ביוני 1939 נבחרה לונדון כיעד למשחקים האולימפיים ה-14 במספר. פרוץ מלחמת העולם השנייה דחה כל אפשרות לקיום אירועי ספורט עולמיים, וכך בוטלו המשחקים בשנת 1940 ו-1944. המועד הבא למשחקים האולימפיים היה קיץ 1948.
כל מי שיצא לו לבקר בבירת בריטניה בשנים הספורות שלאחר מלחמת העולם השנייה הבין היטב שמדובר ברעיון עם פוטנציאל הרסני – המצב האיום בו הייתה שרויה לונדון, אשר רק החלה בהתאוששות הארוכה מהזוועות שזרעו מטוסי גרמניה בבליץ, מנע מראש כל אפשרות לחגיגות ברמה שנחגגו המשחקים האולימפיים הקודמים. לכן, הוצעה לבריטניה האפשרות לוותר על האירוח ולהעביר את האירועים למדינה אחרת. אך, על אף המצב האיום, התעקש המלך ג'ורג' השישי לקיים את המשחקים מתוך אמונה שהם יסייעו לשקם את העיר.
באותה נחישות עמלו ספורטאים ישראלים ומאמניהם כדי לשכנע את קברניטי מדינת ישראל הצעירה להקים משלחת ראויה. אולם, הכרזת העצמאות ופלישת צבאות ערב שהגיעה בעקבותיה הסיטו את המוקד מענייני חולין שכאלה לשאלות קיומיות בעלות חשיבות גדולה יותר.
גם כשהחל להתייצב המצב הצבאי, צצו יריבויות ישנות: אנשי מכבי ואנשי הפועל לא הצליחו להחליט ביניהם מי הספורטאים שראוי שיכללו במשלחת, ובאילו ענפי ספורט המדינה צריכה להשקיע ולפתח.
כל העיכובים גרמו לכך שהדרישה הבסיסית ביותר של הוועד האולימפי העולמי – הקמת ועד ישראלי מקביל – לא בוצעה. וכאילו שכל זה לא מספיק, גם כשנקבע סופית הרכב המשלחת, אשר יועדה להכיל שתי ספורטאיות וחמישה מלווים, הערים הוועד האולימפי העולמי קושי בלתי ניתן למעבר.
כנראה שאף אחד לא טרח ליידע את חברי הוועד שבינתיים הוקמה לה מדינת ישראל, היות שמבחינת הרשומות שעמדו לרשותם, השטח הגאוגרפי שאמורה לייצג ישראל נקרא בכלל "פלשתינה". כתוצאה מכך, על משלחת "פלשתינה" נאסרה האפשרות להשמיע את המנון "התקווה" או להניף בגאון את דגל המדינה הצעירה.
היה זה תנאי ששום מנהיג ציוני, בטח ובטח לא מנהיג גאה ועקשן כבן-גוריון, יכול היה להסכים לו. מדינת ישראל סירבה להשתתף במשחקים האולימפיים, שנזכרים יותר מכל כ"משחקי הצנע", והוועד האולימפי העולמי מצידו ביטל את השתתפותה של המשלחת.
