וּבְעִבְרִית | האדם הוא אוצר יקר

שני שירים מאת תדיאוש רוז'ביץ'. תרגמו מפולנית מינה ועוזי פריידקין

אפרת פלג, הדפס ציאנוטייפ וחוט רקמה, 21X15 ס"מ, 2019

.

תדֵיאוּש רוּזֵ'ביץ'

מפולנית: מינה ועוזי פריידקין

 

סקיצה לשיר אהבה בן זמננו

וַהֲלוֹא הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר לְתָאֵר לֹבֶן
הִיא בְּאֶמְצָעוּת הָאַפְרוּרִיּוּת
צִפּוֹר בְּאֶמְצָעוּת אֶבֶן
חַמָּנִיּוֹת בְּדֶצֶמְבֶּר

שִׁירֵי אַהֲבָה בְּיָמִים עָבָרוּ
הָיוּ תֵּאוּר שֶׁל הַגּוּף
תֵּאֲרוּ פְּרָט זֶה אוֹ אַחֵר
רִיסִים לְמָשָׁל

וַהֲלוֹא אֶת הָאָדֹם
יֵשׁ לְתָאֵר בְּאֶמְצָעוּת
הָאַפְרוּרִי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ דֶּרֶךְ הַגֶּשֶׁם
פְּרָגִים בְּנוֹבֶמְבֶּר
שְׂפָתַיִם בַּלַּילְָה

הַתֵּאוּר הַחַי בְּיוֹתֵר
שֶׁל לֶחֶם
הוּא תֵּאוּר שֶׁל רָעָב
יֵשׁ בּוֹ
לִבָּה לַחָה נַקְבּוּבִית
תּוֹךְ חָמִים
חַמָּנִּיּוֹת בַּלַיְלָה
הַשָּׁדַיִם הַבֶּטֶן הַיְּרֵכַיִם שֶׁל קִיבֶּלֶה

תֵּאוּר צָלוּל
שׁוֹפֵעַ
שֶׁל מַיִם
הִנּוֹ תֵּאוּר שֶׁל צִמָּאוֹן
אֵפֶר
מִדְבָּר
הוּא מַעֲלֶה חֶזְיוֹן תַּעְתּוּעִים
עֲנָנִים וְעֵצִים צָצִים
בִּרְאִי הַמַּיִם

מַחֲסוֹר רָעָב
הֶעְדֵּר הַגּוּף
הוּא תֵּאוּר הָאַהֲבָה
הוּא שִׁיר אַהֲבָה בֶּן זְמַנֵּנוּ

קיץ 1963

 

 

באמצע החיים

אַחֲרֵי קֵץ הָעוֹלָם
אַחֲרֵי מוֹתִי
מָצָאתִי אֶת עַצְמִי בְּאֶמְצַע הַחַיִּים
בָּרָאתִי אֶת עַצְמִי
בָּנִיתִי חַיִּים
אֲנָשִׁים חַיּוֹת נוֹפִים

זֶהוּ שֻׁלְחָן אָמַרְתִּי
זֶה שֻׁלְחָן
עַל הַשֻּׁלְחָן מֻנָּחִים לֶחֶם סַכִּין
הַסַּכִּין מְשַׁמֶּשֶׁת לְחִתּוּךְ לֶחֶם
מִלֶּחֶם אֲנָשִׁים נִזּוֹנִים

אֶת הָאָדָם עָלֵינוּ לֶאֱהֹב
לָמַדְתִּי בַּיּוֹם וּבַלֵּיל
אֶת מַה עָלֵינוּ לֶאֱהֹב
עָנִיתִי אֶת הָאָדָם

זֶהוּ חַלּוֹן אָמַרְתִּי
זֶה חַלּוֹן
מֵעֵבֶר לַחַלּוֹן יֵשׁ גַּן
בַּגַּן רוֹאֶה אֲנִי עֵץ תַּפּוּחִים
עֵץ הַתַּפּוּחִים פּוֹרֵחַ
הַפְּרָחִים נוֹשְׁרִים
פֵּרוֹת נוֹצָרִים
מַבְשִׁילִים

אָבִי קוֹטֵף תַּפּוּחַ
הָאִישׁ הַקּוֹטֵף אֶת הַתַּפּוּחַ
הוּא אָבִי

יָשַׁבְתִּי עַל מִפְתַּן הַבַּיִת
זְקֵנָה זוֹ הַמּוֹבִילָה בְּחֶבֶל עֵז
נְחוּצָה יוֹתֵר
וִיקָרָה
מִשִׁבְעַת פִּלְאֵי תֵּבֵל
מִי שֶׁסָּבוּר וְחָשׁ
שֶׁאֵינָה נְחוּצָה
הוּא רוֹצֵחַ הֲמוֹנִים

זֶהוּ אָדָם
זֶהוּ עֵץ זֶה לֶחֶם

אֲנָשִׁים אוֹכְלִים כְּדֵי לִחְיוֹת
שַׁבְתִּי וְאָמַרְתִּי
חַיֵּי אֱנוֹשׁ הֵם בַּעֲלֵי עֵרֶךְ
לְחַיֵּי אֱנוֹשׁ יֵשׁ עֵרֶךְ רַב
עֶרְכָּם שֶׁל הַחַיִּים
עוֹלֶה עַל עֶרְכָּם שֶׁל כָּל הַדְּבָרִים
שֶׁהָאָדָם יָצַר
הָאָדָם הוּא אוֹצָר יָקָר
חָזַרְתִּי וְאָמַרְתִּי שׁוּב וָשׁוּב

אֵלֶּה מַיִם אָמַרְתִּי
לִטַּפְתִּי אֶת הַגַּלִּים בְּיָדִי
וְדִבַּרְתִּי אֶל הַנָּהָר
מַיִם אָמַרְתִּי
מַיִם טוֹבִים
אֲנִי הוּא זֶה

הָאִישׁ דִּבֵּר אֶל הַמַּיִם
דִּבֵּר אֶל הַיָּרֵחַ
אֶל הַפְּרָחִים וְהַגֶּשֶׁם
דִּבֵּר אֶל הָאֲדָמָה
אֶל הַצִּפֳּרִים
אֶל הַשָּׁמַיִם

הֶחֱרִישׁוּ הַשָּׁמַיִם
הֶחֱרִישָׁה הָאֲדָמָה
אִם שָׁמַע קוֹל
שֶׁבָּקַע
מֵהָאֲדָמָה מֵהַמַּיִם מֵהַשָּׁמַיִם
הָיָה זֶה קוֹלוֹ שֶׁל אָדָם אַחֵר

1955

 

תדֵיאוּש רוּזֶ'ביץ' (1921–2014), משורר ומחזאי פולני, מהבולטים באנשי הספרות הפולנית בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. בזמן הכיבוש הנאצי היה חבר במחתרת הפולנית. שירתו מבטאת, הן בתוכנה הן בצורתה, את הזעזוע והמצוקה לנוכח אימי המלחמה והכיבוש ואת המועקה אל מול השבר האנושי והמוסרי המטיל את צילו על החברה המודרנית. יצירותיו תורגמו לעשרות שפות ושירתו זכתה בפרסים חשובים, בפולין ומחוצה לה. בעברית ראה אור "אכֵרוֹן בצהרי היום" (מפולנית: רפי וייכרט, "קשב לשירה" ו"עכשיו", 2000).
מינה פריידקין היא מילונאית, עורכת ומתרגמת. ב־2016 זכתה בפרס הראשון בתחרות תרגום מטעם מכון הספר הפולני בקרקוב. תרגומי שירה ופרוזה מפרי עטה הופיעו בכתבי עת שונים.
עוזי פריידקין הוא מילונאי, עורך ומתרגם יליד לודז', פולין. חי בישראל משנת 1957. תרגם מפולנית את "בגן הזיכרון" מאת יואנה אולצ'אק־רוניקר (הוצאת שוקן, 2012). תרגומי שירה ופרוזה מפרי עטו התפרסמו בכתבי עת ספרותיים.

 

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: שירה עיראקית עכשווית מאת חיידר אל־פייחאן, בתרגום עידן בריר וטל ניצן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2019 | היום נדבר על דמויות ברומן

"תנסי, היא אומרת לעצמה, מקסימום אם תגלי שזה עוד מדמם מדי, תפסיקי ותלקקי את הפצעים. אבי תוהמי, היא כותבת בראש הדף, ומתחת מתחילה לאט ובזהירות לתאר את המראה שלו." קטע מתוך "רומן", ספר הביכורים של מיכל קובזמן

אפרת פלג, ללא כותרת, הדפס ציאנוטייפ, 21X15 ס"מ, 2019

.

קטע מתוך "רומן" / מיכל קובזמן

 

היום נדבר על דמויות. דמות היא אחד היסודות החשובים ביותר של הסיפור, מן הסתם. איך בוחרים על איזו דמות לכתוב? האם יש דמויות שראויות לככב בסיפורים ואחרות שלא?

על פניו נשמע שהתשובה לשאלה הזאת היא לא, כי אפשר לטעון שלכל דמות שנעלה על הדעת יכול להיות סיפור מעניין, אבל בעצם התשובה האמיתית היא כן. כי כדי להחזיק סיפור הדמות צריכה להיות מעניינת, עמוקה, מורכבת והכי חשוב – חד־פעמית.
תחשבו רגע כל אחד על דמויות שזכורות לכם מספרים שקראתם בעבר. אתם יכולים לענות בקול רם, זו שאלה פתוחה, לא היפותטית.

יפה, עכשיו תחשבו למה. למה דווקא הדמויות האלה נחקקו אצלכם. אני רוצה להציע שזה בגלל שהן דמויות חיות מאוד. אפשר לדמיין אותן, לראות אותן, להרגיש שמכירים אותן. כמו כן אלה כנראה דמויות שעוררו בכם הזדהות. זו יכולת קריטית, אבל זה יהיה השלב השני. קודם נדבר על איך בוראים דמות טובה, ואחר כך על איך מעוררים כלפיה הזדהות. אני תמיד רץ קדימה עם המחשבות. סליחה.

אז נחזור לדמות. קחו רגע. עדיין לא כותבים. רק מדמיינים. ממש, תעצמו עיניים ותעלו בדמיונכם כל אחד דמות. מי זה? גבר? אישה? אתם מכירים אותו? בשלב הזה יכול להיות נוח יותר לקחת מישהו שאתם מכירים, ועל בסיסו להרחיב לאט־לאט ולשנות, עד להיווצרות דמות בדיונית. אז מי זה? שכן? מוכרת במכולת השכונתית? הרופא שלכם? איך הוא נראה? גבוה? נמוך? שמן? רזה? מה הוא לובש? תתחילו בכל המאפיינים החיצוניים, ראשונים אלה הכלליים ואחריהם הספציפיים. נקודות חן בולטות, פזילה, תעופו עם הדמיון לפרטי פרטים. אולי הוא מתחיל לנוע. איזה מניירות יש לו בתנועות הגוף?

עכשיו כשאתם רואים אותו היטב, כשהוא חי וקיים בתוך הדמיון שלכם, תפקחו עיניים ותתחילו לכתוב אותו. תתחילו בהתמקדות בתיאור שלו, כמו שדמיינתם, ככה להעביר לדף. אם היד שלכם מושכת לסטות מהתיאור, תנו לה כמובן חופש יצירתי, ואם הוא נעלם לכם, תעצמו שוב עיניים ותעלו אותו בדמיון.

***

איה מנסה להעלות בעיני רוחה דמות מבלי להחליט איזו, לזמן איזו דמות שרוצה להיכתב. פרצופים זרים עולים מולה, משעממים, יום־יומיים מדי.

תחשבי על מישהו שאת מכירה, היא מזכירה לעצמה. אתי קרובה מדי, דויד גם, כמובן. בועז לא מעניין כדמות, מיקי עוד לא ברור מספיק וגם מסוכן לכתוב עליו פה, חברות שלה, אנשים מהעבודה, מפקד שהיה לה בצבא. שום דמות לא מתייצבת ברורה, כולן צצות ומתפוגגות.

היא מציצה סביב על אנשי הסדנה, כולם בעיניים עצומות חוץ ממיקי. היא עוצמת. הנה דמות צועדת אליה מתוך הערפל של המחשבות. דמות נמוכה, לובשת שחורים, מזוקנת. היא מיד יודעת מי זה לפי תווי המתאר של גופו, אבל היא נותנת לו להתקרב, לפנים שלו להתגלות. זה אבי. מובן שזה אבי. הרי עליו את רוצה לדבר, הרי בשביל לדבר עליו באת. ואומנם היא חושבת שזה מוקדם מדי, אבל הנה, עובדה שהוא בחר לעלות.

תנסי, היא אומרת לעצמה, מקסימום אם תגלי שזה עוד מדמם מדי, תפסיקי ותלקקי את הפצעים.

אבי תוהמי, היא כותבת בראש הדף, ומתחת מתחילה לאט ובזהירות לתאר את המראה שלו.

נמוך. חסון. זיפים שחורים, קצתם מלבינים. עיניים חומות שמתכהות כשכועס. אישונים שיודעים להמס לבבות ויודעים עוד יותר טוב לירות חצים מורעלים.

הוא שם, ממש שם, עומד מולה ונועץ בה מבט. איזה מבט זה? תוכחה? אדישות?

אל תכעסי, היא אומרת לעצמה, אם תתחילי ללכת למקום הרגשי מדי ישר על ההתחלה, לא תצליחי להתקדם אפילו צעד. היא נושמת ומתאמצת להמשיך לכתוב.

עשן, ציפורניים שחורות, אצבעות גמישות, יבשות במפרקים, נעלי ספורט כחולות. מגע, ליטוף, ליטוף בראש, תפיסה בשיער, משיכה קלה, משיכה חזקה, נשיקות, טעם חמוץ, טעם מר.

***

איזה יופי, שקט שיש רק כשכותבים וכשאוכלים. זהו, קחו כמה שניות לסיים את החלק הזה.

איה נזרקה למילים, ועכשיו צריכה לתלוש את עצמה בכוח. וואו. העולם המקביל הזה עוד קיים בה, עולם שבו הדמות של אבי היא אבן שואבת. להחזיר את התודעה למעגל הכותבים זו הרגשה של ביטחון מצד אחד, כמו להתעורר מסיוט ולגלות שאתה בעצם במיטה שלך, ומצד שני זה מסנוור אותה. מה הם עושים פה כולם, היא היתה באמצע משהו כל כך עדין, התחילה לשלשל את עצמה מטה אל תוך הבאר העמוקה הזאת של הזיכרון.

עכשיו כשהדמות מולכם, אני רוצה שתעשו שני דברים. אחד זה להמשיך לכתוב אותה. כמו שתיארתם את החיצוניות, תעשו עכשיו לתכונות האופי והאישיות. במה היא טובה, ממה היא פוחדת. שוב, אפשר כרשימת מכולת, ואפשר לזרום עם זה כקטע כתיבה, לספר את הדברים מתוך מקרים ספציפיים. אם הדמות שלי מפחדת מכלבים, למשל, אז אני יכול לכתוב את זה ככה, הדמות שלי מפחדת מכלבים. נקודה. או שאני יכול לספר על זה לקורא דרך האירוע בעברה שבגללו הפחד דבק בה או אירוע מההווה שלה שבו הפחד הזה נחשף, עולה. היתקלות שלה בכלב שחור גדול שחוסם שביל שהיא צריכה לחצות, למשל.

בעצם בואו, תתחילו מזה ואת הדבר השני אגיד לכם כשאעצור אתכם בפעם הבאה.

***

האופי שלו?

מצחיק, לאיה קשה לחשוב על אבי במושגים של אופי, ברור שהיה לו אופי כלשהו כמו לכל בן אדם, אבל מבחינתה תכונות האופי הקונקרטיות שלו היו זניחות. התמונה הגדולה היא זו שמשנה, קווי המתאר הכלליים – הוא היה מרושע, אינטרסנט, אנוכי, חמדן, אלים.

מרושע זה ילדותי? היא לא יכולה למחוק את זה או להעביר את זה לתחתית הרשימה. בזה היא פותחת. כי הוא היה מרושע. זה חייב להיות רשעות, מה עוד זה יכול להיות?

היא עוצמת עיניים חזק עד שרואה שוב רק חושך מוחלט. אולי זה יותר מדי בשבילה כל האבי תוהמי הזה בבת אחת פתאום בלי הכנה.

היא מרגישה סחרחורת עמומה, כמו הוריקן שבסיסו רחב מאוד, תנועתו ההרסנית אטית וסבלנית. היא קמה ויוצאת מהחדר בשקט, נסגרת בשירותים, שוטפת פנים דקה ארוכה במים קרירים. אבי תוהמי מביט בה מתוך העיניים שלה עצמה במראה הקטנה שתלויה מעל הכיור. פאקינג אבי תוהמי.

***

איה הכירה את אבי תוהמי בפיצה של ירון. כשהוא הגיע, עוצר את האוטו החדש שלו שהיו לו רק שתי דלתות ממש בפתח של הפיצה, ירון עזב הכול והתבלבל במקומו כמו ילד מול כוכב כדורגל. איה הביטה על זה בעיניים שכבר החלו לפתח משיכה חייתית לזכר האלפא. כשהוא הציע להקפיץ אותה הביתה, היא כמעט קפצה לתוך המכונית. בדרך הוא אמר לה שהיא ילדה מיוחדת מאוד. ילדה כמוך הייתי שמח לגדל, הוא אמר לה. היא חייכה ושתקה, לא ידעה מה עונים. ירון הזהיר אותה מראש, אבי יש לו כל מיני עניינים מלוכלכים. אל תתקרבי אליו. אבל זה היה האקדח שמופיע במערכה הראשונה. אי אפשר להגיד לאיה של גיל חמש־עשרה אל תתקרבי אליו בלי שמגנט ענקי ירד מהשמים ויתחיל למשוך אותה לכיוון.

היא ביקשה שאבי יוריד אותה בתחילת הרחוב, מה היא צריכה שהשכנים יראו, ישאלו, ידברו, אוטו כזה או אחר, בחור כזה או אחר. בלי לשאול הוא אמר שהוא יאסוף אותה בערב, שמונה־תשע. היא לא ידעה מה להגיד לדויד ואתי. איך לעזאזל היא נעלמת ביום חול בערב, השד יודע לכמה זמן. היא חשבה לוותר, אבל אפילו את מספר הטלפון שלו לא היה לה. ואם היא פשוט לא תגיע? הוא בטח יחכה כמה דקות ויוותר, ייסע לאסוף מישהי אחרת שאין לה שעת כיבוי אורות ובית ספר בבוקר. ואם הוא לא יוותר? ייסע הלוך ושוב ברחוב ויצפור, או יצעק את השם שלה בקולי קולות. לא כדאי לעצבן אחד כזה. המחשבה הזאת ריגשה אותה, דחקה הלאה ממנה את האפשרות להבריז לו.

היא אמרה לאתי בצורה הנונשלנטית ביותר שהצליחה לגייס שסבא של רעות נפטר במפתיע והיא ביקשה ממנה לבוא לישון אצלה, ההורים שלה נוסעים לקריית שמונה והיא שומרת לבד על האחים שלה. איה הרגישה את הדופק ברקות. היא לא דיברה עם רעות כמעט שנה, אבל אתי כמובן לא ידעה את זה. היא חשבה שהן עדיין בנות עשר, מחליפות מכתביות. איה היתה די רגילה לשקר, אבל על דברים אחרים, שפחות קל להפריך. הרי אם אתי תרים עכשיו את הטלפון ותחייג לבית של רעות, השקר יתפורר לה בין האצבעות כמו אדמה יבשה.

אבל אתי לא הרימה טלפון לאף אחד. היא רק אמרה שהיא לא אוהבת שאיה ישנה מחוץ לבית בימים שיש בית ספר ועיקמה את הפרצוף, ואחרי נצח הוסיפה שתתקשר אליה בבוקר להגיד שהן קמו.

כשהערב הגיע איה לבשה את הבגדים של המתחת, אלה שאבי יראה אותה בהם, והבגדים של המעל, אלה שהיא תצא איתם מהבית, לקחה את תיק הבית ספר שלה ובתוכו תיק האיפור ויצאה מהחדר. דויד עצר אותה, לאן בכזאת שעה, אבל היא ידעה איך לנפנף אותו. אני ישנה אצל רעות, אימא יודעת.

היא חיכתה בלובי של בניין מספר שלוש, זה שאבי הוריד אותה לידו בצהריים, עד שראתה את האוטו שלו עוצר שם, ואז יצאה לאט, בחנה את הרחוב לפני שמיהרה להקיף את האוטו ולהתיישב במושב שליד הנהג. אבי התכופף לכיוונה ונתן לה נשיקה לחה על הלחי, היא חייכה חיוך מתוח, מתה שכבר יעופו משם. היה לו ריח של אבק בין הזיפים, של סופת חול במדבר מחניק.

היא הסתכלה עליו, איש זר לגמרי, ערב וחושך וקר, הוא יכול לחטוף אותה עכשיו ואף אחד לא ידע איפה להתחיל לחפש בכלל. הוא לבש ג'ינס כחולים בהירים וחולצת טרנינג של איזו פירמה. השיער שלו היה שחור לגמרי, אבל מעל האוזניים התחילו אניצים אפרוריים. בן כמה הוא שכבר יש לו שיער לבן. בין הרגליים שלו הוא ייצב בקבוק בירה פתוח.

היא זיהתה את הכבישים, את הבניינים, הם נסעו בעוקף לכיוון היציאה מהעיר. היא לא שאלה לאן. זה דרש ממנה מאמץ גדול להתאפק ככה, אבל זו מי שהיא רצתה להיות לידו. אחת שיכולה לצאת בערב בלי בעיה, אחת שלא שואלת בכלל לאן הם נוסעים כי היא סומכת עליו, אחת שלוקחת סיגריה משלו בביטחון כי נוח לה איתו.

איזה זמן הם נסעו ושתקו, אחר כך הוא שאל אותה בת כמה היא בעצם ואיה ענתה חמש־עשרה, מעגלת טיפה למעלה. הוא עשרים ואחת. זה החמיא לה, היא יכולה לעניין גבר בן עשרים ואחת, הוא יכול לרצות לצאת איתה, הוא יכול לדבר איתה ולהרגיש שהם שווים. פה ושם בין הבנות בשכבה שלה היו כאלו שהיו להן חברים חיילים, אבל עשרים ואחת זה כבר ממש גבר. השתחררת מהצבא? היא שאלה והדליקה לעצמה עוד סיגריה. אפשר להגיד, הוא אמר והושיט את ידו בלי להסתכל עליה, היא העבירה לו את הסיגריה ולא שאלה עוד.

בסוף הם הגיעו. אבי החנה את האוטו עם שני גלגלים על מדרכה מתפוררת. מצד אחד של הכביש היתה גינה ציבורית בתוך חורשה קטנה. עשרים־שלושים עצים, שלוש־ארבע נדנדות, מגלשה. כמה דמויות ישבו שם סביב שולחן פיקניק ועליו, צהלו בקולות רמים. איה חשבה שאולי אליהם הם מצטרפים, אבל אבי פנה לצד השני, אל עבר שורת בתים פרטיים ישנים בעלי קומה אחת. הרחוב כולו היה חשוך, לאורך המדרכות היו כמה פנסי רחוב, אבל הנורות בהם לא דלקו. הוא פתח שער מתכת ירוק והתחיל לצעוד בשביל מאולתר, הוא לא חיכה לה אבל הפנה את מבטו לאחור לוודא שהיא באה אחריו.

השביל הוביל אל מאחורי הבית, אל חצר קטנה ומוזנחת מרוצפת דשא עייף ומקריח, שבמרכזו עמד עץ לימון שהפסיק לגבוה טרם זמנו. בקצה החצר היה חדר קטן, מחסן אולי, חדר כביסה. אבי פתח את הדלת מבלי לדפוק. בחור רזה ושחום מאוד ישב על ספה שהיתה צמודה לקיר. הוא עישן נרגילה ובהה בטלוויזיה. כשהוא ראה אותם הוא קם וחיבק את אבי. אבי הכיר ביניהם. קראו לו דדו. הוא הזמין אותם לשבת על הספה במקומו ושאל מה הם רוצים לשתות. אבי אמר, בירה יש? לא היה, אבל היה ערק אז הוא אמר, בסדר, ערק עם משהו, אשכוליות.

איה הסתכלה סביבה, בבית הקטן לא היה מטבח, היה החדר הזה שהם ישבו בו שהיה גם סלון וגם חדר שינה והיתה דלת עץ עם חלון קטן שמסמן שזה שירותים, אולי גם מקלחת. היה שם מלוכלך. היה אבק, היו בקבוקי בירה ריקים וכלים מלוכלכים. לפני שדדו יצא הוא אסף כמה מהם לערמה ולקח אותם איתו, אבל זו היתה טיפה בים.

כשדדו יצא מהחדר, אבי משך אליו את איה. היא הופתעה אבל לא התנגדה. הוא נישק אותה עם הרבה יותר מדי לשון. טעם של בירה וסיגריות ועוד משהו שהיא לא אהבה הציף אותה. הידיים שלו טיילו על גופה חסרות בושה ונימוס, תובעות בעלות. היא התלבטה איפה למתוח את הגבול בין בוגרת ומנוסה לילדה טובה ושמורה, מה יותר חשוב להדגיש מול אבי, איזו איה היא רוצה להציג.

בסוף היא החליטה, מעל הבגדים מותר הכול חוץ מבין הרגליים, מתחת לבגדים מותר רק בגב. זה היה קו מתירני להתמזמזות עם מישהו שהיא רק הכירה, אבל היא הניחה שהוא רגיל לבנות שמונה־עשרה, אולי אפילו עשרים, ולא רצתה ליפול מהן. הם התנשקו ככה כמה דקות, הוא שעון לאחור על הספה, היא צמודה לצד גופו, מרגישה גמישה ונשית. כשדדו חזר הוא דפק שתי דפיקות קטנות על הדלת בטרם פתח אותה לרווחה ונכנס, מגש עמוס מאוזן בידו האחת. הדפיקה הזאת על הדלת, איה ידעה בדיוק מה היא אומרת. שכמוה יש כל הזמן או לפחות מדי פעם.

 

מיכל קובזמן, "רומן", כנרת זמורה דביר, 2019.

 

.

.

» במדור מודל 2019 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך "נבדה", מאת מיטל זהר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

"דצמבר" – מה עושה הגשם לנתן אלתרמן?

מיהם אותם הֲרוּגֵי הַתַּמּוּזִים שחודש דצמבר נותן להם כֹּחוֹת גְּנוּזִים?

ב-18 בדצמבר 1934 הופיע בעיתון "הארץ" שיר בן ארבעה בתים, וכותרתו: "דצמבר". השיר הופיע במדור "רגעים" שהחל להתפרסם בעיתון כחודש וחצי קודם לכן, תמיד בטור האחרון של העמוד השני. על השיר חתום, כתמיד, "אגב".

"אגב" הוא נתן אלתרמן בן ה-24, ו"רגעים" בעיתון "הארץ" הוא המדור שבו פרסם מאות טורים מחורזים במשך השנים הבאות, פעמיים או שלוש בכל שבוע. רק בשנת 1943 הוא עבר לעיתון "דבר", ושם החל להופיע "הטור השביעי" המפורסם שלו, שבו הוא המשיך לפרסם טורים מחורזים שבהם התייחס לצדדים שונים של החיים בארץ. רבים מהם התייחסו לעירו האהובה תל אביב.

השיר מתייחס, כשמו, לחוויות היום-יום של החורף. דֶּצֶמְבֶּר הוא חֹדֶשׁ מְקֻטָּר, כלומר ריחני כמו קטורת. אלתרמן פורס בפנינו מניפה עשירה של צבעים, ריחות וטעמים בחלל האוויר של החודש החורפי הזה בתל אביב: רֵיחַ יָם; אֲוִיר שְׁקִיעוֹת כָּחֹל-אָדֹם; כְּחֻלּוֹת עֵינֵי הָעֲנָנִים; נִיחוֹחַ דַּק של גשם, שאליו מצטרף גם תפוח הזהב – המזוהה ביותר עם החורף בארץ: רֵיחוֹת תַּפּוּחַ וּמָטָר. ולא רק ריח יש לתפוזים אלא גם טעם: מִיץ שֶׁל תַּפּוּחֵי-זָהָב… מָתוֹק-חָמוּץ.

לא יהיה זה מוגזם לומר שאת השיר קיבלנו בשנית מידיו של משה וילנסקי, המלחין החביב על אלתרמן עצמו.

התווים של "דצמבר" מארכיון משה וילנסקי

וילנסקי סיפר לחוקר הזמר העברי אליהו הכהן שעם פרסומו הראשון של השיר בדצמבר 1934 הוא ניסה שוב ושוב להלחינו, אך ללא הצלחה. מקץ כ-45 שנה, בסיום שנת יובל ה-70 לתל אביב, הוקדש פסטיבל שירי משוררים השלישי של גלי צה"ל בשנת 1980 ל"משוררים בתל אביב". וילנסקי נטל לידיו שוב את "דצמבר" של המשורר שכתב כל כך הרבה שירים על תל אביב, והלחן שכתב לו, בביצוע שתי הסולניות הצעירות מזי כהן ודפנה ארמוני, התקבל באהבה. בכך הוא הנחיל את השיר הנשכח לקנון של הזמר העברי.

ארבעה בתים לשיר, כל אחד מהם בן שש שורות היוצרות שלושה חרוזים. וילנסקי בחר את הבית השני כפזמון החוזר. בנוסח המקורי של הבית שהפך לפזמון, החרוז האמצעי קשה להבנה: בָּרְחוֹב שׁוֹטֵף גְּוַדַלְקִיוִיר וּבוֹ שׂוֹחֶה "הַמַּעֲבִיר…". המהדירים של כרכי "רגעים" במהדורת שנת תשע"ב (2011) מצאו לנכון להבהיר לקורא המודרני מהי כוונתו של החרוז: גְּוַדַלְקִיוִיר הוא נהר גדול בספרד, ואילו "הַמַּעֲבִיר" הוא חברת האוטובוסים המקומית (שכעבור כמה שנים הפכה ל"דן"). גם וילנסקי חש שמונחים אלה יישמעו אנאכרוניסטיים לאוזנם של בני שנות השמונים, ולכן השמיט את החרוז מן הפזמון, ותחתיו כפל את החרוז האחרון. המהדירים לא הסתפקו בביאורי המונחים, והוסיפו ציטוט מדיווח עיתונאי על שטפונות גדולים שפקדו את תל אביב בחודש דצמבר וגרמו לנזקים כבדים. בין השאר נחסמה דרכם של האוטובוסים ברחובות העיר. בכך התבררה המציאות שברקע החרוז שעליו ויתר וילנסקי.

הצפות בתל אביב בשנות ה-40. אוסף פוטו שוורץ, ביתמונה

האם החרוז הגנוז יכול לשפוך אור על חרוז חידתי אחר בשיר?

אל תוך הטיול החורפי הנעים ברחובות העיר חודרות באמצע הבית האחרון שתי שורות המותירות רושם קשה יותר. מיהם אותם הֲרוּגֵי הַתַּמּוּזִים שחודש דצמבר נותן להם כֹּחוֹת גְּנוּזִים?

יש המפרשים שאותם הרוגים הם בני האדם ההלומים מחום הקיץ, הזקוקים לקור של החורף כדי להחליף כוח. יש שפירשו שהכוונה לעצים הצמאים מן היובש הקיצי הארץ ישראלי. פירושים אלה נראים לי פשטניים, והביטוי הֲרוּגֵי הַתַּמּוּזִים הוא גם חריף מדי עבורם, במידה שלדעתי אינה מתאימה לסגנונו של אלתרמן. לאור זאת שיערתי שאת הפתרון יש לבקש במחוזות אחרים.

התמוזים של אלתרמן, והמוות הקשור בהם, מזכירים את נבואת יחזקאל המתאר את "הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז" (פרק ח פסוק י"ד). התמוז הוא אל חשוב בשׁוּמֵר של המזרח הקדום – בבל שבין הפרת והחידקל – אחת מהעתיקות בתרבויות העולם. מיתוס התמוז התגלגל בשמות נוספים, שהבולטים בהם הם אָדוֹנִיס או גִלְגָמֶש. הפולחן של תמוז המת עורר את תשומת ליבם של רבים, בהם משוררים עבריים שקדמו לאלתרמן. הבולט ביניהם הוא שאול טשרניחובסקי בשירו "מוֹת הַתַּמּוּז" משנת 1909, שבעקבות הנביא יחזקאל קושר בפתחו בין בְּנוֹת צִיּוֹן לַתַּמּוּז, וקורא להן: צְאֶינָה וּבְכֶינָה… לַתַּמּוּז הַבָּהִיר, לַתַּמּוּז כִּי מֵת!

יחזקאל מתנבא בבבל: בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר (פרק א פסוק ג). שם אכן רווח פולחן התמוז. זוהי עבודת האלילים שמפניה מזהיר כל כך הנביא את גולי הבית הראשון, ואשר האל, בחמתו על כך, מאיים בשלה על עמו בנקמה ללא רחמים.

אלתרמן עסק בתמוז באותן שנים. בספרו "כוכבים בחוץ" שיצא לאור שנים אחדות לאחר מכן הוא הקדיש לו שיר – "תמוז" – המתאר את החודש תמוז, הוא הקיץ היבש של ארץ ישראל. בין תיאורי הקיץ מופיע לפתע פרח חורפי: "לָכֵן כֹּה אַדְמָה עַל דַּרְכִּי הָרַקֶּפֶת". לדעת זיוה שמיר זוהי פנייה אל תמוז השׁוּמֵרי: "מותו ותחייתו של האל הצעיר, שבמקום שבו ניגר דמו עלתה וצמחה כלנית (או שושנה, יקינתון ועוד) מסמלים את מות השדות ותחייתם בשנה שלאחריה" (זיוה שמיר, עוד חוזר הניגון: שירת אלתרמן בראי המודרניזם, ת"א תשמ"ט, עמ' 121). החורף והאביב הם בשירת אלתרמן התשובה לחומו של הקיץ.

העדות המשמעותית לעניינו הרב של אלתרמן בפולחן התמוז היא בדברים שכתב מאוחר יותר, במהלך עבודתו על יצירה גדולה שלא הספיק לפרסם בחייו. לאחר מותו נמצא בביתו מחזה שהוא החל בכתיבתו אך לא סיימו, ושמו "ימי אוּר האחרונים". במחזה הזה הוא ביקש לעסוק במשמעויות העל-זמניות של סיפור גלגמש ושל מאבקם של בני שׁוּמֵר העתיקה לכונן תרבות שתגבר על איתני הטבע.

דבורה גילולה הוציאה לאור את חלקי המחזה שנכתבו, ובמבוא שהקדימה לו הביאה בין השאר ציטוטים מתוך מחברות ההכנה שנמצאו לצד כתב היד עצמו. במחברות אלה ריכז אלתרמן את חומרי העבודה על המחזה, ואפיין גם את עמדותיו כלפי כתיבת המחזה ורשם הגיגים שעלו בו במהלך העבודה.

כך הוא סיכם במחברת את שקרא על אודות פולחן התמוז: "כל שנה, שעה שהשטפונות היו מאיימים להחזיר את העולם לתוהו, היה צריך שהאלים יערכו שוב את המלחמה שבה נכבש העולם" (נתן אלתרמן, ימי אור האחרונים (מחברות אלתרמן, ו), תל אביב תש"ן, עמ' 20). פולחן התמוז היה מבוסס על המלחמה בנהרות העולים על גדותיהם, כדי להציל את העולם מפני השטפונות השנתיים. ולא בכדי התפתח פולחן זה דווקא בשוּמר. גילולה מוסרת שבתחילת המחברת הראשונה אלתרמן "רשם לפניו שכל תרבות ארם נהריים עמדה בסימן מלחמה באיתני הטבע, בעיקר בשטפונות של הנהרות, וכי היה צורך בפעלתנות רבה ומאורגנת היטב על ידי המדינה כדי לשרוד" (שם, עמ' 11).

לא לחינם נדרש אלתרמן להמחזת המיתוסים הללו של החברה השוּמרית העתיקה, שכן הוא ראה בה אבן פינה לתרבות העולמית: "כמה אקטואלי ויסודי הנושא הזה; אתה נתקל בו כמעט בכל תוספת שבועית של עיתון בעולם, בכל מאמר עיוני על זמננו… פשוט סיפורה הראשון של האנושות, שהוא סיפור התמיד שלה" (שם, עמ' 46).  מיתוס מלחמותיו של תמוז הוא אפוא בעיני אלתרמן נושא מהותי ויום-יומי, הנוכח בממדים רבים של חיינו.

כאן נשוב אל הנביא יחזקאל היושב על נהר כבר בבבל, מקומה של שׁוּמֵר. לאחר הפתיחה ממקד הספר יותר את מיקומו של הנביא על הנהר: וָאָבוֹא אֶל הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל נְהַר כְּבָר (פרק ג פסוק ט"ו). תל אביב זו – ישוב הגולים העברי שעל גדת נהרות בבל שעליו מדווח לנו הנביא יחזקאל, היא המקור לשמה של תל אביב הארץ ישראלית, העיר העברית הראשונה שחגגה חצי יובל לייסודה בשנה שבה כתב עליה אלתרמן את שירו.

נשוב אל שירנו "דצמבר", שבו מזמין אלתרמן את הקורא עֲלֵה וְשׁוּט וְהִסְתַּכֵּל עַד מַה יָּפָה הִיא הַתֵּבֵל לאחר שהַגֶּשֶׁם זֶה-עַתָּה נִפְסַק. אכן, מדיווחים שוטפים בעיתונות התקופה עולה כי ה-18 בדצמבר 1934 הגיע כמה ימים לאחר פרק של מזג אוויר סוער שפקד את תל אביב. ירדו בו בסך הכל כ-200 מילימטר גשם תוך כשבוע אחד במחצית הראשונה של אותו דצמבר, והם שגרמו להצפות הענק ברחובות העיר ולפינוי של שכונות מגורים באזורים הנמוכים של העיר, כמתואר בבית השני של השיר.

"הארץ", 6 בדצמבר, 1934. לחצו על הכותרת לכתבה המלאה

בבית הרביעי ממקם אלתרמן את ההצפות בהקשר המיתולוגי שלהן. הוא קושר בין הפחד הקמאי מאיתני הטבע של ההצפות בתל אביב הארץ ישראלית של זמנו, לפחד המיתולוגי מהנהרות העולים על גדותיהם בתל אביב העתיקה שבשׁוּמר. שם נלחם בהם התמוז את מלחמותיו העקובות מדם, ונופל חלל בכל שנה בקיץ כדי לקום שוב לתחייה בזכות גשמי החורף.

הצפות בתל אביב בשנות ה-40. אוסף פוטו שוורץ, ביתמונה

נתן אלתרמן, שהחשיב את מטענם ההיסטורי של סיפורי תמוז השׁוּמֵריים, לא יכול היה להיוותר אדיש לזיקה רבת הרבדים הזו. המעברים המהירים הללו בין ישן וחדש, קרוב ורחוק, קל וכבד, נראים לי הולמים את שירת אלתרמן על עומקה ועל עושרה התרבותי מבית ומחוץ.

השיר סוקר את השפעת החורף על עונות השנה האחרות. הוא פותח עם רוּחַ סְתָו שהוא מביא איתו, וחותם בשתי עונות השנה האחרות. חודש דצמבר הוא המביא עמו כֹּחוֹת גְּנוּזִים חורפיים לַהֲרוּגֵי הַתַּמּוּזִים. ולא רק כשלעצמו הוא נוסך כוח, אלא גם את האביב מביא החורף עמו כמענה לקיץ, ולכן הוא גם יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב מְעַט אָבִיב לְתֵל-אָבִיב.

 

כתבות נוספות

"ליל חניה": נתן אלתרמן חוזר אל ימי שירותו במלחמת השחרור

"שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ": הסיפור מאחורי "שיר משמר" שכתב אלתרמן לבתו תרצה אתר

 

שירה | האם, הבת ורוח הקודש

שירים מאת לאה פילובסקי, ריקי דסקל ודן אלבו

רונית ברנגה, מלכודת, מיצב קיר מתוך התערוכה "מימוזה ביישנית", 2017

.

לאה פילובסקי

עשו מעשה כי הנה ימים באים ולא נותרו מקוננות

כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵנוּ בָּא בְּאַרְמוֹנוֹתֵינוּ לְהַכְרִית נָשִׁים מֵרְחוֹבוֹת נָשִׁים מִצְּרִיפִים מָטִים לִנְפֹּל נָשִׁים מֵאֲחֻזּוֹת נָשִׁים מִנֶּגֶב נָשִׁים מִצָּפוֹן נָשִׁים מִיָּם נָשִׁים מִקֶּדֶם נָשִׁים בַּבַּיִת נָשִׁים בָּעֲבוֹדָה נָשִׁים בַּמִּטְבָּח נָשִׁים בַּמִּטָּה הַזּוּגִית נָשִׁים בַּעֲלִיַּת הַגַּג נָשִׁים בַּחֻרְשָׁה נָשִׁים בַּכְּנִיסָה לַבִּנְיָן נָשִׁים בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי נָשִׁים שֶׁהַשֵּׂיבָה זָרְקָה בִּשְׂעָרָן נָשִׁים שֶׁהָיוּ מֻכָּרוֹת לָרְוָחָה נָשִׁים שֶׁלִּמְּדוּ בְּחוּגִים לְמִגְדָּר נָשִׁים בַּמַּיִם נָשִׁים בָּאֵשׁ נָשִׁים בַּחֶרֶב נָשִׁים בַּחַיָּה נָשִׁים בָּרָעָב נָשִׁים בַּצָּמָא נָשִׁים בָּרַעַשׁ נָשִׁים בַּמַּגֵּפָה נָשִׁים בַּחֶנֶק נָשִׁים בַּסְּקִילָה וְכָל אֵלֶּה מַעֲשֵׂי יְדֵי אָדָם וְאֵין תְּשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה כִּי לֹא נוֹפְלִים הַנְּבָלִים כְּדֹמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה רַק אֶת גּוּפוֹת נְשׁוֹתֵיהֶם הֵם מַפִּילִים וְעַד יְשַׁלַּח בָּם אֵל עֶלְיוֹן חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים – בּוֹאוּ נִתְּנֵם בְּבֵית הָאֲסוּרִים מְלוֹן אוֹרְחִים קְבוּעִים.

 

מי באש

הַשְּׂרֵפָה שֶׁהִשְׁתּוֹלְלָה, שֶׁהִסְתּוֹלְלָה בְּרוֹמֵמָה, בַּאֲחֻזָּה, בְּמֶרְכַּז חוֹרֵב, בְּרָמוֹת סַפִּיר,
בְּרָמַת גּוֹלְדָּה, בְּרָמַת אֶשְׁכּוֹל, בְּרָמַת חֵן, בְּרָמַת אַלְמוֹגִי, בְּרָמַת בֶּן־גּוּרְיוֹן, בְּדֶנְיָה,
בְּבֵּגִין, בְּהוֹד הַכַּרְמֶל, בִּנְאוֹת פֶּרֶס, בַּטֶּכְנִיּוֹן, בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה, כְּבָר כָּבְתָה. הָאֲנָשִׁים חָזְרוּ
מִזְּמַן לְבָתֵּיהֶם, כְּלוֹמַר, לְבַד מֵאֵלֶּה שֶׁבָּתֵּיהֶם אֻכְּלוּ בָּאֵשׁ.
לְבַד מֵהַכְּתָמִים הַשְּׁחֹרִים בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ שָׁבָה הַשַּׁלְוָה לָעִיר. רַק אִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶל נָכוֹן
מִי הִצִּית אֶת כָּל זֶה, כְּלוֹמַר, לְבַד מֵאֵלֶּה שֶׁיּוֹדְעִים לָבֶטַח:
הָעֲרָבִים. כָּל הָעֲרָבִים. כָּל הָעֲרָבִים כֻּלָּם
הִצִּיתוּ אֶת חֵיפָה, קוֹבְעִים, מִתְלַהֲטִים, מִתְלַהֲבִים
הַלָּלוּ בְּאֵשׁ תָּמִיד שֶׁל שִׂנְאָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַנְמִיךְ לִפְנֵי שֶׁתְּכַלֶּה פֹּה אֶת כֻּלָּנוּ.

 

ולב נמס ופיק ברכיים וחלחלה בכל מותניים

רַק מִלִּים יֵשׁ לִי. רַק צְעָקָה.

לֹא עָמַדְתִּי עַל הַדָּם. וַדַּאי לֹא שָׁפַכְתִּי דָּם.

וְגַם בִּי הַחֶרְפָּה דָּבְקָה.

 

גְּרוֹנִי נִשְׁנָק. מַהִי הַמּוּעָקָה

שֶׁלִּי לְעֻמַּת רְמִיסַת חַיֵּי אָדָם?

רַק מִלִּים יֵשׁ לִי. רַק צְעָקָה

 

מוּל אֵם מְיֹאֶשֶׁת עִם תִּינוֹקָהּ

מוּל קוֹל הַחֶמְלָה שֶׁשּׁוּב נָדַם

וְגַם בִּי הַחֶרְפָּה דָּבְקָה.

 

הַכֹּל בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה

הַכֹּל מִסְתַּתְּרִים תַּחַת תִּפְאֶרֶת הוֹדָם.

רַק מִלִּים יֵשׁ לִי. רַק צְעָקָה

וְגַם בִּי הַחֶרְפָּה דָּבְקָה.

 

לאה פילובסקי, ילידת ירושלים, 1970. כיום מתגוררת בקריית חיים. משוררת ועוסקת בהוראה מתקנת. שיריה התפרסמו בכתבי עת ובמוספי ספרות מאז 1992. פרסמה שלושה ספרי שירה והגות פואטית: "אמנות זה" (פרדס, 2009), "מקשיב גם לי דווקא עכשיו" (קשב לשירה, 2013) ו"המפתח בכיסו הריק – מסע פואטי בעקבות ט. כרמי" (כרמל, 2018; פרק מתוכו התפרסם בגיליון 16 של המוסך), וזכתה עליהם בכמה פרסים ספרותיים.

 

.

ריקי דסקל

ילדה ושמה סנונית

כְּלַהֲקַת סִימָנֵי חֵץ הֲפוּכִים

פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ שֶׁל הַיַּלְדָּה

סְנוּנִית

כְּצִפּוֹרִים שְׁחֹרוֹת לְתוֹךְ אֹפֶק

מַחְבֶּרֶת הַחֶשְׁבּוֹן שֶׁשָּׁמְרָה

שָׁנִים בַּשִּׁדָּה לְיַד רֹאשָׁהּ.

 

סְנוּנִית הִגִּיעָה מִן הַמָּקוֹם בּוֹ כֻּלָּנוּ

וְהָלְכָה אֶל הַמָּקוֹם בּוֹ כֻּלָּנוּ

לֹא אָצָה לָהּ הַדֶּרֶךְ

מִן הַמַּדְרֵגָה אֶל מַעֲבַר הַחֲצִיָּה

נִגְרֶרֶת בֵּין שָׁחֹר לְלָבָן

גּוּפָהּ מַכְבֵּשׁ

גּוּפָהּ אֲסִיר שַׁלְשֶׁלֶת

בָּרֹאשׁ הִיא יוֹדַעַת מָה זֶה יָפֶה

בָּרֹאשׁ הִיא יוֹדַעַת מָה זֶה טוֹב

בָּרֹאשׁ הִיא יוֹדַעַת שֶׁהַגּוּף

הוּא גּוּפָהּ

שׁוֹקֵעַ לְאִטּוֹ לְתוֹךְ חוֹל

כְּמוֹ צַב עֲנָקִים

כְּמוֹ יַבָּשָׁה אֲבוּדָה

מִתְכַּסֶּה בַּנְּשִׁיָּה

 

הָיֹה הָיְתָה יַלְדָּה

סְנוּנִית שְׁמָהּ

 

היא מנשקת את הפצע העתיק

לדינה קטן בן־ציון ולמילוסווה פאבלוביץ'

הִיא מְנַשֶּׁקֶת אֶת הַפֶּצַע הָעַתִּיק

אֲנִי קוֹרֵאת אֶת עֵינֶיהָ כְּמוֹ

הַפִּיתְיָה אֶת כְּבֵד הַנֶּשֶׁר

וְרוֹאָה אֶת נְקֻדַּת הַשֶּׁבֶר

 

הִיא עֲגֻלָּה כְּעַיִן, חֲלָקָה כְּמַרְפֵּק

וּבוֹלֶטֶת רַק מְעַט מֵעַל הַבָּשָׂר

הִיא נִמְצֵאת בְּקוֹאוֹרְדִּינָטַת

הָאֵם, הַבַּת וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ.

 

הִיא מְנַשֶּׁקֶת אֶת הַפֶּצַע הָעַתִּיק

אֶת הַשֶּׁבֶר הַפָּתוּחַ.

 

בְּגִלְגּוּל קוֹדֵם הָיִינוּ מַשְׁלִיכוֹת כַּדּוּרוֹנֵי שֶׁלֶג

בַּחֲצַר הַמִּנְזָר

אוֹחֲזוֹת כְּפָפָה אֲדֻמָּה לִכְפָפָה אֲדֻמָּה.

 

אֲחוֹתִי שׁוֹמֶרֶת עָלַי לֹא

כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ עַל קַיִן הָרַע.

 

אֲנִי אוֹמֶרֶת גִּלְגּוּל וּכְמוֹ גַּלְגַּל הַדּוֹלֶה מַיִם

מִן הַבְּאֵר, עוֹלִים בִּי גַּעְגּוּעִים

לְמָה שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה וְהִיא

מְנַשֶּׁקֶת וּמְנַשֶּׁקֶת אֶת הַפֶּצַע הָעַתִּיק

הַפָּתוּחַ כְּקֻפְסַת חִסָּכוֹן לִכְאֵבֵי הָעוֹלָם

שׁוֹלַחַת יָד לְנַשֵּׁק אֶת הַדָּם הַזּוֹלֵג

אֲלָפִים שֶׁל שָׁנִים

אֶת הַזְּרוֹעוֹת הַפְּשׁוּטוֹת לַצְּדָדִים

מִן הַקִּבֹּרֶת וְעַד לַמַּסְמֵר הַנָּעוּץ בְּמֶרְכַּז הַכַּף.

 

הִיא מְנַשֶּׁקֶת אֶת הַפֶּצַע הָעַתִּיק שׁוֹאֶבֶת כּוֹחַ

הַוִּיָה דּוֹלוֹרוֹזָה הוּא מַסְלוּל הָאַהֲבָה

הַמְּנַסֶּה לְרַפֵּא אֶת נְקֻדַּת הַשֶּׁבֶר.

 

עִם חוּטֵי הַחֹם שֶׁלָּהּ וְעֵינֵי הַסְּתָו הַקּוֹדֵר שֶׁלִּי

מָרִיָּה וּמָארִי־יָּה אֲחָיוֹת

כִּשְׁתֵּי פַּקְעוֹת צֶמֶר לְתוֹךְ מַסְרֵגָה אַחַת.

 

לָלֶכֶת לִשְׂפַת הַנָּהָר, לְדַמְיֵן אֵיךְ יִהְיֶה לִשְׁכַּב

מְכֻסּוֹת בִּשְׂמִיכָה שֶׁל מַיִם.

 

עַכְשָׁו הִיא מְנַשֶּׁקֶת אֶת הַפֶּצַע הָעַתִּיק

יוֹדַעַת שֶׁלֹּא בֶּאֱמֶת קַר לוֹ בַּחֹרֶף אַךְ

נְקֻדַּת הַשֶּׁבֶר מַעֲמִיקָה לְתוֹךְ הַבָּשָׂר

כְּאִלּוּ כֵּן.

 

קוּרִים שֶׁל אוֹר שֶׁלּוּלְיָנֵי קִרְקָס נוֹדֵד

רוֹקְדִים עֲלֵיהֶם עוֹבְרִים מֵעַיִן לְעַיִן

רוֹקְדִים עִם פֵיוֹת הַדְּמָעוֹת הַשְּׁקוּפוֹת

וְשָׁרִים מָרִיָּה וּמָארִי־יָּה לָנֶצַח.

 

הִיא מְנַשֶּׁקֶת אֶת הַפֶּצַע הַפָּתוּחַ

קוֹלָהּ שַׁלֶּכֶת נִדְרֶסֶת

כְּקוֹל נָשִׁים לִפְנֵי צֹהַר מְסֹרָג

בְּתָא וִדּוּיִים אָפֵל.

 

ריקי דסקל, משוררת ושחקנית, פרסמה עד כה שישה ספרי שירה. לאחרונה יצא בסרביה הספר "חדר משותף", מבחר דו־לשוני, בסרבית ובעברית, משיריהן של דינה קטן בן־ציון, ריקי דסקל והמשוררת הסרבית מילוסווה פאבלוביץ'. משתתפת לצד הזמרת נגה אשד במופע "עוברות אורח" בתיאטרון אלפא. הספד שכתבה למשוררת גבריאלה אלישע ז"ל התפרסם בגיליון 46 של המוסך. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון 52 של המוסך.

 

.

דן אלבו

מובנו הטהור של השקט

בִּהְיוֹתִי בְּדִירַת עֲרַאי זְנוּחָה בָּרֹבַע הַלָּטִינִי שָׁבוּי

בְּנִסְיוֹנוֹת חוֹזְרִים וְנִשְׁנִים

לְנַסֵּחַ מֵחָדָשׁ שְׁאֵלוֹת נוֹקְבוֹת לִתְשׁוּבוֹת

שֶׁאִבְּדוּ מִזְּמַן אֶת מוּבָנָן

נִגְלָה לִי מוּבָנוֹ הַטָּהוֹר שֶׁל הַשֶּׁקֶט,

בְּאֶמְצַע בְּדִידוּת כְּסוּפַת יָרֵחַ, שָׁמַעְתִּי

צְלִיל אַבּוּב מְיַבֵּב כִּצְעָקַת יוֹלֶדֶת

הַפּוֹנָה הַיְשֵׁר אֶל לֹעַ הַחַיִּים,

בְּפַאֲתֵי הַחֶדֶר בָּרֶקַע

צְלִילֵי הַלָּאוּטוֹת חִלּוּ אֶת נִגּוּן הַכִּנּוֹרוֹת

וּבְתוֹךְ אִי הַדִּבּוּר

בְּאֶמְצַע אוֹתָן שְׁאֵלוֹת שֶׁאֵינָן מַמְתִּינוֹת עוֹד

לְאִישׁ מִלְּבַדְּךָ

וּשְׁאֵלוֹת שֶׁאֵינְךָ מֵעֵז כְּבָר לִשְׁאֹל

שָׁמַעְתִּי אֶת אִי הַוַּדָּאוּת

מִתְעַגֶּלֶת סְבִיב חַיַּי

בֵּין גוּפוֹת מֵתִים שֶׁעוֹדָם חַיִּים

וְחַיִּים שֶׁמֵּתוּ וְכָל הַמֵּתִים שֶׁעוֹד יָמוּתוּ

שָׁמַעְתִּי אֵיךְ חַיַּי מִסְתַּיְּפִים בְּלוּלָאַת צְלִילִים

שֶׁל תְּפִלָּה מֻכֶּרֶת

כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי וּשְׁבוּעֵי וַחֲרָמֵי וְקוֹנָמֵי וְקִנּוּסֵי וְכִנּוּיֵי,

דְּאִנְדַּרְנָא וּדְאִשְׂתַּבַּעְנָה וּדְאַחֲרִימְנָא וּדְאָסַרְנָא עַל נַפְשָׁתָנָא…

וְאוֹתָן מִלִּים סוֹבְבוֹת הָיוּ סְבִיבִי וּבְתוֹךְ תּוֹכִי

וְלִשְׁנִיָּה

עֵת חָפַנְתִּי בְּכַפּוֹת יָדַי אֶת מַעֲקֵה הַגְּזוּזְטְרָה שֶׁל הַחֶדֶר

הָלֹךְ הָלְכוּ מִמֶּנִּי

הָלְאָה מִשָּׁם

הָלְאָה

וְגָוְעוּ אַט אַט כְּאוֹר יוֹם בְּסֹב הַשֶּׁמֶשׁ.

 

בְּלִי שִׁגְעוֹן הַשִּׂמְחָה

אָמַרְתְּ,

גַּם פַּרְפָּרִים

לֹא יַבְחִינוּ בְּקִיּוּמֵנוּ

 

דן אלבו הוא משורר וחוקר תרבות. ייסד וערך את כתב העת "שלם" בתחילת שנות התשעים עם המשוררת גבריאלה אלישע. פרסם עד כה שבעה ספרי שירה. ערך את האנתולוגיה הביוגרפית "שירת מרים" על שירת מירי בן־שמחון, והשתתף כתסריטאי בהפקת סרט תיעודי על חייה, עם הבמאים אלדד בוגנים וישראל וינקלר. שיריו תורגמו לאנגלית, ספרדית, צרפתית, רומנית ויפנית. תרגם מסות של רולאן בארת וכן שירים ונובלות מצרפתית לעברית. שירים פרי עטו הופיעו בגיליון 13 של המוסך.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת דעאל רודריגז גארסיה, נעמי חשמונאי ובעז טרסי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן