השסעים בחברה הישראלית הם דבר ידוע. אך האם אנחנו באמת חיים בתקופה בה הפילוגים והיריבויות בחברה הישראלית הם אכן הגדולים והחמורים ביותר? זו שאלה טובה. מה שבטוח, חילוקי הדעות בין הצדדים השונים ביישוב לא התחילו עם הקמת מדינת ישראל, ולא חיכו לחנוכת הכנסת כדי לעלות על פני השטח.

הריבים בין זרמים פוליטיים שונים ביישוב היהודי בארץ ישראל השתרעו על שורה ארוכה של נושאים. הויכוח המרכזי היה ויכוח שהחל כיריבות מעמדית והתרחב לאחר מכן גם לעמדות מדיניות ובטחוניות. זהו הויכוח בין תנועת העבודה – שגם שלטה ביישוב מאז שנות ה-30 – לבין הרוויזיוניסטים והמפלגות הליברליות. את גובה הלהבות בין שני המחנות הללו אפשר לאמוד בעזרת סוגיה אחת, סוגיה סמלית אך משמעותית: מה יהיה ההמנון המייצג של היישוב היהודי?

לא תמיד התשובה לכך הייתה ברורה מאליה. יותר נכון לומר שהתשובה הייתה ברורה, אך היו מי שביקשו לערער על הקביעה הזו. "התקווה", או בשמו המקורי "תקוותנו", התקבל כהמנון העם היהודי באופן ספונטני – ללא החלטת ממשלה או צו מלכותי. שירו של המשורר הזוטר נפתלי הרץ אימבר, או יותר נכון, שני בתים מתוכו בשינוי מילים, התפשט בקרב הקהילות היהודיות כאש בשדה קוצים מאז פורסם נוסחו הסופי בשנת 1886. בקשתו של אימבר מבנימין זאב הרצל לקבל את השיר כהמנון רשמי אמנם נדחתה בתחילה, אולם בסוף הקונגרס הציוני השישי פרצו רבים מהנוכחים בשירה ספונטנית של "התקווה". זה היה "קונגרס אוגנדה", ובשירת המילים "עין לציון צופיה" הביעו הצירים את התנגדותם לתוכנית ליישב יהודים באפריקה. מאז, הסתיימו כל הקונגרסים הציוניים בשירת התקווה.

 

 

יחד עם זאת, קבלת "התקווה" לא מעידה שלא היו לו מתחרים. אפילו בשנת 1967 נשמעו הצעות להחליפו ב"ירושלים של זהב", ומעמדו כהמנון הלאומי לא הוסדר בחוק עד שנת 2004. אבל כאן נעסוק במתחרה אחר: השיר "ברכת עם" של חיים נחמן ביאליק, המוכר יותר בשם "תחזקנה" בעקבות המילה שפותחת את הבית הראשון.

הימים הם ימי העלייה השלישית, בהן הפך השיר להמנונם של החלוצים ואנשי תנועת העבודה. הוא החל להישמע יותר ויותר בסופם של טקסים, כנסים ובתהלוכות אחד במאי. לאט לאט התגברו הקריאות להחליף את "התקווה" בשיר הזה – שיר שבניגוד לשירו של אימבר מהלל את פעולת החלוצים וקורא לפעולה שתביא להגשמת החזון הציוני. נוסף על כך, הוא נכתב על ידי משורר בכיר בהרבה – מי שיזכה לימים בתואר "המשורר הלאומי". בסוף שנות השלושים הפולמוס כבר חרג מטורי דיעה מנומסים (יותר או פחות) בעיתון.

אם באמצע העשור עדיין נחשב "תחזקנה" להמנון הנוער והתקבל בברכה גם בתנועת הצופים, לקראת סופו התחדדו ההבדלים בין תנועות הנוער של תנועת העבודה לבין התנועות הבלתי מפלגתיות או אלו שהיו קרובות יותר לחוגים הליברליים ביישוב היהודי. יחד עמו התעורר הויכוח על הדגלים שיש להניף באירועים רשמיים כאלו: האם רק את דגל התכלת לבן המוכר לנו, או שמא יש מקום להניף גם את הדגל האדום הסוציאליסטי? לאט לאט התרבו התקריות בהן ניסו המחנות הניצים להפריע אחד לשני לשיר, או בהן החרימו תנועות מצד אחד אירועים של צד אחר.

 

 

כך למשל בוטל מפקד חגיגי של הקרן הקיימת בעקבות דרישה של חלק מתנועות הנוער להניף דגל אדום. מי שעסק באופן תדיר בסוגיה בתקופה הזו, היה העיתון "הבֹקר", ביטאונה של מפלגת "הציונים הכלליים" – המפלגה הליברלית הבולטת ביישוב שרק כמה שנים קודם לכן איבדה את הבכורה למפא"י. הביטאון לא נמנע מהגברת היריבות בין הצדדים תוך האשמת "השמאל" בנטישת ערכים ציוניים. כך למשל בדיווח על תקרית סמוכה, טען "הבֹקר" כי נציגי תנועות השמאל סירבו לשיר את "התקווה" באירוע מסוים, טענה שהוכחשה לאחר מכן.

 

 

 

בעקבות התקריות ניסו אנשי התנועות השונות להגיע לפשרות מסוגים שונים. לרוב, ועל מנת להימנע מתקריות מביכות, הוסכם שלא לשיר אף אחד מהשירים. יחד עם זאת, אף על פי ההסכמים, הם כנראה לא סייעו לשכך את הרגשות הסוערים. ב"שבוע הנוער" של שנת 1940, אירוע המשותף לכלל תנועות הנוער של היישוב, הגיעו לסיומם הפתאומי מספר טקסים לאחר שחלק מתנועות הנוער "פוצצו" את האירועים בטענה שהסכם "ההמנון והדגל" הופר. חברי תנועות הנוער הימניות עזבו את האולם במחאה ברגע שהחלו אנשי השמאל לשיר את "ברכת עם".

 

 

 

מילים רבות נוספות הודפסו בעיתוני היישוב העברי על סוגיה זו לאורך השנים, והיא נמשכה גם בשנות ה-40. בסופו של דבר, ברור לכולם שמהויכוח הזה יצא מנצח ודאי אחד. אך אם אתם בכל זאת מעוניינים לשקוע בדיונים ובתגובות הבלתי נגמרות סביב האירועים הללו – אתן מוזמנות לחפש אותם באוסף העיתונות היהודית ההיסטורית של הספרייה הלאומית.

בונוס לסיום:

אני מוכן להמר די בבטחה שרוב קוראינו הצעירים לא שמעו את השיר "ברכת עם" עד עתה, כפי שאני עצמי לא הכרתיהו עד לא מזמן. עם זאת, ל"תחזקנה" יש דווקא נוכחות מפתיעה בתרבות הפופולרית הישראלית גם היום. "תחזקנה" הוא השיר שאותו מתחיל לשיר סרג'יו קונסטנצה, דמותו המפורסמת של ישראל פוליאקוב מסרט הפולחן "גבעת חלפון אינה עונה", לפני שהוא זורק רימון בסצינה ידועה מתוך הסרט. אפשר לצפות בסצינה כאן:

לקריאה נוספת:

ד"ר גיש עמית, "האומה והתקווה: כיצד זכרנו ומדוע שכחנו את נפתלי הרץ אימבר", מתוך: מכאן – כתב עת לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית, ו (אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, דצמבר 2005), עמ' 86-105.

 

כתבות נוספות

הצצה עצובה אל שנותיו האחרונות של מחבר "התקווה"

משורר "התקווה" מגלה את מגדל איייפל… בתלמוד!

מאחורי כל משורר לאומי מצליח עומדת פמליה

בצהרי יום שלישי של תחילת דצמבר, נר שני של חנוכה שנת ה'תרע"ח, נכנס הגנרל אדמונד אלנבי בשערי העיר העתיקה של ירושלים, והחל הכיבוש הבריטי בארץ ישראל. באותה שעה בדיוק, קבע חוקר הקולנוע המנוח יעקב גרוס, נפתח עידן הקולנוע העברי. הצלם הירושלמי יעקב בן דוב היה בשער יפו עם מצלמת ראינוע, כפי שקראו לה אז, ותיעד את הרגע ההיסטורי. קטע הוידאו הזה עשה את דרכו גם לסרט שיצר בן דב באותה שנה, סרט הקולנוע העברי הראשון. לסרט קראו "יהודה המשוחררת", אך הדרך לשם לא הייתה קלה, וגם מה שקרה אחר כך הוא סיפור פתלתל עם סוף פתוח. נתחיל מההתחלה.

יעקב בן דוב נולד באוקראינה, למד באקדמיה לאמנויות של אודסה, וכבר אז עסק לפרנסתו בצילום. הוא עלה לארץ ישראל והיה אחד התלמידים הראשונים ב"בצלאל", ולאחר מכן ראש מחלקת הצילום בבית הספר. כבר ב-1912 פנה בן דוב לארתור רופין, מנהל המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית, וביקש הלוואה בסך 2500 פרנק מן הקופה הלאומית לרכישת "מכונה קינומטוגרפית", כלשונו. בן דוב הדגיש שהסרטים שיצלם יהיו לטובת "תעמולה חשובה".

הניסיון הזה לא צלח, אך כמה שנים לאחר מכן זכה לפרס על שירותו המסור בצבא האוסטרי בזמן מלחמת העולם הראשונה – מצלמת ראינוע ראשונה. בעזרת מצלמה זו צילם את אלנבי בירושלים, ועוד שורה של סצינות קצרות ברחבי היישוב העברי הצעיר. הקטעים האלו צורפו לסרט הראינוע הראשון של בן דוב שהושלם בסוף שנת 1918. סרט זה נקרא "יהודה המשוחררת", ולקראת יציאתו הופקה תכניה מהודרת שפירטה את סדר הקטעים המופיעים בו.

 

מספר סרטים הופקו בארץ ישראל גם לפני השלמתו של "יהודה המשוחררת", אך בן דוב היה הראשון שהצליח להתמיד במלאכה לאורך שנים, ועל כן זכה לתואר "חלוץ הראינוע בארץ ישראל". עם זאת, גורלו של הסרט לא שפר עליו עוד לפני שיצא. מראשיתו הופק הסרט ללא תמיכת המוסדות הלאומיים, כפי שקיווה בן דוב. הוא אמנם נרכש, וככל הנראה הוקרן, אך לא זכה להצלחה מסחרית. אחד מעותקיו הבודדים עמד גם במרכז משפט ממושך שהתנהל נגד יחיאל ויצמן (אחיו של הנשיא הראשון חיים ויצמן, ואביו של הנשיא השביעי עזר ויצמן). הפילם התגלגל ללונדון, דרום אפריקה, ולבסוף אבד בארצות הברית בשנות ה-30. כיום נותרו ממנו רק מספר קטעים, שלמרבה המזל שולבו בסרטים נוספים של בן דוב.

בין הקטעים, השמורים כולם בארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג, ושנמצאו על ידי חוקר הקולנוע יעקב גרוס, אפשר לראות:

• את אותה הכניסה ההיסטורית של אלנבי לירושלים, כמו גם קבלת פנים שנערכה לכבודו של הגנרל הבריטי בקיץ 2018.
• קטע אחר מתאר את קבלת הפנים שנערכה לירושלים לוועד הצירים בראשותו של חיים ויצמן, ועד שהוקם בעקבות הצהרת בלפור, וביקר בארץ באפריל 1918. בסרטון המלא המדהים באיכותו, נראים חברי הוועד מסיירים בין היתר גם בכותל המערבי.
• קטע המציג אלפי עולי רגל מוסלמים מתכנסים ברחבת הר הבית לקראת התהלוכה המסורתית של חג נבי מוסא. על פי המסורת, נהגו עולי הרגל לצאת מירושלים אל מתחם במדבר יהודה שם קבור על פי המסורת המקומית משה רבנו. בתכניית הסרט נקראת הסצינה "מקום המקדש".
• תיעוד של הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בט"ו באב 1918, טקס בו השתתף חיים ויצמן.
• מספר קטעים לא מזוהים מחלקו האחרון של הסרט, שתיעדו את החיים במושבות היהודיות ברחבי ארץ ישראל, בהן ראשון לציון, נס ציונה וגדרה.

החלקים שהוזכרו לעיל נערכו על ידי החוקר יעקב גרוס, ששילב אותם בסרט ביוגרפי קצר שהכין על אודותיו של בן דוב. תוכלו לצפות בהם ברצף כאן:

את הסרט המלא, שהופק בשיתוף ארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג, תוכלו לראות כאן.

למרות הכישלון היחסי, בן דוב לא נרתע והמשיך במאמציו להפיק סרטים שצולמו בארץ. יחד עם שותף הוא הקים את "מנורה ירושלים – החברה ארץ-הישראלית הראשונה להוצאת פילם לראינוע". סרטו השני, והראשון שמופק במסגרת החברה נקרא "ארץ ישראל המשוחררת". סרט זה זכה להערכה רבה יותר. במסגרת החברה ועוד לאחר מכן, כעת כבר בתמיכת הקרן הקיימת לישראל ומאוחר יותר קרן היסוד, בן דוב יצר לפחות שלושים סרטים – רובם, כמו "יהודה המשוחררת", אבדו.

 

עם זאת, בסוף שנות העשרים החלה לדעוך קרנו של בן דוב. מהפכת הקול בקולנוע יחד עם שאר חידושים טכנולוגיים הותירו מאחור את הקולנוען – או ראינוען – החובב. קק"ל וקרן היסוד העדיפו שלא להזמין ממנו סרטים, ובסופו של דבר הוא מכר את ספריית הסרטים שלו למפיק ברוך אגדתי, ששילב חומרים שצילם בן דוב באופן חופשי בסרטיו. כך, בדומה לסרט הראשון שלו, אבד זכרו של פועלו בתחום הראינוע, ורק שנים לאחר מכן הועלה על נס מחדש.

 

מקורות:

נתן ויעקב גרוס, הסרט העברי: פרקים בתולדות הראינוע והקולנוע בישראל, הוצאה עצמית, שנת 1991

הלל טרייסטר, עין לציון צופייה: הסרט האילם בארץ הקודש, הוצאת מוסד ביאליק וארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג, שנת 2010

קטעי הקולנוע המופיעים בכתבה באדיבות ארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג.

כתבות נוספות:

בוריס שץ לפני מאה שנה: כך תיראה ירושלים של 2018

עדות מצולמת: 100 שנים של היסטוריה בקבר רחל

כשראש עיריית ירושלים התחנן לבריטים: תנו לי להיכנע!