"בימים הראשונים הוא היה חולם רק עליה, בסיטואציות סתמיות ויומיומיות. אמא מחליפה נורה; אמא מוציאה קניות משקית; אמא קוראת; אמא מדברת בטלפון; אמא בוהה בשעמום. אבל תמיד משהו בה היה לא בסדר. משהו תמיד לא נכון."
"דווקא לא רע האננס הזה", אמר שמעון, ואמא הנהנה בפה מלא, פירורים צהובים דבוקים בקצות שפתיה, שהיו מרוחות באודם הקבוע. היא חייכה אליו. מה היא עושה פה, יושבת באמצע המטבח כאילו כלום לא קרה. לא, זה לא מדויק, לא כאילו כלום לא קרה, היא נראית אחרת. הנשימות שלה שקטות יותר, המבטים שלה ארוכים יותר, התנועות שלה רכות יותר. דומה לעצמה, אבל לא בדיוק. כאילו בילתה שנים בניסיונות ללמוד את הדמות, לחקות כל פרט ופרט בהתנהלות שלה, ללכת כמוה, להיראות כמוה, אבל משהו לא יושב עד הסוף. כמו עם מבטא זר, גם אחרי שנים תמיד נשארת איזו שארית. הוא ניסה להיזכר בגרסה המקורית שלה מלפני שבועיים.
היא לא הייתה בדיוק עצמה, אבל זאת היא, אין פה שאלה. היא לא נראתה כמו האמא שהייתה מופיעה לו בחלומות. בימים הראשונים הוא היה חולם רק עליה, בסיטואציות סתמיות ויומיומיות. אמא מחליפה נורה; אמא מוציאה קניות משקית; אמא קוראת; אמא מדברת בטלפון; אמא בוהה בשעמום. אבל תמיד משהו בה היה לא בסדר. משהו תמיד לא נכון. לפעמים הפרצוף שלה היה מתערבל ומתמלא בנמשים ואז מתחלף בפרצוף אחר. או שהייתה מתחילה לדבר בשקט והמילים שלה היו נתקלות זו בזו, עד שהתחלפו בשפה לא הגיונית שברגע אחד הפכה לצעקה איומה והעירה אותו. ולפעמים הייתה פשוט שותקת. לא משנה כמה היה קורא לה, או מנער אותה. לא מבחינה בו, כאילו הוא לא שם.
אמא של החלומות הייתה מקוטעת, חסרת היגיון, אבל אמא שישבה במטבח לעסה את עוגת האננס בשקט, הדיפה את הריח המתקתק הרגיל שלה, הכיסא חרק עם כל תנועה שלה, הוורידים הבולטים ביד שלה נעו בחוזקה עם כל פעימה. לא היה שום היגיון בנוכחות שלה, אבל היא הייתה שם, רציפה, קיימת. היא אכלה את עוגת האננס והביטה מסביב בסקרנות, כאילו מנסה לבדוק מה השתנה בזמן שלא הייתה פה. כמה חפצים זזו ממקומם הרגיל, המקרר כמעט התפקע מרוב אוכל, אבל הרוב נשאר כפי שהיה. צנצנת העוגיות הגדולה עדיין עמדה ריקה על השיש, המרצפת שלפני הכיור עדיין רעדה כשדרכו עליה, הקומקום עדיין נבח כמו פיטבול מיוחם בזמן שרתח.
שמעון בהה בשלט שהיה תלוי מעל הקומקום – There's No Place Like Home עם ציור של מכשפה על מטאטא. "הקוסם מארץ עוץ" היה הסרט האהוב עליה, והבית היה מלא בפיצ'יפקעס שקשורים אליו. מכשפות, דחלילים, אפילו ציור שמן אבסטרקטי של הקוסם. שמעון בכה בפעם הראשונה שצפה בסרט הזה. דורותי הפחידה אותו. הוא לא הבין איך אחרי שהטורנדו העיף את הבית שלה למקום אחר, היא יצאה מיד החוצה לברר איפה היא. היא לא נשארה שנייה אחת להסתכל מה נשאר מאחוריה? אם הבית עדיין בסדר, אם משהו בו השתנה. היא לא הציצה לראות אם עדיין יש את אותו האוכל בארונות, אם יש שערות על הכריות של אמא ואבא, אם המים באסלה עדיין יורדים. אם גם כשהנוף מהחלון משתנה מקצה לקצה, הבית נשאר אותו בית.
אחרי שאכלו עוד פרוסת עוגה (באמת עוגה מצוינת; הוא הזכיר לעצמו לבקש מתכון), הוא נעשה מודע לשעה. עכשיו ארבע אחר הצהריים. אבא עוד מעט יחזור מהעבודה, וצריך להתחיל להבין מה עושים. הוא דמיין לרגע שהם פשוט יתנהגו כאילו הכול כרגיל, שיעמידו פנים שהשבועיים האחרונים לא קרו. אבא היה משתכנע ומתמסר לאורח החיים החדש־ישן הזה? ובכלל, מה היה קורה אילו אבא היה פותח לה את הדלת? הוא היה שמח? הוא היה בוכה? סביר להניח שהיה חוטף התקף לב ולוקח את מקומה שם באלף עזאזל, או מאיפה שהיא לא באה ממנו.
ומה יגידו השכנים? ושאר האנשים בשכונה? והחברים מהעבודה? הם כל כך השקיעו, וקנו, וטיפלו, ודאגו, ושטפו את הבית, והחליפו מצעים. ומה עם כל הפשטידות, והלזניות, והעוגות, והעוגיות, והקישים, והמאפים, והלחמים. ומה עם הכלים החד־פעמיים, אלפים, עשרות אלפים כוסות חד־פעמיות – כזה בזבוז, וגם מזהם. וכל זה בשביל מה? בשביל שהיא תחזור?
ומה לגבי התקשורת? כל כך הרבה אייטמים היו על המוות שלה – כתבות פרופיל בעיתונים, ראיונות בטלוויזיה, תוכניות בוקר – ובסוף היא חזרה? הוא כבר דמיין את שער "ידיעות אחרונות" למחרת: "עבדו על כולם – משפחה זייפה מותה של אם, לא ברור למה". הם יהפכו לבדיחה. ייאלצו לשנות שם משפחה ולעבור דירה. להתחיל את החיים שלהם מאפס. לא, אי אפשר להרשות לזה לקרות. הוא חייב להסתיר אותה עד שימצא פתרון טוב יותר.
הם עלו למעלה לחדר שלו, אמא התיישבה על המיטה ושיחקה בכדור ספוג לחיץ בזמן שהוא עלה לבוידעם והוריד משם מזרון יחיד מרופט ואכול פשפשים. הוא השכיב אותו על רצפת החדר, פרש עליו סדין, הניח עליו את הכריות שלו, ועוד סדין ישן שהיה בארגז המצעים שלו, בתור שמיכה.
"זה בסדר?", הוא שאל אותה.
"מסיבת פיג'מות", היא חייכה. משהו בפָּנים שלה עדיין נראה לו לא נכון, הוא לא הצליח לומר מה בדיוק.
זמן קצר לאחר מכן חזר אבא הביתה. שמעון שמע את שער החצר נפתח, הוא סגר את דלת חדרו וירד למטה. אבא פתח את דלת הבית, הניח את המפתחות שלו על הארונית בכניסה, ועמד שם לרגע. הוא נראה מבולבל. הוא דווקא התלבש יפה לעבודה, מסודר, והלם אותו הזקן החדש המנוקד בשערות לבנות. הוא הניח את התיק שלו על הכיסא שליד שולחן המטבח במחווה תיאטרלית גדולה, כאילו רק עכשיו למד איך אמורים לבצע את התנועה הזאת. פיו נמתח במה שכנראה אמור היה להיות חיוך ושאל את שמעון אם אכל ארוחת ערב. הוא ענה "יופי" כששמעון הזכיר את עוגת האננס, ולא הגיב כשסיפר לו על להקת המנחמים מהבוקר. אחרי שחימם לעצמו שניצל קפוא ואכל אותו בשקט הוא עלה לחדר השינה וסגר אחריו את הדלת.
הוא לא דיבר הרבה בימים האחרונים, רק המינימום ההכרחי. הוא התנהג אל שמעון כאילו היה שותף חדש בבית, כאילו לא הכיר אותו, והעדיף לבלות בחדר השינה שלו מאשר בחללים המשותפים. שמעון ניסה שלא להטריד אותו, כי נראה שהוא דווקא מתחיל לחזור לעצמו. ביום שאחרי השבעה הוא יצא לחצר. במשך יומיים הוא לא נכנס הביתה, רק ניסר ושייף וניסר קרשים גדולים, בלי להוציא מילה. הוא ישן בחצר באוהל שהם קנו אבל אף פעם לא השתמשו בו. הוא אכל פירות מהעצים. שתה מצינורות ההשקיה. הגופייה הלבנה שלו התמלאה בוץ ולכלוך, פניו השחירו מתערובת של זיעה, נסורת, אבק ודשא.
בשישי בצהריים שמעון ישב וצפה בטלוויזיה, אבא נכנס פנימה דרך הסלון ועל ראשו שולחן עץ גדול. פעם ראשונה בחיים שהוא בנה משהו. הוא העלה את השולחן למעלה, במדרגות, לחדר השינה שלו, וסגר אחריו את הדלת. הוא לא יצא ממנו, לא השמיע קול, ולא ענה כששמעון דפק בדלת ואמר לו ששבת נכנסת. ארבעים שעות הוא ישב שם למעלה בחדר, עד שלבסוף הופיע למטה, הכין לעצמו קפה ולא אמר מילה. העיניים שלו היו אדומות, הוא נראה עייף, הידיים שלו היו שרוטות וחבולות אבל נראה שהוא התקלח ואולי גם הספיק לישון קצת. הוא לקח את מפתחות הרכב, אמר שהוא צריך לצאת, ונעלם.
כששמעון עלה לחדר שלהם, הוא ראה את השולחן שאבא בנה עומד צמוד לצד המיטה של אמא. הוא ניסה להזיז אותו קצת אבל הוא היה תקוע בכוח, כאילו היה גדול במילימטר מהרווח הקטן שבין הקיר למיטה. אחת הרגליים של השולחן הייתה קצרה מעט מהאחרות, ונשארה באוויר. אבא לא היה נגר מצטיין. הוא סידר על השולחן בצפיפות הרבה חפצים. תמונות שלה בתוך מסגרות, תמונות שלהם יחד, תמונות של שמעון, ותצלומים משפחתיים בלי מסגרת שנשענו עליהן. במרכז השולחן שכבו כמו במסדר זיהוי הטבעת שלה עם שאריות הדם והשעון עם הזכוכית השבורה, לידם הטלפון הסלולרי שלה, שפתון, עגילי חישוק פשוטים, שרשרת זהב עם אבן אודם ושרוך שחור. על הקיר שאליו הוצמד השולחן נשענה תמונה ענקית שלה, בתלתלים שחורים, וחיוך סקפטי. היא נעצה בו מבט. ריח חזק ומחליא, כמו של אפרסמון בשל מדי, כמעט רקוב, רך ונוטף מיץ, תקף את אפו של שמעון. זה היה כאילו מישהו טפטף לו לתוך האף את תמצית ריח הבושם שלה בעירוב קרם הידיים שלה. הוא יצא משם כשהרגיש שהוא הולך להקיא, ונשם כמה נשימות מרגיעות על גרם המדרגות שמחוץ לחדר. הוא לא עלה לשם מאז.
אחרי שצחצח שיניים וחזר לחדר הוא שמע את הטלוויזיה בחדר של אבא נדלקת. אמא שכבה על המזרון שלה, פניה לתקרה, ושיחקה עם עצמה מסירות. כשנכנס למיטה היה משוכנע שיחלום מלא חלומות, אבל הוא לא חלם בכלל.
» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: פרק ראשון מתוך "מוות מאושר" לאלבר קאמי
תגובות על כתבה זו