 1960. צלם: אברהם ברזילי. מתוך אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

 

חצקל איש כסית בירך על כך. הוא ביקש (וקיבל) אישור חריג מעיריית תל-אביב לפתוח את בית הקפה בשעות הקטנות של הלילה לנוחיותן של הדמויות המוכרות של הקפה, ובראשן נתן אלתרמן. המחזה של המשורר המפורסם מדדה הביתה באמצע הלילה, הלום משתייה ומרכילות, נשען על כתפיה של זוגתו צילה בינדר, היה בגדר אוצר לאומי. בין בקבוק שתייה מרוקן לחפיסת סיגריות משומשת, הצליח המשורר גם לחבר כמה משיריו המפורסמים ביותר, שירים שהתפרסמו במסגרת "הטור השביעי" בעיתון דבר. מכריו סיפרו שלא פעם ידע אלתרמן על פעולות צבאיות או התפתחויות מדיניות לפני "האנשים החשובים" באמת, בזכות בילויו ב"כסית".

שולחן או שניים משם אפשר היה לפגוש פרצופים מוכרים אחרים: חנה רובינא, מנתחת יחד עם חבריה לתאטרון הבימה את תגובות הקהל בסיומה של עוד הצגה; ניסים אלוני עם סיגריה נצחית בזווית הפה, ואלכסנדר פן מגרש את זיכרון אהבותיו הנכזבות עם משקה. אט אט החלו זורמים לבית הקפה צעירות וצעירים נלהבים שעמלו על הקמת תאטרון הקאמרי. הם קיבלו מחצקל ארוחה חמה בכל עת בתנאי ש"יחזירו מתי שיוכלו".

 

צביה איש-כסית (בתו של חצקל) יחד עם חברתה צפרירה, תמונה מה-23 ביוני 1968. מתוך אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

 

וכך עברו שנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת ביעף. המדינה הוקמה, התרבות העברית שסייעו לחדש כל 'המי ומי' של קפה "כסית" הייתה לתרבות ישראלית. והנה, הגיעו להם שנות ה-60, והביאו עמם רוח חדשה בספרות העברית ו-במסעדנות.

 

השחקן והפזמונאי רפאל קלצ'קין, תמונה מה-22 באוגוסט 1968. מתוך אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

 

מאובן ושמו "כסית"

היריבה הגדולה שהקים אייבי נתן, מסעדת "קליפורניה", תמונה מה-14 בספטמבר 1967. מתוך אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

 

הכל התחיל עם פתיחתה של מזללת "קליפורניה" בסמוך ל"כסית". הלקוחות הצעירים יותר (יחד עם כמה מהוותיקים) נטשו את "כסית" עבור מקום עם ניחוח של אמריקה. אחר-כך הגיע לארץ הרוקנרול. מהר מאוד איבדו המשוררים הלאומיים של דור הפלמ"ח מקסמם.

 

חיים טופול ב"כסית", תמונה מה-5 בספטמבר 1968. מתוך אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

 

​אפילו תל אביב, העיר העברית הראשונה, איבדה משהו מהבלעדיות שבה: יונה וולך הצעירה פעלה מבניין קורס במרכזה של ירושלים החצויה, זלדה כתבה שירה דתית מעיר הקודש ודוד אבידן – למרות שפקד בעצמו את "כסית" – חיפש דרכי ביטוי חדשות​ בשירתו.

בשנות ה-60 נעלמו הפרצופים הוותיקים והמוכרים של "כסית". חצקל איש כסית הרגיש נבגד: האיש שנתן את נשמתו לבאי הקפה, שהסכים לקבל מהם אינספור הבטחות לתשלום עתידי (שלא תמיד קוימו), מצא את עצמו מנהל "מאובן חי".

 

אורי אבנרי, אביטל מוסינזון (בנו של יגאל) וחברה נוספת בקפה "כסית", תמונה מה-22 בספטמבר 1968. מתוך אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

 

החוכמה המקובלת לגבי קפה "כסית" משנות ה-60 ואילך הייתה שהזמנים השתנו, ולא לטובה. לא ממש משנה כמה כוסות וכוסיות שתייה הוריקו החבר'ה, לאיזה להט הגיעו הדיונים האמנותיים או פרשיות האהבה שהמשיכו להירקם בקפה "כסית" – באי הקפה ברחוב דיזנגוף לא הפסיקו להעלות בזיכרונם את ימי הזוהר שעברו חלפו להם בשנות ה-50.

 

​קפה "כסית" בשנות ה-60, תמונה מה-14 בספטמבר 1967. מתוך אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

 

מותו של נתן אלתרמן בשנת 1970 סימל את סופם של ימי הזוהר. ב-1972 חיפש חצקל קונה את לבית הקפה, מה שעורר תרעומת רבה מצד פוקדי המקום. הוא נמלך בדעתו. שבע שנים לאחר מכן הלך לעולמו.

בצעד כמעט חסר תקדים החליט ראש עיריית תל אביב לכבד את לכתו של חצקל איש כסית בטקס הלוויה רשמי. רחוב דיזנגוף נסגר לתנועה, ארונו נישא אל בית הקפה שניהל ומשם יצא מסע ההלוויה אל בית העלמין קרית שאול.