.

דבורה שטיינהרט

●

צָרִיךְ לְהַכְנִיס אֶת הַסּוּסִים הַקְּטַנִּים הַבַּיְתָה הַלַּיְלָה!
אִי אֶפְשָׁר לְהַשְׁאִיר אוֹתָם כָּכָה בַּחוּץ
פַּרְסוֹתֵיהֶם שׁוֹקְעוֹת בַּגְּלָלִים וּבַבֹּץ
וְעוֹרָם רוֹטֵט מֵהַטַּל.
הֵם חַסְרֵי־יָזְמָה
יֵלְכוּ אַחֲרֵי כָּל כַּוָּנַת זָדוֹן – –
בַּלֵּב הֵם הֲרֵי קְטַנְטַנִּים.

הִנֵּה שַׁרְשֶׁרֶת הַבַּרְזֶל רְפוּיָה
הַמַּנְעוּל שָׁבוּר
וּמִי לֹא יַחְמֹד לָבוֹא בֵּינֵיהֶם
גּוּשִׁים חַמִּים, מִתְגּוֹדְדִים
צוֹנְפִים בְּפַחַד מִנְּחִירַיִם מֻרְחָבִים – –

קְחוּ אוֹתָם לַסְּכָכָה
כַּסּוּ אוֹתָם בְּשַׂקִּים וְהַפְקִידוּ שְׁמִירָה
שֶׁלֹּא יִגְנְבוּ אוֹתָם לִהְיוֹת דּוֹהֲרִים בַּזִּירָה
לֹא כָּל סוּס הוּא סוּס אַבִּיר
וְאֵיךְ לֹא נִתָּפֵשׂ לַפַּחַד
מוּל בְּרַק קַשְׂקַשֵּׂי הַשִּׁרְיוֹנוֹת
וְלַהַט הַכִּידוֹנִים.

 

 

●

קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת
כְּשֶׁהַיָּדַיִם רוֹעֲדוֹת
דּוֹמִים לְכַנְפֵי פַּרְפָּרִים.
גַּם נְחִירַיִם
בְּאֹפֶן סְטָטִיסְטִי
הֵם מֵהַדְּבָרִים הָעֲנֻגִּים.
מְהוּמַת־הַלֵּב קוֹצֶבֶת לָהֶם אֶת
רְטִיטוֹתֵיהֶם לְעֵת רִגְשָׁה.
וְעַכְשָׁו הָעַפְעַפַּיִם – –
גַּם עֲלֵיהֶם יִהְיוּ לָנוּ
דְּבָרִים טוֹבִים לוֹמַר
כְּשֶׁנִּתְפַּנֶּה.

 

דבורה שטיינהרט, מתרגמת במקצועה, מתגוררת בלוס אנג'לס ומלמדת שם ספרות ולשון. תרגמה לעברית רומנים מאת ג'ון אפדייק, ולדימיר נבוקוב, דלמור שווארץ ופלאנרי אוקונור. כתבה עבודת דוקטורט על א"נ גנסין. שיר פרי עטה התפרסם בגיליון 57 של המוסך.

 

 

ילי שנר

●

אל תחזרו אל חברי הילדות

דליה פלח

אֵין שׁוּם דֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל הַיַּלְדוּת בְּלִי לַעֲבֹר בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת
הַצְּפוּפִים הָאֵלֶּה, שְׂרִיטוֹת הַמַּרְפְּקִים עַל הַקִּירוֹת.
אַל תַּחְזְרוּ אֶל הַיַּלְדוּת. אַל תִּקְּחוּ אֶת הוֹרֵיכֶם הַמִּתְכַּהִים יָד בְּיָד
וְתַרְאוּ לָהֶם אֶת כָּל הַמְּעִילִים שֶׁנִּשְׁכְּחוּ, פְּרֵדוֹת הַבֹּקֶר
שֶׁנֶּעֶרְמוּ בַּמְּגֵרוֹת. הֵם יוֹדְעִים. כְּשֶׁאַתֶּם עֲצוּבִים
אַתֶּם יְכוֹלִים לְהַבִּיט בָּעוֹר שֶׁלָּכֶם, בַּחִבּוּר שֶׁבֵּין הָאֶצְבָּעוֹת,
אִם הוּא רַךְ תֵּדְעוּ שֶׁאָהֲבוּ אֶתְכֶם. אִם אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁאָהֲבוּ אֶתְכֶם,
תַּחְזְרוּ לְשָׁם. אַל תַּעַצְרוּ בַּדֶּרֶךְ, אַל תִּטְעוּ: אֵין שׁוּם דֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל הַיַּלְדוּת.
אֶפְשָׁר לְהַסִּיעַ פֶּצַע אֲחוֹרַנִּית, אֲבָל אַתֶּם לֹא. יוֹם אֶחָד
אִמָּא שֶׁלָּכֶם תַּחֲזִיק בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ אֶת בִּתְּכֶם וּפִתְאוֹם כָּל הָאַהֲבָה הַזּוֹ
שֶׁהִשְׁחִירָה לָכֶם מִתַּחַת לַצִּפָּרְנַיִם תִּשְׁטֹף אֶתְכֶם וְאַתֶּם תִּבָּהֲלוּ כָּל כָּךְ,
מִפְרֶצֶת, דִּמּוּם פְּנִימִי, לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁזֶּה זֶה.

 

 

שכבות

סְבִיב נְקֻדַּת הַהִתְמַקְּדוּת הַכֹּל זָז בִּשְׁכָבוֹת: לְמַטָּה
וַרְיַאצְיוֹת שׁוֹנוֹת שֶׁל פְּלַסְטִיק עַל גַּלְגַּלִּים,
בַּשִּׁכְבָה הַשְּׁנִיָּה יְלָדִים. מֵעַל הָאֲוִיר מֻנְמָךְ וְעָבֶה,
כַּדּוּרִים חוֹצִים אוֹתוֹ בְּהַפְתָּעָה, בַּשִּׁכְבָה הָעֶלְיוֹנָה
עֵינֵי הָאֵם הַמְּתוּחוֹת עַד הַקָּצֶה הַשֵּׁנִי שֶׁל הַמִּגְרָשׁ
הַחִיּוּךְ שֶׁקָּפָא עַל פָּנֶיהָ, הִיא אֵינָהּ מַשְׁגִּיחָה
בַּמַּעֲבָר הַשַּׁבְרִירִי מֵהַבָּעָה לַעֲוִית.
רֶגַע קֹדֶם הַיֶּלֶד שֶׁלָּהּ הִנִּיחַ אֶצְבָּעוֹת עַל בִּרְכֶּיהָ
וְכָל מָה שֶׁהֻרְעַף מִמֶּנָּה הָיָה פָּשׁוּט וְטָרִי
אֲבָל הַיֶּלֶד הִמְשִׁיךְ, הַיֶּלֶד שֶׁלָּהּ מְשַׂחֵק עִם יְלָדִים אֲחֵרִים,
הִנֵּה הַמִּשְׁפָּטִים הַמִּתְנַגְּשִׁים, הַהִמּוּר הַהוֹלֵךְ
וְעוֹלֶה, חֶלְקֵי הַגּוּף הַמַּחְלִיפִים מָקוֹם,
הִיא יוֹשֶׁבֶת עַל הַסַּפְסָל עִם הָאִמָּהוֹת, אֱלֹהִים
אַדִּירִים, הִיא חוֹשֶׁבֶת, לֹא שׁוּב

 

ילי שנר, ילידת קיבוץ לוחמי הגטאות, 1985, היא משוררת ומנחת סדנאות כתיבה. ספרה "כותנה" יצא לאור בהוצאת כרמל בשנת 2016. השירים מתוך ספר בכתובים.

 

 

ערן צלגוב

רגע לפני

רֶגַע לִפְנֵי הַטִּיסָה אֲנִי מַזְכִּיר לְךָ לִשְׁמֹר עַל הַמּוֹלֶדֶת
וְאַל תִּפְתַּח אֶת הַדֶּלֶת, בֶּטַח לֹא לְזָרִים
תַּן לָהֶם לְהֵרָקֵב בַּכְּנִיסָה
שֶׁהַמִּשְׁטָרָה תְּטַפֵּל בָּהֶם
אֱטֹם אֶת הַחַלּוֹנוֹת לְרֵיחַ הַפְּרָחִים
הוּא רַק מְפַתֶּה אוֹתְךָ לְהִתְאַהֵב מֵחָדָשׁ
שֵׁב בַּפִּנָּה וּרְעַד
כָּכָה הַמַּנְהִיג רוֹצֶה אוֹתְךָ
מְפֻחָד.
אוּלַי אֶחֱזֹר

 

 

קינה על הֶעתיד לבוא

הִנֵּה, רְאִי כַּמָּה יָפֶה הוּא הָעוֹלָם
עִצְמִי אֶת הָעֵינַיִם
רְאִי כַּמָּה יָפֶה הוּא
הַמֵּתִים טֶרֶם הוּמְתוּ כֻּלָּם
הָעֵץ עוֹדוֹ פּוֹרֵחַ
וּבֵין עֲנָפָיו הַפְּרִי, הַצִּפּוֹר
הַתִּקְווֹת שֶׁלָּךְ כֻּלָּן.
הַצְּרָחוֹת שֶׁאַתְּ שׁוֹמַעַת
הֵן הֶעָתִיד לָבוֹא
הַשְּׁתִיקוֹת שֶׁל הָעוֹלָם
גַּם הֵן הֶעָתִיד לָבוֹא.

אֲבַק הַהֲרִיסוֹת יִכָּנֵס לָעֵינַיִם
אָז עִצְמִי לְבַל תִּבְכִּי
וּרְאִי –

כַּמָּה יָפֶה הוּא הֶעָתִיד לָבוֹא
לְרַגְלַיִךְ הוּא נוֹפֵל, פְּרִי בָּשֵׁל,
חַיָּל פָּצוּעַ, חַיַּת טֶרֶף כְּמֵהַת לִטּוּף
כֵּן, כָּךְ הוּא הֶעָתִיד לָבוֹא
כַּמָּה יָפֶה הוּא וְנוֹרָא
הֶעָתִיד לָבוֹא…

 

ערן צלגוב הוא משורר, מתרגם, משרבט ועורך בהוצאת "רעב". ספרו השלישי "פרוט[ז]ה" ראה אור השנה בהוצאת פרדס. חי בבאר שבע. שירי צ'רלס סימיק בתרגומו הופיעו בגיליון 54 של המוסך.

 

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת לאה פילובסקי, ריקי דסקל ודן אלבו

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

תדֵיאוּש רוּזֵ'ביץ'

מפולנית: מינה ועוזי פריידקין

 

סקיצה לשיר אהבה בן זמננו

וַהֲלוֹא הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר לְתָאֵר לֹבֶן
הִיא בְּאֶמְצָעוּת הָאַפְרוּרִיּוּת
צִפּוֹר בְּאֶמְצָעוּת אֶבֶן
חַמָּנִיּוֹת בְּדֶצֶמְבֶּר

שִׁירֵי אַהֲבָה בְּיָמִים עָבָרוּ
הָיוּ תֵּאוּר שֶׁל הַגּוּף
תֵּאֲרוּ פְּרָט זֶה אוֹ אַחֵר
רִיסִים לְמָשָׁל

וַהֲלוֹא אֶת הָאָדֹם
יֵשׁ לְתָאֵר בְּאֶמְצָעוּת
הָאַפְרוּרִי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ דֶּרֶךְ הַגֶּשֶׁם
פְּרָגִים בְּנוֹבֶמְבֶּר
שְׂפָתַיִם בַּלַּילְָה

הַתֵּאוּר הַחַי בְּיוֹתֵר
שֶׁל לֶחֶם
הוּא תֵּאוּר שֶׁל רָעָב
יֵשׁ בּוֹ
לִבָּה לַחָה נַקְבּוּבִית
תּוֹךְ חָמִים
חַמָּנִּיּוֹת בַּלַיְלָה
הַשָּׁדַיִם הַבֶּטֶן הַיְּרֵכַיִם שֶׁל קִיבֶּלֶה

תֵּאוּר צָלוּל
שׁוֹפֵעַ
שֶׁל מַיִם
הִנּוֹ תֵּאוּר שֶׁל צִמָּאוֹן
אֵפֶר
מִדְבָּר
הוּא מַעֲלֶה חֶזְיוֹן תַּעְתּוּעִים
עֲנָנִים וְעֵצִים צָצִים
בִּרְאִי הַמַּיִם

מַחֲסוֹר רָעָב
הֶעְדֵּר הַגּוּף
הוּא תֵּאוּר הָאַהֲבָה
הוּא שִׁיר אַהֲבָה בֶּן זְמַנֵּנוּ

קיץ 1963

 

 

באמצע החיים

אַחֲרֵי קֵץ הָעוֹלָם
אַחֲרֵי מוֹתִי
מָצָאתִי אֶת עַצְמִי בְּאֶמְצַע הַחַיִּים
בָּרָאתִי אֶת עַצְמִי
בָּנִיתִי חַיִּים
אֲנָשִׁים חַיּוֹת נוֹפִים

זֶהוּ שֻׁלְחָן אָמַרְתִּי
זֶה שֻׁלְחָן
עַל הַשֻּׁלְחָן מֻנָּחִים לֶחֶם סַכִּין
הַסַּכִּין מְשַׁמֶּשֶׁת לְחִתּוּךְ לֶחֶם
מִלֶּחֶם אֲנָשִׁים נִזּוֹנִים

אֶת הָאָדָם עָלֵינוּ לֶאֱהֹב
לָמַדְתִּי בַּיּוֹם וּבַלֵּיל
אֶת מַה עָלֵינוּ לֶאֱהֹב
עָנִיתִי אֶת הָאָדָם

זֶהוּ חַלּוֹן אָמַרְתִּי
זֶה חַלּוֹן
מֵעֵבֶר לַחַלּוֹן יֵשׁ גַּן
בַּגַּן רוֹאֶה אֲנִי עֵץ תַּפּוּחִים
עֵץ הַתַּפּוּחִים פּוֹרֵחַ
הַפְּרָחִים נוֹשְׁרִים
פֵּרוֹת נוֹצָרִים
מַבְשִׁילִים

אָבִי קוֹטֵף תַּפּוּחַ
הָאִישׁ הַקּוֹטֵף אֶת הַתַּפּוּחַ
הוּא אָבִי

יָשַׁבְתִּי עַל מִפְתַּן הַבַּיִת
זְקֵנָה זוֹ הַמּוֹבִילָה בְּחֶבֶל עֵז
נְחוּצָה יוֹתֵר
וִיקָרָה
מִשִׁבְעַת פִּלְאֵי תֵּבֵל
מִי שֶׁסָּבוּר וְחָשׁ
שֶׁאֵינָה נְחוּצָה
הוּא רוֹצֵחַ הֲמוֹנִים

זֶהוּ אָדָם
זֶהוּ עֵץ זֶה לֶחֶם

אֲנָשִׁים אוֹכְלִים כְּדֵי לִחְיוֹת
שַׁבְתִּי וְאָמַרְתִּי
חַיֵּי אֱנוֹשׁ הֵם בַּעֲלֵי עֵרֶךְ
לְחַיֵּי אֱנוֹשׁ יֵשׁ עֵרֶךְ רַב
עֶרְכָּם שֶׁל הַחַיִּים
עוֹלֶה עַל עֶרְכָּם שֶׁל כָּל הַדְּבָרִים
שֶׁהָאָדָם יָצַר
הָאָדָם הוּא אוֹצָר יָקָר
חָזַרְתִּי וְאָמַרְתִּי שׁוּב וָשׁוּב

אֵלֶּה מַיִם אָמַרְתִּי
לִטַּפְתִּי אֶת הַגַּלִּים בְּיָדִי
וְדִבַּרְתִּי אֶל הַנָּהָר
מַיִם אָמַרְתִּי
מַיִם טוֹבִים
אֲנִי הוּא זֶה

הָאִישׁ דִּבֵּר אֶל הַמַּיִם
דִּבֵּר אֶל הַיָּרֵחַ
אֶל הַפְּרָחִים וְהַגֶּשֶׁם
דִּבֵּר אֶל הָאֲדָמָה
אֶל הַצִּפֳּרִים
אֶל הַשָּׁמַיִם

הֶחֱרִישׁוּ הַשָּׁמַיִם
הֶחֱרִישָׁה הָאֲדָמָה
אִם שָׁמַע קוֹל
שֶׁבָּקַע
מֵהָאֲדָמָה מֵהַמַּיִם מֵהַשָּׁמַיִם
הָיָה זֶה קוֹלוֹ שֶׁל אָדָם אַחֵר

1955

 

תדֵיאוּש רוּזֶ'ביץ' (1921–2014), משורר ומחזאי פולני, מהבולטים באנשי הספרות הפולנית בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. בזמן הכיבוש הנאצי היה חבר במחתרת הפולנית. שירתו מבטאת, הן בתוכנה הן בצורתה, את הזעזוע והמצוקה לנוכח אימי המלחמה והכיבוש ואת המועקה אל מול השבר האנושי והמוסרי המטיל את צילו על החברה המודרנית. יצירותיו תורגמו לעשרות שפות ושירתו זכתה בפרסים חשובים, בפולין ומחוצה לה. בעברית ראה אור "אכֵרוֹן בצהרי היום" (מפולנית: רפי וייכרט, "קשב לשירה" ו"עכשיו", 2000).

מינה פריידקין היא מילונאית, עורכת ומתרגמת. ב־2016 זכתה בפרס הראשון בתחרות תרגום מטעם מכון הספר הפולני בקרקוב. תרגומי שירה ופרוזה מפרי עטה הופיעו בכתבי עת שונים.

עוזי פריידקין הוא מילונאי, עורך ומתרגם יליד לודז', פולין. חי בישראל משנת 1957. תרגם מפולנית את "בגן הזיכרון" מאת יואנה אולצ'אק־רוניקר (הוצאת שוקן, 2012). תרגומי שירה ופרוזה מפרי עטו התפרסמו בכתבי עת ספרותיים.

 

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: שירה עיראקית עכשווית מאת חיידר אל־פייחאן, בתרגום עידן בריר וטל ניצן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

האישה שלך

מאת נועה לקס

 

השערות שלך נופלות על רצפת המספרה של המרכז המסחרי הישן. אתה דבק בספר הזה מתוך איזו נאמנות שמובנת רק לך. הוא מדבר ומדבר בזמן שהוא מקצר את שערך האפור, ואתה, איש של מילים ספורות, מביט מדי פעם מבעד לראי וקורץ לי. אני מנסה לחייך בשבילך שוב ושוב, מתעוותת רק כדי להוציא סדק קטן בצורת סהר.

 

*

מחרתיים אתה נוסע לטורונטו לחודש מטעם העבודה. זה עניין רציני. הרבה מוטל על כף המאזניים. אתה סופר לאחור את הימים, אתה לא ישן טוב בלילות, אתה נושם נשימות מקוטעות, אתה בולע ולריאן. אתה גבר בן חמישים שמחבק כמו ילד, מבקש, "תחביאי אותי מהם," ואני מחביאה. אבל אז מצלצל הטלפון, קולגה מהודו על הקו. זה תמיד מותיר אותי המומה, איך שבתוך פחות משנייה אתה מזדקף, משנה שפה ומעבה את קולך. על מי אתה עובד, עליי או עליהם? מי מקבל את הגרסה האמיתית שלך?

 

*

בטלוויזיית הפלזמה הקטנה של המספרה, מדברים על הגבלות ייצור בסין, עקב הצריכה המוגברת של פלסטיק במדינות המערב. אומרים שההגבלות יגרמו למשבר דיפלומטי. מראים ילדים יושבים ומכינים צעצועים. העולם מעוות כמו החיוך שלי. אין לי זמן להעמיק בכתבה הזו. הבטחתי לך שאשקיע בחיפוש עבודה כשלא תהיה. כבר שישה חודשים אינני עובדת. אתה נראה מודאג כשאני אומרת לך שעבודות הבית מעניקות לי סיפוק. אתה רוצה שאני אנצל את המוח שלי. אני גולשת באתרי דרושים בפלאפון, שומעת אותך אומר לסַפּר, "לא קצר מדי." כולם רוצים כרישים שעובדים בלחץ. הכלבה של הספר נכנסת, בת כלאיים קטנה בעלת מנשך הפוך. כל יום זנב המניפה שלה צבוע בצבע אחר. הפעם בכחול זרחני. היא מטיילת לבד במרכז המסחרי ונובחת על כל מי שהולך מהר מדי. פעם היא כמעט נשכה אותך בקרסול.

 

*

אתה נפרד ממני בנשיקות קטנות. לילה שלם התהפכת ונשמת את כל החמצן בחדר. אני חושבת שאעשה מיון כשלא תהיה, אזרוק דברים. דברים שהזמנת מסין ואין בהם צורך. דברים מפלסטיק זול שעושים לכדור הארץ בעיות עיכול. זה יהיה הסוד שלי, אתה אפילו לא תרגיש. לאט־לאט אנקה את הריאות של הבית הזה. עם קבלת התפקיד החדש, התמכרת לקניות אונליין. אתה רץ לדואר ושב עם חבילות. אתה לא זוכר מה אתה קונה – ומזמין כפול, אתה אוהב יותר מכל את שלב ה"אנבוקסינג".

 

*

אתה נפרד ממני ואני חוזרת לישון. אחרי שלוש שעות, קול מתנגן מעיר אותי. מבקשים ממני להגיע לריאיון עבור משרה של כתיבת תוכן מסחרי. "אני לא יודעת חמודה, אני רק המזכירה. תוכלי להגיע מחר בחמש?" – "כן, באיזה כתובת האקווריום?" – "סליחה?" – "לא משנה." אני מסיימת את השיחה ומסתכלת בשעון. אתה בטח כבר במטוס. אני חושבת על רגליך הארוכות שאני אוהבת ללפף סביבי, ומקווה שנתנו לך מקום במעבר כמו שביקשת. אתה בטח עובד עכשיו, מקליד משהו בשפת קוד. הלוואי שתעצום עיניים ותניח לעצמך.

 

*

האקווריום מעוצב בסגנון אקלקטי, מרוצף פרקט ומואר בתאורת ניאון. כולם נוירוטיים ושנונים, נעים בין דפנות הזכוכית כמו דגי גוּפּי היסטריים. אינני רואה כרישים. עיניי טרוטות. לילה ראשון בלעדיך. אתה מצפה ממני להתפתח. שאציג לעולם את הכישרון שלי, שאעשה איתו משהו. "זה לא טוב להיות בבית כל היום ולדבר רק עם חתולה זקנה וסוקולנטים." העובדים חגים, עושים קפה, פותחים קופסאות פלסטיק עם שאריות מאימא, יוצאים לעשן, משווים מינונים של ציפרלקס.

 

*

את פניי מקבלת הסמנכ"לית, אישה באמצע שנות הארבעים לחייה עם שיער שטני שהתייבש מצביעת יתר. בגדיה רפויים ועגיליה ארוכים מדי, בניסיון כושל ליצור שיק. כשהיא מדברת, אני שומעת את המהום הדברים הנוספים שרצים אצלה במוח. היא מסבירה לי מה עושים בחברה. בחלון מאחוריה יש שקיעה מהפנטת. העשן מתחנת הכוח יוצר עננים סגולים שמתערבבים בשמש הכתומה של בין הערביים. היא מדברת על תוכן מסחרי סמוי ברשתות החברתיות. "את מבינה, למשל את נכנסת לקבוצה של אימהות, שזה כמובן שוק ענק, ויש לך יוזר של אמא חדשה, ואז את כותבת שהחיתולים של האגיס זה זוועה ואת איתם גמרת, ומה מומלץ, ואז את נכנסת ליוזר אחר ועונה שברור שפמפרס בגלל שכך וכך. סתם דוגמה כמובן, יש עוד המון דברים ש…" השמש היא כדור אש ענק שהולך ותופח בתוך השמיים הסגולים. "וזהו, יש לך שאלות? – "כן," אני אומרת, "למה את לא מזיזה את השולחן שלך לקיר הנגדי?" היא שותקת. מכווצת את מצחה ומחייכת קלות כמי שרגילה לתשובות מתחכמות, אך בכל זאת אינה יורדת לפשר דבריי. אני מסבירה, "ככה תוכלי לראות את החלון." – "אה," היא מסתובבת ומסתכלת על החלון מאחוריה, "לא חשבתי על זה, רעיון. אז יש לך עוד שאלות?" – "מהן שעות העבודה?" היא לוחצת על העט שלה ומסמנת משהו על קורות החיים שלי. "מצאת החמה עד צאת הנשמה."

 

*

מתי יוצאת הנשמה, והאם מדובר בתהליך? שלך, אני משערת, ברוּבה עוד איתך. אתה שולח לי הודעה, "איך הלך?" ומקבל ממני אימוג'י של קקי מחייך. אתה לא מגיב. אני בודקת את מזג האוויר בטורונטו. שלוש מעלות. קר מדי לעונה שם. חם מדי לעונה כאן. כדור הארץ בבחילה מתמשכת, עוד מעט יקיא את כולנו לאטמוספירה. יש בכך מן הנחמה.

 

*

הפייס־טיים מעוות קולות ופנים. אתה מופיע מולי, מגולח למשעי, מה שמעניק לך מראה מחודד יותר. עליך להיות ייצוגי. אנחנו מנסים לדבר אבל פרצופך הופך לאלפי ריבועים קטנים. פתאום אני נחרדת, מה אם תשוב אליי ככה, מפוקסל כולך?

 

*

בבקרים אני מוצאת את עצמי בצד שלך במיטה. בגלל הפרשי השעות אנחנו בקושי מדברים. אולי עדיף כך. בלי המגע, אנחנו כמו שני מכרים מנומסים. בלי חיבוק הילד שלך, בלי ההסתרה שלי, בלי עקיצת הקור הקטנה על הלחי שלי ממסגרת משקפיך, בלי הליטוף הרופף שלך על גופי שמאותת לי שאתה עצבני. בלי מגע, אנחנו לא שווים כלום זה לזו. שני גושי בשר ביבשות אחרות.

 

*

אני הולכת לקנות תבנית אפייה במרכז המסחרי. הסַפּר שלך מנופף לי תוך שהוא מטאטא שיער של גברים אחרים.

 

*

חצות במיטה. גומלת בליבי החלטה של הגיון לילה. כשתחזור אבשר לך שאני רוצה להיות עקרת בית. אתה בטח תצחק, אבל בסופו של דבר תבין שאני רצינית. תיתן לי לעשות כרצוני, כזה אתה. אבל בסתר ליבך תנטור לי על כך שבחרתי לזנוח את הכישרון שלי ולחיות בשולי העולם. אז מה אם הבית יהיה מבריק וריחני והסירים יבעבעו בחדווה, מה אני אימא שלך?! מהר מאוד תתרחק. תפסיק לאהוב. תבקש ממישהי אחרת להחביא אותך. מי קבע שעליי לשחק בכל התפקידים האלה? למה אתה לא מניח לי להיות האישה שלך?

 

*

פגישה נוספת באקווריום. להפתעתי הודיעו לי שמעוניינים בי. הסמנכ"לית מגישה לי אספרסו מהמכונה ומסבירה לי מהם תנאי השכר. הפעם אנחנו יושבות הפוך. היא קיבלה את עצתי.

 

*

אני עדיין לא שולחת לך הודעה על כך שהתקבלתי. גם ככה ההתחלה אינה מיידית. תנאי השכר טובים אבל הם מצפים לכך וכך ואין לנו בעיה שכך וכך כל עוד כך וכך. הלב שלי דופק. אינני רגילה לשתות אספרסו. כשאני חוזרת הביתה, אני מגלה שהאיי־רובוט לכד את החתולה בשירותים. אני משחררת אותה ובועטת בו, והוא, שווה נפש, ממשיך לחוג סביבנו כמו דרוויש כל הערב. בטורונטו צנחו הלילה המעלות מתחת לאפס.

 

 

נועה לקס, גרה בנתניה, עורכת ספרות ותוכן, לקטורית ומלווה כותבים. סיפורים משלה התפרסמו בין השאר ביקום תרבות, ליריקה, מוטיב, מאזניים וגג.

 

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "אותו לא, אימא", סיפור קצר מאת נטע ג. גבתון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן