משה יעקב בן גבריאל בוודאי היה דמות מוכרת ברחובות ירושלים לפני קום המדינה וגם בשנותיה הראשונות. הוא נולד בשנת 1891 בווינה בשם אויגן היפליך וכבר בגיל מוקדם החל לכתוב טקסטים בסגנון האקספרסיוניסטי, שהיה מקובל מאוד בקרב הסופרים היהודיים בעיר הולדתו. בין 1914 ו-1918 הוא שירת כחייל וכקצין בצבא האוסטרו-הונגרי. היו אלה ימי מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1917 נשלח היפליך לירושלים כמפקד של יחידה צבאית אוסטרית קטנה. כאן למד הסופר עברית וגם מעט ערבית והתאהב באזור וגם ברעיון הציוני.
התעניינותו של היפליך בציונות נעשתה כה חזקה, עד שמפקדיו החליטו להרחיקו מארץ ישראל ולשלחו בחזרה לאוסטריה. שם הוא הצטרף לקבוצות ציוניות והוציא לאור את כתב העת Das Zelt (האוהל). כתב עת זה היה מוקדש למאמרים פרי-עטם של סופרים יהודיים ושילב גם אמנות יהודית. היפליך הוציא לאור רק 11 חוברות במהלך שנת 1924, עד שאזלו האמצעים שהיו בידיו לצורך המפעל. בה-בעת פרסם היפליך חיבורים פאן-אסיאתיים, שבהם הביע את תמיכתו ברעיון של אסיה מאוחדת כמשקל-נגד תרבותי מול ההגמוניה האירופית.
בשנת 1927 עלה היפליך לארץ ישראל יחד עם אשתו, השחקנית מרתה שנבל. בני-הזוג קבעו את משכנם בירושלים. אחד המעשים הראשוניים של היפליך היה שינוי שמו למשה יעקב בן גבריאל. בארץ פעל בן גבריאל כעיתונאי וכתב בעיקר לעיתונים אירופיים בגרמניה, באוסטריה ובשווייץ, אך גם עבור עיתונים יהודיים ולא יהודיים בצרפת, אנגליה, ארצות הברית, צ'כוסלובקיה ובמדינות נוספות. פרוץ מלחמת העולם השנייה צמצם את תחומי העבודה שלו בצורה ניכרת, כיוון שרוב העיתונים שנהג לכתוב עבורם נסגרו על ידי הנאצים או שינו את מגמתם, כך שלכתבות על המזרח התיכון מאת עיתונאי יהודי כבר לא היה בהם מקום. בן גבריאל הצטרף להגנה ובימי מלחמת העולם השנייה אף לבריגאדה היהודית.
באותם הימים התחיל בן גבריאל להיותבית ברחוב הקרפיונים מאת משה יעקב בן גבריאל סופר של רומאנים ושל סיפורים קצרים. בעקבות הדיווחים על פלישת הנאצים חיבר בן גבריאל את ספרו בית ברחוב הקרפיונים (Das Haus in der Karpfengasse) – אולי ספרו החשוב ביותר, ובו הוא מתאר את גורלם של דיירים יהודיים ולא-יהודיים בבית בדיוני בפראג במהלך השבועיים הראשונים לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה בידי הנאצים, בחודש מרץ 1939. לאחר מלחמת העולם השנייה, חזר בן גבריאל לעבוד כעיתונאי, אך גם המשיך לחבר רומאנים, סיפורים ותסכיתים: כמעט הכל בשפה הגרמנית. יצירותיו ראו אור גם בעברית, אך רק כתרגומים של המקור הגרמני. כבר בשנות ה-50 של המאה הקודמת זכה בן גבריאל לפופולאריות רבה דווקא בגרמניה. ספריו היו עתה רובם קלילים והומוריסטיים וסיפרו על החברה הישראלית הצעירה. ספרות זו מצאה קוראים רבים בגרמניה. בעקבות ההצלחה נסע בן גבריאל לעיתים קרובות לגרמניה למסעות של הופעה בפני קהלים. הוא קרא מכתביו בציבור, הוזמן לדבר ברדיו והפך לבן שיח מבוקש אצל אינטלקטואלים ואנשי תרבות גרמניים. פעילות זו והתכתבותו העשירה מעידות על המגעים הראשוניים הזהירים בין אנשי תרבות ישראליים וגרמניים אחרי השואה.
ספרו "בית ברחוב הקרפיונים" שימש בסיס לסרט גרמני, שהוקרן בטלוויזיה וגם עובד לגרסה קולנועית. הסרט זכה ב"אוסקר הגרמני" בשנת 1965.
זמן קצר לאחר פטירתו בשנת 1965 נמסר ארכיונו האישי לספרייה הלאומית. בן גבריאל קבע בצוואתו שכל העיזבון יישמר באוספי הספרייה. לאחרונה עבר העיזבון סידור חדש והוא כולל תעודות אישיות ומסמכים ביוגראפיים, כתבי יד של יצירותיו, אוסף קטעי עיתונות והתכתבות מעניינת. כעת עומד ארכיון משה יעקב בן גבריאל לרשות הציבור. קוראים וחוקרים המעוניינים בבן גבריאל וביצירתו מוזמנים לעיין בקטלוג ובחומר עצמו.
"קומזיץ" מאת משה יעקב בן גבריאל, במהדורה גרמנית
בית ברחוב הקרפיונים
אויגן הפליך (לימים בן גבריאל) בכותל כקצין אוסטרי ב-1917
כקצין אוסטרי בירושלים, יחד עם בוריס שץ ובנו בצלאל (הילד שיושב) ברטיסבון, 1917
ציור מאת היפליך (לימים בן גבריאל), "הרוצח", בערך 1917
משה יעקב בן גבריאל – דיוקן
בן גבריאל כותב הקדשות בספריו בחנות ספרים בהמבורג, 1965
המושבות ראשון לציון וגדרה, משפחות בלקינד, פיינברג וחנקין – כולם נקודות ציון בתולדות היישוב העברי בארץ ישראל. השמות והמקומות הללו קשורים כולם לימי הביל"ויים, העלייה הראשונה, השלטון העות'מאני ומחתרת ניל"י, ותיעוד שלהם הוא יקר ערך מן הבחינה ההיסטורית והאנושית.
במסגרת זאת, הספרייה הלאומית רכשה אוסף תצלומים משפחתי נדיר ויקר-ערך של בני משפחת בלקינד. מרבית התצלומים באוסף זה הם מעיזבונה של ימימה בלקינד-ליובין (1969-1891), מן המורות הראשונות למלאכת יד במושבות העלייה הראשונה ומוותיקות חדרה.
תצלומים אלה נדירים במיוחד כיוון שיש ברשותנו מידע ויזואלי מועט, יחסית, על בני הדור השני של העלייה הראשונה, אשר מרביתם נולדו כבר בארץ. משפחת בלקינד היא אחת מן המשפחות החשובות בתולדות היישוב, ותצלומים אלה שופכים אור מעניין על מה שכבר ידוע לנו ממחקרים היסטוריים ומזיכרונותיהם של בני התקופה.
אביה של ימימה ליובין-בלקינד היה אחד מראשי אגודת ביל"ו וממייסדי ראשון לציון, שמשון בלקינד – דמות שנקשרו בה לא מעט אגדות וסיפורי גבורה. באוסף זה נכללים מספר תצלומי דיוקן נדירים שלו ושל אחיו, ישראל בלקינד, מייסד ביל"ו וממייסדי גדרה. תצלום דיוקן מעניין נוסף הוא של אבי המשפחה, מאיר בלקינד (1898-1827). דיוקנו עטור הזקן של בלקינד האב, ממחיש יותר מכל את הקשר החזק של דור אבות אנשי ביל"ו, שעדיין היו יהודים יראי שמיים ושומרי מצוות אדוקים, אל בניהם, שהיו חופשיים בדעותיהם, תוך מעבר נטול חיכוכים אל תרבות עברית חילונית חדשה.
דיוקנו של מאיר בלקינד מסוף המאה התשע עשרה נעשה ביפו על ידי הצלם הערבי דאוד סבונג'י, מחלוצי הצילום בארץ ישראל. תצלום נוסף באוסף זה, דיוקן נדיר של יהושע חנקין מ-1882, נעשה גם הוא על ידי חלוץ אחר בתחום הצילום בארץ, הארמני גארבאד קריקוריאן. העובדה שאנשי העלייה הראשונה נזקקו לשירותיהם של צלמים לא-יהודים פותחת לנו צוהר מעניין אל תולדות הצילום בארץ והופעתם המאוחרת, יחסית, של צלמים יהודים בתחום זה. חנקין, אגב, היה גיסו של שמשון בלקינד ודודהּ של ימימה ליובין-בלקינד.
דימויים מעניינים אחרים באוסף חשוב זה הם תצלומים קבוצתיים של בני משפחת בלקינד וידידיהם, במדי הצבא הבריטי – סמוך לכיבוש ארץ ישראל ותום מלחמת העולם הראשונה. דיוקנאות אלה, בהם גם של איתן בלקינד – חבר מחתרת ניל"י – עשויים להוות מקור חדש ורענן לחקר תולדות היישוב העברי בשלב האחרון של מלחמת העולם הראשונה, על סיפה של תקופת המנדט הבריטי.
