התאומים אניטה וברנט, בני מהגרים יהודים ממזרח אירופה, ניחנו בכישרון שחייה בלתי רגיל, אך הדרך להגשים את ייעודם נדמתה בלתי אפשרית. משפחתם קשת היום בוודאי שלא יכולה הייתה לממן את הדרך הארוכה והיקרה אל הטופ העולמי. נתיב חייהם השתנה בזכות מאמן שחייה ישראלי שזיהה את כשרונם והוביל אותם לצמרת עולם השחייה העולמי
הכתבה בשיתוף המכביה ה-20
ב-26 במאי 1954 בשוודיה הקפואה, נולדו לזוג מהגרים יהודים ממזרח אירופה תאומים – אניטה וברנט. מגיל צעיר בלטו התאומים בכשרונם ובאהבתם הגדולה לשחייה, ובתחילת שנות השבעים הם שחו כל הדרך לפסגת עולם השחייה העולמית.
בשנת 1966 הגיעו התאומים למחנה אימונים בהונגריה, שם פגשו במאמן השחייה הישראלי יוסף טלקי, ממקימי פנימיית המחוננים במכון ויינגיט. התאומים סיפרו לטלקי שהוריהם הפליטים אינם יכולים לממן להם מחנות אימונים בארצות הברית, וטלקי, שהתרשם מאוד מכישוריהם, סידר לתאומים מלגה אצל מאמן נבחרת ארצות הברית בשחייה, וכן מגורים בזמן המחנה אצל משפחה יהודית בלוס אנג'לס.
במהלך שהותם בארצות הברית ובשנים לאחר מכן, התאומים התקדמו מאוד בעולם השחייה, ותוך כמה שנים הגיעו לפסגה. בשנת 1973 הגיעו התאומים להתחרות בארץ במכביה ה-9 כשהם כבר בשיא כוחם – שניהם היו אלופי שוודיה המכהנים, ושנה לפני כן, ב-1972 נסעו שניהם למינכן לייצג את שוודיה באולימפיאדה.
במכביה של שנת 1969, שלט בבריכה ללא עוררין מארק שפיץ, ואף שבר את שיא המדליות במכביה: 6 מדליות זהב. בשעתו, השיא הזה נתפס כמדהים, והכל ציפו כי יישאר על כנו במשך שנים ארוכות. למרבה ההפתעה, השיא הזה נשבר כבר במכביה הבאה, על ידי אניטה זרנוביצקי, שזכתה ב-7 מדליות זהב ובמדליית כסף אחת. למעשה, זרנוביצקי זכתה בכל המשחים שבהם השתתפה. אחיה התאום ברנט זכה "רק" בשתי מדליות זהב וב-3 מדליות כסף. התאומים, מרוצים מהישגיהם בבריכת המכביה, חזרו לשוודיה עם 13 מדליות באמתחתם. האחים לא הסתפקו רק בכיבוש המקומות הראשונים, ואת מרבית המדליות שלהם השיגו תוך כדי קביעת שיאי מכביות.
השליטה של אניטה בבריכה היתה כה משמעותית עד שב-12 ביולי 1973 דיווח עיתון 'דבר' בציוניות ש"'מלכת המים' אניטה זרובינצקי הסתפקה אתמול במדליית זהב בודדת – משום שהשתתפה… רק במקצה אחד אמש". בניגוד לאניטה, שזכתה בזהב בכל התחרויות שבהן השתתפה למעט אחת – ברנט התקשה בימים הראשונים, שבהם לא הרשים או זכה 'רק' במדליית כסף, ובכמה מהם אף לא הצליח להתברג בין 3 הראשונים כלל. אך כאמור, לאחר הפתיחה הבינונית שלו בימים הראשונים בבריכה, הוא התאושש ובמשחים הבאים שלו זכה במדליות זהב – בדיוק כמו אחותו אניטה.
למרות ההישגים המרשימים שלה בבריכה, שמרה אניטה על ענווה רבה. בראיון לעיתון 'דבר' (11.7.1973) היא סירבה להתרגש מהצלחתה ואמרה: "אני מסוגלת לתוצאות טובות יותר. כבר השגתי השנה תוצאות טובות יותר. אין לי שום הסבר מיוחד על הישגי. פשוט, אני תמיד מנסה להיות ראשונה. פעמים הדבר עולה בידי, פעמים לא. היום היה לי יום מוצלח במיוחד". באותו ראיון גם סיפרה אניטה על שגרת האימונים המפרכת עם אחיה ברנט: "אני שוחה, יחד עם אחי, 6 ימים בשבוע. כל יום אנחנו מתאמנים פעמיים. אם יש אימון בנבחרת, אנחנו מוסיפים אימון או שניים".
התקשורת הישראלית, שתיארה את אניטה כ'ממוצעת קומה, צנומה ומבוישת" ('דבר', 11 ביולי 1973) עטפה את התאומים בהמון אהבה, ואניטה הוכתרה במהרה בתואר 'מלכת המכביה' ו'מלכת המים'. אניטה מצידה, דווקא ניסתה להתרחק מאור הזרקורים. ב-15 ביולי 1973 עיתון 'מעריב' כתב:
ההישגים המדהימים של התאומים עוררו התרגשות בקהל הישראלי, והם הפכו במהרה לדמויות מוכרות בקרב הציבור בישראל:
בשנים שאחרי המכביה, התאומים התקשו לשחזר את ההישגים שלהם, ולאט לאט ירדו ממעמדם הבולט בפסגת השחייה העולמית. לאחר כמה שנים פרשו. בשנת 1977 הם שבו למכביה ה-10 בתור חברי כבוד במשלחת השוודית. אניטה זכתה בכבוד להיות נושאת הדגל של המשלחת.
האחים מתגוררים כיום בשוודיה.
תגובות על כתבה זו