פרוזה | שני גושי בשר ביבשות אחרות

"אנחנו מנסים לדבר אבל פרצופך הופך לאלפי ריבועים קטנים. פתאום אני נחרדת, מה אם תשוב אליי ככה, מפוקסל כולך?" סיפור קצר מאת נועה לקס

אפרת פלג, הדפס ציאנוטייפ מטופל, 29X21 ס"מ, 2019

.

האישה שלך

מאת נועה לקס

 

השערות שלך נופלות על רצפת המספרה של המרכז המסחרי הישן. אתה דבק בספר הזה מתוך איזו נאמנות שמובנת רק לך. הוא מדבר ומדבר בזמן שהוא מקצר את שערך האפור, ואתה, איש של מילים ספורות, מביט מדי פעם מבעד לראי וקורץ לי. אני מנסה לחייך בשבילך שוב ושוב, מתעוותת רק כדי להוציא סדק קטן בצורת סהר.

 

*

מחרתיים אתה נוסע לטורונטו לחודש מטעם העבודה. זה עניין רציני. הרבה מוטל על כף המאזניים. אתה סופר לאחור את הימים, אתה לא ישן טוב בלילות, אתה נושם נשימות מקוטעות, אתה בולע ולריאן. אתה גבר בן חמישים שמחבק כמו ילד, מבקש, "תחביאי אותי מהם," ואני מחביאה. אבל אז מצלצל הטלפון, קולגה מהודו על הקו. זה תמיד מותיר אותי המומה, איך שבתוך פחות משנייה אתה מזדקף, משנה שפה ומעבה את קולך. על מי אתה עובד, עליי או עליהם? מי מקבל את הגרסה האמיתית שלך?

 

*

בטלוויזיית הפלזמה הקטנה של המספרה, מדברים על הגבלות ייצור בסין, עקב הצריכה המוגברת של פלסטיק במדינות המערב. אומרים שההגבלות יגרמו למשבר דיפלומטי. מראים ילדים יושבים ומכינים צעצועים. העולם מעוות כמו החיוך שלי. אין לי זמן להעמיק בכתבה הזו. הבטחתי לך שאשקיע בחיפוש עבודה כשלא תהיה. כבר שישה חודשים אינני עובדת. אתה נראה מודאג כשאני אומרת לך שעבודות הבית מעניקות לי סיפוק. אתה רוצה שאני אנצל את המוח שלי. אני גולשת באתרי דרושים בפלאפון, שומעת אותך אומר לסַפּר, "לא קצר מדי." כולם רוצים כרישים שעובדים בלחץ. הכלבה של הספר נכנסת, בת כלאיים קטנה בעלת מנשך הפוך. כל יום זנב המניפה שלה צבוע בצבע אחר. הפעם בכחול זרחני. היא מטיילת לבד במרכז המסחרי ונובחת על כל מי שהולך מהר מדי. פעם היא כמעט נשכה אותך בקרסול.

 

*

אתה נפרד ממני בנשיקות קטנות. לילה שלם התהפכת ונשמת את כל החמצן בחדר. אני חושבת שאעשה מיון כשלא תהיה, אזרוק דברים. דברים שהזמנת מסין ואין בהם צורך. דברים מפלסטיק זול שעושים לכדור הארץ בעיות עיכול. זה יהיה הסוד שלי, אתה אפילו לא תרגיש. לאט־לאט אנקה את הריאות של הבית הזה. עם קבלת התפקיד החדש, התמכרת לקניות אונליין. אתה רץ לדואר ושב עם חבילות. אתה לא זוכר מה אתה קונה – ומזמין כפול, אתה אוהב יותר מכל את שלב ה"אנבוקסינג".

 

*

אתה נפרד ממני ואני חוזרת לישון. אחרי שלוש שעות, קול מתנגן מעיר אותי. מבקשים ממני להגיע לריאיון עבור משרה של כתיבת תוכן מסחרי. "אני לא יודעת חמודה, אני רק המזכירה. תוכלי להגיע מחר בחמש?" – "כן, באיזה כתובת האקווריום?" – "סליחה?" – "לא משנה." אני מסיימת את השיחה ומסתכלת בשעון. אתה בטח כבר במטוס. אני חושבת על רגליך הארוכות שאני אוהבת ללפף סביבי, ומקווה שנתנו לך מקום במעבר כמו שביקשת. אתה בטח עובד עכשיו, מקליד משהו בשפת קוד. הלוואי שתעצום עיניים ותניח לעצמך.

 

*

האקווריום מעוצב בסגנון אקלקטי, מרוצף פרקט ומואר בתאורת ניאון. כולם נוירוטיים ושנונים, נעים בין דפנות הזכוכית כמו דגי גוּפּי היסטריים. אינני רואה כרישים. עיניי טרוטות. לילה ראשון בלעדיך. אתה מצפה ממני להתפתח. שאציג לעולם את הכישרון שלי, שאעשה איתו משהו. "זה לא טוב להיות בבית כל היום ולדבר רק עם חתולה זקנה וסוקולנטים." העובדים חגים, עושים קפה, פותחים קופסאות פלסטיק עם שאריות מאימא, יוצאים לעשן, משווים מינונים של ציפרלקס.

 

*

את פניי מקבלת הסמנכ"לית, אישה באמצע שנות הארבעים לחייה עם שיער שטני שהתייבש מצביעת יתר. בגדיה רפויים ועגיליה ארוכים מדי, בניסיון כושל ליצור שיק. כשהיא מדברת, אני שומעת את המהום הדברים הנוספים שרצים אצלה במוח. היא מסבירה לי מה עושים בחברה. בחלון מאחוריה יש שקיעה מהפנטת. העשן מתחנת הכוח יוצר עננים סגולים שמתערבבים בשמש הכתומה של בין הערביים. היא מדברת על תוכן מסחרי סמוי ברשתות החברתיות. "את מבינה, למשל את נכנסת לקבוצה של אימהות, שזה כמובן שוק ענק, ויש לך יוזר של אמא חדשה, ואז את כותבת שהחיתולים של האגיס זה זוועה ואת איתם גמרת, ומה מומלץ, ואז את נכנסת ליוזר אחר ועונה שברור שפמפרס בגלל שכך וכך. סתם דוגמה כמובן, יש עוד המון דברים ש…" השמש היא כדור אש ענק שהולך ותופח בתוך השמיים הסגולים. "וזהו, יש לך שאלות? – "כן," אני אומרת, "למה את לא מזיזה את השולחן שלך לקיר הנגדי?" היא שותקת. מכווצת את מצחה ומחייכת קלות כמי שרגילה לתשובות מתחכמות, אך בכל זאת אינה יורדת לפשר דבריי. אני מסבירה, "ככה תוכלי לראות את החלון." – "אה," היא מסתובבת ומסתכלת על החלון מאחוריה, "לא חשבתי על זה, רעיון. אז יש לך עוד שאלות?" – "מהן שעות העבודה?" היא לוחצת על העט שלה ומסמנת משהו על קורות החיים שלי. "מצאת החמה עד צאת הנשמה."

 

*

מתי יוצאת הנשמה, והאם מדובר בתהליך? שלך, אני משערת, ברוּבה עוד איתך. אתה שולח לי הודעה, "איך הלך?" ומקבל ממני אימוג'י של קקי מחייך. אתה לא מגיב. אני בודקת את מזג האוויר בטורונטו. שלוש מעלות. קר מדי לעונה שם. חם מדי לעונה כאן. כדור הארץ בבחילה מתמשכת, עוד מעט יקיא את כולנו לאטמוספירה. יש בכך מן הנחמה.

 

*

הפייס־טיים מעוות קולות ופנים. אתה מופיע מולי, מגולח למשעי, מה שמעניק לך מראה מחודד יותר. עליך להיות ייצוגי. אנחנו מנסים לדבר אבל פרצופך הופך לאלפי ריבועים קטנים. פתאום אני נחרדת, מה אם תשוב אליי ככה, מפוקסל כולך?

 

*

בבקרים אני מוצאת את עצמי בצד שלך במיטה. בגלל הפרשי השעות אנחנו בקושי מדברים. אולי עדיף כך. בלי המגע, אנחנו כמו שני מכרים מנומסים. בלי חיבוק הילד שלך, בלי ההסתרה שלי, בלי עקיצת הקור הקטנה על הלחי שלי ממסגרת משקפיך, בלי הליטוף הרופף שלך על גופי שמאותת לי שאתה עצבני. בלי מגע, אנחנו לא שווים כלום זה לזו. שני גושי בשר ביבשות אחרות.

 

*

אני הולכת לקנות תבנית אפייה במרכז המסחרי. הסַפּר שלך מנופף לי תוך שהוא מטאטא שיער של גברים אחרים.

 

*

חצות במיטה. גומלת בליבי החלטה של הגיון לילה. כשתחזור אבשר לך שאני רוצה להיות עקרת בית. אתה בטח תצחק, אבל בסופו של דבר תבין שאני רצינית. תיתן לי לעשות כרצוני, כזה אתה. אבל בסתר ליבך תנטור לי על כך שבחרתי לזנוח את הכישרון שלי ולחיות בשולי העולם. אז מה אם הבית יהיה מבריק וריחני והסירים יבעבעו בחדווה, מה אני אימא שלך?! מהר מאוד תתרחק. תפסיק לאהוב. תבקש ממישהי אחרת להחביא אותך. מי קבע שעליי לשחק בכל התפקידים האלה? למה אתה לא מניח לי להיות האישה שלך?

 

*

פגישה נוספת באקווריום. להפתעתי הודיעו לי שמעוניינים בי. הסמנכ"לית מגישה לי אספרסו מהמכונה ומסבירה לי מהם תנאי השכר. הפעם אנחנו יושבות הפוך. היא קיבלה את עצתי.

 

*

אני עדיין לא שולחת לך הודעה על כך שהתקבלתי. גם ככה ההתחלה אינה מיידית. תנאי השכר טובים אבל הם מצפים לכך וכך ואין לנו בעיה שכך וכך כל עוד כך וכך. הלב שלי דופק. אינני רגילה לשתות אספרסו. כשאני חוזרת הביתה, אני מגלה שהאיי־רובוט לכד את החתולה בשירותים. אני משחררת אותה ובועטת בו, והוא, שווה נפש, ממשיך לחוג סביבנו כמו דרוויש כל הערב. בטורונטו צנחו הלילה המעלות מתחת לאפס.

 

 

נועה לקס, גרה בנתניה, עורכת ספרות ותוכן, לקטורית ומלווה כותבים. סיפורים משלה התפרסמו בין השאר ביקום תרבות, ליריקה, מוטיב, מאזניים וגג.

 

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "אותו לא, אימא", סיפור קצר מאת נטע ג. גבתון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו