בעבודה | פרק מספר בכתובים מאת אלעד בר־נוי

"בימים הראשונים הוא היה חולם רק עליה, בסיטואציות סתמיות ויומיומיות. אמא מחליפה נורה; אמא מוציאה קניות משקית; אמא קוראת; אמא מדברת בטלפון; אמא בוהה בשעמום. אבל תמיד משהו בה היה לא בסדר. משהו תמיד לא נכון."

דבורה מורג, הליכות בית, הפרדת צבע ירוק (פרט), אקריליק על בד, 450X40 ס"מ, 2010 (צילום: אבי אמסלם)

.

מאת אלעד בר־נוי

 

"דווקא לא רע האננס הזה", אמר שמעון, ואמא הנהנה בפה מלא, פירורים צהובים דבוקים בקצות שפתיה, שהיו מרוחות באודם הקבוע. היא חייכה אליו. מה היא עושה פה, יושבת באמצע המטבח כאילו כלום לא קרה. לא, זה לא מדויק, לא כאילו כלום לא קרה, היא נראית אחרת. הנשימות שלה שקטות יותר, המבטים שלה ארוכים יותר, התנועות שלה רכות יותר. דומה לעצמה, אבל לא בדיוק. כאילו בילתה שנים בניסיונות ללמוד את הדמות, לחקות כל פרט ופרט בהתנהלות שלה, ללכת כמוה, להיראות כמוה, אבל משהו לא יושב עד הסוף. כמו עם מבטא זר, גם אחרי שנים תמיד נשארת איזו שארית. הוא ניסה להיזכר בגרסה המקורית שלה מלפני שבועיים.

היא לא הייתה בדיוק עצמה, אבל זאת היא, אין פה שאלה. היא לא נראתה כמו האמא שהייתה מופיעה לו בחלומות. בימים הראשונים הוא היה חולם רק עליה, בסיטואציות סתמיות ויומיומיות. אמא מחליפה נורה; אמא מוציאה קניות משקית; אמא קוראת; אמא מדברת בטלפון; אמא בוהה בשעמום. אבל תמיד משהו בה היה לא בסדר. משהו תמיד לא נכון. לפעמים הפרצוף שלה היה מתערבל ומתמלא בנמשים ואז מתחלף בפרצוף אחר. או שהייתה מתחילה לדבר בשקט והמילים שלה היו נתקלות זו בזו, עד שהתחלפו בשפה לא הגיונית שברגע אחד הפכה לצעקה איומה והעירה אותו. ולפעמים הייתה פשוט שותקת. לא משנה כמה היה קורא לה, או מנער אותה. לא מבחינה בו, כאילו הוא לא שם.

אמא של החלומות הייתה מקוטעת, חסרת היגיון, אבל אמא שישבה במטבח לעסה את עוגת האננס בשקט, הדיפה את הריח המתקתק הרגיל שלה, הכיסא חרק עם כל תנועה שלה, הוורידים הבולטים ביד שלה נעו בחוזקה עם כל פעימה. לא היה שום היגיון בנוכחות שלה, אבל היא הייתה שם, רציפה, קיימת. היא אכלה את עוגת האננס והביטה מסביב בסקרנות, כאילו מנסה לבדוק מה השתנה בזמן שלא הייתה פה. כמה חפצים זזו ממקומם הרגיל, המקרר כמעט התפקע מרוב אוכל, אבל הרוב נשאר כפי שהיה. צנצנת העוגיות הגדולה עדיין עמדה ריקה על השיש, המרצפת שלפני הכיור עדיין רעדה כשדרכו עליה, הקומקום עדיין נבח כמו פיטבול מיוחם בזמן שרתח.

שמעון בהה בשלט שהיה תלוי מעל הקומקום – There's No Place Like Home עם ציור של מכשפה על מטאטא. "הקוסם מארץ עוץ" היה הסרט האהוב עליה, והבית היה מלא בפיצ'יפקעס שקשורים אליו. מכשפות, דחלילים, אפילו ציור שמן אבסטרקטי של הקוסם. שמעון בכה בפעם הראשונה שצפה בסרט הזה. דורותי הפחידה אותו. הוא לא הבין איך אחרי שהטורנדו העיף את הבית שלה למקום אחר, היא יצאה מיד החוצה לברר איפה היא. היא לא נשארה שנייה אחת להסתכל מה נשאר מאחוריה? אם הבית עדיין בסדר, אם משהו בו השתנה. היא לא הציצה לראות אם עדיין יש את אותו האוכל בארונות, אם יש שערות על הכריות של אמא ואבא, אם המים באסלה עדיין יורדים. אם גם כשהנוף מהחלון משתנה מקצה לקצה, הבית נשאר אותו בית.

אחרי שאכלו עוד פרוסת עוגה (באמת עוגה מצוינת; הוא הזכיר לעצמו לבקש מתכון), הוא נעשה מודע לשעה. עכשיו ארבע אחר הצהריים. אבא עוד מעט יחזור מהעבודה, וצריך להתחיל להבין מה עושים. הוא דמיין לרגע שהם פשוט יתנהגו כאילו הכול כרגיל, שיעמידו פנים שהשבועיים האחרונים לא קרו. אבא היה משתכנע ומתמסר לאורח החיים החדש־ישן הזה? ובכלל, מה היה קורה אילו אבא היה פותח לה את הדלת? הוא היה שמח? הוא היה בוכה? סביר להניח שהיה חוטף התקף לב ולוקח את מקומה שם באלף עזאזל, או מאיפה שהיא לא באה ממנו.

ומה יגידו השכנים? ושאר האנשים בשכונה? והחברים מהעבודה? הם כל כך השקיעו, וקנו, וטיפלו, ודאגו, ושטפו את הבית, והחליפו מצעים. ומה עם כל הפשטידות, והלזניות, והעוגות, והעוגיות, והקישים, והמאפים, והלחמים. ומה עם הכלים החד־פעמיים, אלפים, עשרות אלפים כוסות חד־פעמיות – כזה בזבוז, וגם מזהם. וכל זה בשביל מה? בשביל שהיא תחזור?

ומה לגבי התקשורת? כל כך הרבה אייטמים היו על המוות שלה – כתבות פרופיל בעיתונים, ראיונות בטלוויזיה, תוכניות בוקר – ובסוף היא חזרה? הוא כבר דמיין את שער "ידיעות אחרונות" למחרת: "עבדו על כולם – משפחה זייפה מותה של אם, לא ברור למה". הם יהפכו לבדיחה. ייאלצו לשנות שם משפחה ולעבור דירה. להתחיל את החיים שלהם מאפס. לא, אי אפשר להרשות לזה לקרות. הוא חייב להסתיר אותה עד שימצא פתרון טוב יותר.

הם עלו למעלה לחדר שלו, אמא התיישבה על המיטה ושיחקה בכדור ספוג לחיץ בזמן שהוא עלה לבוידעם והוריד משם מזרון יחיד מרופט ואכול פשפשים. הוא השכיב אותו על רצפת החדר, פרש עליו סדין, הניח עליו את הכריות שלו, ועוד סדין ישן שהיה בארגז המצעים שלו, בתור שמיכה.

"זה בסדר?", הוא שאל אותה.

"מסיבת פיג'מות", היא חייכה. משהו בפָּנים שלה עדיין נראה לו לא נכון, הוא לא הצליח לומר מה בדיוק.

זמן קצר לאחר מכן חזר אבא הביתה. שמעון שמע את שער החצר נפתח, הוא סגר את דלת חדרו וירד למטה. אבא פתח את דלת הבית, הניח את המפתחות שלו על הארונית בכניסה, ועמד שם לרגע. הוא נראה מבולבל. הוא דווקא התלבש יפה לעבודה, מסודר, והלם אותו הזקן החדש המנוקד בשערות לבנות. הוא הניח את התיק שלו על הכיסא שליד שולחן המטבח במחווה תיאטרלית גדולה, כאילו רק עכשיו למד איך אמורים לבצע את התנועה הזאת. פיו נמתח במה שכנראה אמור היה להיות חיוך ושאל את שמעון אם אכל ארוחת ערב. הוא ענה "יופי" כששמעון הזכיר את עוגת האננס, ולא הגיב כשסיפר לו על להקת המנחמים מהבוקר. אחרי שחימם לעצמו שניצל קפוא ואכל אותו בשקט הוא עלה לחדר השינה וסגר אחריו את הדלת.

הוא לא דיבר הרבה בימים האחרונים, רק המינימום ההכרחי. הוא התנהג אל שמעון כאילו היה שותף חדש בבית, כאילו לא הכיר אותו, והעדיף לבלות בחדר השינה שלו מאשר בחללים המשותפים. שמעון ניסה שלא להטריד אותו, כי נראה שהוא דווקא מתחיל לחזור לעצמו. ביום שאחרי השבעה הוא יצא לחצר. במשך יומיים הוא לא נכנס הביתה, רק ניסר ושייף וניסר קרשים גדולים, בלי להוציא מילה. הוא ישן בחצר באוהל שהם קנו אבל אף פעם לא השתמשו בו. הוא אכל פירות מהעצים. שתה מצינורות ההשקיה. הגופייה הלבנה שלו התמלאה בוץ ולכלוך, פניו השחירו מתערובת של זיעה, נסורת, אבק ודשא.

בשישי בצהריים שמעון ישב וצפה בטלוויזיה, אבא נכנס פנימה דרך הסלון ועל ראשו שולחן עץ גדול. פעם ראשונה בחיים שהוא בנה משהו. הוא העלה את השולחן למעלה, במדרגות, לחדר השינה שלו, וסגר אחריו את הדלת. הוא לא יצא ממנו, לא השמיע קול, ולא ענה כששמעון דפק בדלת ואמר לו ששבת נכנסת. ארבעים שעות הוא ישב שם למעלה בחדר, עד שלבסוף הופיע למטה, הכין לעצמו קפה ולא אמר מילה. העיניים שלו היו אדומות, הוא נראה עייף, הידיים שלו היו שרוטות וחבולות אבל נראה שהוא התקלח ואולי גם הספיק לישון קצת. הוא לקח את מפתחות הרכב, אמר שהוא צריך לצאת, ונעלם.

כששמעון עלה לחדר שלהם, הוא ראה את השולחן שאבא בנה עומד צמוד לצד המיטה של אמא. הוא ניסה להזיז אותו קצת אבל הוא היה תקוע בכוח, כאילו היה גדול במילימטר מהרווח הקטן שבין הקיר למיטה. אחת הרגליים של השולחן הייתה קצרה מעט מהאחרות, ונשארה באוויר. אבא לא היה נגר מצטיין. הוא סידר על השולחן בצפיפות הרבה חפצים. תמונות שלה בתוך מסגרות, תמונות שלהם יחד, תמונות של שמעון, ותצלומים משפחתיים בלי מסגרת שנשענו עליהן. במרכז השולחן שכבו כמו במסדר זיהוי הטבעת שלה עם שאריות הדם והשעון עם הזכוכית השבורה, לידם הטלפון הסלולרי שלה, שפתון, עגילי חישוק פשוטים, שרשרת זהב עם אבן אודם ושרוך שחור. על הקיר שאליו הוצמד השולחן נשענה תמונה ענקית שלה, בתלתלים שחורים, וחיוך סקפטי. היא נעצה בו מבט. ריח חזק ומחליא, כמו של אפרסמון בשל מדי, כמעט רקוב, רך ונוטף מיץ, תקף את אפו של שמעון. זה היה כאילו מישהו טפטף לו לתוך האף את תמצית ריח הבושם שלה בעירוב קרם הידיים שלה. הוא יצא משם כשהרגיש שהוא הולך להקיא, ונשם כמה נשימות מרגיעות על גרם המדרגות שמחוץ לחדר. הוא לא עלה לשם מאז.

אחרי שצחצח שיניים וחזר לחדר הוא שמע את הטלוויזיה בחדר של אבא נדלקת. אמא שכבה על המזרון שלה, פניה לתקרה, ושיחקה עם עצמה מסירות. כשנכנס למיטה היה משוכנע שיחלום מלא חלומות, אבל הוא לא חלם בכלל.

 

אלעד בר־נוי הוא עיתונאי ומבקר ספרות.

 

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: פרק ראשון מתוך "מוות מאושר" לאלבר קאמי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תערוכה | מונומנט הפסולת

"כיצד באים אפוא אל תחושת הכובד של אבני הגלגלים, אל תחושת הכובד המרושע, והוגים בה, וחשים בה את מגע הנבואה של האמנות?" עילי ראונר על עבודתו של ציבי גבע, "דרך איפה אני מגיע"

ציבי גבע, מתוך התערוכה "דרך איפה אני מגיע", מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (אוצרת: איה לוריא)

.

כובד מרושע: מצבת פסולת

על עבודתו של ציבי גבע, "דרך איפה אני מגיע"

.

מאת עילי ראונר

 

אַךְ עִם לְמִידָתִי אוֹתְךָ, צוּר Notre Dame,
וְאֶת תִּפְלֶצֶת צַלְעוֹתֶיךָ הַנֻּקְשָׁה,
הִרְהַרְתִּי לְעִתִּים, מִכֹּבֶד מְרֻשָּׁע
יָבוֹא יוֹמִי לִבְרֹא דְּבַר־מָה שֶׁל יֹפִי רָם.

אוסיפ מנדלשטאם

.

כובד מרושע: מצבת פסולת. מונומנט זיכרון מצמיגים. ציבי גבע העמיס במוזוליאום המפואר בהרצליה מונומנט חדש (מונומנט עתיק) בנוי פסולת תעשייתית. הוא תחב (והסתיר) בתוך המוזיאון מבנה רב ממדים, גדול מן המוזיאון עצמו.

במקום להרוס את החלל הסגור ולפעור אותו אל המציאות; במקום להחריב אותו על תילו בהפצצת האבן (כפי שתכנן לעשות בתוכניתו המקורית, כך תיאר בפניי בשיחה בסטודיו, ביולי 2018); במקום ליצור בתוך החלל תילי תילים של הריסות בניין, בתים שבורים, כמו להציב אל מול העיניים רעד אדמה נורא או לשחזר את תמונת האסון משכונת שג'עיאה, במלחמה האחרונה – במקום כל אלה החדיר גבע לתוך המבנה המוזיאלי תנועה שאינה שווה לבניין עצמו: הוא עיבה את תנועת החסימה וההסתרה שמעסיקה אותו זה שנים, תנועה שבאה לשיאה בביאנלה בוונציה ב־2015. וכך הוסיף עוד נדבך על עבודתו מן התערוכה בוונציה: אותו ביתן עטוף (כמו בונקר) בצמיגים.

הוא פיתח לפנינו את תחושת הסגירות (המחסומים והגדרות, הלוכדים את חפצי הזמן ואת חומרי המקום בתריס ובברזל) ויצר כאן בהרצליה ב־2019 חומה מתעלה ומתגבהת, קו ביצורים (כמו הבטון של קו מז'ינו) עשויה מגושי גומי כבדים (חומרי המקום), חומה מבוצרת שהיא בעת ובעונה אחת בימת פולחן, מצבת זיכרון, בדמות אתר קדוש (שרידי היכל קדוש) של השבט (של "המחנה"): אולי אפשר לראות בעבודה מבצר, חומה מסתגרת, אולי גם צלעות בניין שרוף (שחור), כותלי מקדש עתיק שנפתח ומתפשט ומכניס את האחד או האחת (את "המבקר בתערוכה") אל תוך זרועות ענק, זרועות הזמן, אל תוך טקס פולחן או העלאת קורבן מוזיאלי (אבל מהו אופיו של הטקס הזה? ובאיזה זמן מדובר כאן? שעה ערה וחדשה שבאה טרם החורבן? או זיכרון הזמן עצמו שלאחר החורבן?).

הנה זה הרושם המלא, כבר בראשית הדברים: גבע הצליח לכווץ לתוך חלל המוזיאון תנועה מונומנטלית: מבצר שהופך למונומנט (לקתדרלה, לפירמידה), ובאותה עת – מונומנט שאיננו בית לאל או אתר על־זמני או גַלעֵד מקודש, אלא מונומנט מתפוגג, מונומנט אבק, שבמהותו עומדת תחושה פסולה, מונומנט עשוי מפסולת שנדרשת להיטמע ולהסתלק.

 

 

אמנם, ביסוד העבודה הזאת מופיעה תנועה גדולה וכבדה: תנועה פיזית (אדירת ממדים) שנעצרה רק לנוכח המגבלות האדריכליות של תקרת המקום ורצפת המקום; המגבלות הטכניות של האמצעים הטכנולוגיים (המנוף והמשאית, רוחבה של המלגזה שסחבה את החבילות, "הבאלות", אל שערי המוזיאון והתפשטות המשקל על פני הקרקע, ומכאן גם: הבאת מוטות הברזל ומשלבי העץ, קורות העץ, שעליהם הונחו חבילות הצמיגים המעוכים). אם גבע היה יכול, אפשר לומר, אולי היה מניף מעלה את פירמידת הצמיגים הזו, מניף מעלה עוד יותר, מפיל תחתיה את הקרקע, משריש אותה בתהומות האדמה ומעלה אותה כמו פסגה.

אולי כך העיר כולה (בני הארץ הזאת) היו קמים ורואים (יראים, אולי, נושאים עיניים) אל איזה היכל מוזר חדש באופק השמיים (כמו תופעה זרה במרחב): בימת פולחן, מערומים כבדים של צמיגים פגומים ומעוותים – לשוניים, נחשוליים ומחורצים. קתדרלה קטנה עשויה גושי גומי, חומת פירמידה (או בימת פירמידה) של צמיגים קרועים ודחוסים. אולי, בדומה (מן המרחק, כתשליל שחור) לפירמידת האפר של קיסר סין, לפירמידת האבן של המאיה (לסימנים הבלתי מפוענחים של תרבות שנכחדה), או אפילו אולי בדומה להשתאות של המשורר אוסיפ מנדלשטאם לנוכח הצלעות התומכות של הנוטרדאם בפריז: אפשר לחוש גם כאן כיצד תחושת הכובד הנורא (המצמית) נעשית אפשרית, בתוך חלל השמש של המוזיאון (בתוך החלל היפה שיצר גבע). אפשר להכיל את תחושת הכובד (לתפוס אותה בכל עוצמתה) ובדרך כלשהי להבין כיצד היא הופכת למרחב נפשי, הופכת להיות קרובה לתבונה ולהתבוננות: "כובד מרושע", כותב המשורר אוסיפ מנדלשטאם על קתדרלת נוטרדאם בפריז ב־1912, כובד מרושע (מתעתע) שיש להגות בו, משוטט המשורר סביב הנוטרדאם – משקל האבן ("תפלצת צלעותיך הנוקשה", משקל הקשתות התומכות של הכנסייה) אינו מנתץ את הכתלים הדקיקים, אלא משמר את הקימורים בעדינותם – כובד מרושע שמביע יופי רם, שמעניק יופי רב רושם ורב שנים (יום אחד יבוא יומי לברוא יופי כזה, יום אחד יבוא יומי לברוא יופי כמותו, כותב מנדלשטאם) יופי רם של כובד שהפך לקלות ותחושה קלה שהפכה לכובד – יופי רם שבו הקטן נטמע בנשגב, והנשגב הומה ומתפעם בליבך, בתחושה נבואית.

נקרא את שירו של מנדלשטאם:

 

NOTRE DAME
מרוסית: ריטה קוגן

הֵיכָן שֶׁגּוֹי נִשְׁפַּט בְּדִין שֶׁל רוֹמָאִים
תֻּצַּב בָּזִילִיקָה; וְרִאשׁוֹנִי, שָׂמֵחַ
כְּעֵין אָדָם בֵּן אֵל שֶׁאֵיבָרָיו שׁוֹטֵחַ,
סִפּוּן מֻצְלָב וְקַל מַצִּיג פְּאֵר שְׁרִירִים.

אַךְ מִבִּפְנִים לַחוּץ נִגְלָה תִּכְנוּן נִסְתָּר,
בְּחֹסֶן שֶׁל קְשָׁתוֹת תּוֹמְכוֹת בִּשְׁלַל גְּדָלִים:
כָּךְ כֹּבֶד הַמִּשְׁקָל לֹא יְנַתֵּץ כְּתָלִים,
וְנֵגַח הַכִּפָּה הָעַז יִדֹּם עָקָר.

מְבוֹךְ כּוֹחוֹת יָקוּם וְיַעַר אַל נִתְפָּס,
תְּהוֹם כֹּה שְׂכַלְתָּנִית שֶׁל נֶפֶשׁ הַבֵּינַיִם,
נַצְרוּת עַנְוְתָנִית וּתְעוּזַת מִצְרַיִם,
אַלּוֹן עִם סוּף יִשְׁכֹּן, וְכָל אֲנָךְ הוּא אָס.

אַךְ עִם לְמִידָתִי אוֹתְךָ, צוּר Notre Dame,
וְאֶת תִּפְלֶצֶת צַלְעוֹתֶיךָ הַנֻּקְשָׁה,
הִרְהַרְתִּי לְעִתִּים, מִכֹּבֶד מְרֻשָּׁע
יָבוֹא יוֹמִי לִבְרֹא דְּבַר־מָה שֶׁל יֹפִי רָם.

1912

 

אבל מהו אופיו של טקס הפולחן שמוליך אותנו בדרכה של העבודה הזאת? "דרך איפה אני מגיע", קורא גבע למיצב הכולל, ומיד מסתיר את הדרך, את דרך ההגעה, את ה"איפה" ואת הזהות: את הדרך אל העבודה ואת מוצאו של ה"אני". דרך איפה אני מגיע אל טקס הפולחן שיוצר המונומנט, "מצבת הפסולת" – "אם אינני עוד האדם," הוא מצטט משירו של אבות ישורון "לעולם עוד", אם אינני עוד האדם שיודע לשמוע את "הרעש השביר", בלשונו של ישורון, או את "הכובד הקל" שיוצר יופי רם, בלשונו של מנדלשטאם. מהיכן אני מגיע אל טקס הפולחן של מונומנט הגומי (המונומנט השחור) בחלל השמש המואר: מן המדרגות העולות או מן המדרגות היורדות, מן ההבלעות או מן הסגירות, מן המעקף או דרך הקיר, מדופן החומה, באין כניסה ובאין מעבר ובאין מוצא, כלומר ב"אין אני", באין לי שם (שוב: אבות ישורון). מהו השם (מהי הזהות) שניתנים לי מידי עבודת האמנות: אם איני שומע את קולה השביר עוד ואם היא מסתירה את שמי?

כיצד באים אפוא אל תחושת הכובד של אבני הגלגלים (שאינם מתגלגלים עוד), אל תחושת הכובד המרושע והוגים בה. זאת שאלה עיקרית: כיצד באים אל המצבה הזאת שאינה בנויה אבן יפה ומסותתת, ואין לה סיפון מוצלב כמו אוניית אבן ימי־ביניימית (קתדרלת נוטרדאם) שעוגנת שרירה וקיימת על גדת הנהר העתיק כמו "אס", כ"מלך", בהמשך לשירו של מנדלשטאם? כיצד באים אל בימת הטקס הזה, שבו ההכבדה היא מערום אפרורי ותעשייתי, "מונומנט שחור", בימה מלוכלכת מדיפה ריח מר, צבוע מן השריפה של האספלט, מן החיכוך בכבישים, מן ההשחרה של הזמן הדרוס, הדחוס, בימת טקס לכודה בחוטי ברזל, או מפוררת לחתיכות נשורת (שאריות פסולת) עשויה ברזלים ומרקמים גסים, וחשים בה את מגע הנבואה של האמנות?

אולי אפשר לתת לשאלה הזאת הסבר פרוזאי דווקא: לחשוב על האניגמה הזאת בצורה פשוטה (מקומית יותר, ישראלית יותר), להציע ניגוד פשוט וברור יותר: בין פולחן הטקס הזה כאן במוזיאון "דרך איפה אני מגיע" (פולחן אניגמטי: מהו הדבר הזה?) לבימת חג הביכורים בקיבוצים; להציב זה כנגד זה את חבילות הצמיגים הדחוסים מול חבילות הקש בטקס השבועות, להבין את הבימה הזאת (שלוש קומות של חבילות) כתשליל, כנגטיב – לא רק של מונומנט קלאסי מעבר לים, אלא של בימת ריקודי האדמה ועבודת האדמה המתלווים לטקס השבועות במדשאה ירוקה באחד הקיבוצים, או בשדה שלף, על סימני ההתחדשות של החיים וההיאספות של פירות הארץ; להבין את העבודה של ציבי גבע כנגטיב של טקס הודיה למתת הגשם והשמש והקציר עם בוא הקיץ: "פנו דרך לנו ביכורים איתנו, הך הך הך בתוף, חלל בחליל" (לוין קפניס).

שהרי לסברה הזאת יש הסבר מוחשי ונראה לעין: מתלווה לה סיפור קונקרטי, ממשי: לא רק בפני שיש לה שורשים בביוגרפיה של האמן, אלא יותר מכך – מכיוון שלעבודה הזאת עצמה יש זיקה ישירה לקיבוץ שבו האמן נולד והתבגר. לפני שכינס ציבי גבע את פירמידת הצמיגים במוזיאון הרצליה, הוא בנה אותה באזור "החממה" של אחיו אביטל בפאתי קיבוץ עין שמר, באזור מגודר בשדה. לפני שהוא העמיד אותה בחלל המוזיאון, הוא התבונן בה וחקר אותה, הציב את הבימה במרחב הפתוח של הקיבוץ שבו גדל והתחנך. כמו כינס אותה בחזרה אל מקום הולדתו של האדם שהיה, השיב אותה אל המקום, אל חלל־מקור, כדי להפנים אותה ולהכיל אותה, לכונן אותה כעבודת אמנות, להתמלא בה: לאחוז בה בסוד, בתוך עולמו.

אבל דבר מפתיע מזה התרחש: כעבור כמה ימים או שבועות, קיבל גבע שיחת טלפון כעוסה מהנהלת הקיבוץ, לסלק בדחיפות את "הפסולת" הזאת, כך נאמר לו: והמילה הזאת, "פסולת", נאמרה בבירור מעבר לקו הטלפון, "מהר לסלק את ערימת הפסולת". ולמילה הזאת, "פסולת", יש משמעות מוחשית מאוד, משמעות פרקטית, אבל גם סימבולית מאוד – סימבולית בהקשר של תולדות הרדי־מייד והאינסטלציה (של הצבת המיצב, של מצבת האובייקט והחומר), סימבולית בהקשר של "היפה", היופי כחפץ או כמותרות שאין בו שימוש עוד, שאינו מועיל או יעיל, כמאמרו של תיאופיל גוטייה (כבר באמצע המאה ה־19). מזכירות הקיבוץ דרשה בדחיפות לחסל (לסלק) את שאריות הפסולת העשויה מגושי גומי אפור, מזוהם, מלוכלך ורעוע, לבער מחדש את הטמא או לברא את המקום (כמו שמבראים יער), להבריא את המקום מהתפוסה שלו. אתר פסולת, שאריות פסולת, זו האמנות של ציבי גבע בעיני אנשי היום. מונומנט פסול (מזוהם) שמפריע לפני המקום ולהתנהלות החיים הסדורים. ואולי באמירה הזאת דווקא, בשלילה הזאת האדמיניסטרטיבית, מגיעה האמנות לידי מיצוי והאמן זוכה למקום: מקום שבו הפסול נעשה חוק (לא יציב) אניגמטי, חוק בלתי מתקבל, דבר חסר תקנה שאינו עולה על הדעת. אמנות הנגטיב של האמן מתקבלת כך כמקום שבו הפסול שב לחיים, ולו לרגע, כמרחב נפש, מתגלם ברוח ומתחפש לנשגב; מתקבלת כעבור שבועות אל פתחו של המוזיאון בכל כובד משקלה היפה ומוליכה את התרבות אל מה שלא ניתן לראותו ואל מה שהיא עוד לא ראתה, כלומר – אל האסון המועד לה.

הנה כך אפשר לסכם את הדברים: כובד מרושע: מיצב פסול. מצבת פסולת. טקס פולחן שלא רק חוגג את המבע התעשייתי האקטואלי, הארץ הצפופה, המטונפת, הרועשת, המוקפת חומה, הארץ שמלאה "שלמת בטון ומלט" תרתי משמע (אלתרמן). טקס פולחן שאינו רק חוגג את מה שלא ניתן לעשות בו שימוש עוד (היפה לשם היפה), אלא בעיקר מעלה על נס את הפסול עצמו: את תחושת הכובד שטמונה בהתכלות, את תחושת הכובד שסימניו הבלתי מפוענחים חקוקים בעוצמה של התנועה ושל התמורה, של אטימות הסטייה, ושל אבל – אבלות הנדידה. מכאן, הירידה מהכביש, הירידה מהפסים. ומשם אובדן הקשר לאדמה, ולבית. ועל כן חשוב לומר: המונומנט הזה לעולם אינו מקום יציב, אלא תמיד "דרך נסתרת", לעולם אינו משקל קונקרטי שכן אינו בית, אינו בית שמקשר את המאמין לאל, או שריד להעלאת קורבן של השבט, אמרנו כבר; אינו היכל מקודש למחנה ואינו מצבה לדיראון עולם. אלא להפך, יש כאן מונומנט של פסולת שרוצים לפזר ולהרוס. מונומנט שיציבתו מרומה ומרמה. ובכל זאת, מצבת כוח־חיים שהמוזיאון כמעט אינו יכול להכילה בחלליו, מפני שהיא גדולה מממדי המוזיאון עצמו. ובמובן הזה, המיצב הזה אינו יציב. במובן הזה המצבה הזאת ניצבת כדי להישכח, כדי לזכור את השכחה, קווי המבצר הזה אינם מגוננים, אלא נפרצים ומתפרקים ביופי הסופי, ביופי שמגיע מעברו של הקץ: המכופף, הפגום, המפונצ'ר, המקולקל, המנוקר, המזוהם.

ובהקשר הזה, מילה אחת ואחרונה: אלה הם ההירוגליפים של התקופה. אלה החריטות על הצמיג, עקבות הזמן, סימני האדם הנשכח – אלה הם הסימנים הגרפיים הסודיים שאיננו תופסים עוד את פניהם, זוהי השפה הסתורה שאיננו מבינים עוד את שפתה. ואם בכל זאת ניכנס לתוך בימת הטקס האמנותי – גבע תובע מאיתנו ללמוד להתבונן בגבישי הזמן הפּילי של הצמיג, באוזני הפיל או ברגלי החיה הקדמונית, בקשקשים עתיקים וצביים שמבצבצים בו, בפה הסכור בצעקת הגומי, דג פרהיסטורי או זוחל פעור פה עשוי לשונות ברזל, בבקעים המרוטשים, החריצים של הצמיגים נפוחי הרוח, שרוחם נפחה, שהיו פעם אחת ולא עוד לאדמת בוץ הארץ.

 

עילי ראונר, סופר. ספרו "בשבח המלחמה" ראה אור השנה בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

 

ציבי גבע, "דרך איפה אני מגיע". אוצרת: איה לוריא. מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, עד 1 בפברואר 2020.

 

 

» במדור תערוכה בגיליון קודם של המוסך: עשר משוררות בעדשתה של בר גורדון

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

רָעַד קוֹלֵךְ | אין לך קווליפיקציות לעבוד בתור בת יענה

עומר קורן בשירהּ של רחל חלפי, "בְּלוּז הלכתי לעבוד בתור בת יענה"

נועה תבורי, מצבי צבירה, טכניקה מעורבת, 90X20X50 ס"מ כ"א, 2001

.

.

לחן ושירה: עומר קורן

 

בּלוּז הלכתי לעבוד בְּתור בת יענה / רחל חלפי

הָלַכְתִּי לְגַן הַחַיּוֹת לַעֲבֹד בְּתוֹר בַּת יַעֲנָה
אָמְרוּ לִי אֵין לָךְ קְוָלִיפִיקַצְיוֹת לַעֲבֹד בְּתוֹר בַּת יַעֲנָה
יֵשׁ לָךְ יוֹתֵר מִדַּי עֵינַיִם וּפָחוֹת מִדַּי חוֹל
תּוֹצִיאִי לָךְ מִן הָרֹאשׁ שֶׁתִּהְיִי פַּעַם בַּת יַעֲנָה

כַּמָּה חוֹל כַּמָּה חוֹל אֲנִי צְרִיכָה
רוֹאָה הַכֹּל רוֹאָה הַכֹּל אֲנִי צְרִיכָה
וְגַם מַשְׂכֹּרֶת צְרִיכָה
לַעֲבֹד כַּמָּה מָתוֹק לַעֲבֹד בְּתוֹר בַּת יַעֲנָה מוּכָנָה
אֲפִלּוּ לַעֲשׂוֹת כְּתַחְבִּיב בַּת יַעֲנָה בְּהִתְנַדְּבוּת בַּת יַעֲנָה רַק שֶׁיִּתְּנוּ לִי
לַעֲבֹד בְּתוֹר בַּת יַעֲנָה

אַתְּ לֹא מְבִינָה? רָצָה רָצָה כְּמוֹ צִפֹּרֶת עֲנָק מְשֻׁסֶּפֶת חוֹל שִׁכְחָה
וְצָרִיךְ מְשֻׁסֶּפֶת רֹאשׁ, אַתְּ לֹא מְבִינָה?

מוּכָנָה אֲפִלּוּ לַעֲשׂוֹת אֶת עַצְמִי יַעֲנִי בַּת יַעֲנָה!
מַה זֶּה מְשַׁנֶּה שֶׁאֲנִי מוּכָנָה אִם הֵם לֹא
רוֹצִים לָתֵת לִי לִהְיוֹת בַּת יַעֲנָה?

הַצַּוָּאר שֶׁלָּךְ זָקוּף מִדַּי הֵם אוֹמְרִים לִי בְּלִשְׁכַּת הָעֲבוֹדָה הַזּוֹאוֹלוֹגִית
הַגּוּף שֶׁלָּךְ חָצוּף מִדַּי הַמַּבָּט שֶׁלָּךְ חָשׂוּף מִדַּי אוֹמֶרֶת הָעוֹבֶדֶת
הַסּוֹצְיַאלִית שֶׁל גַּן הַחַיּוֹת
אַתְּ לֹא מְבִינָה שֶׁעַד שֶׁלֹּא תִּתְהַפְּכִי בַּהֲפֵכָה
תַּהַפְכִי אֶת עוֹרֵךְ תְּעַקְּמִי אֶת צַוָּארֵךְ וְתִקְבְּרִי אֶת רֹאשֵׁךְ
לֹא תְּקַבְּלִי עֲבוֹדָה שֶׁל בַּת יַעֲנָה?!

אוּלַי, לְפָחוֹת, אֶלְבַּשׁ שִׂמְלָה עֲשׂוּיָה נוֹצוֹת שֶׁל בַּת יַעֲנָה
זֶה כָּל כָּךְ חוּשָׁנִי זֶה כָּל כָּךְ חוּשָׁנָה

נָא! זֶה לֹא עִנְיָן שֶׁל נוֹצוֹת, הֵם צוֹעֲקִים לִי, זֶה עִנְיָן שֶׁל הֲבָנָה!
שֶׁל חוֹל וַהֲבָנָה!!

 

.

» במדור "רעד קולך" בגיליון קודם של המוסך: "צל ההר הלבן" מאת זלדה, בביצוע מיקה הרי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הקריקטורה הראשונה של הנער דודו גבע

16 מלאו לנער כשפרסם את הטור הראשון שלו בעיתון

דודו גבע בן ה-16. המקור והקריקטורה

חצי שנה של חופשה כפויה בעידן הטרום-טלוויזיוני הייתה גזירה קשה מנשוא לכל ילד אחר, אבל לא נראה שהחדשה המרעישה הטרידה יותר מדי את דודו גבע בן ה-9. לאחר שקפץ לכביש בין שתי מכוניות חונות (הכול כדי לא להפסיד במשחק התופסת), נפגע ממכונית תועה. הוא שוחרר מבית-החולים בתום שבועיים של אשפוז, כשגבס עצום ולבן מעטר את גופו מרגל ימין ועד מעל החזה. אימו מיקה נזכרת: "היה שוכב על הבטן, מושיט את היד לדף שהונח על הרצפה ומצייר".

כמעט מיד נמשך לציור דמויות – תחילה העתיק אותן מספרים או מהטלוויזיה. בהמשך הסתמך על הזיכרון – מערבב עובדות ומגזים מאפיינים.

בספר התערוכה "פשר החיים: דודו גבע" כותב אביב הברון על ניצני הכישרון של גבע: "ההורים לא זיהו מיד את כישרון הציור שצמח להם בבית. כשכבר זיהו, לא עשו עניין". הילד, בכל אופן, היה נחוש. ואת דמי הכיס לפלאפל שהיה מקבל מסבתא צילה היה מעדיף להשקיע במגזינים מצוירים מחו"ל. בייחוד אהב את חוברות ההומור הענקיות בצבע של MAD.

בחוברת 2 של עיתון "הארץ שלנו" מה-20 בספטמבר 1966, אנו מוצאים את הטור המצויר הראשון בסדרה "צביקה צבר" של היוצר לעתיד. בעת הפרסום היה דודו גבע בן 16.

כל רצועות הקומיקס של צביקה צבר הורכבו מארבע תמונות המספרות בכל פעם סיפור אחר של כישלון. למרות השם של הגיבור, הסצינות אינן פטריוטיות במיוחד. ברצועה הראשונה נפגש צביקה עם להקת החיפושיות – שמתגלה כלהקת חתולים מיללים.

ברצועה השנייה חוזר דפוס הכישלון והציפיות הגדולות של צביקה מתנפצות שוב על קרקע המציאות. הפעם מדמיין צביקה את המתנות השוות שיביא לו הדוד מאמריקה, ונאלץ להסתפק במברשת שיניים. אוי.

עד סוף הופעתו נחתם המדור בשמו הפרטי בלבד של הצייר, דודו. מכתבי מעריצים אל מערכת "הארץ שלנו" שתהו על דמותו של דודו, שכנעו את הצייר הצעיר להיחשף. גם זאת עשה בדרכו הייחודית. בגליון ה-18 ביולי, 1967, הסכים התיכוניסט המוכשר לספר משהו על אודותיו ולחשוף את זהותו:

"נולדתי בירושלים בשנת 1950 במשקל נקי של 2.5 ק"ג. כשרון הציור שלי נתגלה בגן הילדים, כאשר מרחתי על הגננת צנצנת צבע שחור. בבית הספר לא אהבו אותי המורים במיוחד וגם אני לא אותם, אבל היינו חברים טובים. בגיל 9 נדרסתי על ידי מכונית ושכבתי זמן רב בגבס. לפני שנתיים נשלחו שניים מציורי על ידי המדינה לתחרות אונסק"ו ומאז נעלמו עקבותיהם. אני אלוף השכונה בגולות. לא אוהב להתעמל. יש לי אח אחד, זוג תוכים וכנרית ואני אוהב לאכול".

צביקה צבר, הגיבור שיצר דודו, הוא דמות שנגזרה למימדיו של עיתון 'הארץ שלנו'. הקריקטורות הקוויות והפשוטות של גבע – תמיד בשחור, תמיד במראה מעט מרושל או לא מצויר עד הסוף בדיוק – מזכירות את רצועות הקומיקס שהתפרסמו ב"הארץ שלנו" ובעיתוני ילדים אחרים, כמו את הקריקטורות של אריה נבון ודוש. מעל הכול, יושווה סגנון הציור של גבע בתחילת דרכו לזה של גיבורו נחום גוטמן, השוואה שוודאי החמיאה לו רבות.

נחום גוטמן,"מאורעות א"י – טלגרמות וידיעות בציורים", תרפ"ט/ 1929

מתי הפסיק גבע לתרום ל"הארץ שלנו"? מתי פרש צביקה צבר? שלוש שנים מהופעת הטור הראשון, ובמדור "פנקס העורך" מתפרסמת הבשורה: דודו גבע התגייס. לקוראי "הארץ שלנו" הבהיר טוראי דודו גבע כי הוא מתרגל לרעיון של הנחת מכחול הציור בצד, למפקדיו בצבא – שגילו את כישרונו – היה רעיון אחר ועד מהרה מילא את הבסיס בקריקטורות, ובהמשך תרם מציוריו לעיתון הצה"לי "במחנה". בכל מקרה, בעיתון הילדים כבר לא יפרסם.

כצפוי, הפרסום הראשון של גבע רק פתח לו את התיאבון, והוא החל לדבר על לימודים במכללת בצלאל. נראה שמאז רק הלך וצבר ביטחון בתור יוצר עצמאי. אחיו ארי נזכר: "כשהיה בשנה השלישית בצבא הוא הלך לתערוכת סיום בבצלאל. הוא חזר ואמר, אולי אני אסכים ללמד שם, ללמוד אין לי מה".

באנתולוגית ההומור "פילים בקנה: מבחר קטעי הווי שראו אור ב"במחנה" ב-25 שנותיו הראשונות" אוגדו גם כמה מהקריקטורות של החייל דודו גבע. דוגמה אחת משם היא הטור "יאוש":

עם השחרור התקבל גבע לעבודה בערוץ 1. בבצלאל כבר לא יילמד ואל "הארץ שלנו" לא יחזור. ושוב נצטט את אביב הברון: אחרי שעזב את הטלוויזיה ועקר לתל-אביב, "קורותיו מאז כבר יותר ידועות".

 

להנאתכם – סריקות נוספות של צביקה צבר:

צביקה צבר מס' 3
צביקה צבר מס' 5
צביקה צבר מס' 20
צביקה צבר מס' 24

 

הסריקות של 'צביקה צבר' באדיבות אמן הקומיקס חגי גילר, את האישור להשתמש בהן קיבלנו מאהרן גבע, בנו של דודו גבע.

 

לעמוד הפייסבוק של חגי גילר לחצו

 

לקריאה נוספת

ציפה קמפינסקי וטלי תמיר, דודו גבע: פשר החיים, הוצאת כתר, 2006

עוז אלמוג, פרידה משרוליק, הוצאת אוניברסיטת חיפה, 2004

 

כתבות נוספות

עכבר, חתול או ילד-לוליין: מי אתה מיקי-מהו?

קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה

מעשה בציירת: לאה גולדברג

הטרגדיה של תום זיידמן-פרויד: המאיירת היהודייה פורצת הדרך