הכתבה בשיתוף המכביה ה-20

כשחושבים על שיאני עולם בהרמת משקולות, חזנים הם לא הדבר הראשון שעולה לרובנו לראש (בלי להעליב אף חזן כמובן). אבל בשנות ה-50 וה-60, שלט בעולם הרמת המשקולות המקצועי יצחק (אייזק 'אייק') ברגר. דבר בימיו הראשונים של ברגר לא רמז שהוא עתיד להפוך למרים המשקולות הראשון בעולם במשקל נוצה, שירים יותר מ-363 ק"ג ושישבור כמה שיאי עולם במהלך שנות ה-60. בכל זאת, בראשית ימיו היה תלמיד ישיבה, בנו של רב, ולמד להיות חזן. עד גיל 15 הוא לא הרים משקולות כלל, וגם אז, שהחל להתאמן, היה זה לאור איומים שקיבל מבריונים, וכל שרצה לדעת היה איך להשיב מלחמה.

ברגר נולד בירושלים ב-16 בנובמבר 1936, ובגיל 15 היגר עם משפחתו לארה"ב. עד המעבר לארה"ב לא התנסה בהרמת משקולות. בראיון לאתר האינטרנט של הנבחרת האולימפית של ארצות הברית, סיפר איך הוא הגיע לעסוק בתחום:

"כשהגרתי לארצות הברית היו כמה בריונים, והיה אחד שהוא ואחיו לא הפסיקו להציק לי. באיזשהו שלב נמאס לי מההצקות שלהם. אז הלכתי לחדר כושר היחידי שהיה בעיר שלי, ושם פגשתי בבחור אחד שהיו לו שרירים ענקיים במיוחד. הלכתי אליו ואמרתי לו שאני רוצה להתאמן יחד איתו ולפתח שרירים כמו שלו. נראה לי שילמתי לו דולר בשבוע כי לא היה לי אז כסף. הוא שאל אותי אם אי פעם התאמנתי ואמרתי לו שלא. הוא אמר שאני נראה שרירי ושאל אם אני מרים משקולות, ואמרתי לו שאני אפילו לא מבין מה הכוונה ב'מרים משקולות'. הוא נתן לי להרים משקולות והתלהב שבפעם הראשונה שלי הצלחתי להרים 55 קילו. הוא אמר לי 'תראה, נראה לי שיש לך פוטנציאל גדול בהרמת משקולות ומעכשיו אני אאמן אותך ואולי תוכל ללכת בעתיד לאולימפיאדה ולזכות בזהב ולהיות האדם החזק בעולם'. זה היה נשמע לי מאוד מלהיב האפשרות להיות האדם החזק בעולם, אבל בעיקר רציתי לנצח את הבריון ההוא שלא הפסיק להציק לי, אז חשבתי שככה אני אוכל לנצח שתי סיפורים במכה אחת".

​ברגר החל להתאמן בקביעות, ובמהרה הסתבר שכפי שחזה אותו מתאמן, ברגר הוא עילוי בתחום. תוך שנים ספורות הפך לאחד ממרימי המשקולות המובילים בעולם, ובמהלך הקריירה שלו השתתף בשלוש אולימפיאדות: מלבורן (1956), רומא (1960), וטוקיו (1964) בהן זכה במדליית זהב ו-2 מדליות כסף. בנוסף, בין השנים 1957 ל-,1964, זכה פעמיים בתואר אלוף העולם, שלוש פעמים היה לסגן אלוף העולם, ופעם אחת זכה במדליית ארד.

Isaac Berger Clean & Jerk World Record, Tokyo, 1964 from CrossFit Virtuosity on Vimeo.

בהיסטוריה של ארצנו הקטנטונת שמור לברגר מקום מיוחד, ולא רק משום שהחזן הבלונדיני נולד 'אצלנו': הוא האדם היחיד ששבר שיא עולם על אדמת ישראל. זה קרה בשנת 1957, כאשר הגיע לישראל להתחרות במכביה ה-5, כשהוא נמצא בשיאו. תוכניותיו היו שאפתניות: הוא קיווה לא רק לזכות במדליית זהב במכביה, אלא גם לשבור שיא עולמי. לאורך כל הקריירה שלו היה לברגר יריב רוסי עקשן, מנאייב שמו, והשניים התחרו ביניהם על תואר אלוף העולם: פעם ברגר היה מנצח ושובר את שיא העולם, ובתחרות הבאה היה זה מנאייב שהיה זוכה בכל הקופה, וברגר היה מוכתר לסגנו. וכך, ב-1957, היה ברגר נחוש לשבור את שיאי העולם של מנאייב שנקבעו באולימפיאדה במלבורן, ולהשיב לעצמו את הבכורה העולמית.

בטקס הנעילה של המכביה הוא קיבל את מבוקשו: 40 אלף צופים, ביניהם ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון, צפו בברגר שובר את שיא העולם. במהלך התחרויות ברגר זכה כמובן במדליות זהב, אך בטקס הסיום, נתנו מארגני המכביה לברגר הזדמנות לשבור את שיא העולם. שני שופטים בינלאומיים הוטסו לישראל, והקהל הרב שימש כעד. תחילה, היה חשש שברגר לא יצליח לעמוד במשימה, שכן בשני נסיונותיו הראשונים כשל, אך בניסיון השלישי, לשמחתם של כולם – הצליח.

"הס הושלך באולם שעה שברגר הניף את המשקולות ולאחר שניות אחדות כשהשופטים הניפו את דגליהם הלבנים, סימן להצלחה, פרצה סערת מחיאות כפיים באיצטדיון כשרבים מהנמצאים ליד ברגר חלקו לו חיבוקים ונשיקות".

(מתוך: "דבר", 25.9.1957)

עד כה, שיאו של ברגר הוא שיא העולם היחיד שנשבר על אדמת ישראל. לאחר סיום המכביה חזר לארה"ב, שם הוא מתגורר עד היום.

בדרך כלל, גורם השם ארנשטיין לנצנוץ נרגש בעיני הבקיאים בספרות האקספרסיוניסטית הגרמנית. על פי רוב, מי ששומע את השם מניח שמדובר באלברט ארנשטיין, אחד המשוררים הבולטים בזרם האוונגרדיסטי הזה, שאת שיריו מפרסמים עד היום, ולאחרונה אפילו בתרגום לעברית (באנתולוגיה סוף העולם, מבחר מן השירה האקספרסיוניסטית הגרמנית, תרגום ועריכה: אשר רייך, הקיבוץ המאוחד 2013). מעטים זוכרים שהיו לאלברט אחים: אוטו (שמת במלחמת העולם הראשונה), פריץ (שנספה בשואה), קרל וכן אחות בשם פרידה. כולם עמדו בצילו של האח המפורסם, שהיה היחיד במשפחה שקיבל חינוך אקדמי. בין קרל ואלברט ארנשטיין התפתחה סימביוזה מעניינת, כיוון שגם לקרל היו שאיפות ספרותיות. אלברט תמך בו כל עוד היה חלק פעיל ממנגנוני הספרות המודרנית הגרמנית. יש לשער שאלמלא קרל, היינו יודעים הרבה פחות על אלברט: לאחר מותו של אלברט בשנת 1950 דאג קרל לאסוף את החלקים השונים מארכיונו האישי ולשלחם לספרייה הלאומית בירושלים, בשנת 1956.

קרל ארנשטיין נולד ב-1892 בווינה ולאחר סיום לימודיו בבית הספר קיבל הכשרה במכללה לכלכלה בעיר הולדתו. לאחר מכן עבד במספר חברות ביטוח ובבנקים, אך שהה גם חודשים אחדים בלונדון, בשנת 1911. אז הוא עוד לא ידע שהוא עתיד לחיות בלונדון ובסביבותיה שנים רבות. במקביל, ובהשראת אחיו אלברט, חיבר קרל טקסטים ספרותיים. בתיווכו של אלברט פורסם הטקסט הראשון של קרל, Klagen eines Knaben (תלונותיו של נער), בסדרת ספרות צעירה ומודרנית אצל המו"ל הידוע קורט וולף בלייפציג. באותה סידרה פורסמו יותר מ-80 טקסטים של הזרם האקספרסיוניסטי, ביניהם אחד הטקסטים הראשונים של פרנץ קפקא. בימי מלחמת העולם הראשונה ארנשטיין העמיד פנים שהוא איבד את שפיותו, וכך שוחרר מהצבא האוסטרו-הונגרי ושהה בבתי הבראה בשוייץ. ייתכן שהיה רקע אמיתי לאשפוזים הללו, שכן בהמשך חייו סבל קרל ממקרים אחדים של התמוטטות עצבים.

במהלך רוב שנות ה-20 של המאה ה-20 שהה קרל ארנשטיין בברלין ועבד, בין היתר, כמבקר תרבות בעיתון מקומי קומוניסטי (Die Welt am Abend). במסגרת עבודתו בעיתון הוא ביקר בתיאטרונים, בתערוכות, בבתי קולנוע ואף באולמות ספורט, וכתב מספר רב של ביקורות שראו אור באותו עיתון. בארכיונו האישי שמר ארנשטיין במקרים רבים את ההזמנה, את התכנייה, את כרטיס הכניסה, את כתב היד של הביקורת ולבסוף גם את הכתבה המודפסת בעיתון. בו-בזמן החל ארנשטיין לתרגם טקסטים מאנגלית לגרמנית, לרוב מהספרות הקלה וניסה למצוא מו"לים גרמניים שיהיו מעוניינים לפרסם תרגומים של ספרות אנגלית לגרמנית. בינואר של שנת 1928 נסע קרל ארנשטיין ללונדון, מצויד במכתבי המלצה של מו"לים גרמניים, כדי  למצוא עוד ספרים אנגליים ראויים לתרגום לגרמנית. ביקור זה, שהיה מתוכנן להימשך חודשיים, התארך מאוד וארנשטיין לא ראה שוב את אירופה הקונטיננטלית.

באנגליה התחיל ארנשטיין גם לעבוד עבור מו"לים אנגליים אחדים, אך בעיקר עבור "פאטנם" (Putnam). הוא קרא ספרים רבים בגרמנית וחיבר חוות דעת, שלעיתים קרובות הכריעו בשאלה האם לתרגם את הספרים לאנגלית. בשנת 1933 נפל לידיו ספר של המחבר הגרמני הנס פאלאדה, שהלהיב את ארנשטיין עד מאוד. בשנים לאחר מכן, עד 1938, כתב קרל ארנשטיין שוב ושוב חוות דעת חיוביות על ספריו של פאלאדה ואף החל להתכתב אתו באופן שותף. יתכן שזאת הצלחתו הגדולה ביותר של קרל ארנשטיין: העובדה שהוא היה האיש שהכיר את יצירותיו של פאלאדה לקהל הדובר אנגלית. יש סימנים שארנשטיין ידע אפילו על הניסיון להוציא את הנס פאלאדה ומשפחתו מגרמניה הנאצית, ניסיון שנכשל כיוון שפאלאדה התחרט ברגע האחרון.

באנגליה התחיל ארנשטיין לחבר שירים גם באנגלית, אך ככל הנראה לא עשה מאמצים להוציא אותם לאור. איכותם אולי הצדיקה את התאפקותו של ארנשטיין, מה גם שבאופן כללי יצירותיו אינן נחשבות ליצירות מופת של התקופה. למרות זאת, ארכיונו האישי (שכולל גם חלקים מעזבונותיהם של אחותו פרידה ושל חברו תומס שרמק) חשוב כיוון שהוא כולל התכתבות עשירה עם מו"לים וסופרים משנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, וגם בזכות ביקורות התרבות וחוות הדעת שחיבר ארנשטיין. כל המרכיבים האלה מציירים תמונה צבעונית על תרבות וקשרי תרבות בינלאומיים בעידן שלפני מלחמת העולם השנייה.