ביום כיפור מצווה אדם לבקש קודם כל סליחה מחברו, ורק אחר כך להתפנות ולבקש סליחה מאלוהיו. ומה אם הסליחה שאדם מבקש מחברו, או אויבו, לא ממש כנה? האם אז יסולח לו?

​סליחה בשם היהודים הנרדפים

בראשית המאה ה-19 נודע יצחק בר לווינזון ברחבי אירופה כחבר בכיר בתנועת ההשכלה היהודית, שקרא לקהילות היהודיות למצוא את הדרך הראויה לשלב בין הדת היהודית למדע החדש הנפוץ לכל עבר. כיהודי שניסה לפרוץ את חומות הקהילה היהודית הסגורה, עלה בידיו לקשור מספר קשרים הדוקים עם פקידים בממשלת הצאר ניקולאי הראשון. לכן, כשנפוצו מספר עלילות דם באימפריה הרוסית, התבקש לווינזון על ידי ראשי הקהילה היהודית לסייע ככל יכולתו ליהודים הנרדפים.

לווינזון לא בזבז זמן וחיבר את הספר 'אפס דמים', שהוא "ספר התנצלות נגד עלילת דם, שמתעללים עלינו משטיני היהודים, ויבואו עוד דברי התנצלות כללית בעד אחינו בית ישראל". ההתנצלות שביקש לווינזון לספק הייתה התנצלות שונה מהמקובל בימינו: הייתה זו למעשה הגנה על היהודים הנרדפים במהלך הדורות.

"בלשון קלה ומבוררת מאוד" חיבר לווינזון חיבור הנמנע מלעוף גבוה "על מרומי הרי המליצה". הספר, הבנוי כדו שיח בין חכם יהודי לחכם נוצרי, תוקף כבר בתחילתו את אחד המיתוסים האנטי-יהודים הנפוצים והנבזים ביותר, לפיו יהודים מכינים את המצות לפסח מדמם של ילדים נוצרים. על מנת להפריך את ההאשמה המגוחכת מגייס לצדו החכם היהודי לא רק את עיקרי היהדות, אלא את גדולי הפילוסופים היוונים וראשי הכנסייה הנוצרית ואפילו את ההיסטוריה הנוצרית-יהודית כולה.

ספרו של לווינזון מוכיח בדרכים שונות כיצד העובדה שהרוב הנוצרי לא טורח להכיר את שכניו היהודים גורמת לכך ששוב ושוב אותו רוב מפוחד רוקח מיני עלילות נבזיות ומגוחכות כנגדם.

לעזאזל, ביאליק מתנצל

דצמבר 1927: חיים נחמן ביאליק וחברו, י"ח רבניצקי, הלכו ברחובות תל אביב בדרך לבקר חבר על ערש דווי. כשהגיעו השניים לרחוב אלנבי, נקטעה שיחתם הקולחת ביידיש על ידי בחור צעיר שניגש אליהם והפציר בהם לדבר עברית. ביאליק הנסער ומוכה הצער לא הצליח להחזיק את זעמו והשיב לצעיר החצוף בעברית צחה: "אין זה עניין שלך. אין איש שואל אותך. לך לך לדרכך – לעזאזל! חוצפה!".

הנער הנעלב הגיש תביעה נגד ביאליק לבית משפט השלום העברי. המשורר המפורסם הועמד במבוכה ונאלץ לשלוח מכתב התנצלות לבית המשפט, בו הצדיק את מעשיו. במכתב הסביר המשורר שאמנם ייתכן ובשוק המילה "עזאזל" היא מילת גנאי, אבל הוא בכלל התכוון להר עזאזל, הנמצא אי שם בהרי יהודה – בהחלט מקום ראוי לבחור צעיר לבקר בו.

באמת "סליחה שנצחנו!"

השנה היא 1967, ומלחמת ששת הימים המסתיימת במהירות כל כך מסחררת כך שהיא משנה באחת את האווירה בציבור הישראלי: החשש העמוק מאובדן הבית הופך לשכרות ניצחון אדירה. שני חברים ב"מאפיה ההונגרית" – הסאטיריקן אפרים קישון והקריקטוריסט קריאל "דוש" גרדוש – משתפים פעולה בשורה ארוכה של טורים מאוירים העוסקים במתיחות של לפני המלחמה, במהלכה המהיר ובפורקן שחווה העם היושב בציון אחריה.

הטורים המאוירים אוגדו בספר, ומשרטטים את המסלול הבלתי נמנע שהוביל את ישראל הקטנה אל הניצחון המזהיר בתולדותיה – מהסיום המוזר של מלחמת העצמאות: "לפי לקח ההיסטוריה האנושית, עמי תבל חיים זה בצד זה בשלום או במלחמה. אנחנו חיים באמצע".

דרך ארגון שמירת השלום העולמי, האו"ם, שאיכשהו תמיד נגדנו: "אחד המוסדות הנערצים ביותר על ידי המעצמות הגדולות הוא אירגון האומות המאוחדות. חברים בו 123 מדינות, על כן להשגת רוב יש צורך לפחות בשני קולות – של ארה"ב וברה"מ".

עבור במודיעין הסובייטי שמפתיע את העולם בטענה שישראל מתכננת התקפת פתע מאסיבית על סוריה: "זה נשמע כל כך משכנע שבסוף אפילו המודיעין הסובייטי התחיל להאמין". וכך "המלחמה הקרה חיממה את העולם הערבי וגם אנחנו התחלנו להזיע קצת".

אבל אל דאגה! הממשלה בישראל, בראשות לוי אשכול, שיגרה בדחיפות את שר החוץ אבא אבן לשיחת הבהרה חריפה עם ידידותינו הקרובות, כשאולטימטום נחרץ בפיו: "מה לעשות, למען השם!"

תחת איום החרב התלכדה דעת הקהל הישראלית סביב מנהיגיה, וצה"ל הקטן ניצח בשלוש החזיתות במלחמת בזק.

וכך מתגלה כי ההתנצלות ב"סליחה שנִצחנו" היא לא ממש התנצלות, אלא יותר אנחת רווחה עמוקה.

ביוני 1939 נבחרה לונדון כיעד למשחקים האולימפיים ה-14 במספר. פרוץ מלחמת העולם השנייה דחה כל אפשרות לקיום אירועי ספורט עולמיים, וכך בוטלו המשחקים בשנת 1940 ו-1944. המועד הבא למשחקים האולימפיים היה קיץ 1948.

כל מי שיצא לו לבקר בבירת בריטניה בשנים הספורות שלאחר מלחמת העולם השנייה הבין היטב שמדובר ברעיון עם פוטנציאל הרסני – המצב האיום בו הייתה שרויה לונדון, אשר רק החלה בהתאוששות הארוכה מהזוועות שזרעו מטוסי גרמניה בבליץ, מנע מראש כל אפשרות לחגיגות ברמה שנחגגו המשחקים האולימפיים הקודמים. לכן, הוצעה לבריטניה האפשרות לוותר על האירוח ולהעביר את האירועים למדינה אחרת. אך, על אף המצב האיום, התעקש המלך ג'ורג' השישי לקיים את המשחקים מתוך אמונה שהם יסייעו לשקם את העיר.

באותה נחישות עמלו ספורטאים ישראלים ומאמניהם כדי לשכנע את קברניטי מדינת ישראל הצעירה להקים משלחת ראויה. אולם, הכרזת העצמאות ופלישת צבאות ערב שהגיעה בעקבותיה הסיטו את המוקד מענייני חולין שכאלה לשאלות קיומיות בעלות חשיבות גדולה יותר.

גם כשהחל להתייצב המצב הצבאי, צצו יריבויות ישנות: אנשי מכבי ואנשי הפועל לא הצליחו להחליט ביניהם מי הספורטאים שראוי שיכללו במשלחת, ובאילו ענפי ספורט המדינה צריכה להשקיע ולפתח.

כל העיכובים גרמו לכך שהדרישה הבסיסית ביותר של הוועד האולימפי העולמי – הקמת ועד ישראלי מקביל – לא בוצעה. וכאילו שכל זה לא מספיק, גם כשנקבע סופית הרכב המשלחת, אשר יועדה להכיל שתי ספורטאיות וחמישה מלווים, הערים הוועד האולימפי העולמי קושי בלתי ניתן למעבר.

כנראה שאף אחד לא טרח ליידע את חברי הוועד שבינתיים הוקמה לה מדינת ישראל, היות שמבחינת הרשומות שעמדו לרשותם, השטח הגאוגרפי שאמורה לייצג ישראל נקרא בכלל "פלשתינה". כתוצאה מכך, על משלחת "פלשתינה" נאסרה האפשרות להשמיע את המנון "התקווה" או להניף בגאון את דגל המדינה הצעירה.

היה זה תנאי ששום מנהיג ציוני, בטח ובטח לא מנהיג גאה ועקשן כבן-גוריון, יכול היה להסכים לו. מדינת ישראל סירבה להשתתף במשחקים האולימפיים, שנזכרים יותר מכל כ"משחקי הצנע", והוועד האולימפי העולמי מצידו ביטל את השתתפותה של המשלחת.