.
הצבעה על המקום שממנו ממשיכים
מאת אורי הולנדר
רבים תפסו את זמן התפוז, אלבומה החמישי והחדש של רונה קינן, כקינה על מות השמאל הישראלי, כאלבום מחאה או כנבואת זעם על חורבן החברה והמדינה. מובן שיש ממש בהאזנה כזאת – נימה זו ונושאים אלה נוכחים בשירים – אלא שמשהו באלבום ייחודי זה מסרב להתמסר לפרשנות פשוטה כזאת. זאת ועוד, משהו באלבום זועק חירות – לא פחות מייאוש, כעס או געגוע. נראה שהשוואה בין האלבום הזה ובין אלבום שדומה לו מבחינות רבות אך גם שונה ממנו בנקודה מהותית – אלבומה השלישי של קינן, שירים ליואל (2009) – תסייע בהבהרתו של עניין זה.
בין שירים ליואל ובין זמן התפוז מפריד עשור (אלבומה הרביעי של קינן, המראות ונחיתות, יצא ב-2011). הקשרים בין אלבומים אלה גלויים ואינם מוטלים בספק. מבחינה מבנית מצטיינים שניהם בהידוק מיוחד; בעבודת ליטוש, שכלול ועידון שניכרת בכל תו. לשני האלבומים גם היגיון נרטיבי ברור. שניהם מתאפיינים בהישנות הופעתן של תמות אחדות המעידות מצד אחד על יד מכוונת, יוצרת צורה, ומצד שני על איזו דחיפות או צורך רגשי דוחק, שמעצם טבעו פורע צורה. שניהם אלבומים יפהפיים, מורכבים, שגם מילותיהם וגם לחניהם הם ממיטב יצירתה של רונה קינן. ובכל זאת, למרות קווי הדמיון הברורים, דבר־מה עקרוני מפריד ביניהם.
השירים ליואל, שכזכור הדהדו פרקים ממשיים ומדומיינים מחייו של עמוס קינן, אפופי מרה שחורה. משהו בהם דחוס, חנוק ולא פעם גם שולח ידיים לחנוק. דווקא זמן התפוז, שלכאורה עוסק בזמן "המראה השחורה", הוא זמננו המפורק לרסיסים, דווקא באלבום זה שורה איזו רוח של חופש.
כשם ששירים ליואל אינו שיטוט במרחבי גן עדן ארצישראלי שהיה ואיננו עוד, גם זמן התפוז אינו שיטוט במרחב דיסטופי מתהווה – למרות אזכורי המראה השבורה, למרות שברי הצליל המתכתיים, למרות ההצהרה השבה ונשנית על מות התפוז, סמלם של הנוטעים־הלוחמים, יפי הבלורית והתואר. שני האלבומים שופכים אור על פינותיו של מרחב נפשי, שזרועותיו אמנם שלוחות אל ההוויה הלאומית – זו שהייתה וזו שהִנה – אך פועלים את פעולתם, בראש ובראשונה, פנימה.
שירים ליואל מציג תמונות של אקוויליבריום נפשי; ניסיון להעמיד מבנה יצירתי "מאוזן", ברור ומובחן, של הוויה שהמפרק, המאיים והמאיין הם דייריה הקבועים. דווקא סימני הארגון והסדר, כותרות המשנה שהוענקו לשירים, ניגון הקטעים כולם ברצף אחד – כל אלה מעידים יותר מכול לא על יצירה של דמות, יואל, אלא על פירוקה או על קריסתה של ההוויה שמאחורי דמות זו. זו התמודדות אפופת "אימה וצלמוות" עם הליכתו לאיבוד של יואל "ביער האפור", עם שקיעת התודעה, עם דעיכת החיים. וזו ודאי המועקה שהשירים ליואל אינם יכולים להשתחרר ממנה. יתר על כן, הם מנכיחים אותה פעם אחר פעם.
בזמן התפוז יואל נוכח־נעדר לפחות בשיר אחד, "זהב לבן". שיר זה ממחיש בדרכו את מקור השוני בין שני האלבומים. תל אביב של יואל, העיר שבה נולד והעיר שבה אבד ("אם תלך לשם היום/ משהו יישבר/ החלום ייראה לך אחר/ ומתל אביב של ילדותך שום דבר לא יישאר", מתוך "אם תלך לשם" בשירים ליואל), מופיעה בשיר זה "שקופה כמו פנים", אולי כמו פניו של יואל: "זהב לבן יורד עכשיו על כל הבניינים/ אני רואה את תל אביב שקופה כמעט כמו פנים/ כמו יבשת נעלמת, חלום של מישהו אחר/ אני רואה ובלית ברירה אני צריכה להתעורר// מתוך אלפי דממות דקות אני מותחת שוב את הקו/ בין אלנבי לים, בין אור ניאון לאור כוכב/ אבל אין שום דבר עצוב בעיר שטרם נבנתה/ רק נבעטה מתוך חלום של השרויים בעלטה".
מתיחת הקו הזאת היא שרטוט של קווי מתאר. זו פעולת מיפוי, סימון, זיהוי נתיב. מצב של טראומה או של יגון עמוק אינו מאפשר מעשה כזה. צריך להתעורר, בלית ברירה, מן הקיהיון. תל אביב של "זהב לבן" היא אמנם המקום שבין התהום שמתחת לפתיתי החלום שממעל ("מתחתי תהום, מעלי זהב לבן, פתיתי חלום") אבל אין בה מן המאיים. וכך גם בזמן התפוז כולו – הבעיות לא נפתרו, "הרצפה הישנה קורסת", אבל פרץ יצירה והיכולת לומר דברים כהווייתם תופסים את מקום השתיקה – שתיקה שהשירים ליואל רוויים בה עד להתפקע – והשיתוק.
אף על פי שתל אביב "נבעטה מתוך חלום", "חלום של מישהו אחר", אין ב"זהב לבן" רמז לסוריאליזם חלומי, לטשטוש או לעירוב תחומים. ההפך הוא הנכון. המבט ברור וחד: "אני רואה את תל אביב ברורה כמעט כמו חלום/ ואין שום אבן בנמצא שתהפוך ליהלום". זה אולי השחרור מתל אביב של יואל, כייצוג של סך כל חלומותיו ושאיפותיו. תל אביב היא מה שהיא. תל אביב של אבן. דווקא מתוך מבט כזה אפשר לייחל לבואה של "תל אביב של מעלה" ("קומי, קומי/ תל אביב של מעלה"), מתוך התבוננות נכוחה בכאן ובעכשיו.
.
רונה קינן, "זהב לבן", מתוך זמן התפוז
בהקשר זה מן הראוי להזכיר את שימושה של קינן בציטוטים בשני האלבומים. שיר כמו "אתה מתעורר" מתוך שירים ליואל כולל אזכור של "שיר של אבידן" וגם את הכתם הנשאר על הקיר באותו שיר אבידני. כן שלובים בו "העצב אין לו סוף" לז'ובים וכמה משפטים המרפררים בעדינות, מבחינת משלבם הלשוני, לזמן ישן, זמנו של יואל ("אבל קרו כבר דברים משונים מאלה"). גם המנון הלח"י יימצא באלבום זה (בסיום השיר "כשהקוצים היו קוצים") ובו הקביעה הלובשת פנים חדשות, "משורה משחרר רק המוות". זו אחת משורות השיר הלא רבות שקינן שרה באלבום זה באופן מובהק כרונה, כלומר כבתו של יואל־עמוס. וזה גם המעגל ששניהם, היא והוא, נעים בו "כמו שתי צלחות לוויין/ בחלל הבודד" ("אתה מתעורר") ואינם יכולים להיחלץ מכוח כבידתו. ציטוטים מעין אלה מעידים בשירים ליואל על מציאות שקרסה, על פיגומי מציאות שנחשפו במערומיהם, ברוח פסוקו הנודע של אליוט מ"ארץ השממה": "בשברי פסוקים אלה סמכתי את הריסותי".
גם בזמן התפוז קינן מצטטת אחרים. החל בטשרניחובסקי (שלדברי קינן שירו "זמן התמוז" שימש השראה לשם האלבום), עבור בנעמי שמר ("עצוב למות באמצע התמוז") וכלה ב"שיר לשלום". גם שברי פסוקים משירים ליואל מצוטטים בזמן התפוז. כך למשל, מול משפט זהות דוגמת "כשהקוצים היו קוצים" משירים ליואל יימצאו בזמן התפוז הקביעות "היינו אחים כשהיינו אחים" או "היינו יפים כשהיינו יפים" ("מראה שבורה"). גם תיאור אגבי כביכול של מערכת יחסים מהדהד את ריחופן של שתי צלחות הלוויין, אלא שתעוקת המסע הסביל התפוגגה: "אוריתי ועלמה פרודות כבר מזמן/ אבל יש יחסים שהם מעבר לזמן/ הן זזות סביב עצמן בתנועות עדינות/ מין ריקוד תת-עורי שרק הן מבינות" ("שקד ואגוז"). באלבום זה סרה המועקה מן המרחב המתואר וגם הציטוטים הם עדות למעשה יצירה ובנייה.
יש איזו הבטחה הגלומה במרחב של זמן התפוז. בתחילה קשה לומר מה מקורה. קל לטעות בה ולפרשה כגלגולו של הנוסטלגי, כלומר כריבוי פניה של ארץ ישראל "הישנה", "הטובה" או "היפה", שעדויותיה פזורות לאורך המילים והלחנים. אלא שהבטחה זו גלומה, בפשטות, בקולה של רונה קינן. בקול עצמו. קולה הוא חותם זהות מובהק. משהו כמעט בלתי ניתן להסבר, הקשור באיכויותיו של הקול הזה, נהפך לאותה נחמה שגם המילים מבקשות לפעמים לגעת בה – "ויש בזה נחמה" – ולאותה הבטחה למימוש אחר, טוב, יפה, פשוט, של הפוטנציאל הגלום במרחב המתואר בשירים. הקול הזה, בגלל איכותו האימננטית, אינו נבלע בקולקטיביות החברתית־לאומית שהשירים עוסקים בה במישרין או בעקיפין, אלא משמש גרעין נפשי להצמחת מיתוסים, שנעשים מטבעם חברתיים־לאומיים.
שירים ליואל נפתח בהשתהות, ב"מתיחה" קלה של האות אל"ף, שהיא תחילתה של המלה "איך" ("איך תחזור אם לא תזכור"). מי שיאזין לפתיחה זו בקונטקסט "לאומי" ישמע בה בקלות את פתיחתה המוכרת של "אין לי ארץ אחרת", הנהפכת פתאום ל"איך תחזור אם לא תזכור". זו דוגמה מייצגת למפגשי הפרטי והלאומי באלבום הזה; מפגשים טראומטיים, שמשאירים את חותמם של הסבל, רמזי האכזריות והקפיאה במקום. בזמן התפוז מנגנון אחר פועל את פעולתו. באמצעות הפניית זרקור צדדית כביכול על מוסד (ג'וז ולוז) או אדם (בני פרח) נאספות אט־אט פיסות חיים אישיות שאבדו בזמן, ויוצרות מיתוס לוקלי, שהוא תמיד גם אוניברסלי.
זמן התפוז אינו עוד קינה על מות השמאל ועל השחתתו של המפעל הציוני. לעניות דעתי, אלבום זה מעיד בראש ובראשונה על שחרור מטראומה; הטראומה שיואל לכוד בה מבחינת סיפור חייו האישי, והטראומה ש"יואל" הוא מייצגה מבחינת הסיפור הלאומי. זמן התפוז הוא שחרור ממה ש"יואל" מייצג – שחרור הכרוך באובדן, שהרי משורה משחרר רק המוות – בכלל זה גם מפניה של המדינה שבה "היינו אחים" ו"היינו יפים". "צאינה ובכינה,/ בנות ציון, לתמוז", כתב טשרניחובסקי, "לתמוז הבהיר, לתמוז כי מת!/ הימים הבאים יהיו ימי ענן,/ ימי ליקוי נשמות וסתיו בלא עת…" אם זו אכן נקודת המוצא של זמן התפוז, הרי קביעה נחרצת זו – התמוז מת – אינה סימן של אבלות או אות להתכנסות פנימה בימי "ענן" ו"ליקוי נשמות". זו הצבעה על המקום שממנו ממשיכים הלאה, ואפילו הצהרה – לא בומבסטית, עדינה – על שחרור מן המרחב שרוחו של המוות שורה בו.
השחרור הזה פרטי לחלוטין (משום שגם הטראומה פרטית), אבל סיפור החיים של שירים ליואל הוא ממילא גם סיפור לאומי, ועל כן גם הפרידה ממנו קורעת צוהר לאיזו הוויה חברתית אחרת, שאולי תאפיין את חיי המקום ביום מן הימים. עצמאותו של הקול הדובב בשני האלבומים, ויופיו של הקול הזה, הם המאפשרים להרהר באפשרות קיומה של הוויה חברתית כזאת.
רונה קינן, "למה הלכת ליער האפור", מתוך שירים ליואל
.
אורי הולנדר, משורר, מוזיקאי וחוקר תרבות. ספריו האחרונים: "המוסיקה של המהפכה: נתן זך 1955–1966" (מוסד ביאליק, 2017), "עולם על גב עולם", שירים (אפיק, 2018). רשימה פרי עטו על המשורר משה דור פורסמה בגיליון 10 של המוסך, ומסה על נסים אלוני, במלאת עשרים שנה למותו – בגיליון 28.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
