"סליחה שנצחנו!" ושאר התנצלויות לא ממש כנות

יצאנו לבדוק כמה מהסליחות היותר-לא-כנות שביקשו ​מספר יהודים חשובים במהלך הדורות. מתנצלים מראש אם נפגעתם.

קריקטורה של דוש מתוך הספר "סליחה שנצחנו!"

ביום כיפור מצווה אדם לבקש קודם כל סליחה מחברו, ורק אחר כך להתפנות ולבקש סליחה מאלוהיו. ומה אם הסליחה שאדם מבקש מחברו, או אויבו, לא ממש כנה? האם אז יסולח לו?

 

​סליחה בשם היהודים הנרדפים

בראשית המאה ה-19 נודע יצחק בר לווינזון ברחבי אירופה כחבר בכיר בתנועת ההשכלה היהודית, שקרא לקהילות היהודיות למצוא את הדרך הראויה לשלב בין הדת היהודית למדע החדש הנפוץ לכל עבר. כיהודי שניסה לפרוץ את חומות הקהילה היהודית הסגורה, עלה בידיו לקשור מספר קשרים הדוקים עם פקידים בממשלת הצאר ניקולאי הראשון. לכן, כשנפוצו מספר עלילות דם באימפריה הרוסית, התבקש לווינזון על ידי ראשי הקהילה היהודית לסייע ככל יכולתו ליהודים הנרדפים.

דיוקנו של יצחק בר לווינזון, התמונה לקוחה מתוך הספר של ג'ייקוב ס. רייסין: The Haskalah Movment In Russia

לווינזון לא בזבז זמן וחיבר את הספר 'אפס דמים', שהוא "ספר התנצלות נגד עלילת דם, שמתעללים עלינו משטיני היהודים, ויבואו עוד דברי התנצלות כללית בעד אחינו בית ישראל". ההתנצלות שביקש לווינזון לספק הייתה התנצלות שונה מהמקובל בימינו: הייתה זו למעשה הגנה על היהודים הנרדפים במהלך הדורות.

"בלשון קלה ומבוררת מאוד" חיבר לווינזון חיבור הנמנע מלעוף גבוה "על מרומי הרי המליצה". הספר, הבנוי כדו שיח בין חכם יהודי לחכם נוצרי, תוקף כבר בתחילתו את אחד המיתוסים האנטי-יהודים הנפוצים והנבזים ביותר, לפיו יהודים מכינים את המצות לפסח מדמם של ילדים נוצרים. על מנת להפריך את ההאשמה המגוחכת מגייס לצדו החכם היהודי לא רק את עיקרי היהדות, אלא את גדולי הפילוסופים היוונים וראשי הכנסייה הנוצרית ואפילו את ההיסטוריה הנוצרית-יהודית כולה.

ספרו של לווינזון מוכיח בדרכים שונות כיצד העובדה שהרוב הנוצרי לא טורח להכיר את שכניו היהודים גורמת לכך ששוב ושוב אותו רוב מפוחד רוקח מיני עלילות נבזיות ומגוחכות כנגדם.

 

לעזאזל, ביאליק מתנצל

דצמבר 1927: חיים נחמן ביאליק וחברו, י"ח רבניצקי, הלכו ברחובות תל אביב בדרך לבקר חבר על ערש דווי. כשהגיעו השניים לרחוב אלנבי, נקטעה שיחתם הקולחת ביידיש על ידי בחור צעיר שניגש אליהם והפציר בהם לדבר עברית. ביאליק הנסער ומוכה הצער לא הצליח להחזיק את זעמו והשיב לצעיר החצוף בעברית צחה: "אין זה עניין שלך. אין איש שואל אותך. לך לך לדרכך – לעזאזל! חוצפה!".

כתבה שהתפרסמה ב-28 בדצמבר 1927 מתוך עיתון 'דאר היום'

הנער הנעלב הגיש תביעה נגד ביאליק לבית משפט השלום העברי. המשורר המפורסם הועמד במבוכה ונאלץ לשלוח מכתב התנצלות לבית המשפט, בו הצדיק את מעשיו. במכתב הסביר המשורר שאמנם ייתכן ובשוק המילה "עזאזל" היא מילת גנאי, אבל הוא בכלל התכוון להר עזאזל, הנמצא אי שם בהרי יהודה – בהחלט מקום ראוי לבחור צעיר לבקר בו.

 

המשורר הלאומי ברגע של סיפוק עצמי, מתוך אוסף התמונות של ביאליק בספרייה הלאומית

באמת "סליחה שנצחנו!"

השנה היא 1967, ומלחמת ששת הימים המסתיימת במהירות כל כך מסחררת כך שהיא משנה באחת את האווירה בציבור הישראלי: החשש העמוק מאובדן הבית הופך לשכרות ניצחון אדירה. שני חברים ב"מאפיה ההונגרית" – הסאטיריקן אפרים קישון והקריקטוריסט קריאל "דוש" גרדוש – משתפים פעולה בשורה ארוכה של טורים מאוירים העוסקים במתיחות של לפני המלחמה, במהלכה המהיר ובפורקן שחווה העם היושב בציון אחריה.

הטורים המאוירים אוגדו בספר, ומשרטטים את המסלול הבלתי נמנע שהוביל את ישראל הקטנה אל הניצחון המזהיר בתולדותיה – מהסיום המוזר של מלחמת העצמאות: "לפי לקח ההיסטוריה האנושית, עמי תבל חיים זה בצד זה בשלום או במלחמה. אנחנו חיים באמצע".

המצב הבלתי אפשרי של ישראל, קריקטורה של דוש מתוך הספר "סליחה שנצחנו!"

דרך ארגון שמירת השלום העולמי, האו"ם, שאיכשהו תמיד נגדנו: "אחד המוסדות הנערצים ביותר על ידי המעצמות הגדולות הוא אירגון האומות המאוחדות. חברים בו 123 מדינות, על כן להשגת רוב יש צורך לפחות בשני קולות – של ארה"ב וברה"מ".

עבור במודיעין הסובייטי שמפתיע את העולם בטענה שישראל מתכננת התקפת פתע מאסיבית על סוריה: "זה נשמע כל כך משכנע שבסוף אפילו המודיעין הסובייטי התחיל להאמין". וכך "המלחמה הקרה חיממה את העולם הערבי וגם אנחנו התחלנו להזיע קצת".

אבל אל דאגה! הממשלה בישראל, בראשות לוי אשכול, שיגרה בדחיפות את שר החוץ אבא אבן לשיחת הבהרה חריפה עם ידידותינו הקרובות, כשאולטימטום נחרץ בפיו: "מה לעשות, למען השם!"

תחת איום החרב התלכדה דעת הקהל הישראלית סביב מנהיגיה, וצה"ל הקטן ניצח בשלוש החזיתות במלחמת בזק.

"צה"ל הוכיח בשלוש חזיתות שיעילותו עוברת את כל הגבולות", קריקטורה של דוש מתוך הספר "סליחה שנצחנו!"

וכך מתגלה כי ההתנצלות ב"סליחה שנִצחנו" היא לא ממש התנצלות, אלא יותר אנחת רווחה עמוקה.

סיני לרוץ איתו: מי מזהה את הספרים של דויד גרוסמן?

כאשר תרם דויד גרוסמן את ארכיונו האישי לספרייה הלאומית, הוא גם תרם שורה של תרגומים לספריו בשפות שונות, שלכולם עוצבו עטיפות נהדרות ומיוחדות. חשבנו שיהיה נחמד לשתף אתכם באוצרות שקיבלנו.

דויד גרוסמן בעת הפקדת ארכיונו בספרייה. צילום: חנן כהן, הספרייה הלאומית

משה יעקב בן גבריאל

סיפורו של יהודי אוסטרי, שאהב את התרבות הבדואית, חלם על אסיה מאוחדת, חי בירושלים וכתב בגרמנית

מתוך ארכיון משה יעקב בן גבריאל, הספרייה הלאומית

משה יעקב בן גבריאל בוודאי היה דמות מוכרת ברחובות ירושלים לפני קום המדינה וגם בשנותיה הראשונות. הוא נולד בשנת 1891 בווינה בשם אויגן היפליך וכבר בגיל מוקדם החל לכתוב טקסטים בסגנון האקספרסיוניסטי, שהיה מקובל מאוד בקרב הסופרים היהודיים בעיר הולדתו. בין 1914 ו-1918 הוא שירת כחייל וכקצין בצבא האוסטרו-הונגרי. היו אלה ימי מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1917 נשלח היפליך לירושלים כמפקד של יחידה צבאית אוסטרית קטנה. כאן למד הסופר עברית וגם מעט ערבית והתאהב באזור וגם ברעיון הציוני.

התעניינותו של היפליך בציונות נעשתה כה חזקה, עד שמפקדיו החליטו להרחיקו מארץ ישראל ולשלחו בחזרה לאוסטריה. שם הוא הצטרף לקבוצות ציוניות והוציא לאור את כתב העת Das Zelt (האוהל). כתב עת זה היה מוקדש למאמרים פרי-עטם של סופרים יהודיים ושילב גם אמנות יהודית. היפליך הוציא לאור רק 11 חוברות במהלך שנת 1924, עד שאזלו האמצעים שהיו בידיו לצורך המפעל. בה-בעת פרסם היפליך חיבורים פאן-אסיאתיים, שבהם הביע את תמיכתו ברעיון של אסיה מאוחדת כמשקל-נגד תרבותי מול ההגמוניה האירופית.

בשנת 1927 עלה היפליך לארץ ישראל יחד עם אשתו, השחקנית מרתה שנבל. בני-הזוג קבעו את משכנם בירושלים. אחד המעשים הראשוניים של היפליך היה שינוי שמו למשה יעקב בן גבריאל. בארץ פעל בן גבריאל כעיתונאי וכתב בעיקר לעיתונים אירופיים בגרמניה, באוסטריה ובשווייץ, אך גם עבור עיתונים יהודיים ולא יהודיים בצרפת, אנגליה, ארצות הברית, צ'כוסלובקיה ובמדינות נוספות. פרוץ מלחמת העולם השנייה צמצם את תחומי העבודה שלו בצורה ניכרת, כיוון שרוב העיתונים שנהג לכתוב עבורם נסגרו על ידי הנאצים או שינו את מגמתם, כך שלכתבות על המזרח התיכון מאת עיתונאי יהודי כבר לא היה בהם מקום. בן גבריאל הצטרף להגנה ובימי מלחמת העולם השנייה אף לבריגאדה היהודית.

באותם הימים התחיל בן גבריאל להיותבית ברחוב הקרפיונים מאת משה יעקב בן גבריאל סופר של רומאנים ושל סיפורים קצרים. בעקבות הדיווחים על פלישת הנאצים חיבר בן גבריאל את ספרו בית ברחוב הקרפיונים (Das Haus in der Karpfengasse) – אולי ספרו החשוב ביותר, ובו הוא מתאר את גורלם של דיירים יהודיים ולא-יהודיים בבית בדיוני בפראג במהלך השבועיים הראשונים לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה בידי הנאצים, בחודש מרץ 1939. לאחר מלחמת העולם השנייה, חזר בן גבריאל לעבוד כעיתונאי, אך גם המשיך לחבר רומאנים, סיפורים ותסכיתים: כמעט הכל בשפה הגרמנית. יצירותיו ראו אור גם בעברית, אך רק כתרגומים של המקור הגרמני. כבר בשנות ה-50 של המאה הקודמת זכה בן גבריאל לפופולאריות רבה דווקא בגרמניה. ספריו היו עתה רובם קלילים והומוריסטיים וסיפרו על החברה הישראלית הצעירה. ספרות זו מצאה קוראים רבים בגרמניה. בעקבות ההצלחה נסע בן גבריאל לעיתים קרובות לגרמניה למסעות של הופעה בפני קהלים. הוא קרא מכתביו בציבור, הוזמן לדבר ברדיו והפך לבן שיח מבוקש אצל אינטלקטואלים ואנשי תרבות גרמניים. פעילות זו והתכתבותו העשירה מעידות על המגעים הראשוניים הזהירים בין אנשי תרבות ישראליים וגרמניים אחרי השואה.

ספרו "בית ברחוב הקרפיונים" שימש בסיס לסרט גרמני, שהוקרן בטלוויזיה וגם עובד לגרסה קולנועית. הסרט זכה ב"אוסקר הגרמני" בשנת 1965.

זמן קצר לאחר פטירתו בשנת 1965 נמסר ארכיונו האישי לספרייה הלאומית. בן גבריאל קבע בצוואתו שכל העיזבון יישמר באוספי הספרייה. לאחרונה עבר העיזבון סידור חדש והוא כולל תעודות אישיות ומסמכים ביוגראפיים, כתבי יד של יצירותיו, אוסף קטעי עיתונות והתכתבות מעניינת. כעת עומד ארכיון משה יעקב בן גבריאל לרשות הציבור. קוראים וחוקרים המעוניינים בבן גבריאל וביצירתו מוזמנים לעיין בקטלוג ובחומר עצמו.

פסח חברוני: אחד מגדולי המתמטיקאים היהודים במאה העשרים, ממציא וחוקר גאון, יליד ירושלים

על אף שארכיונו של ד"ר פסח חברוני השמור בספרייה הלאומית איננו גדול, הוא מספר באופן תמציתי וקולע את סיפורו הטראגי של אחד מגדולי המתמטיקאים היהודים במאה העשרים, ממציא וחוקר גאון, יליד ירושלים, שלא הצליח למצוא את מקומו בעולם.

תמונה: מתוך ויקיפדיה

במעט תיקי המכתבים והתעודות שבו, מצויה התכתבות מרשימה עם גדולי המתמטיקאים בעולם במחצית הראשונה של המאה העשרים, ותיעוד מרוכז על עולמו האינטלקטואלי של מדען וממציא שחי רוב ימיו בירושלים.

פסח חברוני נולד למשפחת חסידי חב"ד בשכונת "מזכרת משה" בירושלים, בשנת 1888. הוא למד בישיבת "עץ חיים" ובישיבת "בית המוסר", ונחשב לעילוי בעולם התורה. המפנה בחייו של בחור הישיבה עטור הזקן והפאות בא לו במקרה, כאשר גילה בספריית סבו את הספר "שבילי דרקיע" על חכמת התכונה (קוסמוגרפיה). כנספח לספר, מצא חוברת ובה מבואות קצרים על הנדסת המישור, טריגונומטריה ומקצועות נוספים במתמטיקה, מלווים בציורים להדגמת הטקסט. נרעש מן התגלית, חברוני ביקש ללמוד ולדעת עוד ועוד על הנושא, ולשם כך מיהר לרחוב החבשים, אל "בית הספרים מדרש אברבנאל" – גלגולה הראשון של הספרייה הלאומית. הוא קיווה שבספרייה יוכל למצוא עוד ספרי מתמטיקה ולהשביע את הסקרנות העצומה שהתעוררה בו. ואולם, כפי שסיפר יוסף יואל ריבלין, לא קלה הייתה דרכו של חברוני אל הספרייה: החוגים הקיצוניים שעליהם נמנה סבו, ר' חיים אלעזר, אסרו את הביקור במוסד זה, שהיה מוקצה מחמת מיאוס.

על אף הקשיים שניקרו בדרכו של בחור הישיבה, הוא הצליח להקנות לעצמו, באופן עצמאי, ידיעות מרובות במתמטיקה, מתוך עיון בספרים ולימוד עצמי. ככל שהתקדם והלך בידיעותיו, התגברה בו ההכרה שעליו לעזוב את עולם התורה ולפנות ללימודי חול, ללימודי מדע, שמשכו אותו. כך מצא את עצמו בחור הישיבה הנבוך, בדרכו אל הקנאי במשכילי ירושלים בימים ההם, אליעזר בן-יהודה. בן יהודה, שהבחין ביכולותיו הטכניות של חברוני, חשב כי יוכל לצרפו אל חבר תלמידיו של בוריס ש"ץ, שיסד באותם הימים את "בצלאל" כבית ספר למלאכה. המפגש עם בן יהודה ועם בוריס ש"ץ, הוליד עוד ועוד פגישות של פסח חברוני עם ראשי החינוך בארץ-ישראל באותה תקופה, אשר שוכנעו מייד בדבר כישרונו יוצא הדופן של הבחור הצעיר, וסייעו לו להשלים במהירות את לימודיו התיכוניים. חברוני גזז את פאותיו ואת זקנו, ובעידודו ועזרתו של פאול נתן, נשלח ללימודי מתמטיקה באוניברסיטת ציריך, שווייץ. בשנת 1914, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, זכה פסח חברוני בתואר "דוקטור למתמטיקה" – הראשון מבני הישוב הישן ילידי ארץ ישראל, שזכה לתואר אקדמי זה. כאשר בישר למוריו בציריך, אשר כינוהו "כוכב המזרח", כי הוא מתכוון לשוב מייד למולדתו, לירושלים, הצטערו צער רב וניסו להניאו מכוונתו, אך ללא הועיל.

על אף חריפותו כמתמטיקאי גאון, לא הצליח חברוני להשתלב בסגל מורי האוניברסיטה העברית, עם הקמתה. חליפת המכתבים השמורה בארכיונו מעידה כי במשך שנים ארוכות נמנעה הנהלת האוניברסיטה מלהעניק לו מעמד קבוע של מרצה, על אף שלימד בה מיומה הראשון, והיה, למעשה, ממניחי היסוד של המכון למתמטיקה. העתק המכתב ששיגר אליו הוגו ברגמן, פרופסור באוניברסיטה העברית וקודם לכן מנהל בית הספרים הלאומי – נועד  לסייע בידו לקבל את מבוקשו, מעמד קבוע כמרצה. ואולם, למרות המלצתו של אלברט איינשטיין על חברוני, והמלים החמות שאמר להוגו ברגמן בעת שביקר בספרייה הלאומית לא נסתייע הדבר, וחברוני המשיך את מחקריו מחוץ למרכז האקדמי היחיד בארץ באותם ימים, בתנאי עוני ומחסור קשים, מושפל ודחוי.

בארכיון חברוני נשמרו מכתבים מאת גדולי המתמטיקאים בעולם, שחברוני שיגר אליהם מאמרים ומחקרים פרי עטו, שנדפסו מעל גבי בימות שונות בעולם כולו. חברוני לא שקט על שמריו, והיה שותף להקמת האיגוד למחקר מתמטי בישראל, פעל לקידום החינוך למדעים בארץ, והעמיד תלמידים רבים, בהם חוקרים חשובים.

לצד מחקריו המתמטיים, עסק חברוני גם בהמצאות. ממכתבו של מנהל קולנוע מוגרבי בתל אביב, ירוחם ורדימון, אנו לומדים על המצאתו של חברוני  לבניית פלנטריום, תוך שימוש במקרנות הקולנוע. בערוב ימיו, נתפס חברוני גם לרעיון "השלום העולמי", ואף החל לכתוב חיבור בנושא, אותו הכתיר בכותרת: "יומן השלום". ככל הנראה, הוא לא השלים את כתיבתו. אך גם הקטעים הבודדים שנשמרו בארכיונו, הכתובים בעפרון דק, בכתב פנינים, מהווים תעודה מרתקת להלך רוחו של איש מיוחד זה.

בי"ח באדר תשכ"ג, ביום הולדתו השבעים וחמישה, נפטר פסח חברוני. יוסף יואל ריבלין מספר מפי אחותו, כי "גם בשעת גסיסתו, נעו אצבעותיו על גבי השמיכה, כרושמות צורות ונוסחאות מתמטיות, ושפתיו מרחשות…"

 

מכתב מהוגו ברגמן לפסח חברוני, מתוך ארכיון פסח חברוני