מסה | היכן טמונה הטרגדיה ב"אדיפוס המלך"?

"החטא מתחיל מהכניעה לגורל הברברי באופן פחדני ביותר, כניעת הרוח וחולשת האמונה בסדר האנושי המוסרי." רשימה שכתבה מאיה בז'רנו בשנת 1979 ב"פרפרי החול", יומניה הפואטיים

אפרת פלג, ללא כותרת, הדפס ציאנוטייפ וזכוכית, 29X21 ס"מ, 2019

.

"אדיפוס המלך" לסופוקלס ואפשרות הטרגדיה

מאת מאיה בז'רנו

 

3 באוגוסט 1979

בקריאה חוזרת של המחזה היווני הגדול, בעקבות מסתו הנודעת של פרויד והמונח המהפכני שטבע, "תסביך אדיפוס", המתייחס למשיכה הארוטית העזה והסמויה חליפות המפעמת בבן כלפי אימו, ולנוכח הטאבו המוסרי על עבירה זו, עולות בי תהיות על מהות הטרגדיה. מלבד עניין היצר העמוק הגדול הזה, שמשנה גורלות ודוחף למעשים נוראים, עולה שאלה עקרונית גדולה אחרת, שאותה אני רוצה לפתח במאמר זה. מהו פשר הזעזוע, הרבה מעבר לעצם הזעזוע שבקיום יחסי מין עם אישה נוכרייה שהתגלתה אחרי כן כאמו יולדתו של אדיפוס? מהו באמת החטא הגדול והכאב העמוק שמטלטל את אדיפוס, הגיבור הטרגי הגדול של המחזה, גיבור שהוא קודם כול אדם, כמו שמציין ז'אן קוקטו במחזהו התביים.

לאדיפוס יש למעשה שני זוגות הורים, ונראה שההתייחסות להוריו המדומים שולית וזניחה מבחינת העלילה במחזהו של סופוקלס, ובעצם היא חשובה מאוד להמשך מעשיו וגורלו של הגיבור הטרגי.

הזוג הראשון שמטפל באדיפוס הנער והמתבגר הם הוריו המאמצים, הוריו המדומים. הם שגידלו אותו והועמדו הן בעיניו והן מבחינה חברתית כהוריו, והוגדרו כך באופן גלוי ומוכר בציבור. הציבור הזה מצוי בטריטוריה אתית שונה ומרוחקת מהציבור היווני שאליו עתיד הגיבור להגיע לאחר נדודיו. כלומר יש לפנינו שתי סביבות בעלות נתוני יחסים שונים לחלוטין. הוריו מולידיו של אדיפוס הם יוקסטה ובעלה לאיוס, מלך תביי. הם חיים בעיר אחרת, והם ההורים הביולוגיים שלו ותו לא. כלומר אין בינם ובין אדיפוס כל יחס מוסרי מוכר ומחייב. כאן כבר טמון החטא, וזרע הטרגדיה נזרע בזרות הזו.

הוריו המדומים של אדיפוס, המאמצים, הם למעשה הורים אמיתיים מבחינת הסמכות המוסרית, מבחינת הנחלת הערכים והחינוך לילד ולנער שגידלו בביתם כבנם לכל דבר. המחזה אמנם לא עוסק במה שהתרחש בין אדיפוס להוריו המאמצים; המחזה מטפל במה שקורה מרגע ההיוודעות של הגיבור לזהותו האמיתית. אדיפוס ברח מפני הוריו המאמצים לאחר ששמע כי הוא עתיד לעשות מעשים נוראים ביחס להוריו, כלומר מבחינת החברה שבה חי הוא איש נאור ומוסרי בתכלית, המציית לסדר הערכי. החלטתו לברוח מהם מובנת וסבירה עד מאוד. גילוי העריות הוא נורא ביותר כשהוא נעשה לא מתוך זרות ואי־ידיעה כי אם להפך: בן השוכב עם אמו והורג את אביו כשהם ניצבים מולו בזהות מלאה – זהו מצב נורא, ללא נשוא, מעוות וקשה מאשר הסיפור כפי שהתרחש בטרגדיה של סופוקלס. ובכל זאת הטרגדיה היא טרגדיה אמיתית, והגיבור עוקר את עיניו לאחר שנודע לו מי הוא באמת (הדבר דומה בעיניי למי שגילה פתאום כי הוא יהודי, ואבוי – הוא לא ידע וחי בחטא עד כה).

החטא ברמה ראשונה הוא שבירת טאבו מבחינת הטבע הביולוגי. כמו שגיאה גנטית: התוצאה, פרי הבטן, אינה יכולה להתחבר עם גורמיה, מולידיה. יש בזה שיבוש אסתטי, צורני. בחברות רבות גילוי עריות אינו נחשב חטא נוראי, למשל במצרים העתיקה. אולם החברה הנאורה שבה שולט אדיפוס רואה בזה תועבה. אדיפוס למעשה שוכב עם אישה זרה לו לחלוטין, והורג איש זר לו לחלוטין. נניח לרגע מצב דמיוני שבו בן מאומץ מגלה את עובדת היותו מאומץ לאחר שנים של קיום במחיצת הוריו המאמצים בתפיסתם כהוריו לכל דבר. האם מרגע זה הוא רשאי לבעול את אימו המאמצת, כלומר להטיל ביניהם אותו מרחק של זרות שמתיר לו קשר מיני איתה? זו הרי תועבה גדולה יותר ממה שעשה אדיפוס. אבל אדיפוס נשפט לחומרה בגלל הקשר הביולוגי הגורלי בינו לבין אשתו – אימו, ובינו לבין קורבנו – אביו.

חוסר יכולתו של אדם להינתק מהמגבלות הפיזיות שלו, מהגופני־הביולוגי שבעצם קיומו כיצור חי, כבילותו לגשמי, לפיזי, המגדיר אותו, אי־היכולת להינתק מזה לקיום רוחני נעלה, לייעוד הנפשי המיוחד שלו – זוהי למעשה אחת העילות העיקריות לטרגדיה של בני האדם באשר הם. המוצא שלנו קשור אלינו לנצח והוא שחורץ את גורל חיינו וזהותנו בחברה. כל מערכת הערכים שאדיפוס ודאי גדל לאורה בבית הוריו המאמצים מתמוטטת באחת, כל זה טפל מול המעשה האחד של הריגת אביו ובעילת אימו. את זה אי אפשר למחוק ואי־הידיעה אינה פוטרת מעונש. ההגדרה של אב ואם נשארת ביולוגית בלבד, ללא שום ערך מוסף אחר כגון חינוך, קשר רגשי, גידול וטיפול מסור, דאגה ועוד ועוד. שום דבר. רק הדם קובע. וגם כיום, כעבור יותר מאלפיים שנה, ממשיכים בני אדם לחפש את מוצאם הביולוגי ולטפח את קשר הדם. אפשרות דמיונית שלפיה אדיפוס לא יגלה לעולם שאשתו היא יולדתו והאיש שהרג בכניסה לעיר הוא מולידו (ובכוונה לא אמרתי כאן אימו ואביו, כי את אלו הוא השאיר מאחוריו בעיר ילדותו שבה גדל והתבגר) מבטלת את אפשרות הטרגדיה, כי במקום שיש אי־ידיעה ושגגה והיוודעות לאמת – שם תימצא או יכולה להימצא הטרגדיה.

אז היכן היא באמת הטרגדיה? אני מנסה להבין אותה כאישה מודרנית בת המאה ה־21. כבר אמרתי שהנשמה נאלצת ללכת בעקבות הגוף כשפחה חרופה, וגורלה נחרץ בהתאם. הטרגדיה נעוצה לדעתי בחוסר האמון הגדול שגילה מולידו של אדיפוס ביכולתו להטיל מרות ומשמעת וסמכות נאורה של בית הורים על ילדו הקטן, כנגד הגורל האיום שהתבשר לו, היינו שילדו יהרוג אותו וישכב עם אשתו, כלומר עם אימו. הטרגדיה נעוצה בפחד מפני התממשותו של הגורל, בכניעה בפני הלך מחשבה שפל, במקום להיאבק בו ולהשאיר את בנו בחסותו, לגדל אותו כבנו ובכך למנוע את המעשה הטרגי הנורא; במקום להאמין במוסרי ובכוחו המגביל העוצר, בכוח רוחני ובניצחון האידאלים האנושיים הנעלים. כאן לדעתי תמצית הטרגיות.

אבל אדיפוס נשאר אדם, צלמו האנושי לא הושחת, ובהענישו את עצמו בעקירת עיניו הוא מתגדל בעיני החברה, בעיני בני אדם ואלים. הפגיעה בגוף, בראייה כסמל למקור החטא, במשמעותה המסרסת, קרי העיוורון ואי־הידיעה – זוהי התעלות הרוח מעבר למגבלות משכנה הגופני, שהן שגרמו לטעות הטרגית.

אני מתארת לי את האיש המודרני מול מצב אפשרי כזה. אולי יבחר בהתאבדות, אולי בהחלפת זהות חיצונית, ואולי אפילו בפשרה מוזרה כמעבר למקום רחוק. אבל לא באקט של הענשה עצמית כמו שעשה אדיפוס, הכאבה קיצונית, סירוס עצמי והישארות בחיים. זה נשגב. העידן שלנו איננו נשגב. אין בו מחוות כאלה.

נחזור להוריו מולידיו של אדיפוס: החטא מתחיל מהכניעה לגורל הברברי באופן פחדני ביותר, כניעת הרוח וחולשת האמונה בסדר האנושי המוסרי. הם נוטשים את אדיפוס התינוק ופותחים לו דרך אל מדרון החטא והשגגה שמהם לא יוכל לשוב.

אני תוהה אם יוקסטה האֵם הייתה שותפה בסוד הזה, אִם אכן הסכימה למעשה הרחקתו של בנה מארמון המלוכה. סביר בעיניי שהיא התנגדה נחרצות, ולאיוס האב החרד עשה זאת בלי ידיעתה, ואז התגלע בין המלך למלכה ריב גדול, ושנאה עצומה התלקחה, שנאה ופירוד שמסבירים את המהירות שבה נישאה לאיש הזר שהגיע לעירה עם התאלמנותה הפתאומית. אדיפוס הבן סוגר למעשה מעגל, ודווקא בנישואיו ליוקסטה ובהולדת ילדים איתה הוא גואל את אותה, לכאורה. מאחר שגורלו של אדיפוס נחרץ לדעת – לא לחיות באושר שאנן בבלי דעת אלא ההפך הגמור – הוא עתיד להתעלות על הוריו, להתעלות ולזכך את עצמו מהטומאה, כנגד חולשת הדעת של לאיוס, כנגד הפקרתו לזרות ולחיים כוזבים שהסתירו את האמת, שיצרו את הסוד. "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" (ירמיה כא 29, וכן יחזקאל יח 2). הפסוק המקראי הזה מתאים לי כאן מאוד.

סימן נוסף לגדלותו ואצילותו של אדיפוס הוא העובדה שהשאיר בחיים את שתי בנותיו־אחיותיו, אנטיגונה ואיסמנה. כלומר את נטל האימה, את האשמה, את נוראות המעשה הטרגי, הוא לוקח על עצמו, כמעט הייתי אומרת ישו יווני כזה שנוטל עליו את ייסורי העולם. אנטיגונה ואיסמנה, הפרי והעדות החיה של חטאו של אדיפוס, זוכות באהבתו בלבד. זו עוד גדלות רוח שמעלה את אדיפוס מעל מדרגת הוריו מולידיו.

מדוע נקרא תסביך המשיכה הארוטית של בן לאמו בשמו של אדיפוס? פרויד העדיף לכנות את ממצאי מחקריו של התסביך הזה בשם מן מיתולוגי יווני אף על פי שאדיפוס, לפי המסופר במחזה, שכב עם אמו יולדתו והרג את אביו מולידו מתוך נסיבות מקריות לכאורה, ולא מיניות־רומנטית, כלומר לא היה פה סיפור אהבה של איש צעיר לאשה נשואה, כגון מה שמוצאים תדיר במיני מלודרמות בנות זמננו. ובכל זאת זהו דגם יסוד מדויק. הטרגדיה היוונית אינה דרמה פסיכולוגית. בעולם המודרני החילוני הדברים מנותחים ומוסברים מתוך מבנה אישיותי של אדם, כלומר הסובייקט הוא מקור הכול, ואילו בטרגדיה היוונית ובעולמה – ההפך: הכול מתחיל ויוצא מלמעלה, מעולם של אלים וגורל טמיר, ומה שקורה לאדם הפרטי איננו פרי אישיותו, ורצונותיו אינם קובעים דבר, אלא הם לכל היותר הכרעה ובחירה בין מספר אפשרויות מוגבל. האדם הטרגי יכול רק להגיב למשהו גדול וחזק ממנו, זה כל מרווח הפעולה שניתן לו.

הניסיון שלי כאן במאמרי הקטן לקרב בין עולם קדום קלאסי לבין קריטריונים של מציאות מודרנית רחוקה בזמן הוא אולי מופרך, אבל מאתגר ומגרה, כי אדיפוס ומה שנפל בגורלו קרובים ומרגשים כל כך, הוא דמות חיה ועמוקה בהחלט, לא סמן שטוח של מקרה בלבד.

התסביך האדיפלי מתחיל להיות משמעותי ובעל עניין דרמטי כשהבן יוצא למרחקים, לא בהכרח גאוגרפיים. זוהי בעצם ההתבגרות שלו, הפיכתו מילד לגבר. הוא משתנה וחוזר, אמנם כבן – אך כזר. אלמנט הזרות הטמון בבן הקרוב, צירוף מיוחד זה, הוא הוא למעשה עיקר הבעיה האדיפלית. הילד הגדל בבית עם הוריו הוא גבר פוטנציאלי שמאיים מרגע הולדתו על הבעל בלקיחת האם־האישה לעצמו. בדרך כלל ילד שנשאר בבית וגדל בחסות הוריו אינו נעשה "אדיפוס", הוא לא יעבור את מחסום הטאבו הגדול כאדם מוסרי. זה האתגר של חברה ערכית, של הורים כמייצגים, כנושאי ערכים. אבל הסיפור בטרגדיה מגלם את הפוטנציאל הטרגי הגלום בתוך כל משפחה. בהרחקתו של הילד מראש נפתח כאמור הפתח לחטא – כלא החטא, הכרח החטא.

יחס הזרות מתגלם באקט הבעילה וההריגה. בחברה המודרנית הוא יכול למשל להתגלם בהפיכת הבן לעבריין, בהמרת דתו או שינוי דמותו ומנהגיו, בהתרחקות מדרכי הוריו. במחזה הגדול של סופוקלס יש דגם על של זרות טוטאלית שלאחר ההפקרה כאמור, הזרות המסתירה את הקשר הביולוגי – אדיפוס הוא הבן האובד שחזר. הוריו ויתרו על הקשר המחייב הזה, הקשר שעליו צריכים לקום ולהיבנות תרבות ומוסר אנושי נאור. התהום בינו לבינם היא אפשרות הטרגדיה.

 

 

מאיה בז'רנו, משוררת, סופרת ומתרגמת, מתגוררת בתל אביב. ספר שיריה האחרון עד כה, "אקראיים וחפים", ראה אור בשנת 2018, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. זוכת פרס ראש הממשלה (פעמיים), פרס ביאליק ופרס עמיחי. מאמרה זה נכתב בשנת 1979 ב"פרפרי החול" – יומניה הפואטיים, שבהם היא כותבת זיכרונות ורשמים, שירים, הערות על ספרים, סרטים ועוד. קטע אחר מיומניה פורסם בגיליון 41 של המוסך.

 

.

» במדור מסה בגיליון המוסך הקודם: צביה ליטבסקי על "מסע אל הפניקים" מאת שמעון מרמלשטיין

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו