מסה | היכן טמונה הטרגדיה ב"אדיפוס המלך"?

"החטא מתחיל מהכניעה לגורל הברברי באופן פחדני ביותר, כניעת הרוח וחולשת האמונה בסדר האנושי המוסרי." רשימה שכתבה מאיה בז'רנו בשנת 1979 ב"פרפרי החול", יומניה הפואטיים

אפרת פלג, ללא כותרת, הדפס ציאנוטייפ וזכוכית, 29X21 ס"מ, 2019

.

"אדיפוס המלך" לסופוקלס ואפשרות הטרגדיה

מאת מאיה בז'רנו

 

3 באוגוסט 1979

בקריאה חוזרת של המחזה היווני הגדול, בעקבות מסתו הנודעת של פרויד והמונח המהפכני שטבע, "תסביך אדיפוס", המתייחס למשיכה הארוטית העזה והסמויה חליפות המפעמת בבן כלפי אימו, ולנוכח הטאבו המוסרי על עבירה זו, עולות בי תהיות על מהות הטרגדיה. מלבד עניין היצר העמוק הגדול הזה, שמשנה גורלות ודוחף למעשים נוראים, עולה שאלה עקרונית גדולה אחרת, שאותה אני רוצה לפתח במאמר זה. מהו פשר הזעזוע, הרבה מעבר לעצם הזעזוע שבקיום יחסי מין עם אישה נוכרייה שהתגלתה אחרי כן כאמו יולדתו של אדיפוס? מהו באמת החטא הגדול והכאב העמוק שמטלטל את אדיפוס, הגיבור הטרגי הגדול של המחזה, גיבור שהוא קודם כול אדם, כמו שמציין ז'אן קוקטו במחזהו התביים.

לאדיפוס יש למעשה שני זוגות הורים, ונראה שההתייחסות להוריו המדומים שולית וזניחה מבחינת העלילה במחזהו של סופוקלס, ובעצם היא חשובה מאוד להמשך מעשיו וגורלו של הגיבור הטרגי.

הזוג הראשון שמטפל באדיפוס הנער והמתבגר הם הוריו המאמצים, הוריו המדומים. הם שגידלו אותו והועמדו הן בעיניו והן מבחינה חברתית כהוריו, והוגדרו כך באופן גלוי ומוכר בציבור. הציבור הזה מצוי בטריטוריה אתית שונה ומרוחקת מהציבור היווני שאליו עתיד הגיבור להגיע לאחר נדודיו. כלומר יש לפנינו שתי סביבות בעלות נתוני יחסים שונים לחלוטין. הוריו מולידיו של אדיפוס הם יוקסטה ובעלה לאיוס, מלך תביי. הם חיים בעיר אחרת, והם ההורים הביולוגיים שלו ותו לא. כלומר אין בינם ובין אדיפוס כל יחס מוסרי מוכר ומחייב. כאן כבר טמון החטא, וזרע הטרגדיה נזרע בזרות הזו.

הוריו המדומים של אדיפוס, המאמצים, הם למעשה הורים אמיתיים מבחינת הסמכות המוסרית, מבחינת הנחלת הערכים והחינוך לילד ולנער שגידלו בביתם כבנם לכל דבר. המחזה אמנם לא עוסק במה שהתרחש בין אדיפוס להוריו המאמצים; המחזה מטפל במה שקורה מרגע ההיוודעות של הגיבור לזהותו האמיתית. אדיפוס ברח מפני הוריו המאמצים לאחר ששמע כי הוא עתיד לעשות מעשים נוראים ביחס להוריו, כלומר מבחינת החברה שבה חי הוא איש נאור ומוסרי בתכלית, המציית לסדר הערכי. החלטתו לברוח מהם מובנת וסבירה עד מאוד. גילוי העריות הוא נורא ביותר כשהוא נעשה לא מתוך זרות ואי־ידיעה כי אם להפך: בן השוכב עם אמו והורג את אביו כשהם ניצבים מולו בזהות מלאה – זהו מצב נורא, ללא נשוא, מעוות וקשה מאשר הסיפור כפי שהתרחש בטרגדיה של סופוקלס. ובכל זאת הטרגדיה היא טרגדיה אמיתית, והגיבור עוקר את עיניו לאחר שנודע לו מי הוא באמת (הדבר דומה בעיניי למי שגילה פתאום כי הוא יהודי, ואבוי – הוא לא ידע וחי בחטא עד כה).

החטא ברמה ראשונה הוא שבירת טאבו מבחינת הטבע הביולוגי. כמו שגיאה גנטית: התוצאה, פרי הבטן, אינה יכולה להתחבר עם גורמיה, מולידיה. יש בזה שיבוש אסתטי, צורני. בחברות רבות גילוי עריות אינו נחשב חטא נוראי, למשל במצרים העתיקה. אולם החברה הנאורה שבה שולט אדיפוס רואה בזה תועבה. אדיפוס למעשה שוכב עם אישה זרה לו לחלוטין, והורג איש זר לו לחלוטין. נניח לרגע מצב דמיוני שבו בן מאומץ מגלה את עובדת היותו מאומץ לאחר שנים של קיום במחיצת הוריו המאמצים בתפיסתם כהוריו לכל דבר. האם מרגע זה הוא רשאי לבעול את אימו המאמצת, כלומר להטיל ביניהם אותו מרחק של זרות שמתיר לו קשר מיני איתה? זו הרי תועבה גדולה יותר ממה שעשה אדיפוס. אבל אדיפוס נשפט לחומרה בגלל הקשר הביולוגי הגורלי בינו לבין אשתו – אימו, ובינו לבין קורבנו – אביו.

חוסר יכולתו של אדם להינתק מהמגבלות הפיזיות שלו, מהגופני־הביולוגי שבעצם קיומו כיצור חי, כבילותו לגשמי, לפיזי, המגדיר אותו, אי־היכולת להינתק מזה לקיום רוחני נעלה, לייעוד הנפשי המיוחד שלו – זוהי למעשה אחת העילות העיקריות לטרגדיה של בני האדם באשר הם. המוצא שלנו קשור אלינו לנצח והוא שחורץ את גורל חיינו וזהותנו בחברה. כל מערכת הערכים שאדיפוס ודאי גדל לאורה בבית הוריו המאמצים מתמוטטת באחת, כל זה טפל מול המעשה האחד של הריגת אביו ובעילת אימו. את זה אי אפשר למחוק ואי־הידיעה אינה פוטרת מעונש. ההגדרה של אב ואם נשארת ביולוגית בלבד, ללא שום ערך מוסף אחר כגון חינוך, קשר רגשי, גידול וטיפול מסור, דאגה ועוד ועוד. שום דבר. רק הדם קובע. וגם כיום, כעבור יותר מאלפיים שנה, ממשיכים בני אדם לחפש את מוצאם הביולוגי ולטפח את קשר הדם. אפשרות דמיונית שלפיה אדיפוס לא יגלה לעולם שאשתו היא יולדתו והאיש שהרג בכניסה לעיר הוא מולידו (ובכוונה לא אמרתי כאן אימו ואביו, כי את אלו הוא השאיר מאחוריו בעיר ילדותו שבה גדל והתבגר) מבטלת את אפשרות הטרגדיה, כי במקום שיש אי־ידיעה ושגגה והיוודעות לאמת – שם תימצא או יכולה להימצא הטרגדיה.

אז היכן היא באמת הטרגדיה? אני מנסה להבין אותה כאישה מודרנית בת המאה ה־21. כבר אמרתי שהנשמה נאלצת ללכת בעקבות הגוף כשפחה חרופה, וגורלה נחרץ בהתאם. הטרגדיה נעוצה לדעתי בחוסר האמון הגדול שגילה מולידו של אדיפוס ביכולתו להטיל מרות ומשמעת וסמכות נאורה של בית הורים על ילדו הקטן, כנגד הגורל האיום שהתבשר לו, היינו שילדו יהרוג אותו וישכב עם אשתו, כלומר עם אימו. הטרגדיה נעוצה בפחד מפני התממשותו של הגורל, בכניעה בפני הלך מחשבה שפל, במקום להיאבק בו ולהשאיר את בנו בחסותו, לגדל אותו כבנו ובכך למנוע את המעשה הטרגי הנורא; במקום להאמין במוסרי ובכוחו המגביל העוצר, בכוח רוחני ובניצחון האידאלים האנושיים הנעלים. כאן לדעתי תמצית הטרגיות.

אבל אדיפוס נשאר אדם, צלמו האנושי לא הושחת, ובהענישו את עצמו בעקירת עיניו הוא מתגדל בעיני החברה, בעיני בני אדם ואלים. הפגיעה בגוף, בראייה כסמל למקור החטא, במשמעותה המסרסת, קרי העיוורון ואי־הידיעה – זוהי התעלות הרוח מעבר למגבלות משכנה הגופני, שהן שגרמו לטעות הטרגית.

אני מתארת לי את האיש המודרני מול מצב אפשרי כזה. אולי יבחר בהתאבדות, אולי בהחלפת זהות חיצונית, ואולי אפילו בפשרה מוזרה כמעבר למקום רחוק. אבל לא באקט של הענשה עצמית כמו שעשה אדיפוס, הכאבה קיצונית, סירוס עצמי והישארות בחיים. זה נשגב. העידן שלנו איננו נשגב. אין בו מחוות כאלה.

נחזור להוריו מולידיו של אדיפוס: החטא מתחיל מהכניעה לגורל הברברי באופן פחדני ביותר, כניעת הרוח וחולשת האמונה בסדר האנושי המוסרי. הם נוטשים את אדיפוס התינוק ופותחים לו דרך אל מדרון החטא והשגגה שמהם לא יוכל לשוב.

אני תוהה אם יוקסטה האֵם הייתה שותפה בסוד הזה, אִם אכן הסכימה למעשה הרחקתו של בנה מארמון המלוכה. סביר בעיניי שהיא התנגדה נחרצות, ולאיוס האב החרד עשה זאת בלי ידיעתה, ואז התגלע בין המלך למלכה ריב גדול, ושנאה עצומה התלקחה, שנאה ופירוד שמסבירים את המהירות שבה נישאה לאיש הזר שהגיע לעירה עם התאלמנותה הפתאומית. אדיפוס הבן סוגר למעשה מעגל, ודווקא בנישואיו ליוקסטה ובהולדת ילדים איתה הוא גואל את אותה, לכאורה. מאחר שגורלו של אדיפוס נחרץ לדעת – לא לחיות באושר שאנן בבלי דעת אלא ההפך הגמור – הוא עתיד להתעלות על הוריו, להתעלות ולזכך את עצמו מהטומאה, כנגד חולשת הדעת של לאיוס, כנגד הפקרתו לזרות ולחיים כוזבים שהסתירו את האמת, שיצרו את הסוד. "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" (ירמיה כא 29, וכן יחזקאל יח 2). הפסוק המקראי הזה מתאים לי כאן מאוד.

סימן נוסף לגדלותו ואצילותו של אדיפוס הוא העובדה שהשאיר בחיים את שתי בנותיו־אחיותיו, אנטיגונה ואיסמנה. כלומר את נטל האימה, את האשמה, את נוראות המעשה הטרגי, הוא לוקח על עצמו, כמעט הייתי אומרת ישו יווני כזה שנוטל עליו את ייסורי העולם. אנטיגונה ואיסמנה, הפרי והעדות החיה של חטאו של אדיפוס, זוכות באהבתו בלבד. זו עוד גדלות רוח שמעלה את אדיפוס מעל מדרגת הוריו מולידיו.

מדוע נקרא תסביך המשיכה הארוטית של בן לאמו בשמו של אדיפוס? פרויד העדיף לכנות את ממצאי מחקריו של התסביך הזה בשם מן מיתולוגי יווני אף על פי שאדיפוס, לפי המסופר במחזה, שכב עם אמו יולדתו והרג את אביו מולידו מתוך נסיבות מקריות לכאורה, ולא מיניות־רומנטית, כלומר לא היה פה סיפור אהבה של איש צעיר לאשה נשואה, כגון מה שמוצאים תדיר במיני מלודרמות בנות זמננו. ובכל זאת זהו דגם יסוד מדויק. הטרגדיה היוונית אינה דרמה פסיכולוגית. בעולם המודרני החילוני הדברים מנותחים ומוסברים מתוך מבנה אישיותי של אדם, כלומר הסובייקט הוא מקור הכול, ואילו בטרגדיה היוונית ובעולמה – ההפך: הכול מתחיל ויוצא מלמעלה, מעולם של אלים וגורל טמיר, ומה שקורה לאדם הפרטי איננו פרי אישיותו, ורצונותיו אינם קובעים דבר, אלא הם לכל היותר הכרעה ובחירה בין מספר אפשרויות מוגבל. האדם הטרגי יכול רק להגיב למשהו גדול וחזק ממנו, זה כל מרווח הפעולה שניתן לו.

הניסיון שלי כאן במאמרי הקטן לקרב בין עולם קדום קלאסי לבין קריטריונים של מציאות מודרנית רחוקה בזמן הוא אולי מופרך, אבל מאתגר ומגרה, כי אדיפוס ומה שנפל בגורלו קרובים ומרגשים כל כך, הוא דמות חיה ועמוקה בהחלט, לא סמן שטוח של מקרה בלבד.

התסביך האדיפלי מתחיל להיות משמעותי ובעל עניין דרמטי כשהבן יוצא למרחקים, לא בהכרח גאוגרפיים. זוהי בעצם ההתבגרות שלו, הפיכתו מילד לגבר. הוא משתנה וחוזר, אמנם כבן – אך כזר. אלמנט הזרות הטמון בבן הקרוב, צירוף מיוחד זה, הוא הוא למעשה עיקר הבעיה האדיפלית. הילד הגדל בבית עם הוריו הוא גבר פוטנציאלי שמאיים מרגע הולדתו על הבעל בלקיחת האם־האישה לעצמו. בדרך כלל ילד שנשאר בבית וגדל בחסות הוריו אינו נעשה "אדיפוס", הוא לא יעבור את מחסום הטאבו הגדול כאדם מוסרי. זה האתגר של חברה ערכית, של הורים כמייצגים, כנושאי ערכים. אבל הסיפור בטרגדיה מגלם את הפוטנציאל הטרגי הגלום בתוך כל משפחה. בהרחקתו של הילד מראש נפתח כאמור הפתח לחטא – כלא החטא, הכרח החטא.

יחס הזרות מתגלם באקט הבעילה וההריגה. בחברה המודרנית הוא יכול למשל להתגלם בהפיכת הבן לעבריין, בהמרת דתו או שינוי דמותו ומנהגיו, בהתרחקות מדרכי הוריו. במחזה הגדול של סופוקלס יש דגם על של זרות טוטאלית שלאחר ההפקרה כאמור, הזרות המסתירה את הקשר הביולוגי – אדיפוס הוא הבן האובד שחזר. הוריו ויתרו על הקשר המחייב הזה, הקשר שעליו צריכים לקום ולהיבנות תרבות ומוסר אנושי נאור. התהום בינו לבינם היא אפשרות הטרגדיה.

 

 

מאיה בז'רנו, משוררת, סופרת ומתרגמת, מתגוררת בתל אביב. ספר שיריה האחרון עד כה, "אקראיים וחפים", ראה אור בשנת 2018, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. זוכת פרס ראש הממשלה (פעמיים), פרס ביאליק ופרס עמיחי. מאמרה זה נכתב בשנת 1979 ב"פרפרי החול" – יומניה הפואטיים, שבהם היא כותבת זיכרונות ורשמים, שירים, הערות על ספרים, סרטים ועוד. קטע אחר מיומניה פורסם בגיליון 41 של המוסך.

 

.

» במדור מסה בגיליון המוסך הקודם: צביה ליטבסקי על "מסע אל הפניקים" מאת שמעון מרמלשטיין

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | האדם הוא אוצר יקר

שני שירים מאת תדיאוש רוז'ביץ'. תרגמו מפולנית מינה ועוזי פריידקין

אפרת פלג, הדפס ציאנוטייפ וחוט רקמה, 21X15 ס"מ, 2019

.

תדֵיאוּש רוּזֵ'ביץ'

מפולנית: מינה ועוזי פריידקין

 

סקיצה לשיר אהבה בן זמננו

וַהֲלוֹא הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר לְתָאֵר לֹבֶן
הִיא בְּאֶמְצָעוּת הָאַפְרוּרִיּוּת
צִפּוֹר בְּאֶמְצָעוּת אֶבֶן
חַמָּנִיּוֹת בְּדֶצֶמְבֶּר

שִׁירֵי אַהֲבָה בְּיָמִים עָבָרוּ
הָיוּ תֵּאוּר שֶׁל הַגּוּף
תֵּאֲרוּ פְּרָט זֶה אוֹ אַחֵר
רִיסִים לְמָשָׁל

וַהֲלוֹא אֶת הָאָדֹם
יֵשׁ לְתָאֵר בְּאֶמְצָעוּת
הָאַפְרוּרִי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ דֶּרֶךְ הַגֶּשֶׁם
פְּרָגִים בְּנוֹבֶמְבֶּר
שְׂפָתַיִם בַּלַּילְָה

הַתֵּאוּר הַחַי בְּיוֹתֵר
שֶׁל לֶחֶם
הוּא תֵּאוּר שֶׁל רָעָב
יֵשׁ בּוֹ
לִבָּה לַחָה נַקְבּוּבִית
תּוֹךְ חָמִים
חַמָּנִּיּוֹת בַּלַיְלָה
הַשָּׁדַיִם הַבֶּטֶן הַיְּרֵכַיִם שֶׁל קִיבֶּלֶה

תֵּאוּר צָלוּל
שׁוֹפֵעַ
שֶׁל מַיִם
הִנּוֹ תֵּאוּר שֶׁל צִמָּאוֹן
אֵפֶר
מִדְבָּר
הוּא מַעֲלֶה חֶזְיוֹן תַּעְתּוּעִים
עֲנָנִים וְעֵצִים צָצִים
בִּרְאִי הַמַּיִם

מַחֲסוֹר רָעָב
הֶעְדֵּר הַגּוּף
הוּא תֵּאוּר הָאַהֲבָה
הוּא שִׁיר אַהֲבָה בֶּן זְמַנֵּנוּ

קיץ 1963

 

 

באמצע החיים

אַחֲרֵי קֵץ הָעוֹלָם
אַחֲרֵי מוֹתִי
מָצָאתִי אֶת עַצְמִי בְּאֶמְצַע הַחַיִּים
בָּרָאתִי אֶת עַצְמִי
בָּנִיתִי חַיִּים
אֲנָשִׁים חַיּוֹת נוֹפִים

זֶהוּ שֻׁלְחָן אָמַרְתִּי
זֶה שֻׁלְחָן
עַל הַשֻּׁלְחָן מֻנָּחִים לֶחֶם סַכִּין
הַסַּכִּין מְשַׁמֶּשֶׁת לְחִתּוּךְ לֶחֶם
מִלֶּחֶם אֲנָשִׁים נִזּוֹנִים

אֶת הָאָדָם עָלֵינוּ לֶאֱהֹב
לָמַדְתִּי בַּיּוֹם וּבַלֵּיל
אֶת מַה עָלֵינוּ לֶאֱהֹב
עָנִיתִי אֶת הָאָדָם

זֶהוּ חַלּוֹן אָמַרְתִּי
זֶה חַלּוֹן
מֵעֵבֶר לַחַלּוֹן יֵשׁ גַּן
בַּגַּן רוֹאֶה אֲנִי עֵץ תַּפּוּחִים
עֵץ הַתַּפּוּחִים פּוֹרֵחַ
הַפְּרָחִים נוֹשְׁרִים
פֵּרוֹת נוֹצָרִים
מַבְשִׁילִים

אָבִי קוֹטֵף תַּפּוּחַ
הָאִישׁ הַקּוֹטֵף אֶת הַתַּפּוּחַ
הוּא אָבִי

יָשַׁבְתִּי עַל מִפְתַּן הַבַּיִת
זְקֵנָה זוֹ הַמּוֹבִילָה בְּחֶבֶל עֵז
נְחוּצָה יוֹתֵר
וִיקָרָה
מִשִׁבְעַת פִּלְאֵי תֵּבֵל
מִי שֶׁסָּבוּר וְחָשׁ
שֶׁאֵינָה נְחוּצָה
הוּא רוֹצֵחַ הֲמוֹנִים

זֶהוּ אָדָם
זֶהוּ עֵץ זֶה לֶחֶם

אֲנָשִׁים אוֹכְלִים כְּדֵי לִחְיוֹת
שַׁבְתִּי וְאָמַרְתִּי
חַיֵּי אֱנוֹשׁ הֵם בַּעֲלֵי עֵרֶךְ
לְחַיֵּי אֱנוֹשׁ יֵשׁ עֵרֶךְ רַב
עֶרְכָּם שֶׁל הַחַיִּים
עוֹלֶה עַל עֶרְכָּם שֶׁל כָּל הַדְּבָרִים
שֶׁהָאָדָם יָצַר
הָאָדָם הוּא אוֹצָר יָקָר
חָזַרְתִּי וְאָמַרְתִּי שׁוּב וָשׁוּב

אֵלֶּה מַיִם אָמַרְתִּי
לִטַּפְתִּי אֶת הַגַּלִּים בְּיָדִי
וְדִבַּרְתִּי אֶל הַנָּהָר
מַיִם אָמַרְתִּי
מַיִם טוֹבִים
אֲנִי הוּא זֶה

הָאִישׁ דִּבֵּר אֶל הַמַּיִם
דִּבֵּר אֶל הַיָּרֵחַ
אֶל הַפְּרָחִים וְהַגֶּשֶׁם
דִּבֵּר אֶל הָאֲדָמָה
אֶל הַצִּפֳּרִים
אֶל הַשָּׁמַיִם

הֶחֱרִישׁוּ הַשָּׁמַיִם
הֶחֱרִישָׁה הָאֲדָמָה
אִם שָׁמַע קוֹל
שֶׁבָּקַע
מֵהָאֲדָמָה מֵהַמַּיִם מֵהַשָּׁמַיִם
הָיָה זֶה קוֹלוֹ שֶׁל אָדָם אַחֵר

1955

 

תדֵיאוּש רוּזֶ'ביץ' (1921–2014), משורר ומחזאי פולני, מהבולטים באנשי הספרות הפולנית בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. בזמן הכיבוש הנאצי היה חבר במחתרת הפולנית. שירתו מבטאת, הן בתוכנה הן בצורתה, את הזעזוע והמצוקה לנוכח אימי המלחמה והכיבוש ואת המועקה אל מול השבר האנושי והמוסרי המטיל את צילו על החברה המודרנית. יצירותיו תורגמו לעשרות שפות ושירתו זכתה בפרסים חשובים, בפולין ומחוצה לה. בעברית ראה אור "אכֵרוֹן בצהרי היום" (מפולנית: רפי וייכרט, "קשב לשירה" ו"עכשיו", 2000).
מינה פריידקין היא מילונאית, עורכת ומתרגמת. ב־2016 זכתה בפרס הראשון בתחרות תרגום מטעם מכון הספר הפולני בקרקוב. תרגומי שירה ופרוזה מפרי עטה הופיעו בכתבי עת שונים.
עוזי פריידקין הוא מילונאי, עורך ומתרגם יליד לודז', פולין. חי בישראל משנת 1957. תרגם מפולנית את "בגן הזיכרון" מאת יואנה אולצ'אק־רוניקר (הוצאת שוקן, 2012). תרגומי שירה ופרוזה מפרי עטו התפרסמו בכתבי עת ספרותיים.

 

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: שירה עיראקית עכשווית מאת חיידר אל־פייחאן, בתרגום עידן בריר וטל ניצן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | שני גושי בשר ביבשות אחרות

"אנחנו מנסים לדבר אבל פרצופך הופך לאלפי ריבועים קטנים. פתאום אני נחרדת, מה אם תשוב אליי ככה, מפוקסל כולך?" סיפור קצר מאת נועה לקס

אפרת פלג, הדפס ציאנוטייפ מטופל, 29X21 ס"מ, 2019

.

האישה שלך

מאת נועה לקס

 

השערות שלך נופלות על רצפת המספרה של המרכז המסחרי הישן. אתה דבק בספר הזה מתוך איזו נאמנות שמובנת רק לך. הוא מדבר ומדבר בזמן שהוא מקצר את שערך האפור, ואתה, איש של מילים ספורות, מביט מדי פעם מבעד לראי וקורץ לי. אני מנסה לחייך בשבילך שוב ושוב, מתעוותת רק כדי להוציא סדק קטן בצורת סהר.

 

*

מחרתיים אתה נוסע לטורונטו לחודש מטעם העבודה. זה עניין רציני. הרבה מוטל על כף המאזניים. אתה סופר לאחור את הימים, אתה לא ישן טוב בלילות, אתה נושם נשימות מקוטעות, אתה בולע ולריאן. אתה גבר בן חמישים שמחבק כמו ילד, מבקש, "תחביאי אותי מהם," ואני מחביאה. אבל אז מצלצל הטלפון, קולגה מהודו על הקו. זה תמיד מותיר אותי המומה, איך שבתוך פחות משנייה אתה מזדקף, משנה שפה ומעבה את קולך. על מי אתה עובד, עליי או עליהם? מי מקבל את הגרסה האמיתית שלך?

 

*

בטלוויזיית הפלזמה הקטנה של המספרה, מדברים על הגבלות ייצור בסין, עקב הצריכה המוגברת של פלסטיק במדינות המערב. אומרים שההגבלות יגרמו למשבר דיפלומטי. מראים ילדים יושבים ומכינים צעצועים. העולם מעוות כמו החיוך שלי. אין לי זמן להעמיק בכתבה הזו. הבטחתי לך שאשקיע בחיפוש עבודה כשלא תהיה. כבר שישה חודשים אינני עובדת. אתה נראה מודאג כשאני אומרת לך שעבודות הבית מעניקות לי סיפוק. אתה רוצה שאני אנצל את המוח שלי. אני גולשת באתרי דרושים בפלאפון, שומעת אותך אומר לסַפּר, "לא קצר מדי." כולם רוצים כרישים שעובדים בלחץ. הכלבה של הספר נכנסת, בת כלאיים קטנה בעלת מנשך הפוך. כל יום זנב המניפה שלה צבוע בצבע אחר. הפעם בכחול זרחני. היא מטיילת לבד במרכז המסחרי ונובחת על כל מי שהולך מהר מדי. פעם היא כמעט נשכה אותך בקרסול.

 

*

אתה נפרד ממני בנשיקות קטנות. לילה שלם התהפכת ונשמת את כל החמצן בחדר. אני חושבת שאעשה מיון כשלא תהיה, אזרוק דברים. דברים שהזמנת מסין ואין בהם צורך. דברים מפלסטיק זול שעושים לכדור הארץ בעיות עיכול. זה יהיה הסוד שלי, אתה אפילו לא תרגיש. לאט־לאט אנקה את הריאות של הבית הזה. עם קבלת התפקיד החדש, התמכרת לקניות אונליין. אתה רץ לדואר ושב עם חבילות. אתה לא זוכר מה אתה קונה – ומזמין כפול, אתה אוהב יותר מכל את שלב ה"אנבוקסינג".

 

*

אתה נפרד ממני ואני חוזרת לישון. אחרי שלוש שעות, קול מתנגן מעיר אותי. מבקשים ממני להגיע לריאיון עבור משרה של כתיבת תוכן מסחרי. "אני לא יודעת חמודה, אני רק המזכירה. תוכלי להגיע מחר בחמש?" – "כן, באיזה כתובת האקווריום?" – "סליחה?" – "לא משנה." אני מסיימת את השיחה ומסתכלת בשעון. אתה בטח כבר במטוס. אני חושבת על רגליך הארוכות שאני אוהבת ללפף סביבי, ומקווה שנתנו לך מקום במעבר כמו שביקשת. אתה בטח עובד עכשיו, מקליד משהו בשפת קוד. הלוואי שתעצום עיניים ותניח לעצמך.

 

*

האקווריום מעוצב בסגנון אקלקטי, מרוצף פרקט ומואר בתאורת ניאון. כולם נוירוטיים ושנונים, נעים בין דפנות הזכוכית כמו דגי גוּפּי היסטריים. אינני רואה כרישים. עיניי טרוטות. לילה ראשון בלעדיך. אתה מצפה ממני להתפתח. שאציג לעולם את הכישרון שלי, שאעשה איתו משהו. "זה לא טוב להיות בבית כל היום ולדבר רק עם חתולה זקנה וסוקולנטים." העובדים חגים, עושים קפה, פותחים קופסאות פלסטיק עם שאריות מאימא, יוצאים לעשן, משווים מינונים של ציפרלקס.

 

*

את פניי מקבלת הסמנכ"לית, אישה באמצע שנות הארבעים לחייה עם שיער שטני שהתייבש מצביעת יתר. בגדיה רפויים ועגיליה ארוכים מדי, בניסיון כושל ליצור שיק. כשהיא מדברת, אני שומעת את המהום הדברים הנוספים שרצים אצלה במוח. היא מסבירה לי מה עושים בחברה. בחלון מאחוריה יש שקיעה מהפנטת. העשן מתחנת הכוח יוצר עננים סגולים שמתערבבים בשמש הכתומה של בין הערביים. היא מדברת על תוכן מסחרי סמוי ברשתות החברתיות. "את מבינה, למשל את נכנסת לקבוצה של אימהות, שזה כמובן שוק ענק, ויש לך יוזר של אמא חדשה, ואז את כותבת שהחיתולים של האגיס זה זוועה ואת איתם גמרת, ומה מומלץ, ואז את נכנסת ליוזר אחר ועונה שברור שפמפרס בגלל שכך וכך. סתם דוגמה כמובן, יש עוד המון דברים ש…" השמש היא כדור אש ענק שהולך ותופח בתוך השמיים הסגולים. "וזהו, יש לך שאלות? – "כן," אני אומרת, "למה את לא מזיזה את השולחן שלך לקיר הנגדי?" היא שותקת. מכווצת את מצחה ומחייכת קלות כמי שרגילה לתשובות מתחכמות, אך בכל זאת אינה יורדת לפשר דבריי. אני מסבירה, "ככה תוכלי לראות את החלון." – "אה," היא מסתובבת ומסתכלת על החלון מאחוריה, "לא חשבתי על זה, רעיון. אז יש לך עוד שאלות?" – "מהן שעות העבודה?" היא לוחצת על העט שלה ומסמנת משהו על קורות החיים שלי. "מצאת החמה עד צאת הנשמה."

 

*

מתי יוצאת הנשמה, והאם מדובר בתהליך? שלך, אני משערת, ברוּבה עוד איתך. אתה שולח לי הודעה, "איך הלך?" ומקבל ממני אימוג'י של קקי מחייך. אתה לא מגיב. אני בודקת את מזג האוויר בטורונטו. שלוש מעלות. קר מדי לעונה שם. חם מדי לעונה כאן. כדור הארץ בבחילה מתמשכת, עוד מעט יקיא את כולנו לאטמוספירה. יש בכך מן הנחמה.

 

*

הפייס־טיים מעוות קולות ופנים. אתה מופיע מולי, מגולח למשעי, מה שמעניק לך מראה מחודד יותר. עליך להיות ייצוגי. אנחנו מנסים לדבר אבל פרצופך הופך לאלפי ריבועים קטנים. פתאום אני נחרדת, מה אם תשוב אליי ככה, מפוקסל כולך?

 

*

בבקרים אני מוצאת את עצמי בצד שלך במיטה. בגלל הפרשי השעות אנחנו בקושי מדברים. אולי עדיף כך. בלי המגע, אנחנו כמו שני מכרים מנומסים. בלי חיבוק הילד שלך, בלי ההסתרה שלי, בלי עקיצת הקור הקטנה על הלחי שלי ממסגרת משקפיך, בלי הליטוף הרופף שלך על גופי שמאותת לי שאתה עצבני. בלי מגע, אנחנו לא שווים כלום זה לזו. שני גושי בשר ביבשות אחרות.

 

*

אני הולכת לקנות תבנית אפייה במרכז המסחרי. הסַפּר שלך מנופף לי תוך שהוא מטאטא שיער של גברים אחרים.

 

*

חצות במיטה. גומלת בליבי החלטה של הגיון לילה. כשתחזור אבשר לך שאני רוצה להיות עקרת בית. אתה בטח תצחק, אבל בסופו של דבר תבין שאני רצינית. תיתן לי לעשות כרצוני, כזה אתה. אבל בסתר ליבך תנטור לי על כך שבחרתי לזנוח את הכישרון שלי ולחיות בשולי העולם. אז מה אם הבית יהיה מבריק וריחני והסירים יבעבעו בחדווה, מה אני אימא שלך?! מהר מאוד תתרחק. תפסיק לאהוב. תבקש ממישהי אחרת להחביא אותך. מי קבע שעליי לשחק בכל התפקידים האלה? למה אתה לא מניח לי להיות האישה שלך?

 

*

פגישה נוספת באקווריום. להפתעתי הודיעו לי שמעוניינים בי. הסמנכ"לית מגישה לי אספרסו מהמכונה ומסבירה לי מהם תנאי השכר. הפעם אנחנו יושבות הפוך. היא קיבלה את עצתי.

 

*

אני עדיין לא שולחת לך הודעה על כך שהתקבלתי. גם ככה ההתחלה אינה מיידית. תנאי השכר טובים אבל הם מצפים לכך וכך ואין לנו בעיה שכך וכך כל עוד כך וכך. הלב שלי דופק. אינני רגילה לשתות אספרסו. כשאני חוזרת הביתה, אני מגלה שהאיי־רובוט לכד את החתולה בשירותים. אני משחררת אותה ובועטת בו, והוא, שווה נפש, ממשיך לחוג סביבנו כמו דרוויש כל הערב. בטורונטו צנחו הלילה המעלות מתחת לאפס.

 

 

נועה לקס, גרה בנתניה, עורכת ספרות ותוכן, לקטורית ומלווה כותבים. סיפורים משלה התפרסמו בין השאר ביקום תרבות, ליריקה, מוטיב, מאזניים וגג.

 

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "אותו לא, אימא", סיפור קצר מאת נטע ג. גבתון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2019 | היום נדבר על דמויות ברומן

"תנסי, היא אומרת לעצמה, מקסימום אם תגלי שזה עוד מדמם מדי, תפסיקי ותלקקי את הפצעים. אבי תוהמי, היא כותבת בראש הדף, ומתחת מתחילה לאט ובזהירות לתאר את המראה שלו." קטע מתוך "רומן", ספר הביכורים של מיכל קובזמן

אפרת פלג, ללא כותרת, הדפס ציאנוטייפ, 21X15 ס"מ, 2019

.

קטע מתוך "רומן" / מיכל קובזמן

 

היום נדבר על דמויות. דמות היא אחד היסודות החשובים ביותר של הסיפור, מן הסתם. איך בוחרים על איזו דמות לכתוב? האם יש דמויות שראויות לככב בסיפורים ואחרות שלא?

על פניו נשמע שהתשובה לשאלה הזאת היא לא, כי אפשר לטעון שלכל דמות שנעלה על הדעת יכול להיות סיפור מעניין, אבל בעצם התשובה האמיתית היא כן. כי כדי להחזיק סיפור הדמות צריכה להיות מעניינת, עמוקה, מורכבת והכי חשוב – חד־פעמית.
תחשבו רגע כל אחד על דמויות שזכורות לכם מספרים שקראתם בעבר. אתם יכולים לענות בקול רם, זו שאלה פתוחה, לא היפותטית.

יפה, עכשיו תחשבו למה. למה דווקא הדמויות האלה נחקקו אצלכם. אני רוצה להציע שזה בגלל שהן דמויות חיות מאוד. אפשר לדמיין אותן, לראות אותן, להרגיש שמכירים אותן. כמו כן אלה כנראה דמויות שעוררו בכם הזדהות. זו יכולת קריטית, אבל זה יהיה השלב השני. קודם נדבר על איך בוראים דמות טובה, ואחר כך על איך מעוררים כלפיה הזדהות. אני תמיד רץ קדימה עם המחשבות. סליחה.

אז נחזור לדמות. קחו רגע. עדיין לא כותבים. רק מדמיינים. ממש, תעצמו עיניים ותעלו בדמיונכם כל אחד דמות. מי זה? גבר? אישה? אתם מכירים אותו? בשלב הזה יכול להיות נוח יותר לקחת מישהו שאתם מכירים, ועל בסיסו להרחיב לאט־לאט ולשנות, עד להיווצרות דמות בדיונית. אז מי זה? שכן? מוכרת במכולת השכונתית? הרופא שלכם? איך הוא נראה? גבוה? נמוך? שמן? רזה? מה הוא לובש? תתחילו בכל המאפיינים החיצוניים, ראשונים אלה הכלליים ואחריהם הספציפיים. נקודות חן בולטות, פזילה, תעופו עם הדמיון לפרטי פרטים. אולי הוא מתחיל לנוע. איזה מניירות יש לו בתנועות הגוף?

עכשיו כשאתם רואים אותו היטב, כשהוא חי וקיים בתוך הדמיון שלכם, תפקחו עיניים ותתחילו לכתוב אותו. תתחילו בהתמקדות בתיאור שלו, כמו שדמיינתם, ככה להעביר לדף. אם היד שלכם מושכת לסטות מהתיאור, תנו לה כמובן חופש יצירתי, ואם הוא נעלם לכם, תעצמו שוב עיניים ותעלו אותו בדמיון.

***

איה מנסה להעלות בעיני רוחה דמות מבלי להחליט איזו, לזמן איזו דמות שרוצה להיכתב. פרצופים זרים עולים מולה, משעממים, יום־יומיים מדי.

תחשבי על מישהו שאת מכירה, היא מזכירה לעצמה. אתי קרובה מדי, דויד גם, כמובן. בועז לא מעניין כדמות, מיקי עוד לא ברור מספיק וגם מסוכן לכתוב עליו פה, חברות שלה, אנשים מהעבודה, מפקד שהיה לה בצבא. שום דמות לא מתייצבת ברורה, כולן צצות ומתפוגגות.

היא מציצה סביב על אנשי הסדנה, כולם בעיניים עצומות חוץ ממיקי. היא עוצמת. הנה דמות צועדת אליה מתוך הערפל של המחשבות. דמות נמוכה, לובשת שחורים, מזוקנת. היא מיד יודעת מי זה לפי תווי המתאר של גופו, אבל היא נותנת לו להתקרב, לפנים שלו להתגלות. זה אבי. מובן שזה אבי. הרי עליו את רוצה לדבר, הרי בשביל לדבר עליו באת. ואומנם היא חושבת שזה מוקדם מדי, אבל הנה, עובדה שהוא בחר לעלות.

תנסי, היא אומרת לעצמה, מקסימום אם תגלי שזה עוד מדמם מדי, תפסיקי ותלקקי את הפצעים.

אבי תוהמי, היא כותבת בראש הדף, ומתחת מתחילה לאט ובזהירות לתאר את המראה שלו.

נמוך. חסון. זיפים שחורים, קצתם מלבינים. עיניים חומות שמתכהות כשכועס. אישונים שיודעים להמס לבבות ויודעים עוד יותר טוב לירות חצים מורעלים.

הוא שם, ממש שם, עומד מולה ונועץ בה מבט. איזה מבט זה? תוכחה? אדישות?

אל תכעסי, היא אומרת לעצמה, אם תתחילי ללכת למקום הרגשי מדי ישר על ההתחלה, לא תצליחי להתקדם אפילו צעד. היא נושמת ומתאמצת להמשיך לכתוב.

עשן, ציפורניים שחורות, אצבעות גמישות, יבשות במפרקים, נעלי ספורט כחולות. מגע, ליטוף, ליטוף בראש, תפיסה בשיער, משיכה קלה, משיכה חזקה, נשיקות, טעם חמוץ, טעם מר.

***

איזה יופי, שקט שיש רק כשכותבים וכשאוכלים. זהו, קחו כמה שניות לסיים את החלק הזה.

איה נזרקה למילים, ועכשיו צריכה לתלוש את עצמה בכוח. וואו. העולם המקביל הזה עוד קיים בה, עולם שבו הדמות של אבי היא אבן שואבת. להחזיר את התודעה למעגל הכותבים זו הרגשה של ביטחון מצד אחד, כמו להתעורר מסיוט ולגלות שאתה בעצם במיטה שלך, ומצד שני זה מסנוור אותה. מה הם עושים פה כולם, היא היתה באמצע משהו כל כך עדין, התחילה לשלשל את עצמה מטה אל תוך הבאר העמוקה הזאת של הזיכרון.

עכשיו כשהדמות מולכם, אני רוצה שתעשו שני דברים. אחד זה להמשיך לכתוב אותה. כמו שתיארתם את החיצוניות, תעשו עכשיו לתכונות האופי והאישיות. במה היא טובה, ממה היא פוחדת. שוב, אפשר כרשימת מכולת, ואפשר לזרום עם זה כקטע כתיבה, לספר את הדברים מתוך מקרים ספציפיים. אם הדמות שלי מפחדת מכלבים, למשל, אז אני יכול לכתוב את זה ככה, הדמות שלי מפחדת מכלבים. נקודה. או שאני יכול לספר על זה לקורא דרך האירוע בעברה שבגללו הפחד דבק בה או אירוע מההווה שלה שבו הפחד הזה נחשף, עולה. היתקלות שלה בכלב שחור גדול שחוסם שביל שהיא צריכה לחצות, למשל.

בעצם בואו, תתחילו מזה ואת הדבר השני אגיד לכם כשאעצור אתכם בפעם הבאה.

***

האופי שלו?

מצחיק, לאיה קשה לחשוב על אבי במושגים של אופי, ברור שהיה לו אופי כלשהו כמו לכל בן אדם, אבל מבחינתה תכונות האופי הקונקרטיות שלו היו זניחות. התמונה הגדולה היא זו שמשנה, קווי המתאר הכלליים – הוא היה מרושע, אינטרסנט, אנוכי, חמדן, אלים.

מרושע זה ילדותי? היא לא יכולה למחוק את זה או להעביר את זה לתחתית הרשימה. בזה היא פותחת. כי הוא היה מרושע. זה חייב להיות רשעות, מה עוד זה יכול להיות?

היא עוצמת עיניים חזק עד שרואה שוב רק חושך מוחלט. אולי זה יותר מדי בשבילה כל האבי תוהמי הזה בבת אחת פתאום בלי הכנה.

היא מרגישה סחרחורת עמומה, כמו הוריקן שבסיסו רחב מאוד, תנועתו ההרסנית אטית וסבלנית. היא קמה ויוצאת מהחדר בשקט, נסגרת בשירותים, שוטפת פנים דקה ארוכה במים קרירים. אבי תוהמי מביט בה מתוך העיניים שלה עצמה במראה הקטנה שתלויה מעל הכיור. פאקינג אבי תוהמי.

***

איה הכירה את אבי תוהמי בפיצה של ירון. כשהוא הגיע, עוצר את האוטו החדש שלו שהיו לו רק שתי דלתות ממש בפתח של הפיצה, ירון עזב הכול והתבלבל במקומו כמו ילד מול כוכב כדורגל. איה הביטה על זה בעיניים שכבר החלו לפתח משיכה חייתית לזכר האלפא. כשהוא הציע להקפיץ אותה הביתה, היא כמעט קפצה לתוך המכונית. בדרך הוא אמר לה שהיא ילדה מיוחדת מאוד. ילדה כמוך הייתי שמח לגדל, הוא אמר לה. היא חייכה ושתקה, לא ידעה מה עונים. ירון הזהיר אותה מראש, אבי יש לו כל מיני עניינים מלוכלכים. אל תתקרבי אליו. אבל זה היה האקדח שמופיע במערכה הראשונה. אי אפשר להגיד לאיה של גיל חמש־עשרה אל תתקרבי אליו בלי שמגנט ענקי ירד מהשמים ויתחיל למשוך אותה לכיוון.

היא ביקשה שאבי יוריד אותה בתחילת הרחוב, מה היא צריכה שהשכנים יראו, ישאלו, ידברו, אוטו כזה או אחר, בחור כזה או אחר. בלי לשאול הוא אמר שהוא יאסוף אותה בערב, שמונה־תשע. היא לא ידעה מה להגיד לדויד ואתי. איך לעזאזל היא נעלמת ביום חול בערב, השד יודע לכמה זמן. היא חשבה לוותר, אבל אפילו את מספר הטלפון שלו לא היה לה. ואם היא פשוט לא תגיע? הוא בטח יחכה כמה דקות ויוותר, ייסע לאסוף מישהי אחרת שאין לה שעת כיבוי אורות ובית ספר בבוקר. ואם הוא לא יוותר? ייסע הלוך ושוב ברחוב ויצפור, או יצעק את השם שלה בקולי קולות. לא כדאי לעצבן אחד כזה. המחשבה הזאת ריגשה אותה, דחקה הלאה ממנה את האפשרות להבריז לו.

היא אמרה לאתי בצורה הנונשלנטית ביותר שהצליחה לגייס שסבא של רעות נפטר במפתיע והיא ביקשה ממנה לבוא לישון אצלה, ההורים שלה נוסעים לקריית שמונה והיא שומרת לבד על האחים שלה. איה הרגישה את הדופק ברקות. היא לא דיברה עם רעות כמעט שנה, אבל אתי כמובן לא ידעה את זה. היא חשבה שהן עדיין בנות עשר, מחליפות מכתביות. איה היתה די רגילה לשקר, אבל על דברים אחרים, שפחות קל להפריך. הרי אם אתי תרים עכשיו את הטלפון ותחייג לבית של רעות, השקר יתפורר לה בין האצבעות כמו אדמה יבשה.

אבל אתי לא הרימה טלפון לאף אחד. היא רק אמרה שהיא לא אוהבת שאיה ישנה מחוץ לבית בימים שיש בית ספר ועיקמה את הפרצוף, ואחרי נצח הוסיפה שתתקשר אליה בבוקר להגיד שהן קמו.

כשהערב הגיע איה לבשה את הבגדים של המתחת, אלה שאבי יראה אותה בהם, והבגדים של המעל, אלה שהיא תצא איתם מהבית, לקחה את תיק הבית ספר שלה ובתוכו תיק האיפור ויצאה מהחדר. דויד עצר אותה, לאן בכזאת שעה, אבל היא ידעה איך לנפנף אותו. אני ישנה אצל רעות, אימא יודעת.

היא חיכתה בלובי של בניין מספר שלוש, זה שאבי הוריד אותה לידו בצהריים, עד שראתה את האוטו שלו עוצר שם, ואז יצאה לאט, בחנה את הרחוב לפני שמיהרה להקיף את האוטו ולהתיישב במושב שליד הנהג. אבי התכופף לכיוונה ונתן לה נשיקה לחה על הלחי, היא חייכה חיוך מתוח, מתה שכבר יעופו משם. היה לו ריח של אבק בין הזיפים, של סופת חול במדבר מחניק.

היא הסתכלה עליו, איש זר לגמרי, ערב וחושך וקר, הוא יכול לחטוף אותה עכשיו ואף אחד לא ידע איפה להתחיל לחפש בכלל. הוא לבש ג'ינס כחולים בהירים וחולצת טרנינג של איזו פירמה. השיער שלו היה שחור לגמרי, אבל מעל האוזניים התחילו אניצים אפרוריים. בן כמה הוא שכבר יש לו שיער לבן. בין הרגליים שלו הוא ייצב בקבוק בירה פתוח.

היא זיהתה את הכבישים, את הבניינים, הם נסעו בעוקף לכיוון היציאה מהעיר. היא לא שאלה לאן. זה דרש ממנה מאמץ גדול להתאפק ככה, אבל זו מי שהיא רצתה להיות לידו. אחת שיכולה לצאת בערב בלי בעיה, אחת שלא שואלת בכלל לאן הם נוסעים כי היא סומכת עליו, אחת שלוקחת סיגריה משלו בביטחון כי נוח לה איתו.

איזה זמן הם נסעו ושתקו, אחר כך הוא שאל אותה בת כמה היא בעצם ואיה ענתה חמש־עשרה, מעגלת טיפה למעלה. הוא עשרים ואחת. זה החמיא לה, היא יכולה לעניין גבר בן עשרים ואחת, הוא יכול לרצות לצאת איתה, הוא יכול לדבר איתה ולהרגיש שהם שווים. פה ושם בין הבנות בשכבה שלה היו כאלו שהיו להן חברים חיילים, אבל עשרים ואחת זה כבר ממש גבר. השתחררת מהצבא? היא שאלה והדליקה לעצמה עוד סיגריה. אפשר להגיד, הוא אמר והושיט את ידו בלי להסתכל עליה, היא העבירה לו את הסיגריה ולא שאלה עוד.

בסוף הם הגיעו. אבי החנה את האוטו עם שני גלגלים על מדרכה מתפוררת. מצד אחד של הכביש היתה גינה ציבורית בתוך חורשה קטנה. עשרים־שלושים עצים, שלוש־ארבע נדנדות, מגלשה. כמה דמויות ישבו שם סביב שולחן פיקניק ועליו, צהלו בקולות רמים. איה חשבה שאולי אליהם הם מצטרפים, אבל אבי פנה לצד השני, אל עבר שורת בתים פרטיים ישנים בעלי קומה אחת. הרחוב כולו היה חשוך, לאורך המדרכות היו כמה פנסי רחוב, אבל הנורות בהם לא דלקו. הוא פתח שער מתכת ירוק והתחיל לצעוד בשביל מאולתר, הוא לא חיכה לה אבל הפנה את מבטו לאחור לוודא שהיא באה אחריו.

השביל הוביל אל מאחורי הבית, אל חצר קטנה ומוזנחת מרוצפת דשא עייף ומקריח, שבמרכזו עמד עץ לימון שהפסיק לגבוה טרם זמנו. בקצה החצר היה חדר קטן, מחסן אולי, חדר כביסה. אבי פתח את הדלת מבלי לדפוק. בחור רזה ושחום מאוד ישב על ספה שהיתה צמודה לקיר. הוא עישן נרגילה ובהה בטלוויזיה. כשהוא ראה אותם הוא קם וחיבק את אבי. אבי הכיר ביניהם. קראו לו דדו. הוא הזמין אותם לשבת על הספה במקומו ושאל מה הם רוצים לשתות. אבי אמר, בירה יש? לא היה, אבל היה ערק אז הוא אמר, בסדר, ערק עם משהו, אשכוליות.

איה הסתכלה סביבה, בבית הקטן לא היה מטבח, היה החדר הזה שהם ישבו בו שהיה גם סלון וגם חדר שינה והיתה דלת עץ עם חלון קטן שמסמן שזה שירותים, אולי גם מקלחת. היה שם מלוכלך. היה אבק, היו בקבוקי בירה ריקים וכלים מלוכלכים. לפני שדדו יצא הוא אסף כמה מהם לערמה ולקח אותם איתו, אבל זו היתה טיפה בים.

כשדדו יצא מהחדר, אבי משך אליו את איה. היא הופתעה אבל לא התנגדה. הוא נישק אותה עם הרבה יותר מדי לשון. טעם של בירה וסיגריות ועוד משהו שהיא לא אהבה הציף אותה. הידיים שלו טיילו על גופה חסרות בושה ונימוס, תובעות בעלות. היא התלבטה איפה למתוח את הגבול בין בוגרת ומנוסה לילדה טובה ושמורה, מה יותר חשוב להדגיש מול אבי, איזו איה היא רוצה להציג.

בסוף היא החליטה, מעל הבגדים מותר הכול חוץ מבין הרגליים, מתחת לבגדים מותר רק בגב. זה היה קו מתירני להתמזמזות עם מישהו שהיא רק הכירה, אבל היא הניחה שהוא רגיל לבנות שמונה־עשרה, אולי אפילו עשרים, ולא רצתה ליפול מהן. הם התנשקו ככה כמה דקות, הוא שעון לאחור על הספה, היא צמודה לצד גופו, מרגישה גמישה ונשית. כשדדו חזר הוא דפק שתי דפיקות קטנות על הדלת בטרם פתח אותה לרווחה ונכנס, מגש עמוס מאוזן בידו האחת. הדפיקה הזאת על הדלת, איה ידעה בדיוק מה היא אומרת. שכמוה יש כל הזמן או לפחות מדי פעם.

 

מיכל קובזמן, "רומן", כנרת זמורה דביר, 2019.

 

.

.

» במדור מודל 2019 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך "נבדה", מאת מיטל זהר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן