כאשר תרם דויד גרוסמן את ארכיונו האישי לספרייה הלאומית, הוא גם תרם שורה של תרגומים לספריו בשפות שונות, שלכולם עוצבו עטיפות נהדרות ומיוחדות. חשבנו שיהיה נחמד לשתף אתכם באוצרות שקיבלנו.
דויד גרוסמן בעת הפקדת ארכיונו בספרייה. צילום: חנן כהן, הספרייה הלאומית
פסח חברוני: אחד מגדולי המתמטיקאים היהודים במאה העשרים, ממציא וחוקר גאון, יליד ירושלים
על אף שארכיונו של ד"ר פסח חברוני השמור בספרייה הלאומית איננו גדול, הוא מספר באופן תמציתי וקולע את סיפורו הטראגי של אחד מגדולי המתמטיקאים היהודים במאה העשרים, ממציא וחוקר גאון, יליד ירושלים, שלא הצליח למצוא את מקומו בעולם.
במעט תיקי המכתבים והתעודות שבו, מצויה התכתבות מרשימה עם גדולי המתמטיקאים בעולם במחצית הראשונה של המאה העשרים, ותיעוד מרוכז על עולמו האינטלקטואלי של מדען וממציא שחי רוב ימיו בירושלים.
פסח חברוני נולד למשפחת חסידי חב"ד בשכונת "מזכרת משה" בירושלים, בשנת 1888. הוא למד בישיבת "עץ חיים" ובישיבת "בית המוסר", ונחשב לעילוי בעולם התורה. המפנה בחייו של בחור הישיבה עטור הזקן והפאות בא לו במקרה, כאשר גילה בספריית סבו את הספר "שבילי דרקיע" על חכמת התכונה (קוסמוגרפיה). כנספח לספר, מצא חוברת ובה מבואות קצרים על הנדסת המישור, טריגונומטריה ומקצועות נוספים במתמטיקה, מלווים בציורים להדגמת הטקסט. נרעש מן התגלית, חברוני ביקש ללמוד ולדעת עוד ועוד על הנושא, ולשם כך מיהר לרחוב החבשים, אל "בית הספרים מדרש אברבנאל" – גלגולה הראשון של הספרייה הלאומית. הוא קיווה שבספרייה יוכל למצוא עוד ספרי מתמטיקה ולהשביע את הסקרנות העצומה שהתעוררה בו. ואולם, כפי שסיפר יוסף יואל ריבלין, לא קלה הייתה דרכו של חברוני אל הספרייה: החוגים הקיצוניים שעליהם נמנה סבו, ר' חיים אלעזר, אסרו את הביקור במוסד זה, שהיה מוקצה מחמת מיאוס.
על אף הקשיים שניקרו בדרכו של בחור הישיבה, הוא הצליח להקנות לעצמו, באופן עצמאי, ידיעות מרובות במתמטיקה, מתוך עיון בספרים ולימוד עצמי. ככל שהתקדם והלך בידיעותיו, התגברה בו ההכרה שעליו לעזוב את עולם התורה ולפנות ללימודי חול, ללימודי מדע, שמשכו אותו. כך מצא את עצמו בחור הישיבה הנבוך, בדרכו אל הקנאי במשכילי ירושלים בימים ההם, אליעזר בן-יהודה. בן יהודה, שהבחין ביכולותיו הטכניות של חברוני, חשב כי יוכל לצרפו אל חבר תלמידיו של בוריס ש"ץ, שיסד באותם הימים את "בצלאל" כבית ספר למלאכה. המפגש עם בן יהודה ועם בוריס ש"ץ, הוליד עוד ועוד פגישות של פסח חברוני עם ראשי החינוך בארץ-ישראל באותה תקופה, אשר שוכנעו מייד בדבר כישרונו יוצא הדופן של הבחור הצעיר, וסייעו לו להשלים במהירות את לימודיו התיכוניים. חברוני גזז את פאותיו ואת זקנו, ובעידודו ועזרתו של פאול נתן, נשלח ללימודי מתמטיקה באוניברסיטת ציריך, שווייץ. בשנת 1914, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, זכה פסח חברוני בתואר "דוקטור למתמטיקה" – הראשון מבני הישוב הישן ילידי ארץ ישראל, שזכה לתואר אקדמי זה. כאשר בישר למוריו בציריך, אשר כינוהו "כוכב המזרח", כי הוא מתכוון לשוב מייד למולדתו, לירושלים, הצטערו צער רב וניסו להניאו מכוונתו, אך ללא הועיל.
על אף חריפותו כמתמטיקאי גאון, לא הצליח חברוני להשתלב בסגל מורי האוניברסיטה העברית, עם הקמתה. חליפת המכתבים השמורה בארכיונו מעידה כי במשך שנים ארוכות נמנעה הנהלת האוניברסיטה מלהעניק לו מעמד קבוע של מרצה, על אף שלימד בה מיומה הראשון, והיה, למעשה, ממניחי היסוד של המכון למתמטיקה. העתק המכתב ששיגר אליו הוגו ברגמן, פרופסור באוניברסיטה העברית וקודם לכן מנהל בית הספרים הלאומי – נועד לסייע בידו לקבל את מבוקשו, מעמד קבוע כמרצה. ואולם, למרות המלצתו של אלברט איינשטיין על חברוני, והמלים החמות שאמר להוגו ברגמן בעת שביקר בספרייה הלאומית לא נסתייע הדבר, וחברוני המשיך את מחקריו מחוץ למרכז האקדמי היחיד בארץ באותם ימים, בתנאי עוני ומחסור קשים, מושפל ודחוי.
בארכיון חברוני נשמרו מכתבים מאת גדולי המתמטיקאים בעולם, שחברוני שיגר אליהם מאמרים ומחקרים פרי עטו, שנדפסו מעל גבי בימות שונות בעולם כולו. חברוני לא שקט על שמריו, והיה שותף להקמת האיגוד למחקר מתמטי בישראל, פעל לקידום החינוך למדעים בארץ, והעמיד תלמידים רבים, בהם חוקרים חשובים.
לצד מחקריו המתמטיים, עסק חברוני גם בהמצאות. ממכתבו של מנהל קולנוע מוגרבי בתל אביב, ירוחם ורדימון, אנו לומדים על המצאתו של חברוני לבניית פלנטריום, תוך שימוש במקרנות הקולנוע. בערוב ימיו, נתפס חברוני גם לרעיון "השלום העולמי", ואף החל לכתוב חיבור בנושא, אותו הכתיר בכותרת: "יומן השלום". ככל הנראה, הוא לא השלים את כתיבתו. אך גם הקטעים הבודדים שנשמרו בארכיונו, הכתובים בעפרון דק, בכתב פנינים, מהווים תעודה מרתקת להלך רוחו של איש מיוחד זה.
בי"ח באדר תשכ"ג, ביום הולדתו השבעים וחמישה, נפטר פסח חברוני. יוסף יואל ריבלין מספר מפי אחותו, כי "גם בשעת גסיסתו, נעו אצבעותיו על גבי השמיכה, כרושמות צורות ונוסחאות מתמטיות, ושפתיו מרחשות…"
"מעשה הרעשים הנוראים שנהיו בפיררה"
במהלך רעידת האדמה האדירה שפקדה את איטליה בשנת 1571, נפגשו חכם יהודי ומלומד נוצרי באוהל שהוקם לרווחת הפליטים. הדיון האינטלקטואלי שהתפתח בין השניים הוביל את החכם היהודי, עזריה מן האדומים, לחבר את אחת היצירות המיוחדות ופורצות הדרך ביותר בהיסטוריה היהודית
"החרבת בית המקדש בירושלים", ציור שמן על קנבס משנת 1867 מאת פרנצ'סקו אייץ
רעידת האדמה שפקדה את פרארה שבאיטליה בשנת 1571, תפסה את מרבית תושבי העיר באמצע הלילה בעודם "בתנומות עלי משכב". מבוהלים, נמלטו תושבי העיר הרחק מהמבנים שהחלו להתמוטט בזה אחר זה. במהלך אותה מנוסת בהלה, מצאו רבים מהם מקלט בשטח פתוח. שם, באחד מאוהלי המפלט שהקימו הנמלטים, פגש חכם יהודי בשם עזריה די רוסי במלומד נוצרי, אשר במקום לדאוג לרווחתו נראה שקוע בקריאת מסמך היסטורי. המסמך עליו שקד המלומד היה אגרת אריסטיאס – אגרת הלניסטית שעניינה תרגום התנ"ך מעברית ליוונית, תרגום השבעים הידוע. השיחה הקולחת שהתפתחה בין די רוסי ובין המלומד הנוצרי הרחיקה את החכם היהודי ממחשבות על הישרדות אל דיון אינטלקטואלי סוחף – הוא נענה לאתגר שהציב המלומד, והחליט לשקוד על תרגום היצירה החשובה לעברית משעה שיחזרו החיים למסלולם.
תרגום האגרת סיפק תירוץ מצוין מאין כמותו לדי רוסי לכוון את מפעל הכתיבה עליו שקד לכיוון חדש ופורה: חיבור יצירה היסטורית, תיאולוגית ומדעית יוצאת דופן ברוחב הידיעות והנושאים שכיסה הספר היחיד. לאחר שנה וחצי של עבודה, סיים עזריה את ספרו בשנת 1572. שנתיים לאחר מכן הודפס הספר תחת השם "מאור עיניים".
כבר בחלקו הראשון של החיבור הדגים די רוסי את מהפכנותו המחשבתית: בחלק הנקרא "קול האלוהים", דן המחבר בתופעת הטבע הקרויה רעידת אדמה, וסיפק שלל הסברים לקיומה. הוא שזר תובנות מכתבים מדעיים עתיקים ומודרניים בתוך הסבר כללי על האות ששלח האל לבני האדם. בחלקו השני, במסגרת הערותיו לאגרת אריסטיאס, יצא די רוסי נגד התפיסה המקובלת שהפיצו היהודים על תרגום השבעים – תפיסה שהחלה עוד בתקופת חז"ל. די רוסי ראה במלאכת תרגום התנ"ך דווקא מלאכה חיובית, המאפשרת קירוב תרבותי וחברתי בין העולם היהודי לעולם הלא יהודי (בעיקר הנוצרי). בחלק זה של החיבור עזר המחבר להנחיל את התפיסה שאפיינה רבים מהנוצרים בני תקופתו, הרנסנס, ופיאר שילובים תרבותיים ורעיוניים חדשים שבכוחם להעשיר את המסורת היהודית והנוצרית כאחת.
בחלקו השלישי והאחרון של החיבור, החלק שסיפק את השם ליצירה כולה – "מאור עיניים", חשף די רוסי את כוחו כהיסטוריון ביקורתי של תולדות עם ישראל. גם בחלק זה לא חשש להפריך טענות מקובלות של חז"ל ורבנים אחרים כשאלו לא הסתדרו עם התפיסה המדעית המקובלת של זמנו: לדוגמה, כשפנה לעסוק בעונש שנפל על טיטוס, קבע שהמדרש החז"לי על היתוש שחדר לאוזנו של מחריב בית המקדש השני חייב להיות טעות. בהסתמכו על ספרות רפואית ענפה, קבע שהגנרל הרומי (ולאחר מכן, קיסר האימפריה הרומית כולה) מת ככל הנראה מהרעלה או קדחת.
חלפו עוד מאתיים שנה עד שהודפסה מהדורה שנייה של אותו "מאור עיניים", וכל ההשמצות שהוטחו והחרמות שהוטלו על הספר המדעי-תיאולוגי-היסטורי של עזריה מן האדומים פינו את מקומם לרגשות כבוד והערצה מצד המשכילים היהודים של סוף המאה ה-18 והמאה ה-19. המשכילים החדשים ראו במלומד הנשכח ענק רוח המורד בסמכות הדתית ובדוגמות השגויות של יהדות תקופתו. אולם, גם המחרימים וגם המהללים הפרו את הדרישה שחזר והעלה היהודי המלומד לאורך ספרו: אנא, אל תפרשו את דבריי כהתקפה על האמונה או כהפרכה של ההלכה היהודית. מצד שני, ההיסטוריה היהודית מלאה ב"מחדשים" שהמשיכו לטעון עד סוף חייהם שלא סטו במאום מהדרך הישנה והטובה.
סיפורים מהמכביה: התאומים השוודים ששברו את השיא של מארק ספיץ
התאומים אניטה וברנט, בני מהגרים יהודים ממזרח אירופה, ניחנו בכישרון שחייה בלתי רגיל, אך הדרך להגשים את ייעודם נדמתה בלתי אפשרית. משפחתם קשת היום בוודאי שלא יכולה הייתה לממן את הדרך הארוכה והיקרה אל הטופ העולמי. נתיב חייהם השתנה בזכות מאמן שחייה ישראלי שזיהה את כשרונם והוביל אותם לצמרת עולם השחייה העולמי
ב-26 במאי 1954 בשוודיה הקפואה, נולדו לזוג מהגרים יהודים ממזרח אירופה תאומים – אניטה וברנט. מגיל צעיר בלטו התאומים בכשרונם ובאהבתם הגדולה לשחייה, ובתחילת שנות השבעים הם שחו כל הדרך לפסגת עולם השחייה העולמית.
בשנת 1966 הגיעו התאומים למחנה אימונים בהונגריה, שם פגשו במאמן השחייה הישראלי יוסף טלקי, ממקימי פנימיית המחוננים במכון ויינגיט. התאומים סיפרו לטלקי שהוריהם הפליטים אינם יכולים לממן להם מחנות אימונים בארצות הברית, וטלקי, שהתרשם מאוד מכישוריהם, סידר לתאומים מלגה אצל מאמן נבחרת ארצות הברית בשחייה, וכן מגורים בזמן המחנה אצל משפחה יהודית בלוס אנג'לס.
במהלך שהותם בארצות הברית ובשנים לאחר מכן, התאומים התקדמו מאוד בעולם השחייה, ותוך כמה שנים הגיעו לפסגה. בשנת 1973 הגיעו התאומים להתחרות בארץ במכביה ה-9 כשהם כבר בשיא כוחם – שניהם היו אלופי שוודיה המכהנים, ושנה לפני כן, ב-1972 נסעו שניהם למינכן לייצג את שוודיה באולימפיאדה.
במכביה של שנת 1969, שלט בבריכה ללא עוררין מארק שפיץ, ואף שבר את שיא המדליות במכביה: 6 מדליות זהב. בשעתו, השיא הזה נתפס כמדהים, והכל ציפו כי יישאר על כנו במשך שנים ארוכות. למרבה ההפתעה, השיא הזה נשבר כבר במכביה הבאה, על ידי אניטה זרנוביצקי, שזכתה ב-7 מדליות זהב ובמדליית כסף אחת. למעשה, זרנוביצקי זכתה בכל המשחים שבהם השתתפה. אחיה התאום ברנט זכה "רק" בשתי מדליות זהב וב-3 מדליות כסף. התאומים, מרוצים מהישגיהם בבריכת המכביה, חזרו לשוודיה עם 13 מדליות באמתחתם. האחים לא הסתפקו רק בכיבוש המקומות הראשונים, ואת מרבית המדליות שלהם השיגו תוך כדי קביעת שיאי מכביות.
השליטה של אניטה בבריכה היתה כה משמעותית עד שב-12 ביולי 1973 דיווח עיתון 'דבר' בציוניות ש"'מלכת המים' אניטה זרובינצקי הסתפקה אתמול במדליית זהב בודדת – משום שהשתתפה… רק במקצה אחד אמש". בניגוד לאניטה, שזכתה בזהב בכל התחרויות שבהן השתתפה למעט אחת – ברנט התקשה בימים הראשונים, שבהם לא הרשים או זכה 'רק' במדליית כסף, ובכמה מהם אף לא הצליח להתברג בין 3 הראשונים כלל. אך כאמור, לאחר הפתיחה הבינונית שלו בימים הראשונים בבריכה, הוא התאושש ובמשחים הבאים שלו זכה במדליות זהב – בדיוק כמו אחותו אניטה.
למרות ההישגים המרשימים שלה בבריכה, שמרה אניטה על ענווה רבה. בראיון לעיתון 'דבר' (11.7.1973) היא סירבה להתרגש מהצלחתה ואמרה: "אני מסוגלת לתוצאות טובות יותר. כבר השגתי השנה תוצאות טובות יותר. אין לי שום הסבר מיוחד על הישגי. פשוט, אני תמיד מנסה להיות ראשונה. פעמים הדבר עולה בידי, פעמים לא. היום היה לי יום מוצלח במיוחד". באותו ראיון גם סיפרה אניטה על שגרת האימונים המפרכת עם אחיה ברנט: "אני שוחה, יחד עם אחי, 6 ימים בשבוע. כל יום אנחנו מתאמנים פעמיים. אם יש אימון בנבחרת, אנחנו מוסיפים אימון או שניים".
התקשורת הישראלית, שתיארה את אניטה כ'ממוצעת קומה, צנומה ומבוישת" ('דבר', 11 ביולי 1973) עטפה את התאומים בהמון אהבה, ואניטה הוכתרה במהרה בתואר 'מלכת המכביה' ו'מלכת המים'. אניטה מצידה, דווקא ניסתה להתרחק מאור הזרקורים. ב-15 ביולי 1973 עיתון 'מעריב' כתב:
ההישגים המדהימים של התאומים עוררו התרגשות בקהל הישראלי, והם הפכו במהרה לדמויות מוכרות בקרב הציבור בישראל:
בשנים שאחרי המכביה, התאומים התקשו לשחזר את ההישגים שלהם, ולאט לאט ירדו ממעמדם הבולט בפסגת השחייה העולמית. לאחר כמה שנים פרשו. בשנת 1977 הם שבו למכביה ה-10 בתור חברי כבוד במשלחת השוודית. אניטה זכתה בכבוד להיות נושאת הדגל של המשלחת.