"מעשה הרעשים הנוראים שנהיו בפיררה"

​במהלך רעידת האדמה האדירה שפקדה את איטליה בשנת 1571, נפגשו חכם יהודי ומלומד נוצרי באוהל שהוקם לרווחת הפליטים. הדיון האינטלקטואלי שהתפתח בין השניים הוביל את החכם היהודי, עזריה מן האדומים, לחבר את אחת היצירות המיוחדות ופורצות הדרך ביותר בהיסטוריה היהודית

"החרבת בית המקדש בירושלים", ציור שמן על קנבס משנת 1867 מאת פרנצ'סקו אייץ

רעידת האדמה שפקדה את פרארה שבאיטליה בשנת 1571, תפסה את מרבית תושבי העיר באמצע הלילה בעודם "בתנומות עלי משכב". מבוהלים, נמלטו תושבי העיר הרחק מהמבנים שהחלו להתמוטט בזה אחר זה. במהלך אותה מנוסת בהלה, מצאו רבים מהם מקלט בשטח פתוח. שם, באחד מאוהלי המפלט שהקימו הנמלטים, פגש חכם יהודי בשם עזריה די רוסי במלומד נוצרי, אשר במקום לדאוג לרווחתו נראה שקוע בקריאת מסמך היסטורי. המסמך עליו שקד המלומד היה אגרת אריסטיאס – אגרת הלניסטית שעניינה תרגום התנ"ך מעברית ליוונית, תרגום השבעים הידוע. השיחה הקולחת שהתפתחה בין די רוסי ובין המלומד הנוצרי הרחיקה את החכם היהודי ממחשבות על הישרדות אל דיון אינטלקטואלי סוחף – הוא נענה לאתגר שהציב המלומד, והחליט לשקוד על תרגום היצירה החשובה לעברית משעה שיחזרו החיים למסלולם.

תרגום האגרת סיפק תירוץ מצוין מאין כמותו לדי רוסי לכוון את מפעל הכתיבה עליו שקד לכיוון חדש ופורה: חיבור יצירה היסטורית, תיאולוגית ומדעית יוצאת דופן ברוחב הידיעות והנושאים שכיסה הספר היחיד. לאחר שנה וחצי של עבודה, סיים עזריה את ספרו בשנת 1572. שנתיים לאחר מכן הודפס הספר תחת השם "מאור עיניים".

 

שער המהדורה המקורית של החיבור "מאור עיניים", שהודפסה בעיר מנטובה בשנת של"ד (1574). לקריאה בחיבור המלא באוסף הספרייה הלאומית, לחצו כאן.

 

כבר בחלקו הראשון של החיבור הדגים די רוסי את מהפכנותו המחשבתית: בחלק הנקרא "קול האלוהים", דן המחבר בתופעת הטבע הקרויה רעידת אדמה, וסיפק שלל הסברים לקיומה. הוא שזר תובנות מכתבים מדעיים עתיקים ומודרניים בתוך הסבר כללי על האות ששלח האל לבני האדם. בחלקו השני, במסגרת הערותיו לאגרת אריסטיאס, יצא די רוסי נגד התפיסה המקובלת שהפיצו היהודים על תרגום השבעים – תפיסה שהחלה עוד בתקופת חז"ל. די רוסי ראה במלאכת תרגום התנ"ך דווקא מלאכה חיובית, המאפשרת קירוב תרבותי וחברתי בין העולם היהודי לעולם הלא יהודי (בעיקר הנוצרי). בחלק זה של החיבור עזר המחבר להנחיל את התפיסה שאפיינה רבים מהנוצרים בני תקופתו, הרנסנס, ופיאר שילובים תרבותיים ורעיוניים חדשים שבכוחם להעשיר את המסורת היהודית והנוצרית כאחת.

 

העמוד הפותח את תרגום אגרת אריסטיאס מתוך המהדורה המקורית של "מאור עיניים". לקריאה בחיבור המלא באוסף הספרייה הלאומית, לחצו כאן.

 

בחלקו השלישי והאחרון של החיבור, החלק שסיפק את השם ליצירה כולה – "מאור עיניים", חשף די רוסי את כוחו כהיסטוריון ביקורתי של תולדות עם ישראל. גם בחלק זה לא חשש להפריך טענות מקובלות של חז"ל ורבנים אחרים כשאלו לא הסתדרו עם התפיסה המדעית המקובלת של זמנו: לדוגמה, כשפנה לעסוק בעונש שנפל על טיטוס, קבע שהמדרש החז"לי על היתוש שחדר לאוזנו של מחריב בית המקדש השני חייב להיות טעות. בהסתמכו על ספרות רפואית ענפה, קבע שהגנרל הרומי (ולאחר מכן, קיסר האימפריה הרומית כולה) מת ככל הנראה מהרעלה או קדחת.

חלפו עוד מאתיים שנה עד שהודפסה מהדורה שנייה של אותו "מאור עיניים", וכל ההשמצות שהוטחו והחרמות שהוטלו על הספר המדעי-תיאולוגי-היסטורי של עזריה מן האדומים פינו את מקומם לרגשות כבוד והערצה מצד המשכילים היהודים של סוף המאה ה-18 והמאה ה-19. המשכילים החדשים ראו במלומד הנשכח ענק רוח המורד בסמכות הדתית ובדוגמות השגויות של יהדות תקופתו. אולם, גם המחרימים וגם המהללים הפרו את הדרישה שחזר והעלה היהודי המלומד לאורך ספרו: אנא, אל תפרשו את דבריי כהתקפה על האמונה או כהפרכה של ההלכה היהודית. מצד שני, ההיסטוריה היהודית מלאה ב"מחדשים" שהמשיכו לטעון עד סוף חייהם שלא סטו במאום מהדרך הישנה והטובה.

תיעוד נדיר: אנשי מחתרת ניל"י ובני הדור השני של העלייה הראשונה

הספרייה הלאומית רכשה אוסף תצלומים משפחתי נדיר ויקר-ערך של בני משפחת בלקינד. מרבית התצלומים באוסף זה הם מעיזבונה של ימימה בלקינד-ליובין (1969-1891), מן המורות הראשונות למלאכת יד במושבות העלייה הראשונה ומוותיקות חדרה

המושבות ראשון לציון וגדרה, משפחות בלקינד, פיינברג וחנקין – כולם נקודות ציון בתולדות היישוב העברי בארץ ישראל. השמות והמקומות הללו קשורים כולם לימי הביל"ויים, העלייה הראשונה, השלטון העות'מאני ומחתרת ניל"י, ותיעוד שלהם הוא יקר ערך מן הבחינה ההיסטורית והאנושית.

במסגרת זאת, הספרייה הלאומית רכשה אוסף תצלומים משפחתי נדיר ויקר-ערך של בני משפחת בלקינד. מרבית התצלומים באוסף זה הם מעיזבונה של ימימה בלקינד-ליובין (1969-1891), מן המורות הראשונות למלאכת יד במושבות העלייה הראשונה ומוותיקות חדרה.

תצלומים אלה נדירים במיוחד כיוון שיש ברשותנו מידע ויזואלי מועט, יחסית, על בני הדור השני של העלייה הראשונה, אשר מרביתם נולדו כבר בארץ. משפחת בלקינד היא אחת מן המשפחות החשובות בתולדות היישוב, ותצלומים אלה שופכים אור מעניין על מה שכבר ידוע לנו ממחקרים היסטוריים ומזיכרונותיהם של בני התקופה.

אביה של ימימה ליובין-בלקינד היה אחד מראשי אגודת ביל"ו וממייסדי ראשון לציון, שמשון בלקינד – דמות שנקשרו בה לא מעט אגדות וסיפורי גבורה. באוסף זה נכללים מספר תצלומי דיוקן נדירים שלו ושל אחיו, ישראל בלקינד, מייסד ביל"ו וממייסדי גדרה. תצלום דיוקן מעניין נוסף הוא של אבי המשפחה, מאיר בלקינד (1898-1827). דיוקנו עטור הזקן של בלקינד האב, ממחיש יותר מכל את הקשר החזק של דור אבות אנשי ביל"ו, שעדיין היו יהודים יראי שמיים ושומרי מצוות אדוקים, אל בניהם, שהיו חופשיים בדעותיהם, תוך מעבר נטול חיכוכים אל תרבות עברית חילונית חדשה.

דיוקנו של מאיר בלקינד מסוף המאה התשע עשרה נעשה ביפו על ידי הצלם הערבי דאוד סבונג'י, מחלוצי הצילום בארץ ישראל. תצלום נוסף באוסף זה, דיוקן נדיר של יהושע חנקין מ-1882, נעשה גם הוא על ידי חלוץ אחר בתחום הצילום בארץ, הארמני גארבאד קריקוריאן. העובדה שאנשי העלייה הראשונה נזקקו לשירותיהם של צלמים לא-יהודים פותחת לנו צוהר מעניין אל תולדות הצילום בארץ והופעתם המאוחרת, יחסית, של צלמים יהודים בתחום זה. חנקין, אגב, היה גיסו של שמשון בלקינד ודודהּ של ימימה ליובין-בלקינד.

דימויים מעניינים אחרים באוסף חשוב זה הם תצלומים קבוצתיים של בני משפחת בלקינד וידידיהם, במדי הצבא הבריטי – סמוך לכיבוש ארץ ישראל ותום מלחמת העולם הראשונה. דיוקנאות אלה, בהם גם של איתן בלקינד – חבר מחתרת ניל"י – עשויים להוות מקור חדש ורענן לחקר תולדות היישוב העברי בשלב האחרון של מלחמת העולם הראשונה, על סיפה של תקופת המנדט הבריטי.

 

גלו עוד על העלייה הראשונה: סיפורים מהתקופה, עיתונים נבחרים, תמונות נדירות ועוד

 

 

חנוכה | נס פך השמן הספרותי

שמונה כותבות וכותבים מספרים על מילים מעטות – שיר, פסקה – שהאירו באור גדול והיו השראה לימים רבים של יצירה

אפרת פלג, ללא כותרת, הדפס ציאנוטייפ, 29X19 ס"מ, 2019

.

פך השמן הספרותי של שמונה כותבות וכותבים

.

רובי נמדר, על מישל וולבק

 

לפעמים זה קורה: פסקה, משפט, או אפילו צירוף מילים בודד שמתגלים באקראי בזמן הקריאה, זוהרים ומרגשים כמו תכשיט זהב נוצץ או חלוק אבן משויף להפליא שמזדהר על החול תוך כדי הליכה על חוף הים. הרגעים הנדירים האלה נחרתים בזכרון ונשארים חקוקים בו הרבה אחרי שגלי השכחה מחו מעליו את שאר המילים שהפנינה הטקסטואלית הזו הייתה מוקפת בהן. הפִּסְקוֹנֶת הבאה מתוך החלקיקים האלמנטריים של מישל וולבק, בתרגומה היפה של מיכל סבו (בבל, 2001), היא אחד מהם:

בבוקר שלאחר בואם הם הלכו יחד לחוף. הוא חש עייפות והתיישב על ספסל, והיא המשיכה ללכת. הים הפתוח נהם והתפתל בתנועה מטושטשת, אפורה, כסופה. באופק, לאור השמש, יצרו הגלים הנשברים על שכבות החול ערפל זוהר ויפה. צלליתה של אנאבל, כמעט בלתי נראית במעילה הבהיר, נעה לאורך קו המים. כלב רועים גרמני זקן הסתובב בין רהיטי הפלסטיק הלבן של קפה־דה־לה־פלאז', גם הוא נראה בקושי רב, כמו נמוג מבעד לערפל, למים ולשמש.

נכון שזה נפלא? אבן חן אפורה־זוהרת המשובצת כבדרך אגב בתוך המרקם הזוויתי והמנוכר של אחד מהרומנים הקשים וחסרי הרחמים ביותר שנכתבו אי פעם. מפעים אותי לראות את השימוש החסכני, הסגפני כמעט, במילים כדי ליצור תמונה מרהיבה כזו של הים, האור, הערפל והרגע החולף של האושר המושלם. הפרט שנאחז בזיכרון הוא דווקא דמותו הנמוגה־כמעט של כלב הרועים הגרמני – כלב שביומיום יש לו נוכחות חומרית וסמלית חזקה וברורה – שוולבק מצייר אותו במכחול־מילים עדין כל כך עד שהוא הופך להיות כמעט מופשט. הפִּסקה הזו נקראת כטקסט אוורירי וקל, אבל בעצם יש לה – לכל מילה וכל דימוי בה – משקל סגולי עצום. הרגעים הנדירים האלה, של יופי צרוף ושל יכולת אמנותית שלמה, ממלאים אותי השראה ושמחה שבגללן אני מתמסר לקריאה ולכתיבה.

 

רובי נמדר הוא סופר. זוכה פרס ספיר לספרות לשנת 2014 לספרו "הבית אשר נחרב".

 

***

 

שהרה בלאו, על ישראל יהושע זינגר

 

הספר בית קרנובסקי של הסופר י"י זינגר (אחיו הבכור והמוכשר אף יותר מבשביס עצמו) הוא ספר קטן, פצוע ופוצע, שמקפל בתוכו את כל הגורל היהודי באירופה של המאה העשרים (עם עובד, 1949, 1987; תרגם מ' ליפסין).

הספר עוקב אחר שלושה דורות במשפחה יהודית אחת, משפחת קרנובסקי, והגיבורים שלו ליוו אותי מתקופת התיכון, שאז קראתי את הספר לראשונה, ועד היום. זה ספר שאני חוזרת אליו בכל פעם שאני מרגישה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליי. יש בו משהו מקרקע מאוד. ישיר, כמעט אכזרי. אבל בתוכו מזדהרות כמה מהשורות מלאות התקווה והמנחמות ביותר שקראתי.

באמצע הספר נוצר קרע בין גיאורג, מנתח יהודי גרמני בעל שם ובין בנו, יגור. העובדה שיגור הוא בן לאב יהודי ואם גרמנייה, בגרמניה של ימי עליית הנאציזם, משסעת את נפשו הרגישה.

לאחר שבני המשפחה מהגרים לאמריקה הקרע מתרחב, ויגור הצעיר ומלא הטינה בורח מבית הוריו. לקראת סוף הספר הוא שב אליהם ויורה בעצמו על מפתן ביתם. כל זה מתאים לספר חסר הרחמים הזה, אבל אז, לאחר שהאב, רופא מנתח במקצועו, מתחיל לטפל בבנו, באות השורות היפהפיות האלו:

שוב הסתכל בנער הישן, שעודנו מחייך את חיוך האשמה של הבן האובד ששב לביתו, ידו היתה יציבה ובוטחת, ורוחו שקטה ואיתנה, בפעם האחרונה הציץ בנער המחוסר הכרה, שהוא קרוב כל כך אל המוות, ועם זה כאילו נרפא רפואה שלמה, הוא היה גאה בו מאוד.

גם אני הייתי גאה בו מאוד, בבן האובד שהשלים את המהלך הפנימי ושב הביתה, לכאורה בדרך הנוראה ביותר האפשרית – אך היא שמרפאה אותו.

קראתי את השורות האלו עשרות אם לא מאות פעמים, בכל פעם שדברים השתבשו, בכל פעם שהרגשתי אבודה, בכל פעם שהייתי על סף התהום, וידעתי שבסופו של דבר הכול יסתדר, הבת האובדת תשוב הביתה.

 

שהרה בלאו היא סופרת ומחזאית. זוכת פרס ראש הממשלה לסופרים ואות המנהיגות החברתית מאוניברסיטת בר אילן.

 

***

 

לי ממן, על וירג'יניה וולף

 

ישנן מילים שמקפיאות את הזמן. ישנם משפטים שהקריאה בהם היא מאורע, ואי אפשר לשכוח את נסיבות הפגישה הראשונה איתם.

הייתי בערך באמצע שנות העשרים שלי כשקראתי לראשונה את אל המגדלור. בדיוק התחלתי את לימודי התואר השני בחוג לספרות, וכבר תפסתי מעצמי מישהי שמבינה דבר או שניים על הגבולות שבתוכן הספרות פועלת ועל מה שבכוחה לחולל. לא ידעתי שאת חיי הקריאה שלי עומד לחצות קו פרשת מים ושמו וירג'יניה וולף.

כבר בעמוד 22 נאלצתי לעצור, לנשום, להפוך את הספר על פניו, ולמרות שאיש לא היה שם זולתי – להשתאות בקול. פעמיים. מה זה הדבר הזה שקראתי עכשיו.

ומה קורה שם, בעמוד 22? בעצם, שום דבר לא ממש קורה. אבל אצל וולף כמו אצל וולף, דווקא ברגעים האלה שבהם "כלום לא קורה", ההתרחשות היא בעיצומה.

לילי בריסקו – דמות משנה ברומן הזה, כביכול, היא אישה צעירה, אם כי במונחים של ראשית המאה העשרים באנגליה היא כבר נחשבת לרווקה מזדקנת. היא ציירת. המשפטים ששבים ומהדהדים בתודעתה הם אלה ששמעה כבר אינספור פעמים, והם חוזרים ומרפים את ידיה ("נשים אינן מסוגלות לכתוב, נשים אינן מסוגלות לצייר"). לפעמים היא רוצה להיות נורמלית – בעיני עצמה, בעיני הסביבה, ובעיקר בעיני מרת רמסיי הנערצת שרואה בה מעין בת חסות ומנסה לשדך אותה בעקשות לאחד, מר בנקס. אבל לילי הזאת, מה אפשר לעשות, רוצה לצייר דווקא, ולא להינשא לאיש.

בעמוד 22 היא כמעט מצליחה; לצייר, כלומר. להרף רגע היא מצליחה להשתיק את כל הקולות החיצוניים ולהעמיד לנגד עיני רוחה חזיון מדויק של יצירה עתידית, שהיא כל כולה שלה. זהו חיזיון בהיר של התגלות, שנגוז עוד לפני שהיא אוזרת את הכוחות לממשו. אבל גם אם לא מומש, מדובר ברגע נדיר ויקר של חירות אמיתית. אני מצטטת כאן חלק קטן מתוך העמוד המפעים הזה, בתרגומו העברי המופתי של מאיר ויזלטיר (סימן קריאה, 1975):

ומתחת לצבע היתה הצורה. היא ראתה הכל בבהירות שכזאת, בציווי, שעה שהביטה: רק בשעה שנטלה את מכחולה ביד השתנה הכל. במעוף הרגע בין התמונה והבד שלה עטו עליה השדים שהביאוה פעמים רבות אל סף דמעות והפכו את המבוי הזה מן ההתהוות לעבודה לדבר איום ונורא כמבוי אפל לילד. כזאת הרגישה עצמה פעמים רבות – נאבקת מתוך נחיתות איומה בשביל לקיים את תעצומות הנפש: בשביל להגיד: "אבל זה מה שאני רואה: זה מה שאני רואה".

לי ממן היא משוררת ועורכת ספרות. משמשת עורכת ראשית בפרדס הוצאה לאור. ספר ביכוריה, "לְמָה הדבר דומה" (ידיעות ספרים, 2017) זיכה אותה בפרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם, בפרס הליקון על שם רמי דיצני, ובציון לשבח מטעם וועדת הפרס לשירה עברית לזכר רעיית הנשיא, נחמה ריבלין. מנחה סדנאות לכתיבת שירה מטעם בית הספר לשירה של הליקון.

 

***

 

עילי ראונר, על ריינר מריה רילקה

 

"שאל את עצמך, אם היית צריך למות – לו נאסר עליך לכתוב." כותב רילקה דברים פשוטים במכתבים אל משורר צעיר (כרמל, 2004; תרגמה עדה ברודסקי). בגיל צעיר מאוד כתבתי שירה, ומהר מאוד זנחתי אותה. לא ידעתי לכתוב שירה, לא רציתי להיות משורר. בטעות, על אף זאת, למדתי שהכתיבה כרוכה במוות, באסון מתמשך של מוות (שאין לדעת מהו). דווקא בשל הצורך הנורא בכתיבה, בהתפעמות של הכתיבה, נכרכתי במאסר של הנידון למות, ובסכין הפושעת הזאת: "שאל את עצמך".

אלה דברים פשוטים. וזוהי רק נקודת הפתיחה: התחלה שבה אפשר לזנוח לבסוף את שאלת הכתיבה ואת שאלת המיתה. ולמצוא את השיר (אלגיות דואינו) טבוע בזיכרון שכבר הגוף שכח, הנה כך רילקה כותב ומרחוק ממשיך להורות בידו את הסימן:

נראה לי שעלי להתחיל בעבודה כלשהי, עכשיו כשאני לומד לראות. אני בן עשרים ושמונה. […] בשירים משיגים כל-כך מעט כשכותבים אותם בגיל צעיר. ראוי היה לחכות ולצבור פשר ומתיקות במשך חיים שלמים, ארוכים אם אפשר, ואז, לגמרי בסוף, אפשר שיעלה אז בידנו לכתוב עשר שורות שהן טובות. כי שירים אינם רגשות, כפי שסוברים הבריות. […] ולא די בזה שיש לך זיכרונות. צריך שתדע לשכוח אותם אם הם רבים, ושיהיה בך אורך הרוח הגדול לחכות שישובו. כי בזיכרונות כשלעצמם, עדיין לא הושג דבר. רק כשהם הופכים להיות דם בתוכנו, מבט ומחווה, בני-בלי-שם ולא נבדלים עוד מעצמינו, רק אז יוכל לקרות, שבשעה נדירה מאוד תקום בתוך תוכם המלה הראשונה של שורת-שיר ותצא מהם והלאה. (רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה, כרמל, 2002; תרגמה עדה ברודסקי).

עילי ראונר הוא סופר. השנה ראה אור ספרו "בשבח המלחמה" (כנרת זמורה־ביתן).

 

***

 

גילית חומסקי, על דויד גרוסמן

 

בסוף הקיץ של 1998 הלכתי עם עופרה לבריכת גורדון. גרנו בבני ברק, וזו הייתה הבריכה שהיינו נמלטות אליה בשעות הלימודים בתקופת האולפנה. ב־98' כבר היינו אחרי שירות לאומי, ולבריכה עדיין היה ריח של חופש. הציוד שהבאנו כלל מגבות וחטיפים וספרים, ולמרבה הצער לא קרם הגנה. הסלידה מהמרקם השמנוני שלו הייתה אחד הדברים האחרונים שעוד חלקנו בתקופה שכבר בישרה היפרדות. הייתי מנויה אז על סדרות המנויים של כמה הוצאות, והספר שהבאתי היה האחרון שהגיע בדואר, מסדרת הספריה החדשה: שתהיי לי הסכין של דויד גרוסמן (1998). אהבתי אז את כל הספרים. הייתי צעירה עם חוש ביקורת לא מפותח, וגם הספרים מצידם נבחרו בקפידה ויצאו במשורה, והיה נדיר מאוד לטעות. דור הסופרים שקראנו אז עוד לא התעייף והחמיץ, והשמש על העור טרם הפכה למזכרות מעוררות אימה.

אני זוכרת על מה דיברנו, עופרה ואני. הלימודים החדשים והחברים החדשים. אחרי שנים של חברות צמודה, בחרנו בנתיבים כמעט מנוגדים, ובלי קשר אליהם הבנה הלכה והתגבשה, שכבר אבדה בינינו איזו חמלה. כשהשיחה הגיעה אל גבולותיה, קפצתי לבריכה לשחות. כשחזרתי עופרה הייתה שקועה בספר שהביאה, וגם אני פתחתי את שלי. התחלתי לקרוא את המכתב של יאיר למרים, וכבר מהפסקה הראשונה זה היה שם.

לא הייתי חדשה בספרים. גם לא בספרים של גרוסמן. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהוכיתי בהלם אמיתי. הכרתי ספרים שמספרים סיפורים, חלקם עשו את זה טוב מאחרים. זה היה הספר הראשון שהראה לי מה ספר באמת יכול לעשות. שהנפש היא בעצמה הסיפור. שאת כל הסודות אפשר להכניס לטקסט, ושיש להם משמעות בעולם. שמשימת הסופר היא הרבה יותר מלספר סיפור יפה. הספר הזה נגע בתדר המדויק שלי, ועברתי בן רגע החתמה של אפרוח ברווזים.

אז עדיין לא ידעתי שחוויית קריאה אינטימית והרגשה של "הספר הזה נכתב במיוחד בשבילי, ואף אחד לא ייהנה ממנו חוץ ממני", הן לא באמת שפה סודית, אלא סימני ההיכר של ספר מצוין. עופרה שאלה איך הספר שלי. אני לא זוכרת מה היא קראה. אמרתי כמעט בהתנצלות, "הוא מושלם בעיניי, אבל אני לא בטוחה שגם אחרים יחשבו. רוצה לשמוע?" הקראתי לה כמה פסקאות. עופרה אמרה "ואו", וביקשה לקרוא כמה עמודים, ואז ביקשה שאשאיל לה אותו כשאסיים. ולרגע שוב עמדה בינינו, כנראה בפעם האחרונה, אותה אינטימיות נעורים של התפעמות משותפת, מול דברים גדולים מאיתנו שמדברים אלינו בדיוק.

 

גילית חומסקי היא סופרת ומשוררת. פרסמה שלושה ספרי שירה וארבעה רומנים. ספרה "גחליליות" (ידיעות ספרים, 2012) היה מועמד לפרס ספיר. ספרה האחרון, "על אהבה אני רוצה להגיד" (ידיעות ספרים 2017), תורגם לאנגלית ועובד למחזה.

 

***

 

נעמה שקד, על א"ד גורדון

 

…מה יש בקונגרס? מה יוכל הקונגרס לתת?

אַל לבעל נפש לשאול שאלה כזאת! הקונגרס יוכל לתת רק מה שנותנים לו.

השאלה היא איפוא: מה יש להביא אל הקונגרס?

אבל אם יש לך לב כואב, אם יש לך נפש היכולה באיזו מידה לשמש בית קיבול לצער האומה, – הרי יש לך מה להביא.

אם יש לך מחשבה תוססת, זעזועי נפש טמירים שעדיין לא עמדת על סודם, חלום שאין לו פתרון, – הרי יש לך מה להביא.
אם יש בך רוח חיים, רוח שואפת לחיים, ליצירה, – הרי יש לך מה להביא…

אבל, בייחוד, אם יש לך מעשה שאתה משתתף בעשייתו, שאתה שואף לעשותו באופן שלא יתחלל בעיני עצמך, – יש לך מה להביא.

כל אלה במידה שיבואו יחד ויצטרפו יחד, יתרקמו…"

(אהרן דוד גורדון, הקונגרס, 1913)

הקונגרס עבר מזמן. ואני כאן. קוראת את המילים שמנענעות את ליבי.

"הקונגרס" עכשיו הוא פרויקט שאני שותפה לו ולא מתרומם. "הקונגרס" עכשיו הוא עבודה או קבוצה או שיחת חברים שהולכת בכיוון כזה שאני אומרת לעצמי, "לא, זה לא מה שרציתי". ואנרגיה זוחלת, מתבזבזת, מנמיכה…

פתאום מילותיו של גורדון מתעוררות ומאירות, ועצמי עונה לי בנעימה שונה. "מה יש בַּ— הזה" היא לא שאלה נכונה – השאלה היא מה יש בי, שמבקש, שרוצה. אם יש בי לב כואב, מחשבה תוססת, זעזועי נפש טמירים, אם יש לי חלום שאין לו פתרון, רוח שואפת לחיים ויצירה – הרי יש לי מה להביא! הם כוח מניע יקר, הם חומר בערה.

השאלה מחזירה אותי לתוכי, להתבוננות: מה יש לי להביא עכשיו, לדבר שמתרחש כאן?
__
__
__

השאלה הציתה בי משהו, הניעה מחידלון וניכור לבחירה וגדילה. יש לי מה להביא.

ואם נתבונן, ואם נחשוב, ואם נרצה, – עשׂה נעשה וגם יכול נוכל…

אז לא ייאָמר עוד: מה יש בקונגרס? מה יכול הקונגרס לתת? משלנו יתן לנו ומעבודתנו יאיר לנו.

נעמה שקד מתגוררת בירושלים. מנחת קבוצות לימוד, עוסקת ביצירה ברוח ובחומר. קובץ שיריה, "נחושת ונהר" יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת תשע"ג, 2013.

 

***

 

נטעלי בראון, על דליה רביקוביץ'

 

חמצן

שְׂמָמִית עַל קִיר בֵּיתְךָ, עִדּוֹ
אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת
עֲלֵה שָׂרָךְ מִן הַצְּמָחִים שֶׁבֶּעָצִיץ
פִּסַּת נְיָר, מַפַּת שֻׁלְחָן, מַאֲפֵרָה
מַחְבֶּרֶת אַקְטוּאַלְיָה אוֹ צִיּוּר
כָּל אֵלֶּה מְלַוִּים אוֹתְךָ כָּל יוֹם
רוֹאִים אוֹתְךָ וְנִקְלָטִים
בְּתוֹך מֶרְחַב שְׂדֵה רְאִיָּתְךָ
אֵין צֹרֶךְ לְחַפֵּשׂ תְּגוּבָה רִגְשִׁית
אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת בִּסְבִיבָתְךָ הַמּוּחָשִׁית
מֻנַּחַת, לֹא נִרְאֵית
כְּלוּלָה בִּסְתָמִיּוּת בְּתוֹך חָלָל
שֶׁבְּתוֹכוֹ אַתָּה שׁוֹאֵף, נוֹשֵׁף, שׁוֹאֵף, נוֹשֵׁף
חַמְצָן.
אֵינֶנּוּ מְדַבְּרִים עַל אַהֲבָה, עִדּוֹ
אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת סִיד הַקִּירוֹת
מַשְׁקוֹף חַלּוֹן אוֹ מְגֵרַת גַּרְבַּיִם
בְּחֶדֶר הַסּוֹפֵג אֶת תַּהֲלִיךְ
חִלּוּף הֶחֳמָרִים שֶׁלְּךָ
שְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת בְּכָל לַיְלָה

"חמצן" של דליה רביקוביץ מלווה אותי שנים. בעיניי הוא שיר האהבה האולטימטיבי בין אימא לילד/ה. שיר ישיר, קונקרטי, חושי וחד. כלומר לא שיר אהבה, אלא על מגירת גרביים בחדר הילדים. קראתי אותו לראשונה כנערה וחשבתי על אימא שלי. הרגשתי שככה היא אוהבת אותנו. אותי ואת אחיותיי, באדיקות ובפשטות. חזרתי אל השיר לאחר שבני הבכור נולד, לפני אחת־עשרה שנה ושוב לאחר שנולדה ביתי. ואני שבה וקוראת ומוצאת בו את המפתח לאמהות.

אני כותבת בשנים האחרונות תסריט לסרט קולנוע. שמו "חמצן". בעבורי, הוא מעין הרחבה של השיר. כשאני עובדת על סרט, אני חושבת אותו דרך שירה. ומקווה שאצליח לתפוס בו, או דרכו, מהות מזוקקת, תמציתית ודקה מן הדק, באופן שרק שירה יודעת לעשות. "חמצן" התגלגל להיות סיפור של יחסים הדוקים מאוד בין חני לעידו. בין אם חד־הורית, מורה בבית ספר יסודי, לבנה, חייל על סף שחרור.

ביום שבו עידו אמור להשתחרר מהצבא, נחטף חייל בגבול לבנון וצה"ל מגיב בהפצצות. חני קצרת רוח, אבל עידו מתקשר להודיע שהוקפאו השחרורים לעת עתה ומבטיח שישוב בעוד כמה ימים. אבל הגזרה מתלקחת, והמבצע, שיכונה לאחר מכן "מלחמת לבנון השלישית", מתחיל. עידו לא חוזר וחני מחליטה לנסות לשחרר אותו ויהי מה. זוהי האודיסאה בסרט. בסופה חני מגלה שהשחרורים לא נדחו ושעידו שיקר לה. זאת הייתה החלטה שלו. הוא התנדב. היא נכשלת בניסיון לשכנע אותו, לשחד, לסחוט רגשית. כשחייל נוסף נחטף ומתקבלת החלטה להיכנס קרקעית ללבנון, חני מסרבת לשתף פעולה עם הגורל הידוע מראש. היא מחליטה לסמם את עידו, לחטוף ולהבריח אותו באוניה לחו"ל. בסופו של הסרט רואים אותה הולכת במסדרון צר וארוך בבטן אונייה, עמוס צינורות, נושאת בידיה את עידו הישן, וברקע נשמע קולה בריאיון לתכנית "קולה של אמא", קוראת למאזינים את השיר "חמצן".

 

נטעלי בראון היא קולנוענית ומשוררת. בין סרטיה: ״גוועלד״, שהוקרן בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בברלין; ״התליין״, שזכה במקום הראשון בפסטיבל חיפה; ״נדר״, זוכה הפרס הראשון ספסטיבל הבין־לאומי לסרטי נשים בסיאול; ״מקווה שאני בפריים״, שזכה בפרס אופיר.

 

***

 

יותם שווימר, על ריימונד קארבר

 

כשהייתי בכיתה י, המחנכת נכנסה באחד השיעורים והקריאה שיר. היא אפילו לא אמרה מי כתב אותו, זה היה חלק משרשרת האסוציאציות התרבותיות־חברתיות שהיא הייתה מביאה איתה, באנרגיה בלתי פוסקת, שאנחנו – נערים בני 15 ו־16 – יכולנו רק לקנא בה. אבל שתי השורות שפתחו את השיר, שהיו אולי אמורות להיכנס מאוזן אחת ולצאת מהשנייה – נתקעו לי בראש:

בדיוק כשכבר נואש מלחשוב

שאי פעם יכתוב עוד שורה אחת של שירה

זה מה שזכרתי. את השורות האלו, ועוד משהו על נפוליאון. אני לא יודע למה לא שאלתי את המורה מי כתב את השיר. היא הרי הייתה מהדמויות המשפיעות עליי באותה תקופה. במקום לשאול, הלכתי לספרייה, ובעידן טרום גוגל התחלתי לנבור בספרים ולחפש שיר שיש בו משהו על נפוליאון ושירה. לא היו לי תקוות גדולות, אבל זה היה אתגר שהייתי מוכרח לעמוד בו. בסוף מצאתי: "הצעדה אל תוך רוסיה", זה היה שם השיר הקצר, והמשורר: ריימונד קארבר (שירים, מודן, 1997; תרגם עוזי וייל).

ההבלחה שלו לחיים שלי הייתה, כאמור, נטולת ציפיות, אבל בפועל היא שינתה אותי לחלוטין. השירה והפרוזה של קארבר היו עבורי אוויר לנשימה בתקופת התיכון המורכבת, והנחתי את ידי על כל מה שיכולתי למצוא, שקשור בו. צילמתי במכונת הצילום של הספרייה את השיר, ומאז היה תלוי אצלי בחדר, וכעת בחדר העבודה, כעדות לכך שכמה מילים שמסודרות באופן מסוים יכולות לגרום לך להתאהב.

 

יותם שווימר הוא העורך הראשי של הוצאת טל-מאי ומעורכי האתר ״הפנקס״.

 

 

» אשתקד בחנוכה: אביבית משמרי במסה על ספרות ניסים

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | בלב הם הרי קטנטנים

שירים מאת דבורה שטיינהרט, ילי שנר וערן צלגוב

אפרת פלג, הדפס ציאנוטייפ וחוט תפירה, 21X15 ס"מ, 2019

.

דבורה שטיינהרט

צָרִיךְ לְהַכְנִיס אֶת הַסּוּסִים הַקְּטַנִּים הַבַּיְתָה הַלַּיְלָה!
אִי אֶפְשָׁר לְהַשְׁאִיר אוֹתָם כָּכָה בַּחוּץ
פַּרְסוֹתֵיהֶם שׁוֹקְעוֹת בַּגְּלָלִים וּבַבֹּץ
וְעוֹרָם רוֹטֵט מֵהַטַּל.
הֵם חַסְרֵי־יָזְמָה
יֵלְכוּ אַחֲרֵי כָּל כַּוָּנַת זָדוֹן – –
בַּלֵּב הֵם הֲרֵי קְטַנְטַנִּים.

הִנֵּה שַׁרְשֶׁרֶת הַבַּרְזֶל רְפוּיָה
הַמַּנְעוּל שָׁבוּר
וּמִי לֹא יַחְמֹד לָבוֹא בֵּינֵיהֶם
גּוּשִׁים חַמִּים, מִתְגּוֹדְדִים
צוֹנְפִים בְּפַחַד מִנְּחִירַיִם מֻרְחָבִים – –

קְחוּ אוֹתָם לַסְּכָכָה
כַּסּוּ אוֹתָם בְּשַׂקִּים וְהַפְקִידוּ שְׁמִירָה
שֶׁלֹּא יִגְנְבוּ אוֹתָם לִהְיוֹת דּוֹהֲרִים בַּזִּירָה
לֹא כָּל סוּס הוּא סוּס אַבִּיר
וְאֵיךְ לֹא נִתָּפֵשׂ לַפַּחַד
מוּל בְּרַק קַשְׂקַשֵּׂי הַשִּׁרְיוֹנוֹת
וְלַהַט הַכִּידוֹנִים.

 

 

קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת
כְּשֶׁהַיָּדַיִם רוֹעֲדוֹת
דּוֹמִים לְכַנְפֵי פַּרְפָּרִים.
גַּם נְחִירַיִם
בְּאֹפֶן סְטָטִיסְטִי
הֵם מֵהַדְּבָרִים הָעֲנֻגִּים.
מְהוּמַת־הַלֵּב קוֹצֶבֶת לָהֶם אֶת
רְטִיטוֹתֵיהֶם לְעֵת רִגְשָׁה.
וְעַכְשָׁו הָעַפְעַפַּיִם – –
גַּם עֲלֵיהֶם יִהְיוּ לָנוּ
דְּבָרִים טוֹבִים לוֹמַר
כְּשֶׁנִּתְפַּנֶּה.

 

דבורה שטיינהרט, מתרגמת במקצועה, מתגוררת בלוס אנג'לס ומלמדת שם ספרות ולשון. תרגמה לעברית רומנים מאת ג'ון אפדייק, ולדימיר נבוקוב, דלמור שווארץ ופלאנרי אוקונור. כתבה עבודת דוקטורט על א"נ גנסין. שיר פרי עטה התפרסם בגיליון 57 של המוסך.

 

 

ילי שנר

אל תחזרו אל חברי הילדות
דליה פלח

אֵין שׁוּם דֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל הַיַּלְדוּת בְּלִי לַעֲבֹר בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת
הַצְּפוּפִים הָאֵלֶּה, שְׂרִיטוֹת הַמַּרְפְּקִים עַל הַקִּירוֹת.
אַל תַּחְזְרוּ אֶל הַיַּלְדוּת. אַל תִּקְּחוּ אֶת הוֹרֵיכֶם הַמִּתְכַּהִים יָד בְּיָד
וְתַרְאוּ לָהֶם אֶת כָּל הַמְּעִילִים שֶׁנִּשְׁכְּחוּ, פְּרֵדוֹת הַבֹּקֶר
שֶׁנֶּעֶרְמוּ בַּמְּגֵרוֹת. הֵם יוֹדְעִים. כְּשֶׁאַתֶּם עֲצוּבִים
אַתֶּם יְכוֹלִים לְהַבִּיט בָּעוֹר שֶׁלָּכֶם, בַּחִבּוּר שֶׁבֵּין הָאֶצְבָּעוֹת,
אִם הוּא רַךְ תֵּדְעוּ שֶׁאָהֲבוּ אֶתְכֶם. אִם אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁאָהֲבוּ אֶתְכֶם,
תַּחְזְרוּ לְשָׁם. אַל תַּעַצְרוּ בַּדֶּרֶךְ, אַל תִּטְעוּ: אֵין שׁוּם דֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל הַיַּלְדוּת.
אֶפְשָׁר לְהַסִּיעַ פֶּצַע אֲחוֹרַנִּית, אֲבָל אַתֶּם לֹא. יוֹם אֶחָד
אִמָּא שֶׁלָּכֶם תַּחֲזִיק בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ אֶת בִּתְּכֶם וּפִתְאוֹם כָּל הָאַהֲבָה הַזּוֹ
שֶׁהִשְׁחִירָה לָכֶם מִתַּחַת לַצִּפָּרְנַיִם תִּשְׁטֹף אֶתְכֶם וְאַתֶּם תִּבָּהֲלוּ כָּל כָּךְ,
מִפְרֶצֶת, דִּמּוּם פְּנִימִי, לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁזֶּה זֶה.

 

 

שכבות

סְבִיב נְקֻדַּת הַהִתְמַקְּדוּת הַכֹּל זָז בִּשְׁכָבוֹת: לְמַטָּה
וַרְיַאצְיוֹת שׁוֹנוֹת שֶׁל פְּלַסְטִיק עַל גַּלְגַּלִּים,
בַּשִּׁכְבָה הַשְּׁנִיָּה יְלָדִים. מֵעַל הָאֲוִיר מֻנְמָךְ וְעָבֶה,
כַּדּוּרִים חוֹצִים אוֹתוֹ בְּהַפְתָּעָה, בַּשִּׁכְבָה הָעֶלְיוֹנָה
עֵינֵי הָאֵם הַמְּתוּחוֹת עַד הַקָּצֶה הַשֵּׁנִי שֶׁל הַמִּגְרָשׁ
הַחִיּוּךְ שֶׁקָּפָא עַל פָּנֶיהָ, הִיא אֵינָהּ מַשְׁגִּיחָה
בַּמַּעֲבָר הַשַּׁבְרִירִי מֵהַבָּעָה לַעֲוִית.
רֶגַע קֹדֶם הַיֶּלֶד שֶׁלָּהּ הִנִּיחַ אֶצְבָּעוֹת עַל בִּרְכֶּיהָ
וְכָל מָה שֶׁהֻרְעַף מִמֶּנָּה הָיָה פָּשׁוּט וְטָרִי
אֲבָל הַיֶּלֶד הִמְשִׁיךְ, הַיֶּלֶד שֶׁלָּהּ מְשַׂחֵק עִם יְלָדִים אֲחֵרִים,
הִנֵּה הַמִּשְׁפָּטִים הַמִּתְנַגְּשִׁים, הַהִמּוּר הַהוֹלֵךְ
וְעוֹלֶה, חֶלְקֵי הַגּוּף הַמַּחְלִיפִים מָקוֹם,
הִיא יוֹשֶׁבֶת עַל הַסַּפְסָל עִם הָאִמָּהוֹת, אֱלֹהִים
אַדִּירִים, הִיא חוֹשֶׁבֶת, לֹא שׁוּב

 

ילי שנר, ילידת קיבוץ לוחמי הגטאות, 1985, היא משוררת ומנחת סדנאות כתיבה. ספרה "כותנה" יצא לאור בהוצאת כרמל בשנת 2016. השירים מתוך ספר בכתובים.

 

 

ערן צלגוב

רגע לפני

רֶגַע לִפְנֵי הַטִּיסָה אֲנִי מַזְכִּיר לְךָ לִשְׁמֹר עַל הַמּוֹלֶדֶת
וְאַל תִּפְתַּח אֶת הַדֶּלֶת, בֶּטַח לֹא לְזָרִים
תַּן לָהֶם לְהֵרָקֵב בַּכְּנִיסָה
שֶׁהַמִּשְׁטָרָה תְּטַפֵּל בָּהֶם
אֱטֹם אֶת הַחַלּוֹנוֹת לְרֵיחַ הַפְּרָחִים
הוּא רַק מְפַתֶּה אוֹתְךָ לְהִתְאַהֵב מֵחָדָשׁ
שֵׁב בַּפִּנָּה וּרְעַד
כָּכָה הַמַּנְהִיג רוֹצֶה אוֹתְךָ
מְפֻחָד.
אוּלַי אֶחֱזֹר

 

 

קינה על הֶעתיד לבוא

הִנֵּה, רְאִי כַּמָּה יָפֶה הוּא הָעוֹלָם
עִצְמִי אֶת הָעֵינַיִם
רְאִי כַּמָּה יָפֶה הוּא
הַמֵּתִים טֶרֶם הוּמְתוּ כֻּלָּם
הָעֵץ עוֹדוֹ פּוֹרֵחַ
וּבֵין עֲנָפָיו הַפְּרִי, הַצִּפּוֹר
הַתִּקְווֹת שֶׁלָּךְ כֻּלָּן.
הַצְּרָחוֹת שֶׁאַתְּ שׁוֹמַעַת
הֵן הֶעָתִיד לָבוֹא
הַשְּׁתִיקוֹת שֶׁל הָעוֹלָם
גַּם הֵן הֶעָתִיד לָבוֹא.

אֲבַק הַהֲרִיסוֹת יִכָּנֵס לָעֵינַיִם
אָז עִצְמִי לְבַל תִּבְכִּי
וּרְאִי –

כַּמָּה יָפֶה הוּא הֶעָתִיד לָבוֹא
לְרַגְלַיִךְ הוּא נוֹפֵל, פְּרִי בָּשֵׁל,
חַיָּל פָּצוּעַ, חַיַּת טֶרֶף כְּמֵהַת לִטּוּף
כֵּן, כָּךְ הוּא הֶעָתִיד לָבוֹא
כַּמָּה יָפֶה הוּא וְנוֹרָא
הֶעָתִיד לָבוֹא…

 

ערן צלגוב הוא משורר, מתרגם, משרבט ועורך בהוצאת "רעב". ספרו השלישי "פרוט[ז]ה" ראה אור השנה בהוצאת פרדס. חי בבאר שבע. שירי צ'רלס סימיק בתרגומו הופיעו בגיליון 54 של המוסך.

 

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת לאה פילובסקי, ריקי דסקל ודן אלבו

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן