.

מאת דפנה לוי

וירג'יניה וולף חלמה לבלות את אחד מחורפיה הקפואים של אנגליה מול האח שבביתה, ממיינת את הרשימות שכתבה ל־Times Literary Supplement ומלקטת מתוכן את אלה הראויות להיכרך בספר. שמונים שנה חלפו מאז, ורק בימים אלה ראה אור בבריטניה הספר Genius and Ink: Virginia Woolf on How to Read, המקבץ מבחר מרשימותיה שפורסמו בכתב העת המוערך והמשפיע.

כמה מילים על ה־Times Literary Supplement, הנודע בקיצור TLS: ההתחלה הייתה צנועה – מוסף ספרותי בן ארבעה עמודים שצורף לטיימס הלונדוני הוותיק באמצע שנת 1902 – אבל ההמשך מפואר. שנים אחדות לאחר הקמתו נפרד המוסף מעיתון־האם ומאז הוא מופיע פעם בשבוע, כחוברת שמנמנה המכילה מאמרי ביקורת ויצירות מקור. וולף החלה לכתוב שם זמן רב לפני שהפכה לאחת הסופרות החשובות של המאה העשרים, וביומניה היא אף מזכירה את ההתרגשות הגדולה שאחזה בה כשקיבלה את התשלום הראשון עבור רשימה שכתבה, ואת תחושתה שהתשלום הזה הפך אותה לאישה עצמאית ולכותבת מקצועית. היא לא הייתה היחידה מבין הכותבים שהתפרסמה לימים בזכות כישרונה – ת"ס אליוט והנרי ג'יימס, למשל, כתבו שם גם הם – אבל לה ניתנה זכות מיוחדת: אחרי שקרא עורך המוסף דאז, ברוס ריצ׳מונד, את רשימותיה הראשונות, הוא אפשר לה לכתוב בסגנונה האישי ולחרוג מן הנימה הפורמלית הכמעט אחידה שהייתה נהוגה שם.

וולף כתבה ב־TLS בימים שבהם מבקרי הספרות לא נהגו לחתום בשמם על רשימותיהם. האנונימיות הציבה את ביקורת הספרות מחוץ למרחב טעמו האישי ועולמו של המבקר, כאילו מדובר במאמר מערכת. וולף, שראתה בעצמה סוג של ״פועלת מילים״ המברכת על המשמעת הנדרשת ממנה כדי לספק מדי שבועיים מסות מנומקות באורך 1,500 מילה, לא ממש שעתה לכללים. היא אמנם כתבה בתחילה על כל מה שנשלח אליה מהמערכת, החל בספרי בישול ומדריכי טיולים וכלה ברומנים היסטוריים ובשירה, אבל עשתה זאת תמיד בסגנונה האישי ("הרומן כתוב… כאילו מחשבה צללה לים של מילים ועלתה מתוכו נוטפת") ומתוך נאמנות לערכים ההומניטריים ולהעזה שתבעו מעצמם ומהאמנות בכלל חברי קבוצת בלומסברי, שהלכה והתגבשה באותם ימים ("סופרים צריכים להעיר את המחשבות הנסתרות, החולניות והמזוהמות ביותר. לא להעמיד פנים או להתרברב, אבל גם לא לפחד לומר דבר").

בהמשך, ולאורך שלושים שנות כתיבתה שם, הפכה וולף לכוכבת של ה־TLS, ונתנה לכתב העת את קולו. היא כתבה את הסקירות הנרחבות שפתחו כל גיליון, על המחזות האליזבטניים, על ג'ורג' אליוט במלאת מאה שנה להולדתה (לפני מאה שנה בדיוק), על ג'וזף קונרד ועל שרלוט ברונטה. עורכי Genius and Ink כללו בקובץ שתי הקדמות, אחת מאת אלי סמית' ושנייה מאת פרנצ'סקה וייד, ואלה שבות ומצטטות מיומניה של וולף. הציטוטים מתעדים למשל ויכוחים שהיו לה עם העורך שלה כשהצהירה שכותבים מסוימים הם כותבים גדולים ואילו אחרים, ובכן – פחות ראויים לקריאה, ומציגים לקוראים את התחבטויותיה, למשל בשאלה באיזו מידה של נחרצות ראוי שתציין את ליקויו של ספר, אף שבסביבתה נשמעות טענות כי לא ראוי שאישה תכתוב כך ("העונג הגדול שלי הוא לכתוב דברים מרושעים"), או עד כמה יש להבין יצירה ספרותית לאור נסיבות כתיבתה, למשל אצל ג'ורג' אליוט הכותבת בפסבדונים של גבר, או אצל אליזבט בארט בראונינג, שלדברי וולף "כתבה במקום לחיות".

וולף המשיכה להתחבט בכל השאלות האלה גם ברשימותיה. היא כותבת על בני דורה באותם ביטחון ותשוקה שבהם היא כותבת על קודמיהם – שייקספיר, דה מונטן או סמואל פיפס. לרוב היא נדיבה, אבל יש בה גם נוקשות, שנעוצה בחשיבות העמוקה שהיא מייחסת לספרות בקידום ערכים הומניטריים, ולביקורת – כפנס המאיר את דרכה של הספרות. משום כך הקריאה ברשימות אינה נוסטלגית בלבד, אלא רלוונטית גם כיום. למשל, כשהיא כותבת על קריאה מחדש ביצירה שכבר קראנו, היא אומרת: "הקריאה שלנו משתנה עם השנים. ככל שאנו צוברים חוויות, כך שייקספיר מדבר על יותר ויותר דברים שנוגעים לנו." וכשהיא תוהה מדוע אנו נמשכים לספרות זמננו, גם אם היא נחותה מן הקלאסיקה, היא כותבת: "נדמה לנו שאנו שופטים על פי אותן אמות מידה, אבל אנו נוטים לחוש קרבה גדולה יותר לבני דורנו, גם אם יש בהם מי שחושבים שיש להם מה לומר רק משום שפעם פגשו את הדוכס מוולינגטון … אנו סולחים להם על נחיתותם כי אנו יודעים שייתכן שיש בהם ספר, או שיר או שורה אחת שישרדו, יצלחו את התקופה, ומקריאה בהם, בחדשים, אנחנו באים אל הספרים הישנים בעין חדה יותר."

את תקופתה ראתה וולף כעידן של מהפכות ספרותיות, והיא שאפה לספק לקוראיה מדריך שיאפשר להם לדעת מה מכל מה שנכתב סביבם הוא "ספר אמיתי", שלא ייעלם בתוך שנה־שנתיים. היא אמנם מרבה לשבח יצירות קלאסיות אבל אינה ממליצה להביט אחורה בקנאה. "אין עידן בספרות שהיה כל כך בלתי־כנוע לסמכות כמו זה שלנו … לכן עלינו להיות נדיבים כלפי מי שמתאמצים לנסח את רעיונותיהם ותשוקותיהם, משוחררים מעול הגדוּלה ומוכנים להתנסות בכל מה שעשוי לקרוס או לבעור … נדמה שאין אסכולה או יעד, אבל אסור לנו להשתכנע מדברי הפסימיסטים הטוענים שבשל כך הספרות מתה, אסור לנו להתעלם מהיופי הפורץ מכל מקום, ועלינו לגייס את הידע שצברנו מקריאה בכותבים הקלאסיים כדי להביט בכותבים בני זמננו המזנקים אל תהום לא מוכּרת, ולהבין אילו מתנות מוזרות הם מעלים עבורנו מתוכה."

וולף כותבת באריכות ובבהירות. הרשימות שבקובץ נוגעות בספרים עצמם, בחיי הכותבים ואפילו ביחסה של הביקורת. היא בזה למבקרים שמנפנפים בנוצות ידענותם או מעיזים להעיר הערות על מראם של סופרים (ובעיקר סופרות). היא מספרת על הנרי ג'יימס, שבשל ביקורות שליליות ראה בקהל הקוראים עדר של ברברים שאינו מבין דבר; על מחבר היומנים ג'ון אוולין שממרחק שלוש מאות שנה ברור לה כי היה גבר נפוח ומשעמם, צבוע ומתחסד, שיש לקרוא אותו כש"עין אחת פונה אל הספר, ועין שנייה – החוצה" כדי להבין שיש לו לב רחב ולהביט מבעד ללב הזה בתקופתו ואף ללמוד עליה; על טולסטוי, הממהר כל כך אל לב הסיפור מבלי לטרוח להניח יסודות; על בלזק, שבונה יסודות עמוקים כל כך, שהסיפור שלו לעולם אינו מתחיל; ועל קונראד שכאשר פותחים את ספריו "מרגישים את מה שבוודאי הרגישה הלנה מטרויה כשהביטה במראה: לא ייתכן שמישהו יחשוב שמה שנשקף כאן אינו יפהפה".

וולף מביעה קנאה עזה במי שיצירות גדולות רבות ממתינות לו לקריאה ראשונה. עם זאת, היא חוזרת ומדגישה את יתרונות הקריאה החוזרת ברומנים – גם משום שקוראי האנגלית התחנכו על ברכיה של הדרמה. המחזות, היא מסבירה, קוצבים את משך הסיפור ואת היכולת להשתקע בו, ומעבר לכך, הם כתובים בשירה, שהיא צורת הכתיבה הנעלה מכול. "לכן קשה לנו לכתוב רומנים," היא מסבירה, "הם ארוכים [לעומת הדרמה], הם כתובים רע, ולנו יש חיים משלנו, אז למה שנשקע בהם?" התשובה שלה ברורה: "בקריאה החוזרת אפשר לגלות את התהליך, זה שהסופרים טענו שאינו קיים כי הם הרי זקוקים רק לדיו וגאונות" (מדבריה אלה לקוח שם הקובץ). קראו שוב ושוב, ממליצה וולף, אל תסתפקו בקריאה אחת, כי בקריאה ראשונה, גם אם היא מרגשת, "התאורה אינה טובה דייה, וקשה מאוד לראות".

Virginia Woolf, Genius and Ink: Virginia Woolf on How to Read, TLS Books, HarperCollins, 2019.

.

» עוד מהעולם: רצועת קומיקס מאת אילנה זפרן, מתוך האסופה Drawing Power: Women’s Stories of Sexual Violence, Harassment, and Survival

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

אותו לא, אימא 

מאת נטע ג. גִבתון

ואת זאת לבשת פעם, אימא? אני לא זוכרת…

היא יפה. וכל כך עדינה. טוב שאפשר לגלגל אותה. בזהירות. ככה, את רואה, אימא? תשאירי אותה מגולגלת ואז היא לא תתפוס מקום ב… בחֶדֶ… בדירה החדשה שלך שם. אם תרצי ללבוש אותה תבקשי מהצוות שיגהצו. הם יודעים שאת לא יכולה לדבר. כרגע. פשוט תשלחי הודעה למשק־בית. בטלפון הנייד שלך, כמו שהראיתי לך.

את זוכרת שיש שם קונצרטים, אימא? והרצאות בשבתות בבוקר? יש תוכנית חודשית והם מאוד מקצועיים. הרי הציעו לך להיות בראש הצוות האמנותי אחרי שתתאקלמי. אמרת שתחשבי על זה. אני רק מזכירה לך…

בואי, אימא, נמשיך. אני אורזת את המעיל היפה שלך. את רוצה גם את הז'קט עם הרקמה?

בסדר, נסתדר כבר שם עם המקום בארון. הנעליים? הן כבר ארוזות מזמן. מיינו וסידרנו עוד לפני ש… הרי הזכרתי לך… דיברנו על זה כשהיית בבית החולים. בּׅימׅי? אֶה… רגע… תיכף נדבר עליו… כבר האכלתי אותו אז נמשיך? אולי הוא באמת מתרגש… נעבור עכשיו לתכשיטים? תיקחי את כולם, אני מכניסה אותם לכאן.

נספיק, אימא. אנחנו כבר כמעט בסוף. אל תדאגי, הטיסה שלי חזרה הביתה יוצאת רק בלילה.

הבריטניקה? מסרנו לפני ש… עוד כשאבא היה בחיים. הוא דאג לזה, הוא הניח ש… הוא חשב ש… שזה יכביד… כן, הכול, גם קלוזנר ודובנוב וצ'רצ'יל וכל דיקנס. היו ארבעה־עשר כרכים. אני זוכרת שהם היו עוד מהבית של סבתא וסבא אני יודעת שהם יקרים לך אני באמת מצטערת. לא הייתה ברירה. עכשיו אנחנו צריכות ל… בואי, נתקדם…

וגם עגנון? יופי! נסדר את כולם על המדפים! יש שם שניים או שלושה מדפים גדולים ליד הטלוויזיה. צילמתי את כל ה… הדירה. בטלפון שלי. הנה, את רואה? ומה שלא ייכנס שם נבקש שישמרו בספרייה. אני בטוחה שיש ספרייה, אימא. לא, לא צילמתי. תוכלי לקרוא בהם בספרייה, או אפילו לקחת אותם אלייך לַחֶדֶר… לַ… לַדירה. יעזרו לך. אחר כך יחזירו. ואני חושבת שכולם ישמחו לקרוא בהם. יש ספרנית. ודאי! היא תשגיח עליהם.

ומהגדולים, מספרי האומנות? חשבתי שאולי ניקח… חשבתי שתיקחי את Picasso ואת History of Art. את כולם? את רוצה את כולם לקחת איתך? הכול בסדר, אני… אני אמצא גם לזה מקום.

או! התמונות האלה! כמה שנים לא הוצאנו אותן! אתם כל כך יפים כאן את ואבא. ושמחים. והשמלה נורא דומה לשמלה שארזנו קודם. זו אותה השמלה? למה חשבתי שהתחתנת בלבן?

אני לא עייפה. אני בסדר. אנחנו לקראת הסוף. המוביל מחכה לטלפון ממני וכשהוא יגיע, ניסע.

שם ילך יותר מהר, אין הרבה דברים.

לא זרקתי שום דבר! את כלי הבית העברתי כבר. זוכרת? למעון, זה שהתנדבת בו כל השנים. הן הודו לך מאוד. אני חושבת שכן סיפרתי לך. הן מאוד שמחו. כן, זה בטוח יועיל להן וישמש אותן. הן היו רוצות לבקר אותך. ודאי, אחרי שתתאקלמי.

מאלה? אף אחת. את לא צריכה לתלות עבודות שלי על הקירות. זה לא מתאים. אף פעם לא אמרתי כי כאן הן כבר תלויות אולי ארבעים שנה אבל שם זה… תאמיני לי. אני כבר לא ילדה.

נשאיר אותן כאן בינתיים איך שהן על הקירות. טוב? נמשיך, אימא? גם לא הציורים האלה שלי של כל הכלבים שהיו לנו. בואי, נמשיך, דיברתי עם… זאת? אני צילמתי אותה. זה בִּימִי כאן כשהיה גור מתוק ורק הבאתי לך אותו אחרי שאבא נפטר. את התמונה הזאת באמת תיקחי, אני מכניסה אותה, אימא, בסדר? אז סיכמתי עם הגנן… כן בִּימִי אתה מתוק גם עכשיו כשאתה כבר גדול. צדקת, הוא מתרגש, חיכה כמעט שבועיים שתחזרי מבית החולים, סיפרתי לך שהרגעתי אותו כל יום ואמרתי לו שאת מתגעגעת, אבל בואי נסיים… בטח, בטח אני זוכרת למה קראנו לו בִּימִי! בצחוק, בתור קיצור של בִּמקום, אז הגנן יבוא לפה בינתיים כרגיל, ושם יהיה עץ שזיף מקסים שתוכלי לראות אצלך בחלון. ובפעם הבאה כשאגיע נלך לגלריות כמו פעם ואולי נקנה… וכל התרופות שלך בתיק הירוק. את זוכרת?

כמעט סיימנו… אני… אני אתקשר עכשיו למוביל. בסדר?

אני יודעת אני יודעת. הידיים שלך קצת קרות אז אני רק מחממת אותן.

אני אהיה זמינה כל הזמן. וידאגו לך שם, אימא. ונתראה גם בסקייפ! ואני אגיע בקרוב שוב. עוד חודשיים, כרגיל.

הידיים שלך כבר חמות. אני… שלי קרות עכשיו.

רק רגע… עכשיו אני רוצה…

את… אמרת לי פעם… הייתי אולי בקושי בת חמש… צ'אמי היה הראשון, נכון? והוא היה גור מתוק כל כך וחכם ועם מבט חם כזה וסקרן. את אמרת לי אז, הייתי מאוד קטנה אבל אני זוכרת כל מה שאמרת לי. אמרת שאנחנו לא נהיה אנושיים אם אי פעם נהפוך את הכלב שלנו לבן אדם על ארבע. אז באמת… אני חושבת שאנחנו צריכות לחשוב ככה, ברוח הדברים האלה.

אני מרגישה ש– – שזה כמעט לא אנושי והלב שלי כבד ואני כנראה אמשיך להרגיש ככה עוד הרבה זמן אבל… את בִּימִי אי אפשר לקחת לשם. לא… אותו לא, אימא,

נטע גלפמן גבתון, ילידת תל אביב, 1952, היא מעצבת תאורה לתיאטרון ולמחול. פיתחה כיוון עבודה ייחודי בינתחומי, המחבר מוזיקה, תאורה ועיצוב בימתי, ללא שחקנים. יצירתה "פעמִים באור" הוצגה בפסטיבל ישראל. לימדה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. כתבה מחזות לילדים, לנוער ולמבוגרים. סיפורים פרי עטה התפרסמו בעיתון 77 ובמאזניים.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "לפלנד", סיפור קצר מאת ירדן בן־צור

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

נושא דברם של המתים: על "מסע אל הפניקים" לשמעון מרמלשטיין

מאת צביה ליטבסקי

לכאורה, שירתו של מרמלשטיין בכללותה מתמקדת (כמעט) בנושא יחיד, שאף הוא כשלעצמו מצומצם בתחומיו: מלחמות ישראל. במובן זה זוהי שירה פוליטית, אולם היא פורצת אל מעבר להקשרים המקובלים: ההיסטורי, הגאוגרפי, הצבאי והלאומי. הקשרים אלה נקרעים לגזרים כמו היה השיר חרב מתהפכת, שלהבָהּ שולח ברקים מאופק עד אופק. יתר על כן, הדובר נמנע מכל הצהרה אידאולוגית, וטוב שכך, שכן כל הצהרה שכזו מתפוגגת בהקשר טראומטי, כאשר המרחב והזמן האנושיים נפרצים אל תוהו, והדובר חורג מגבולות החיים אל ממלכת המוות או אל טרם בריאה, עולמות עליונים של כיסא הכבוד. שני יסודות אלה מעניקים לשירה זו עוצמה שאין דומה לה. ואם נוסיף על כך את דקות הביטוי, את הדיוק וההעזה בבחירת הפרטים, כגון בשורות אלה: "הָעֶפְרוֹנִי נָחַת הַבֹּקֶר / עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן / עֵינָיו הָיוּ עֲקוּרוֹת / אַךְ מַבָּטוֹ יַצִּיב", הרי אנו עומדים נוכח שירה גדולה.

באחד־עשר השירים הראשונים בספר אנו ניצבים כאמור מול קרעי קיום שביניהם, מרחוק כביכול, שולחת חוויית הקרב את אותותיה, ואך בהדרגה מתבהרת הסיטואציה. רק בשיר השנים־עשר, "בליידה לבנון 1974", היא מתמקדת לבסוף בזמן ובמקום. בחירה מבנית זו בסדר השירים משליכה את קרעי הקיום אל כל מקום מלבד מקומם האנושי. השיר הראשון מייצג זאת באופן כה מובהק, שאין לי אלא לצטטו במלואו:

שערי הגן

כָּל הַלַּיְלָה

עָמְדּוּ כְּרוּבִים עַל הַמִּשְׁמָר

חֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת

כִּמְעַט נִנְעֶצֶת בְּגַבָּם.

נִיצוֹץ וְעוֹד נִיצוֹץ

מְנוֹת הָאוֹר הָרִאשׁוֹנִי

קְוַנְטִים אֱלֹהִיִּים

שֶׁיֵאָבְקוּ בַּחֹשֶׁךְ

טֶרֶם יְבַלְּעוּ הַמְּמַדִּים

שֶׁנִּבְרְאוּ

רָקִיעַ לְרָקִיעַ

עַד לַאֲדָמָה הַמּוּצָקָה.

כָּל לַיְלָה

כְּרוּבִים עַל מִשְּמֶרֶת

עֵינֵיהֶם הַחֲבוּשׁוֹת

גּוּפָם הַמִּתְפַּתֵל

וּדְמוּת נָחָשׁ

שֶׁפִּיו מָלֵא עָפָר

וּמְפַתֶּה

לְהָשִׁיבָם אֶל תּוֹךְ הַגַּן.

ציון הזמן הריאלי "כל הלילה" (שהופך אחר כך ל"כל לילה") מעמיד לכאורה התרחשות מקומית, ומשמדובר ב"עמידה על המשמר" של כרובי השמיים, אין מנוס מקונוטציה של סכנה. וכן הלאה – משעה שאנו נתקלים בעיניהם החבושות בשל פציעה או עיוורון, בעובדה שהם חשופים לדקירת חרב בגבם, הולמת בנו ההכרה שכרובים אלה אינם אלא חללי קרב, שנשמותיהם עצורות על סף גן עדן. ניצוצות האור הגנוז, על הדהודם הקבלי, אינם אלא מטפורה לירִיוֹת, בלילה "ההוא" ובכל לילה שהוא. המטפורה מתפתחת אל הוויה ריאלית – מדובר בתופעה קוסמית מדעית ("קוונטים"), מבלי לזנוח את הממד התאולוגי ("אלוהיים"). ובהמשך, אותו אור גנוז, השמור לצדיקים, הוא העומד להחריב את יסודו של סדר הבריאה – ההפרדה בין שמיים לאדמה. המילה "יבַלְּעוּ" מעלה על הדעת את מלחמת האלים והטיטאנים, המייצגים את הכוחות הכְתוֹניים, כוחות האדמה – הדחפים העיוורים וההרסניים. ובניגוד למיתוס, כוחות אלה הם המנצחים.

הנחש, בהתאם לעונשו לאחר הגירוש, "פִּיו מָלֵא עָפָר" (ניגוד מר ל"יִמָּלֵא פִּי תְהִלָּתֶךָ", תהילים עא 8). אף כאן הוא מייצג פיתוי – לחזור אל השלמות הקדומה, בשם אידאולוגיות, אמונות, ו"אמיתות" כאלה ואחרות, האמורות להביס את החרב המתהפכת. הן הן מקור האסונות הגדולים בהיסטוריה. הן הן דברי הימים של האנושות. העפר הממלא את פי הנחש הריהו יסוד קיומו של האדם, "כִּי מֵעָפָר בָּאתָ וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג 19).

החיבור בין חוויית המלחמה להוויה קוסמית, בין מונחים מדעיים מודרניים לעולמות עליונים, הוא מוטיב מרכזי בהתפוררות הסדרים האופיינית לטראומה. כך למשל בשיר "עם יד על הלב":

[…]

תְּהוֹם מוּל תְּהוֹם

וְחֹשֶׁךְ

וְכָל שֶׁיַּפְרִיד

חִצֵּי אוֹר וְצֶבַע –

בֵּין אוּלְטְרָה סָגֹל

לְאִינְפְרָה אָדֹם –

הַמְּכַוְּנִים אֶל כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ

רַכּוֹת וְנוּגוֹת

מֵחֹסֶר מַגָּע עִם הָאֲדָמָה.

כָּךְ נִרְאֵית גָּלוּת שָׁמַיִם.

גם כאן הנמען הוא מלאך, מטפורה להלוּם־טראומה, שמציאות חייו תלושה מן המציאות. הווייתו אינה אלא תוהו. ההפרדה, עקרון הסדר, אינה מצויה אלא בין מטחי היֶרי. אך אין זו האפוקליפסה טרם גאולה, אלא שבר קוסמי שאין לו תקנה.

היעלמו של כוח המשיכה – היפלטות, או שמא היחלצות מחיי החומר – מופיע גם בסיומו של השיר "קירות", תוך התפרקות הגוף והחיץ בין אדם וחיה: "צָעַדְנוּ. טוּר חַיָּה אָדָם / רֶגֶל יָד וְרֶגֶל עַל הַקִּיר/ שְׁבוּרִים / עִוְּרִים לְמֶחֱצָה / מִתְעַלְּמִים / מִצְרָחוֹתָיו הַנֶּחְלָשׁוֹת / שֶׁל כֹּחַ הַמְּשִׁיכָה." "צרחות" אלה עוקרות את התופעה מן התחום הפיזיקלי אל הביולוגי. אלא שחִיּוּתו זו של הקוסמוס אינה אלא תהליך מתמשך של אובדנה. היקום מתפרק. נותר רק הקיר, קיר זיכרון חסר זיכרון.

שיר נפלא זה מתחיל באזכור של צל: "לִקַּקְתִּי אֶת הַצֵּל / מִתּוֹךְ הַקִּיר. / הוּא הָיָה שֶׁלִּי / רַק בְּלִי הַדָּם וְרֶשֶׁת / הַנִּימִים שֶׁמִּסָּבִיב." ליקוק הצל מבטא ניסיון לחזור אל דמות שלמה, לבטל את הדיסוציאציה הטראומטית בין הגוף וצילו. נתק כזה מופיע גם בשיר "יפה 1948" בספרו הראשון של מרמלשטיין, ארץ החיים: "רָצָה // עִם גּוּפָהּ / הַמִּסְתַּחְרֵר / בַּחֲרִיר כַּוֶּנֶת / רָצָה רָצָה / מַשִּׁילָה אֶת / צֵל חַיֶּיהָ.".

מוטיב זה מופיע פעמים נוספות במסע אל הפניקים. כך למשל, במחזור השירים שכותרתו כשם הספר, הדובר משתייך ללהקת כלבים הנמשכים אל ריח הגופות: "גַּם אֲנִי אֶחָד, עִם רֹאשׁ בֵּין הַיָּדַיִם / מַבִּיט בַּצֵּל שֶׁלִּי, שֶׁמִּתְרַחֵק / מִמֶּנִּי." היפרדות זו של הגוף מצילו היא דימוי נוסף של המוות, של המעבר אל השאול או אל גן עדן, שכן בחושך המוחלט, כמו באור העולמות העליונים, הצל אינו קיים. יש בכך גם התכחשות סימבולית לקיומו של אור, על שפע משמעויותיו, שכן כל מה שמטיל צל מעיד על האור. אלא שלא מדובר כאן על התעלות הנשמה. המוות אינו המרת הגוף בהוויה רוחנית, כי אם ריסוק ההוויה באשר היא. ולראיה: "הָאוֹר בָּרְחוֹבוֹת הָיָה פּוֹסֵעַ לְצִדִּי / כְּמוֹ שׁוּעַל דָּמִים / זְנָבוֹ מַבְרִישׁ בֵּין הַבָּתִים." האור, סמל הנשגב, יורד כאן לדרגה הפראית, האלימה והנמוכה ביותר. על כן מתאפשרת הגדרה מרחיקת לכת זו: "מָוֶת הוּא שַׁלְוַת הַגּוּף / וְהִתְבּוֹנְנוּת מִתּוֹךְ עֵין הַקִּיקְלוֹפּ / הַחוּצָה."

המרחב והזמן, הקטגוריות ההכרחיות של התודעה, נגרסים במלתעות הזוועה. הדובר "מְאַבֵּד כָּל רֶגַע מֶגָה בַּיְט שֶׁל זִכָּרוֹן", משום שהקרב עדיין מתחולל בתוכו: "הַחַיְשָׁנִים מְכֻוָּנִים אֶל רָקִיעַ / נָמוּךְ וַאֲדַמְדַּם / הָרוֹצֵחַ כָּל גָּוָן / נוֹטֶה לַתְּכֵלֶת הַזַּכָּה". החוויה אינה עוברת התמרה לזיכרון. היא מתחוללת שוב ושוב וקורעת לגזרים את ההוויה. אף המרחב, כאשר הוא מתחיל "לִפְרֹשֹ […] אֶת זְרוֹעוֹתָיו" הופך באורח פרדוקסלי לכלוב, ומיד מצטיירת תמונה של גן חיות בשבת, כולו כלובים כלובים, ו"הַמִּלִּים מְחַלְחֲלוֹת מִבֵּין הַסּוֹרְגִים […] שָֹפָה שֶׁלֹּא נָבִין בְּשֶׁל פַּשְׁטוּתָהּ הָאֱלֹהִית".

חוויית ההרג, המאחדת "אֶת הָרְקִיעִים, כֻּלָּם / לִזְמַן הֹוֶה", מבטלת את ההיסטוריה כתנועה ליניארית. מלחמת לבנון מדלגת בהרף עין מפתיל השהיה של פצצה, שתוך ספירת שישים השניות שלו מחלקים החיילים סוכריות לילדים, אל זמנם של הפניקים. ועדיין, כן, ברגע זה, עדיין "נָחָה הַסְּפִינָה בָּאֲרָרָט, עֵת כָּלוּ הַמַּיִם." ההיסטוריון הצבאי, המעלים מן הדובר פרטים מסוימים על קרב, הוא "שׁוֹמֵר הַזְּמַן מֵהָאִילִיאָדָה". חורבן הבית הראשון חובר לנהר האכֶרון, המוליך אל השאול. טבח באבי יאר משתלב בעידן אבולוציוני קדום, שבו קיימים "עוֹרְבֵי מַיִם". וכשחרב הבית השני "נוֹתַרְתִּי יְרִיעָה שְׁקוּפָה שֶׁנִּפְלְטָה / מִתּוֹךְ הַיָּם".

לאור כל אלה, ולאור ההגדרה המצמררת – "מָוֶת הוּא מְלֶאכֶת אֻמָּנוּת / פִינִיקִית / הַמְקַשֶּׁטֶת כָּאן אֶת הַדְּרָכִים" – ניתן לראות במסע אל הפניקים הצהרה השוללת מן המין האנושי כל אפשרות של סובלימציה.

השיר "מסע", שבו בחרתי לסיים, מעמיד את המשמעויות הכרוכות בארכיטיפ המסע – התבגרות, התנסות, תהליך של היוודעות עצמית – בהיפוך פרדוקסלי: המסע אינו מתרחש בתוך החיים, אלא מחוצה להם. את החיתוך הגרפי של השורות אני חווה כהשתנקות מבכי שלא נבכה:

הָיִיתִי שָׁם וְחָזַרְתִּי

הָיִיתִי אִישׁ וְאִשָּׁה

חַשְׁמָל

וּמִתְרַס אֶבֶן בִּשְׁעַת

עַרְפָּדִין

וְחָזַרְתִּי

חָזַרְתִּי

כִּי לֹא נִתַּן עוֹד לִהְיוֹת.

וּמַה בְּתוֹכִי

וּמַה בֵּין

הַלּוּחוֹת הַדַּקִּים שֶׁל הַנֶּפֶשׁ

לָחוֹץ וְרָחוֹף

בְּרַקּוֹת הַחַשְׁמָל וּבָרַעַד

תִּפְרֹץ

הַנֶּפֶשׁ הַחוּצָה.

עֵינַיִם כְּבוּיוֹת

יְרֻקוֹת

בְּרֵכוֹת מַיִם

וְאֵזוֹב.

עֵינַיִם יִטְפוּ

סְרִיגֵי נָחָשׁ

וּנְחֹשֶׁת

יִלּוֹקוּ הַדָּם.

הַדָּם, הַדָּם מַהוּ.

אִלּוּחַ הַדִּין

אִי־לוּחַ סֶלַע

וְדַק

וְשָׁבִיר וּמוּטָח לָרִצְפָּה

עָלֶיהָ

יֵרָשֵׁם וְיָנוּחַ

הַמֵּת.

צביה ליטבסקי, מרצה לספרות במכללת דוד ילין. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום שם. פרסמה שני ספר מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ולאחרונה "מגופו של עולם" (כרמל, 2019), העוסק בתהליכי היוודעות והיפוך ביצירות ספרות מגוונות. מבקרת ספרות במוסך.

שמעון מרמלשטיין, מסע אל הפניקים, פרדס, 2017.

» במדור מסה בגיליון המוסך הקודם: רוני הלפרן מתאהבת באדריאן ריץ'

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן