חנוכה | נס פך השמן הספרותי

שמונה כותבות וכותבים מספרים על מילים מעטות – שיר, פסקה – שהאירו באור גדול והיו השראה לימים רבים של יצירה

אפרת פלג, ללא כותרת, הדפס ציאנוטייפ, 29X19 ס"מ, 2019

.

פך השמן הספרותי של שמונה כותבות וכותבים

.

רובי נמדר, על מישל וולבק

 

לפעמים זה קורה: פסקה, משפט, או אפילו צירוף מילים בודד שמתגלים באקראי בזמן הקריאה, זוהרים ומרגשים כמו תכשיט זהב נוצץ או חלוק אבן משויף להפליא שמזדהר על החול תוך כדי הליכה על חוף הים. הרגעים הנדירים האלה נחרתים בזכרון ונשארים חקוקים בו הרבה אחרי שגלי השכחה מחו מעליו את שאר המילים שהפנינה הטקסטואלית הזו הייתה מוקפת בהן. הפִּסְקוֹנֶת הבאה מתוך החלקיקים האלמנטריים של מישל וולבק, בתרגומה היפה של מיכל סבו (בבל, 2001), היא אחד מהם:

בבוקר שלאחר בואם הם הלכו יחד לחוף. הוא חש עייפות והתיישב על ספסל, והיא המשיכה ללכת. הים הפתוח נהם והתפתל בתנועה מטושטשת, אפורה, כסופה. באופק, לאור השמש, יצרו הגלים הנשברים על שכבות החול ערפל זוהר ויפה. צלליתה של אנאבל, כמעט בלתי נראית במעילה הבהיר, נעה לאורך קו המים. כלב רועים גרמני זקן הסתובב בין רהיטי הפלסטיק הלבן של קפה־דה־לה־פלאז', גם הוא נראה בקושי רב, כמו נמוג מבעד לערפל, למים ולשמש.

נכון שזה נפלא? אבן חן אפורה־זוהרת המשובצת כבדרך אגב בתוך המרקם הזוויתי והמנוכר של אחד מהרומנים הקשים וחסרי הרחמים ביותר שנכתבו אי פעם. מפעים אותי לראות את השימוש החסכני, הסגפני כמעט, במילים כדי ליצור תמונה מרהיבה כזו של הים, האור, הערפל והרגע החולף של האושר המושלם. הפרט שנאחז בזיכרון הוא דווקא דמותו הנמוגה־כמעט של כלב הרועים הגרמני – כלב שביומיום יש לו נוכחות חומרית וסמלית חזקה וברורה – שוולבק מצייר אותו במכחול־מילים עדין כל כך עד שהוא הופך להיות כמעט מופשט. הפִּסקה הזו נקראת כטקסט אוורירי וקל, אבל בעצם יש לה – לכל מילה וכל דימוי בה – משקל סגולי עצום. הרגעים הנדירים האלה, של יופי צרוף ושל יכולת אמנותית שלמה, ממלאים אותי השראה ושמחה שבגללן אני מתמסר לקריאה ולכתיבה.

 

רובי נמדר הוא סופר. זוכה פרס ספיר לספרות לשנת 2014 לספרו "הבית אשר נחרב".

 

***

 

שהרה בלאו, על ישראל יהושע זינגר

 

הספר בית קרנובסקי של הסופר י"י זינגר (אחיו הבכור והמוכשר אף יותר מבשביס עצמו) הוא ספר קטן, פצוע ופוצע, שמקפל בתוכו את כל הגורל היהודי באירופה של המאה העשרים (עם עובד, 1949, 1987; תרגם מ' ליפסין).

הספר עוקב אחר שלושה דורות במשפחה יהודית אחת, משפחת קרנובסקי, והגיבורים שלו ליוו אותי מתקופת התיכון, שאז קראתי את הספר לראשונה, ועד היום. זה ספר שאני חוזרת אליו בכל פעם שאני מרגישה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליי. יש בו משהו מקרקע מאוד. ישיר, כמעט אכזרי. אבל בתוכו מזדהרות כמה מהשורות מלאות התקווה והמנחמות ביותר שקראתי.

באמצע הספר נוצר קרע בין גיאורג, מנתח יהודי גרמני בעל שם ובין בנו, יגור. העובדה שיגור הוא בן לאב יהודי ואם גרמנייה, בגרמניה של ימי עליית הנאציזם, משסעת את נפשו הרגישה.

לאחר שבני המשפחה מהגרים לאמריקה הקרע מתרחב, ויגור הצעיר ומלא הטינה בורח מבית הוריו. לקראת סוף הספר הוא שב אליהם ויורה בעצמו על מפתן ביתם. כל זה מתאים לספר חסר הרחמים הזה, אבל אז, לאחר שהאב, רופא מנתח במקצועו, מתחיל לטפל בבנו, באות השורות היפהפיות האלו:

שוב הסתכל בנער הישן, שעודנו מחייך את חיוך האשמה של הבן האובד ששב לביתו, ידו היתה יציבה ובוטחת, ורוחו שקטה ואיתנה, בפעם האחרונה הציץ בנער המחוסר הכרה, שהוא קרוב כל כך אל המוות, ועם זה כאילו נרפא רפואה שלמה, הוא היה גאה בו מאוד.

גם אני הייתי גאה בו מאוד, בבן האובד שהשלים את המהלך הפנימי ושב הביתה, לכאורה בדרך הנוראה ביותר האפשרית – אך היא שמרפאה אותו.

קראתי את השורות האלו עשרות אם לא מאות פעמים, בכל פעם שדברים השתבשו, בכל פעם שהרגשתי אבודה, בכל פעם שהייתי על סף התהום, וידעתי שבסופו של דבר הכול יסתדר, הבת האובדת תשוב הביתה.

 

שהרה בלאו היא סופרת ומחזאית. זוכת פרס ראש הממשלה לסופרים ואות המנהיגות החברתית מאוניברסיטת בר אילן.

 

***

 

לי ממן, על וירג'יניה וולף

 

ישנן מילים שמקפיאות את הזמן. ישנם משפטים שהקריאה בהם היא מאורע, ואי אפשר לשכוח את נסיבות הפגישה הראשונה איתם.

הייתי בערך באמצע שנות העשרים שלי כשקראתי לראשונה את אל המגדלור. בדיוק התחלתי את לימודי התואר השני בחוג לספרות, וכבר תפסתי מעצמי מישהי שמבינה דבר או שניים על הגבולות שבתוכן הספרות פועלת ועל מה שבכוחה לחולל. לא ידעתי שאת חיי הקריאה שלי עומד לחצות קו פרשת מים ושמו וירג'יניה וולף.

כבר בעמוד 22 נאלצתי לעצור, לנשום, להפוך את הספר על פניו, ולמרות שאיש לא היה שם זולתי – להשתאות בקול. פעמיים. מה זה הדבר הזה שקראתי עכשיו.

ומה קורה שם, בעמוד 22? בעצם, שום דבר לא ממש קורה. אבל אצל וולף כמו אצל וולף, דווקא ברגעים האלה שבהם "כלום לא קורה", ההתרחשות היא בעיצומה.

לילי בריסקו – דמות משנה ברומן הזה, כביכול, היא אישה צעירה, אם כי במונחים של ראשית המאה העשרים באנגליה היא כבר נחשבת לרווקה מזדקנת. היא ציירת. המשפטים ששבים ומהדהדים בתודעתה הם אלה ששמעה כבר אינספור פעמים, והם חוזרים ומרפים את ידיה ("נשים אינן מסוגלות לכתוב, נשים אינן מסוגלות לצייר"). לפעמים היא רוצה להיות נורמלית – בעיני עצמה, בעיני הסביבה, ובעיקר בעיני מרת רמסיי הנערצת שרואה בה מעין בת חסות ומנסה לשדך אותה בעקשות לאחד, מר בנקס. אבל לילי הזאת, מה אפשר לעשות, רוצה לצייר דווקא, ולא להינשא לאיש.

בעמוד 22 היא כמעט מצליחה; לצייר, כלומר. להרף רגע היא מצליחה להשתיק את כל הקולות החיצוניים ולהעמיד לנגד עיני רוחה חזיון מדויק של יצירה עתידית, שהיא כל כולה שלה. זהו חיזיון בהיר של התגלות, שנגוז עוד לפני שהיא אוזרת את הכוחות לממשו. אבל גם אם לא מומש, מדובר ברגע נדיר ויקר של חירות אמיתית. אני מצטטת כאן חלק קטן מתוך העמוד המפעים הזה, בתרגומו העברי המופתי של מאיר ויזלטיר (סימן קריאה, 1975):

ומתחת לצבע היתה הצורה. היא ראתה הכל בבהירות שכזאת, בציווי, שעה שהביטה: רק בשעה שנטלה את מכחולה ביד השתנה הכל. במעוף הרגע בין התמונה והבד שלה עטו עליה השדים שהביאוה פעמים רבות אל סף דמעות והפכו את המבוי הזה מן ההתהוות לעבודה לדבר איום ונורא כמבוי אפל לילד. כזאת הרגישה עצמה פעמים רבות – נאבקת מתוך נחיתות איומה בשביל לקיים את תעצומות הנפש: בשביל להגיד: "אבל זה מה שאני רואה: זה מה שאני רואה".

לי ממן היא משוררת ועורכת ספרות. משמשת עורכת ראשית בפרדס הוצאה לאור. ספר ביכוריה, "לְמָה הדבר דומה" (ידיעות ספרים, 2017) זיכה אותה בפרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם, בפרס הליקון על שם רמי דיצני, ובציון לשבח מטעם וועדת הפרס לשירה עברית לזכר רעיית הנשיא, נחמה ריבלין. מנחה סדנאות לכתיבת שירה מטעם בית הספר לשירה של הליקון.

 

***

 

עילי ראונר, על ריינר מריה רילקה

 

"שאל את עצמך, אם היית צריך למות – לו נאסר עליך לכתוב." כותב רילקה דברים פשוטים במכתבים אל משורר צעיר (כרמל, 2004; תרגמה עדה ברודסקי). בגיל צעיר מאוד כתבתי שירה, ומהר מאוד זנחתי אותה. לא ידעתי לכתוב שירה, לא רציתי להיות משורר. בטעות, על אף זאת, למדתי שהכתיבה כרוכה במוות, באסון מתמשך של מוות (שאין לדעת מהו). דווקא בשל הצורך הנורא בכתיבה, בהתפעמות של הכתיבה, נכרכתי במאסר של הנידון למות, ובסכין הפושעת הזאת: "שאל את עצמך".

אלה דברים פשוטים. וזוהי רק נקודת הפתיחה: התחלה שבה אפשר לזנוח לבסוף את שאלת הכתיבה ואת שאלת המיתה. ולמצוא את השיר (אלגיות דואינו) טבוע בזיכרון שכבר הגוף שכח, הנה כך רילקה כותב ומרחוק ממשיך להורות בידו את הסימן:

נראה לי שעלי להתחיל בעבודה כלשהי, עכשיו כשאני לומד לראות. אני בן עשרים ושמונה. […] בשירים משיגים כל-כך מעט כשכותבים אותם בגיל צעיר. ראוי היה לחכות ולצבור פשר ומתיקות במשך חיים שלמים, ארוכים אם אפשר, ואז, לגמרי בסוף, אפשר שיעלה אז בידנו לכתוב עשר שורות שהן טובות. כי שירים אינם רגשות, כפי שסוברים הבריות. […] ולא די בזה שיש לך זיכרונות. צריך שתדע לשכוח אותם אם הם רבים, ושיהיה בך אורך הרוח הגדול לחכות שישובו. כי בזיכרונות כשלעצמם, עדיין לא הושג דבר. רק כשהם הופכים להיות דם בתוכנו, מבט ומחווה, בני-בלי-שם ולא נבדלים עוד מעצמינו, רק אז יוכל לקרות, שבשעה נדירה מאוד תקום בתוך תוכם המלה הראשונה של שורת-שיר ותצא מהם והלאה. (רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה, כרמל, 2002; תרגמה עדה ברודסקי).

עילי ראונר הוא סופר. השנה ראה אור ספרו "בשבח המלחמה" (כנרת זמורה־ביתן).

 

***

 

גילית חומסקי, על דויד גרוסמן

 

בסוף הקיץ של 1998 הלכתי עם עופרה לבריכת גורדון. גרנו בבני ברק, וזו הייתה הבריכה שהיינו נמלטות אליה בשעות הלימודים בתקופת האולפנה. ב־98' כבר היינו אחרי שירות לאומי, ולבריכה עדיין היה ריח של חופש. הציוד שהבאנו כלל מגבות וחטיפים וספרים, ולמרבה הצער לא קרם הגנה. הסלידה מהמרקם השמנוני שלו הייתה אחד הדברים האחרונים שעוד חלקנו בתקופה שכבר בישרה היפרדות. הייתי מנויה אז על סדרות המנויים של כמה הוצאות, והספר שהבאתי היה האחרון שהגיע בדואר, מסדרת הספריה החדשה: שתהיי לי הסכין של דויד גרוסמן (1998). אהבתי אז את כל הספרים. הייתי צעירה עם חוש ביקורת לא מפותח, וגם הספרים מצידם נבחרו בקפידה ויצאו במשורה, והיה נדיר מאוד לטעות. דור הסופרים שקראנו אז עוד לא התעייף והחמיץ, והשמש על העור טרם הפכה למזכרות מעוררות אימה.

אני זוכרת על מה דיברנו, עופרה ואני. הלימודים החדשים והחברים החדשים. אחרי שנים של חברות צמודה, בחרנו בנתיבים כמעט מנוגדים, ובלי קשר אליהם הבנה הלכה והתגבשה, שכבר אבדה בינינו איזו חמלה. כשהשיחה הגיעה אל גבולותיה, קפצתי לבריכה לשחות. כשחזרתי עופרה הייתה שקועה בספר שהביאה, וגם אני פתחתי את שלי. התחלתי לקרוא את המכתב של יאיר למרים, וכבר מהפסקה הראשונה זה היה שם.

לא הייתי חדשה בספרים. גם לא בספרים של גרוסמן. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהוכיתי בהלם אמיתי. הכרתי ספרים שמספרים סיפורים, חלקם עשו את זה טוב מאחרים. זה היה הספר הראשון שהראה לי מה ספר באמת יכול לעשות. שהנפש היא בעצמה הסיפור. שאת כל הסודות אפשר להכניס לטקסט, ושיש להם משמעות בעולם. שמשימת הסופר היא הרבה יותר מלספר סיפור יפה. הספר הזה נגע בתדר המדויק שלי, ועברתי בן רגע החתמה של אפרוח ברווזים.

אז עדיין לא ידעתי שחוויית קריאה אינטימית והרגשה של "הספר הזה נכתב במיוחד בשבילי, ואף אחד לא ייהנה ממנו חוץ ממני", הן לא באמת שפה סודית, אלא סימני ההיכר של ספר מצוין. עופרה שאלה איך הספר שלי. אני לא זוכרת מה היא קראה. אמרתי כמעט בהתנצלות, "הוא מושלם בעיניי, אבל אני לא בטוחה שגם אחרים יחשבו. רוצה לשמוע?" הקראתי לה כמה פסקאות. עופרה אמרה "ואו", וביקשה לקרוא כמה עמודים, ואז ביקשה שאשאיל לה אותו כשאסיים. ולרגע שוב עמדה בינינו, כנראה בפעם האחרונה, אותה אינטימיות נעורים של התפעמות משותפת, מול דברים גדולים מאיתנו שמדברים אלינו בדיוק.

 

גילית חומסקי היא סופרת ומשוררת. פרסמה שלושה ספרי שירה וארבעה רומנים. ספרה "גחליליות" (ידיעות ספרים, 2012) היה מועמד לפרס ספיר. ספרה האחרון, "על אהבה אני רוצה להגיד" (ידיעות ספרים 2017), תורגם לאנגלית ועובד למחזה.

 

***

 

נעמה שקד, על א"ד גורדון

 

…מה יש בקונגרס? מה יוכל הקונגרס לתת?

אַל לבעל נפש לשאול שאלה כזאת! הקונגרס יוכל לתת רק מה שנותנים לו.

השאלה היא איפוא: מה יש להביא אל הקונגרס?

אבל אם יש לך לב כואב, אם יש לך נפש היכולה באיזו מידה לשמש בית קיבול לצער האומה, – הרי יש לך מה להביא.

אם יש לך מחשבה תוססת, זעזועי נפש טמירים שעדיין לא עמדת על סודם, חלום שאין לו פתרון, – הרי יש לך מה להביא.
אם יש בך רוח חיים, רוח שואפת לחיים, ליצירה, – הרי יש לך מה להביא…

אבל, בייחוד, אם יש לך מעשה שאתה משתתף בעשייתו, שאתה שואף לעשותו באופן שלא יתחלל בעיני עצמך, – יש לך מה להביא.

כל אלה במידה שיבואו יחד ויצטרפו יחד, יתרקמו…"

(אהרן דוד גורדון, הקונגרס, 1913)

הקונגרס עבר מזמן. ואני כאן. קוראת את המילים שמנענעות את ליבי.

"הקונגרס" עכשיו הוא פרויקט שאני שותפה לו ולא מתרומם. "הקונגרס" עכשיו הוא עבודה או קבוצה או שיחת חברים שהולכת בכיוון כזה שאני אומרת לעצמי, "לא, זה לא מה שרציתי". ואנרגיה זוחלת, מתבזבזת, מנמיכה…

פתאום מילותיו של גורדון מתעוררות ומאירות, ועצמי עונה לי בנעימה שונה. "מה יש בַּ— הזה" היא לא שאלה נכונה – השאלה היא מה יש בי, שמבקש, שרוצה. אם יש בי לב כואב, מחשבה תוססת, זעזועי נפש טמירים, אם יש לי חלום שאין לו פתרון, רוח שואפת לחיים ויצירה – הרי יש לי מה להביא! הם כוח מניע יקר, הם חומר בערה.

השאלה מחזירה אותי לתוכי, להתבוננות: מה יש לי להביא עכשיו, לדבר שמתרחש כאן?
__
__
__

השאלה הציתה בי משהו, הניעה מחידלון וניכור לבחירה וגדילה. יש לי מה להביא.

ואם נתבונן, ואם נחשוב, ואם נרצה, – עשׂה נעשה וגם יכול נוכל…

אז לא ייאָמר עוד: מה יש בקונגרס? מה יכול הקונגרס לתת? משלנו יתן לנו ומעבודתנו יאיר לנו.

נעמה שקד מתגוררת בירושלים. מנחת קבוצות לימוד, עוסקת ביצירה ברוח ובחומר. קובץ שיריה, "נחושת ונהר" יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת תשע"ג, 2013.

 

***

 

נטעלי בראון, על דליה רביקוביץ'

 

חמצן

שְׂמָמִית עַל קִיר בֵּיתְךָ, עִדּוֹ
אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת
עֲלֵה שָׂרָךְ מִן הַצְּמָחִים שֶׁבֶּעָצִיץ
פִּסַּת נְיָר, מַפַּת שֻׁלְחָן, מַאֲפֵרָה
מַחְבֶּרֶת אַקְטוּאַלְיָה אוֹ צִיּוּר
כָּל אֵלֶּה מְלַוִּים אוֹתְךָ כָּל יוֹם
רוֹאִים אוֹתְךָ וְנִקְלָטִים
בְּתוֹך מֶרְחַב שְׂדֵה רְאִיָּתְךָ
אֵין צֹרֶךְ לְחַפֵּשׂ תְּגוּבָה רִגְשִׁית
אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת בִּסְבִיבָתְךָ הַמּוּחָשִׁית
מֻנַּחַת, לֹא נִרְאֵית
כְּלוּלָה בִּסְתָמִיּוּת בְּתוֹך חָלָל
שֶׁבְּתוֹכוֹ אַתָּה שׁוֹאֵף, נוֹשֵׁף, שׁוֹאֵף, נוֹשֵׁף
חַמְצָן.
אֵינֶנּוּ מְדַבְּרִים עַל אַהֲבָה, עִדּוֹ
אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת סִיד הַקִּירוֹת
מַשְׁקוֹף חַלּוֹן אוֹ מְגֵרַת גַּרְבַּיִם
בְּחֶדֶר הַסּוֹפֵג אֶת תַּהֲלִיךְ
חִלּוּף הֶחֳמָרִים שֶׁלְּךָ
שְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת בְּכָל לַיְלָה

"חמצן" של דליה רביקוביץ מלווה אותי שנים. בעיניי הוא שיר האהבה האולטימטיבי בין אימא לילד/ה. שיר ישיר, קונקרטי, חושי וחד. כלומר לא שיר אהבה, אלא על מגירת גרביים בחדר הילדים. קראתי אותו לראשונה כנערה וחשבתי על אימא שלי. הרגשתי שככה היא אוהבת אותנו. אותי ואת אחיותיי, באדיקות ובפשטות. חזרתי אל השיר לאחר שבני הבכור נולד, לפני אחת־עשרה שנה ושוב לאחר שנולדה ביתי. ואני שבה וקוראת ומוצאת בו את המפתח לאמהות.

אני כותבת בשנים האחרונות תסריט לסרט קולנוע. שמו "חמצן". בעבורי, הוא מעין הרחבה של השיר. כשאני עובדת על סרט, אני חושבת אותו דרך שירה. ומקווה שאצליח לתפוס בו, או דרכו, מהות מזוקקת, תמציתית ודקה מן הדק, באופן שרק שירה יודעת לעשות. "חמצן" התגלגל להיות סיפור של יחסים הדוקים מאוד בין חני לעידו. בין אם חד־הורית, מורה בבית ספר יסודי, לבנה, חייל על סף שחרור.

ביום שבו עידו אמור להשתחרר מהצבא, נחטף חייל בגבול לבנון וצה"ל מגיב בהפצצות. חני קצרת רוח, אבל עידו מתקשר להודיע שהוקפאו השחרורים לעת עתה ומבטיח שישוב בעוד כמה ימים. אבל הגזרה מתלקחת, והמבצע, שיכונה לאחר מכן "מלחמת לבנון השלישית", מתחיל. עידו לא חוזר וחני מחליטה לנסות לשחרר אותו ויהי מה. זוהי האודיסאה בסרט. בסופה חני מגלה שהשחרורים לא נדחו ושעידו שיקר לה. זאת הייתה החלטה שלו. הוא התנדב. היא נכשלת בניסיון לשכנע אותו, לשחד, לסחוט רגשית. כשחייל נוסף נחטף ומתקבלת החלטה להיכנס קרקעית ללבנון, חני מסרבת לשתף פעולה עם הגורל הידוע מראש. היא מחליטה לסמם את עידו, לחטוף ולהבריח אותו באוניה לחו"ל. בסופו של הסרט רואים אותה הולכת במסדרון צר וארוך בבטן אונייה, עמוס צינורות, נושאת בידיה את עידו הישן, וברקע נשמע קולה בריאיון לתכנית "קולה של אמא", קוראת למאזינים את השיר "חמצן".

 

נטעלי בראון היא קולנוענית ומשוררת. בין סרטיה: ״גוועלד״, שהוקרן בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בברלין; ״התליין״, שזכה במקום הראשון בפסטיבל חיפה; ״נדר״, זוכה הפרס הראשון ספסטיבל הבין־לאומי לסרטי נשים בסיאול; ״מקווה שאני בפריים״, שזכה בפרס אופיר.

 

***

 

יותם שווימר, על ריימונד קארבר

 

כשהייתי בכיתה י, המחנכת נכנסה באחד השיעורים והקריאה שיר. היא אפילו לא אמרה מי כתב אותו, זה היה חלק משרשרת האסוציאציות התרבותיות־חברתיות שהיא הייתה מביאה איתה, באנרגיה בלתי פוסקת, שאנחנו – נערים בני 15 ו־16 – יכולנו רק לקנא בה. אבל שתי השורות שפתחו את השיר, שהיו אולי אמורות להיכנס מאוזן אחת ולצאת מהשנייה – נתקעו לי בראש:

בדיוק כשכבר נואש מלחשוב

שאי פעם יכתוב עוד שורה אחת של שירה

זה מה שזכרתי. את השורות האלו, ועוד משהו על נפוליאון. אני לא יודע למה לא שאלתי את המורה מי כתב את השיר. היא הרי הייתה מהדמויות המשפיעות עליי באותה תקופה. במקום לשאול, הלכתי לספרייה, ובעידן טרום גוגל התחלתי לנבור בספרים ולחפש שיר שיש בו משהו על נפוליאון ושירה. לא היו לי תקוות גדולות, אבל זה היה אתגר שהייתי מוכרח לעמוד בו. בסוף מצאתי: "הצעדה אל תוך רוסיה", זה היה שם השיר הקצר, והמשורר: ריימונד קארבר (שירים, מודן, 1997; תרגם עוזי וייל).

ההבלחה שלו לחיים שלי הייתה, כאמור, נטולת ציפיות, אבל בפועל היא שינתה אותי לחלוטין. השירה והפרוזה של קארבר היו עבורי אוויר לנשימה בתקופת התיכון המורכבת, והנחתי את ידי על כל מה שיכולתי למצוא, שקשור בו. צילמתי במכונת הצילום של הספרייה את השיר, ומאז היה תלוי אצלי בחדר, וכעת בחדר העבודה, כעדות לכך שכמה מילים שמסודרות באופן מסוים יכולות לגרום לך להתאהב.

 

יותם שווימר הוא העורך הראשי של הוצאת טל-מאי ומעורכי האתר ״הפנקס״.

 

 

» אשתקד בחנוכה: אביבית משמרי במסה על ספרות ניסים

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו