ב-18 בדצמבר 1934 הופיע בעיתון "הארץ" שיר בן ארבעה בתים, וכותרתו: "דצמבר". השיר הופיע במדור "רגעים" שהחל להתפרסם בעיתון כחודש וחצי קודם לכן, תמיד בטור האחרון של העמוד השני. על השיר חתום, כתמיד, "אגב".
"אגב" הוא נתן אלתרמן בן ה-24, ו"רגעים" בעיתון "הארץ" הוא המדור שבו פרסם מאות טורים מחורזים במשך השנים הבאות, פעמיים או שלוש בכל שבוע. רק בשנת 1943 הוא עבר לעיתון "דבר", ושם החל להופיע "הטור השביעי" המפורסם שלו, שבו הוא המשיך לפרסם טורים מחורזים שבהם התייחס לצדדים שונים של החיים בארץ. רבים מהם התייחסו לעירו האהובה תל אביב.
השיר מתייחס, כשמו, לחוויות היום-יום של החורף. דֶּצֶמְבֶּר הוא חֹדֶשׁ מְקֻטָּר, כלומר ריחני כמו קטורת. אלתרמן פורס בפנינו מניפה עשירה של צבעים, ריחות וטעמים בחלל האוויר של החודש החורפי הזה בתל אביב: רֵיחַ יָם; אֲוִיר שְׁקִיעוֹת כָּחֹל-אָדֹם; כְּחֻלּוֹת עֵינֵי הָעֲנָנִים; נִיחוֹחַ דַּק של גשם, שאליו מצטרף גם תפוח הזהב – המזוהה ביותר עם החורף בארץ: רֵיחוֹת תַּפּוּחַ וּמָטָר. ולא רק ריח יש לתפוזים אלא גם טעם: מִיץ שֶׁל תַּפּוּחֵי-זָהָב… מָתוֹק-חָמוּץ.
לא יהיה זה מוגזם לומר שאת השיר קיבלנו בשנית מידיו של משה וילנסקי, המלחין החביב על אלתרמן עצמו.
וילנסקי סיפר לחוקר הזמר העברי אליהו הכהן שעם פרסומו הראשון של השיר בדצמבר 1934 הוא ניסה שוב ושוב להלחינו, אך ללא הצלחה. מקץ כ-45 שנה, בסיום שנת יובל ה-70 לתל אביב, הוקדש פסטיבל שירי משוררים השלישי של גלי צה"ל בשנת 1980 ל"משוררים בתל אביב". וילנסקי נטל לידיו שוב את "דצמבר" של המשורר שכתב כל כך הרבה שירים על תל אביב, והלחן שכתב לו, בביצוע שתי הסולניות הצעירות מזי כהן ודפנה ארמוני, התקבל באהבה. בכך הוא הנחיל את השיר הנשכח לקנון של הזמר העברי.
ארבעה בתים לשיר, כל אחד מהם בן שש שורות היוצרות שלושה חרוזים. וילנסקי בחר את הבית השני כפזמון החוזר. בנוסח המקורי של הבית שהפך לפזמון, החרוז האמצעי קשה להבנה: בָּרְחוֹב שׁוֹטֵף גְּוַדַלְקִיוִיר וּבוֹ שׂוֹחֶה "הַמַּעֲבִיר…". המהדירים של כרכי "רגעים" במהדורת שנת תשע"ב (2011) מצאו לנכון להבהיר לקורא המודרני מהי כוונתו של החרוז: גְּוַדַלְקִיוִיר הוא נהר גדול בספרד, ואילו "הַמַּעֲבִיר" הוא חברת האוטובוסים המקומית (שכעבור כמה שנים הפכה ל"דן"). גם וילנסקי חש שמונחים אלה יישמעו אנאכרוניסטיים לאוזנם של בני שנות השמונים, ולכן השמיט את החרוז מן הפזמון, ותחתיו כפל את החרוז האחרון. המהדירים לא הסתפקו בביאורי המונחים, והוסיפו ציטוט מדיווח עיתונאי על שטפונות גדולים שפקדו את תל אביב בחודש דצמבר וגרמו לנזקים כבדים. בין השאר נחסמה דרכם של האוטובוסים ברחובות העיר. בכך התבררה המציאות שברקע החרוז שעליו ויתר וילנסקי.
האם החרוז הגנוז יכול לשפוך אור על חרוז חידתי אחר בשיר?
אל תוך הטיול החורפי הנעים ברחובות העיר חודרות באמצע הבית האחרון שתי שורות המותירות רושם קשה יותר. מיהם אותם הֲרוּגֵי הַתַּמּוּזִים שחודש דצמבר נותן להם כֹּחוֹת גְּנוּזִים?
יש המפרשים שאותם הרוגים הם בני האדם ההלומים מחום הקיץ, הזקוקים לקור של החורף כדי להחליף כוח. יש שפירשו שהכוונה לעצים הצמאים מן היובש הקיצי הארץ ישראלי. פירושים אלה נראים לי פשטניים, והביטוי הֲרוּגֵי הַתַּמּוּזִים הוא גם חריף מדי עבורם, במידה שלדעתי אינה מתאימה לסגנונו של אלתרמן. לאור זאת שיערתי שאת הפתרון יש לבקש במחוזות אחרים.
התמוזים של אלתרמן, והמוות הקשור בהם, מזכירים את נבואת יחזקאל המתאר את "הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז" (פרק ח פסוק י"ד). התמוז הוא אל חשוב בשׁוּמֵר של המזרח הקדום – בבל שבין הפרת והחידקל – אחת מהעתיקות בתרבויות העולם. מיתוס התמוז התגלגל בשמות נוספים, שהבולטים בהם הם אָדוֹנִיס או גִלְגָמֶש. הפולחן של תמוז המת עורר את תשומת ליבם של רבים, בהם משוררים עבריים שקדמו לאלתרמן. הבולט ביניהם הוא שאול טשרניחובסקי בשירו "מוֹת הַתַּמּוּז" משנת 1909, שבעקבות הנביא יחזקאל קושר בפתחו בין בְּנוֹת צִיּוֹן לַתַּמּוּז, וקורא להן: צְאֶינָה וּבְכֶינָה… לַתַּמּוּז הַבָּהִיר, לַתַּמּוּז כִּי מֵת!
יחזקאל מתנבא בבבל: בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר (פרק א פסוק ג). שם אכן רווח פולחן התמוז. זוהי עבודת האלילים שמפניה מזהיר כל כך הנביא את גולי הבית הראשון, ואשר האל, בחמתו על כך, מאיים בשלה על עמו בנקמה ללא רחמים.
אלתרמן עסק בתמוז באותן שנים. בספרו "כוכבים בחוץ" שיצא לאור שנים אחדות לאחר מכן הוא הקדיש לו שיר – "תמוז" – המתאר את החודש תמוז, הוא הקיץ היבש של ארץ ישראל. בין תיאורי הקיץ מופיע לפתע פרח חורפי: "לָכֵן כֹּה אַדְמָה עַל דַּרְכִּי הָרַקֶּפֶת". לדעת זיוה שמיר זוהי פנייה אל תמוז השׁוּמֵרי: "מותו ותחייתו של האל הצעיר, שבמקום שבו ניגר דמו עלתה וצמחה כלנית (או שושנה, יקינתון ועוד) מסמלים את מות השדות ותחייתם בשנה שלאחריה" (זיוה שמיר, עוד חוזר הניגון: שירת אלתרמן בראי המודרניזם, ת"א תשמ"ט, עמ' 121). החורף והאביב הם בשירת אלתרמן התשובה לחומו של הקיץ.
העדות המשמעותית לעניינו הרב של אלתרמן בפולחן התמוז היא בדברים שכתב מאוחר יותר, במהלך עבודתו על יצירה גדולה שלא הספיק לפרסם בחייו. לאחר מותו נמצא בביתו מחזה שהוא החל בכתיבתו אך לא סיימו, ושמו "ימי אוּר האחרונים". במחזה הזה הוא ביקש לעסוק במשמעויות העל-זמניות של סיפור גלגמש ושל מאבקם של בני שׁוּמֵר העתיקה לכונן תרבות שתגבר על איתני הטבע.
דבורה גילולה הוציאה לאור את חלקי המחזה שנכתבו, ובמבוא שהקדימה לו הביאה בין השאר ציטוטים מתוך מחברות ההכנה שנמצאו לצד כתב היד עצמו. במחברות אלה ריכז אלתרמן את חומרי העבודה על המחזה, ואפיין גם את עמדותיו כלפי כתיבת המחזה ורשם הגיגים שעלו בו במהלך העבודה.
כך הוא סיכם במחברת את שקרא על אודות פולחן התמוז: "כל שנה, שעה שהשטפונות היו מאיימים להחזיר את העולם לתוהו, היה צריך שהאלים יערכו שוב את המלחמה שבה נכבש העולם" (נתן אלתרמן, ימי אור האחרונים (מחברות אלתרמן, ו), תל אביב תש"ן, עמ' 20). פולחן התמוז היה מבוסס על המלחמה בנהרות העולים על גדותיהם, כדי להציל את העולם מפני השטפונות השנתיים. ולא בכדי התפתח פולחן זה דווקא בשוּמר. גילולה מוסרת שבתחילת המחברת הראשונה אלתרמן "רשם לפניו שכל תרבות ארם נהריים עמדה בסימן מלחמה באיתני הטבע, בעיקר בשטפונות של הנהרות, וכי היה צורך בפעלתנות רבה ומאורגנת היטב על ידי המדינה כדי לשרוד" (שם, עמ' 11).
לא לחינם נדרש אלתרמן להמחזת המיתוסים הללו של החברה השוּמרית העתיקה, שכן הוא ראה בה אבן פינה לתרבות העולמית: "כמה אקטואלי ויסודי הנושא הזה; אתה נתקל בו כמעט בכל תוספת שבועית של עיתון בעולם, בכל מאמר עיוני על זמננו… פשוט סיפורה הראשון של האנושות, שהוא סיפור התמיד שלה" (שם, עמ' 46). מיתוס מלחמותיו של תמוז הוא אפוא בעיני אלתרמן נושא מהותי ויום-יומי, הנוכח בממדים רבים של חיינו.
כאן נשוב אל הנביא יחזקאל היושב על נהר כבר בבבל, מקומה של שׁוּמֵר. לאחר הפתיחה ממקד הספר יותר את מיקומו של הנביא על הנהר: וָאָבוֹא אֶל הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל נְהַר כְּבָר (פרק ג פסוק ט"ו). תל אביב זו – ישוב הגולים העברי שעל גדת נהרות בבל שעליו מדווח לנו הנביא יחזקאל, היא המקור לשמה של תל אביב הארץ ישראלית, העיר העברית הראשונה שחגגה חצי יובל לייסודה בשנה שבה כתב עליה אלתרמן את שירו.
נשוב אל שירנו "דצמבר", שבו מזמין אלתרמן את הקורא עֲלֵה וְשׁוּט וְהִסְתַּכֵּל עַד מַה יָּפָה הִיא הַתֵּבֵל לאחר שהַגֶּשֶׁם זֶה-עַתָּה נִפְסַק. אכן, מדיווחים שוטפים בעיתונות התקופה עולה כי ה-18 בדצמבר 1934 הגיע כמה ימים לאחר פרק של מזג אוויר סוער שפקד את תל אביב. ירדו בו בסך הכל כ-200 מילימטר גשם תוך כשבוע אחד במחצית הראשונה של אותו דצמבר, והם שגרמו להצפות הענק ברחובות העיר ולפינוי של שכונות מגורים באזורים הנמוכים של העיר, כמתואר בבית השני של השיר.
בבית הרביעי ממקם אלתרמן את ההצפות בהקשר המיתולוגי שלהן. הוא קושר בין הפחד הקמאי מאיתני הטבע של ההצפות בתל אביב הארץ ישראלית של זמנו, לפחד המיתולוגי מהנהרות העולים על גדותיהם בתל אביב העתיקה שבשׁוּמר. שם נלחם בהם התמוז את מלחמותיו העקובות מדם, ונופל חלל בכל שנה בקיץ כדי לקום שוב לתחייה בזכות גשמי החורף.
נתן אלתרמן, שהחשיב את מטענם ההיסטורי של סיפורי תמוז השׁוּמֵריים, לא יכול היה להיוותר אדיש לזיקה רבת הרבדים הזו. המעברים המהירים הללו בין ישן וחדש, קרוב ורחוק, קל וכבד, נראים לי הולמים את שירת אלתרמן על עומקה ועל עושרה התרבותי מבית ומחוץ.
השיר סוקר את השפעת החורף על עונות השנה האחרות. הוא פותח עם רוּחַ סְתָו שהוא מביא איתו, וחותם בשתי עונות השנה האחרות. חודש דצמבר הוא המביא עמו כֹּחוֹת גְּנוּזִים חורפיים לַהֲרוּגֵי הַתַּמּוּזִים. ולא רק כשלעצמו הוא נוסך כוח, אלא גם את האביב מביא החורף עמו כמענה לקיץ, ולכן הוא גם יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב מְעַט אָבִיב לְתֵל-אָבִיב.
כתבות נוספות
"ליל חניה": נתן אלתרמן חוזר אל ימי שירותו במלחמת השחרור
"שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ": הסיפור מאחורי "שיר משמר" שכתב אלתרמן לבתו תרצה אתר
