.

האישה שלך

מאת נועה לקס

השערות שלך נופלות על רצפת המספרה של המרכז המסחרי הישן. אתה דבק בספר הזה מתוך איזו נאמנות שמובנת רק לך. הוא מדבר ומדבר בזמן שהוא מקצר את שערך האפור, ואתה, איש של מילים ספורות, מביט מדי פעם מבעד לראי וקורץ לי. אני מנסה לחייך בשבילך שוב ושוב, מתעוותת רק כדי להוציא סדק קטן בצורת סהר.

*

מחרתיים אתה נוסע לטורונטו לחודש מטעם העבודה. זה עניין רציני. הרבה מוטל על כף המאזניים. אתה סופר לאחור את הימים, אתה לא ישן טוב בלילות, אתה נושם נשימות מקוטעות, אתה בולע ולריאן. אתה גבר בן חמישים שמחבק כמו ילד, מבקש, "תחביאי אותי מהם," ואני מחביאה. אבל אז מצלצל הטלפון, קולגה מהודו על הקו. זה תמיד מותיר אותי המומה, איך שבתוך פחות משנייה אתה מזדקף, משנה שפה ומעבה את קולך. על מי אתה עובד, עליי או עליהם? מי מקבל את הגרסה האמיתית שלך?

*

בטלוויזיית הפלזמה הקטנה של המספרה, מדברים על הגבלות ייצור בסין, עקב הצריכה המוגברת של פלסטיק במדינות המערב. אומרים שההגבלות יגרמו למשבר דיפלומטי. מראים ילדים יושבים ומכינים צעצועים. העולם מעוות כמו החיוך שלי. אין לי זמן להעמיק בכתבה הזו. הבטחתי לך שאשקיע בחיפוש עבודה כשלא תהיה. כבר שישה חודשים אינני עובדת. אתה נראה מודאג כשאני אומרת לך שעבודות הבית מעניקות לי סיפוק. אתה רוצה שאני אנצל את המוח שלי. אני גולשת באתרי דרושים בפלאפון, שומעת אותך אומר לסַפּר, "לא קצר מדי." כולם רוצים כרישים שעובדים בלחץ. הכלבה של הספר נכנסת, בת כלאיים קטנה בעלת מנשך הפוך. כל יום זנב המניפה שלה צבוע בצבע אחר. הפעם בכחול זרחני. היא מטיילת לבד במרכז המסחרי ונובחת על כל מי שהולך מהר מדי. פעם היא כמעט נשכה אותך בקרסול.

*

אתה נפרד ממני בנשיקות קטנות. לילה שלם התהפכת ונשמת את כל החמצן בחדר. אני חושבת שאעשה מיון כשלא תהיה, אזרוק דברים. דברים שהזמנת מסין ואין בהם צורך. דברים מפלסטיק זול שעושים לכדור הארץ בעיות עיכול. זה יהיה הסוד שלי, אתה אפילו לא תרגיש. לאט־לאט אנקה את הריאות של הבית הזה. עם קבלת התפקיד החדש, התמכרת לקניות אונליין. אתה רץ לדואר ושב עם חבילות. אתה לא זוכר מה אתה קונה – ומזמין כפול, אתה אוהב יותר מכל את שלב ה"אנבוקסינג".

*

אתה נפרד ממני ואני חוזרת לישון. אחרי שלוש שעות, קול מתנגן מעיר אותי. מבקשים ממני להגיע לריאיון עבור משרה של כתיבת תוכן מסחרי. "אני לא יודעת חמודה, אני רק המזכירה. תוכלי להגיע מחר בחמש?" – "כן, באיזה כתובת האקווריום?" – "סליחה?" – "לא משנה." אני מסיימת את השיחה ומסתכלת בשעון. אתה בטח כבר במטוס. אני חושבת על רגליך הארוכות שאני אוהבת ללפף סביבי, ומקווה שנתנו לך מקום במעבר כמו שביקשת. אתה בטח עובד עכשיו, מקליד משהו בשפת קוד. הלוואי שתעצום עיניים ותניח לעצמך.

*

האקווריום מעוצב בסגנון אקלקטי, מרוצף פרקט ומואר בתאורת ניאון. כולם נוירוטיים ושנונים, נעים בין דפנות הזכוכית כמו דגי גוּפּי היסטריים. אינני רואה כרישים. עיניי טרוטות. לילה ראשון בלעדיך. אתה מצפה ממני להתפתח. שאציג לעולם את הכישרון שלי, שאעשה איתו משהו. "זה לא טוב להיות בבית כל היום ולדבר רק עם חתולה זקנה וסוקולנטים." העובדים חגים, עושים קפה, פותחים קופסאות פלסטיק עם שאריות מאימא, יוצאים לעשן, משווים מינונים של ציפרלקס.

*

את פניי מקבלת הסמנכ"לית, אישה באמצע שנות הארבעים לחייה עם שיער שטני שהתייבש מצביעת יתר. בגדיה רפויים ועגיליה ארוכים מדי, בניסיון כושל ליצור שיק. כשהיא מדברת, אני שומעת את המהום הדברים הנוספים שרצים אצלה במוח. היא מסבירה לי מה עושים בחברה. בחלון מאחוריה יש שקיעה מהפנטת. העשן מתחנת הכוח יוצר עננים סגולים שמתערבבים בשמש הכתומה של בין הערביים. היא מדברת על תוכן מסחרי סמוי ברשתות החברתיות. "את מבינה, למשל את נכנסת לקבוצה של אימהות, שזה כמובן שוק ענק, ויש לך יוזר של אמא חדשה, ואז את כותבת שהחיתולים של האגיס זה זוועה ואת איתם גמרת, ומה מומלץ, ואז את נכנסת ליוזר אחר ועונה שברור שפמפרס בגלל שכך וכך. סתם דוגמה כמובן, יש עוד המון דברים ש…" השמש היא כדור אש ענק שהולך ותופח בתוך השמיים הסגולים. "וזהו, יש לך שאלות? – "כן," אני אומרת, "למה את לא מזיזה את השולחן שלך לקיר הנגדי?" היא שותקת. מכווצת את מצחה ומחייכת קלות כמי שרגילה לתשובות מתחכמות, אך בכל זאת אינה יורדת לפשר דבריי. אני מסבירה, "ככה תוכלי לראות את החלון." – "אה," היא מסתובבת ומסתכלת על החלון מאחוריה, "לא חשבתי על זה, רעיון. אז יש לך עוד שאלות?" – "מהן שעות העבודה?" היא לוחצת על העט שלה ומסמנת משהו על קורות החיים שלי. "מצאת החמה עד צאת הנשמה."

*

מתי יוצאת הנשמה, והאם מדובר בתהליך? שלך, אני משערת, ברוּבה עוד איתך. אתה שולח לי הודעה, "איך הלך?" ומקבל ממני אימוג'י של קקי מחייך. אתה לא מגיב. אני בודקת את מזג האוויר בטורונטו. שלוש מעלות. קר מדי לעונה שם. חם מדי לעונה כאן. כדור הארץ בבחילה מתמשכת, עוד מעט יקיא את כולנו לאטמוספירה. יש בכך מן הנחמה.

*

הפייס־טיים מעוות קולות ופנים. אתה מופיע מולי, מגולח למשעי, מה שמעניק לך מראה מחודד יותר. עליך להיות ייצוגי. אנחנו מנסים לדבר אבל פרצופך הופך לאלפי ריבועים קטנים. פתאום אני נחרדת, מה אם תשוב אליי ככה, מפוקסל כולך?

*

בבקרים אני מוצאת את עצמי בצד שלך במיטה. בגלל הפרשי השעות אנחנו בקושי מדברים. אולי עדיף כך. בלי המגע, אנחנו כמו שני מכרים מנומסים. בלי חיבוק הילד שלך, בלי ההסתרה שלי, בלי עקיצת הקור הקטנה על הלחי שלי ממסגרת משקפיך, בלי הליטוף הרופף שלך על גופי שמאותת לי שאתה עצבני. בלי מגע, אנחנו לא שווים כלום זה לזו. שני גושי בשר ביבשות אחרות.

*

אני הולכת לקנות תבנית אפייה במרכז המסחרי. הסַפּר שלך מנופף לי תוך שהוא מטאטא שיער של גברים אחרים.

*

חצות במיטה. גומלת בליבי החלטה של הגיון לילה. כשתחזור אבשר לך שאני רוצה להיות עקרת בית. אתה בטח תצחק, אבל בסופו של דבר תבין שאני רצינית. תיתן לי לעשות כרצוני, כזה אתה. אבל בסתר ליבך תנטור לי על כך שבחרתי לזנוח את הכישרון שלי ולחיות בשולי העולם. אז מה אם הבית יהיה מבריק וריחני והסירים יבעבעו בחדווה, מה אני אימא שלך?! מהר מאוד תתרחק. תפסיק לאהוב. תבקש ממישהי אחרת להחביא אותך. מי קבע שעליי לשחק בכל התפקידים האלה? למה אתה לא מניח לי להיות האישה שלך?

*

פגישה נוספת באקווריום. להפתעתי הודיעו לי שמעוניינים בי. הסמנכ"לית מגישה לי אספרסו מהמכונה ומסבירה לי מהם תנאי השכר. הפעם אנחנו יושבות הפוך. היא קיבלה את עצתי.

*

אני עדיין לא שולחת לך הודעה על כך שהתקבלתי. גם ככה ההתחלה אינה מיידית. תנאי השכר טובים אבל הם מצפים לכך וכך ואין לנו בעיה שכך וכך כל עוד כך וכך. הלב שלי דופק. אינני רגילה לשתות אספרסו. כשאני חוזרת הביתה, אני מגלה שהאיי־רובוט לכד את החתולה בשירותים. אני משחררת אותה ובועטת בו, והוא, שווה נפש, ממשיך לחוג סביבנו כמו דרוויש כל הערב. בטורונטו צנחו הלילה המעלות מתחת לאפס.

נועה לקס, גרה בנתניה, עורכת ספרות ותוכן, לקטורית ומלווה כותבים. סיפורים משלה התפרסמו בין השאר ביקום תרבות, ליריקה, מוטיב, מאזניים וגג.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "אותו לא, אימא", סיפור קצר מאת נטע ג. גבתון

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

איך אפשר למרוד?

מאת יפעת שחם

.

מוות מאושר הוא הרומן הראשון שכתב אלבר קאמי כשהיה בתחילת שנות העשרים לחייו. הוא גנז אותו לטובת כתיבת ספרו הנודע הזר, והרומן הגנוז ראה אור רק בשנת 1971, כעשור לאחר מותו. התלבטנו, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, אם לתרגם את שם הספר ל"מוות מאושר", או אולי להעדיף תרגום מעודן יותר בסגנון "מיתה מאושרת" (הספר תורגם בעבר בידי אהרן אמיר בשם "מיתת אושר" [עם עובד, 1980]). עלה חשש שכותרת הכוללת את המילה "מוות" תרתיע את הקוראים. כל מי שעבדה בחנות ספרים ודאי נתקלה לא פעם בשאלה: "תגידו, אין לכם ספרים שמחים יותר?" ובכן, אין. עם זאת, בעיניי דווקא המילה "מאושר" היא הנפיצה מבין השתיים, או כפי שאמר פרופ' אריאל הירשפלד בהרצאה שנכחתי בה לפני כשבוע: "אם נהיה מאושרים, לא נדע מה לעשות בזה", וכראייה ציטט את השורות המכמירות מתוך השיר "יום פתאומי" לאלתרמן: "כִּי תַגְנִיב לוֹ שִׂמְחָה, כְּאוֹרַחַת שֶׁל חַג, / שֶׁתָּבוֹא, / שֶׁתִּגַּע וְאֵינֶנָּהּ – – / מַה יֹאמַר לָהּ? בַּמֶּה יְפָאֵר הַשֻּׁלְחָן? / וְאֵיפֹה, / וְאֵיפֹה יוֹשִׁיבֶנָּה?"

מוות מאושר מספר על פטריס מרסו, פקיד צעיר שחי באלג'יריה תחת השלטון הקולוניאלי, מורד בחיי השגרה המאוסים עליו ויוצא למסע נואש בניסיון לחיות חיי אושר. הספר מטלטל לא כי הוא מאלץ אותנו להישיר מבט אל המוות, אלא כי הוא קורא למרד, ואל מול קריאה למרד צודק יש תמיד רק שתי אפשרויות – להצטרף או להצטער שאין לך מספיק אומץ כדי להצטרף. חיים מאושרים בעיני מרסו הם התמסרות מלאת תשוקה לזרמי החיים מתוך השלמה עם הגורל האנושי שמצפה לכולנו. כשמרסו נשאל מה מפריע לו להיות מאושר, הוא משיב: "העבודה שלי, שמונה השעות האלה שאחרים מסוגלים לסבול, זה מה שמפריע לי", תשובה שעימה עשויים ודאי להזדהות רבים מחבריי לדור ה־Y. בניגוד לרעיונות מסוימים בניו־אייג' שמנסים למכור לנו את התפיסה ש'האושר אינו תלוי בדבר מלבד עצמך' (ולא לחינם הם משגשגים כל כך דווקא בתרבות הקפיטליסטית), לאורך הספר טוען מרסו בתוקף שלא ניתן להיות מאושרים בלי כסף: "מי שיש לו כסף, יש לו זמן. על זה אני מתעקש. הזמן נקנה בכסף. הכול נקנה בכסף. להיות או להיעשות עשיר, פירושו שיש לך את הזמן הנדרש כדי להיות מאושר, אם אתה ראוי להיות מאושר."

העמדה האתית של מוות מאושר היא שכדי לחיות חיי אושר צריך הרבה זמן, אבל כדי להשיג הרבה זמן צריך הרבה כסף, אבל כדי להשיג הרבה כסף צריך לעבוד הרבה זמן, אבל אם נעבוד הרבה זמן, לא ייוותר לנו הזמן הנדרש כדי לחיות חיים מאושרים. מעגליות זו היא תמצות מדויק של שיחות רבות שאני עדה להן בין חבריי בני דור ה־Y. מצד אחד הם מודעים לחוסר התוחלת של הריצה במעגל הזה, ומצד שני הם גם מבינים שלא באמת ניתן לסטות ממנו ולצאת בשלום. לאורך השנתיים האחרונות זו השאלה שהטרידה את מנוחתי יותר מכול – איך אפשר למרוד? איך אפשר לצאת מהמעגל הזה בלי להרוג מישהו עשיר ולקחת את כספו כפי שעושה מרסו? זה לא ספוילר, אל דאגה, זה קורה בפרק הראשון, שאתם מוזמנים לקרוא להלן, רגע לפני שהספר יופץ לחנויות.

.

יפעת שחם, ילידת 1994, עורכת ואחראית מחלקת כתבי יד בהוצאת הקיבוץ המאוחד. עורכת התרגום של הספר "מוות מאושר". סטודנטית לספרות עברית ולבלשנות באוניברסיטה העברית שבירושלים. ביקורות שכתבה על "העייפים" ללילך נתנאל ועל "צבע החלב" לנל ליישון התפרסמו בגיליונות קודמים של המוסך. סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו במוסך ובכתב העת צריף (גיליונות 4 ו־5).

***

פרק ראשון מתוך "מוות מאושר" / אלבר קאמי

מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

השעה היתה עשר בבוקר, ופַּטריס מֶרסוֹ פסע בצעדים קצובים אל הווילה של זַגְרֶס. בשעה זו נהגה האחות־המטפלת לצאת לשוק, והווילה היתה ריקה. היה זה חודש אפריל ובוקר האביב הנאה, הבוהק והקר האיר באור כחול, צלול וקפוא. השמש היתה גדולה ומסנוורת, אך לא הפיצה חום. אורנים עיטרו את המדרונות שליד הווילה, ואור צלול ניגר לאורך הגזעים. הדרך העולה היתה שוממה. מֶרסוֹ אחז בידו מזוודה, וביפעת הבוקר הזה של העולם המשיך ועלה, לקול הלמות צעדיו על הדרך הקרה. ידית המזוודה חרקה קצובות בידו.

 קצת לפני הווילה הוליכה הדרך אל כיכר קטנה, מעוטרת ספסלים וערוגות. פרחי גרניום אדומים שהקדימו לפרוח בין צמחי אַַלוַוי אפורים, שמיים כחולים, חומות גן מסוידות לבן – הכול היה כה רענן ויַלדי, עד שמֶרסוֹ נעצר לרגע בטרם המשיך בדרך היורדת מן הכיכר אל הווילה של זַגְרֶס. על סף הבית נעצר ועטה על ידיו כפפות. הוא פתח את הדלת, שאותה השאיר הנכה לא־נעולה, ושב וסגר אותה בטבעיות. הוא  התקדם במסדרון, וכשהגיע לדלת השלישית משמאל דפק ונכנס. זַגְרֶס אכן היה שם, יושב בכסא גלגלים וגדמי רגליו מכוסים בשמיכת צמר – בדיוק באותו מקום, ליד האח, שבו ישב מרסו יומיים קודם לכן. הוא קרא. הספר היה מונח על השמיכה. הוא הביט במרסו בעיניו העגולות, שלא נגלה בהן שמץ הפתעה. מרסו סגר מאחוריו את הדלת, ונשאר עומד לידה. הווילונות היו מוסטים, ושלוליות של שמש נשפכו על הרצפה, הרהיטים וזוויות החפצים. מבעד לשמשה צחק אור הבוקר על פני האדמה הזְהוּבּה והקרה. שמחה גדולה וקפואה, צווחות ציפורים מהוססות ואור מציף וחסר־רחמים שיוו לבוקר הזה חזות של תום ואמת. מרסו השתהה, הלוּם מן החום המחניק של החדר שלפת את גרונו ואוזניו. למרות השינוי במזג האוויר, הבעיר זגרס אש גדולה באח. מרסו חש את דמו הולם ברקותיו ועולה עד תנוכי האוזניים. זגרס עקב אחריו בעיניו בלי אומר. פטריס ניגש אל תיבת העץ שמִצדה השני של האח, ובלי להביט בנכה הניח את המזוודה על השולחן. כשהגיע לשם חש רעד קל בקרסוליו. הוא נעמד, שׂם בפיו סיגריה והצית אותה במגושמוּת, בגלל הכפפות שעל ידיו. נשמע רחש קל מאחוריו. הוא הסתובב, כשהסיגריה בפיו. זגרס עדיין הביט בו, אך כעת סגר את ספרו. מרסו, שהאש ליהטה את ברכיו עד כאב, קרא את שם הספר במהופך: 'איש החצר', מאת בָּלַתזאר גְרַסֶיין. בלי להסס התכופף אל התיבה ופתח אותה. שחור על גבי לבן בהק האקדח בכל קימוריו, כמו חתול מטופח, מונח עדיין על המכתב של זגרס. מרסו לקח את המכתב ביד שמאל ואת האקדח ביד ימין. הוא היסס לרגע, תחב את הנשק תחת זרועו השמאלית ופתח את המכתב. זה היה דף אחד בלבד, דף גדול ומכוסה בשורות בודדות, בכתב ידו הגדול והזוויתי של זגרס:

"אני מחסל רק חצי בן־אדם. אנא אל תזקפו זאת לחובתי. בכספת הקטנה שלי יימצא מעל ומעבר מן הנחוץ כדי לגמול למי שטיפלו בי עד כה. יתר על כן, אני חפץ שהכסף יוקדש לשיפור תנאיהם של הנידונים למוות. אבל אני מודע לכך שזאת בקשה גדולה."

בפנים חתומות קיפל מרסו את המכתב, ובאותו רגע צרב עשן הסיגריה את עיניו, וקמצוץ אפר נשר על המעטפה. הוא ניער את הדף, הניח אותו על השולחן במקום בולט לעין, ונפנה אל זגרס שהביט כעת במעטפה. ידיו הקצרות והשריִריוֹת עוד אחזו בספר. מרסו התכופף, סובב את מפתח הכספת, ולקח את צרורות השטרות שרק מקצתם נראתה מבעד לעטיפת נייר העיתון. ביד אחת סידר אותם במזוודה, כשהנשק אחוז מתחת לשנייה. היו שם פחות מעשרים חבילות של מאה שטרות, ומרסו הבין שהביא מזוודה גדולה מדי. הוא השאיר בכספת צרור אחד. הוא סגר את המזוודה, השליך לאח את הסיגריה הגמורה־למחצה, אחז את האקדח ביד ימין, והתקרב אל הנכה.

זגרס הביט כעת מבעד לחלון. מכונית נשמעה חולפת לאִטה על פני הדלת, במעין קול ריסוק של לעיסה. זגרס לא זז, ונראה כמהרהר ביופי הלא־אנושי של בוקר זה של אפריל. כשחש את קנה האקדח על רקתו הימנית, לא הסב את מבטו. אך פטריס, שהסתכל בו, ראה את עיניו מתמלאות דמעות. הוא זה שעצם עיניים. הוא פסע צעד לאחור וירה. לרגע נשען כנגד הקיר, עדיין בעיניים עצומות, ודמו עוד הלם באוזניו. הוא הסתכל. הראש הושלך על כתף שמאל, הגוף בקושי הוַּזח. כך שבמקום זגרס נראה כעת רק פצע ענק ובולט של מוח, עצם ודם. מרסו החל לרעוד. הוא עבר לצד השני של כיסא הגלגלים, גישש ותפס את כף היד הימנית, סידר אותה כך שתאחז באקדח, הרים אותה לרקה ושמט אותה. האקדח נפל על מִסָעד היד ומשם אל ברכיו של זגרס. תוך כדי התנועה הזאת הבחין מרסו בפיו ובסנטרו של הנכה. היתה לו אותה הבעה רצינית ונוגה כמו בעת שהביט מבעד לחלון. באותו רגע נשמעה מול הדלת צפירה רמה של מכונית. הקריאה הלא־מציאותית שבה ונשמעה פעם שנייה. מרסו נשאר רכון מעל הכיסא ולא זז. נהמת גלגלים בישרה שהַקָצב נסע משם. מרסו לקח את המזוודה, פתח את דלת החדר – בּריח המנעול בהק לאורה של קרן שמש – ויצא כשראשו הולם ולשונו יבֵשה בחִכּוֹ. הוא פתח את דלת הכניסה ויצא בצעד מהיר. בחוץ לא היה איש, מלבד חבורת ילדים בקצה הכיכר הקטנה. הוא התרחק. כשהגיע לכיכר חש פתאום בקור, ונרעד תחת הז'קט הקל שלבש. הוא התעטש פעמיים, והעמק הקטן התמלא בהדים צלולים ולעגניים, שנישאו מעלה־מעלה בזוֹך השמיים. הוא התנודד קלות, נעצר והתנשם בכבדות. מיליוני חיוכים קטנים ולבנים ירדו מן השמיים הכחולים. הם פיזזו על העלים הספוּגים עדיין בגשם, על הטוּף הלח של השבילים, עופפו אל הבתים שרעפיהם כדם הטרי, ושבו ועלו במשק כנפיים אל אגמי האוויר והשמש שמהם ניתכו זה־עתה. גרגור חלש נשמע מאווירון זעיר ששייט לו למעלה. בלבלוב הזה של האוויר, בפּוֹריוּת הזאת של השמיים, נדמָה כי כל המוטל על בני־האדם הוא לחיות ולהיות מאושרים. הכול נאלם דום בתוך מרסו. התעטשות שלישית טלטלה אותו, והוא חש כמעין רעד של קדחת. אז נמלט בלי להסתכל לצדדים, כשמזוודתו חורקת וצעדיו הולמים על הדרך. בהגיעו לביתו הניח את המזוודה בפינה, נשכב וישן עד רדת הערב.

אלבר קאמי, "מוות מאושר", הוצאת הקיבוץ המאוחד. מצרפתית: ניר רצ'קובסקי.

» במדור "בעבודה" בגיליון המוסך הקודם: קטע ממחזה שירי בכתובים, מאת אורן נאמן

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן