לונדון 1948: משלחת "פלשתינה" לאולימפיאדה

רצף כמעט בלתי ייאמן של משברים ורשלנויות עמד בפני המשלחת הישראלית הראשונה לאולימפיאדה ה-14, שנפתחה ב-29 ביולי 1948 בלונדון. גם אחרי שהתגברה המשלחת על כולם, העמיד הוועד האולימפי העולמי דרישה ששום מנהיג ציוני, ודאי לא ראש הממשלה שבאחריותו לאשר את המשלחת, לא יכול היה לעמוד בה. זה סיפורה של האולימפיאדה הראשונה שמדינת ישראל (כמעט) השתתפה בה.

הפרסום הרשמי של אולימפידת לונדון, מתוך אתר הוועד האולימפי העולמי

ביוני 1939 נבחרה לונדון כיעד למשחקים האולימפיים ה-14 במספר. פרוץ מלחמת העולם השנייה דחה כל אפשרות לקיום אירועי ספורט עולמיים, וכך בוטלו המשחקים בשנת 1940 ו-1944. המועד הבא למשחקים האולימפיים היה קיץ 1948.

כל מי שיצא לו לבקר בבירת בריטניה בשנים הספורות שלאחר מלחמת העולם השנייה הבין היטב שמדובר ברעיון עם פוטנציאל הרסני – המצב האיום בו הייתה שרויה לונדון, אשר רק החלה בהתאוששות הארוכה מהזוועות שזרעו מטוסי גרמניה בבליץ, מנע מראש כל אפשרות לחגיגות ברמה שנחגגו המשחקים האולימפיים הקודמים. לכן, הוצעה לבריטניה האפשרות לוותר על האירוח ולהעביר את האירועים למדינה אחרת. אך, על אף המצב האיום, התעקש המלך ג'ורג' השישי לקיים את המשחקים מתוך אמונה שהם יסייעו לשקם את העיר.

באותה נחישות עמלו ספורטאים ישראלים ומאמניהם כדי לשכנע את קברניטי מדינת ישראל הצעירה להקים משלחת ראויה. אולם, הכרזת העצמאות ופלישת צבאות ערב שהגיעה בעקבותיה הסיטו את המוקד מענייני חולין שכאלה לשאלות קיומיות בעלות חשיבות גדולה יותר.

גם כשהחל להתייצב המצב הצבאי, צצו יריבויות ישנות: אנשי מכבי ואנשי הפועל לא הצליחו להחליט ביניהם מי הספורטאים שראוי שיכללו במשלחת, ובאילו ענפי ספורט המדינה צריכה להשקיע ולפתח.

 

גילוי דעת מעיתון "המשקיף" שהתפרסם ב-25 ביולי 1948

 

כל העיכובים גרמו לכך שהדרישה הבסיסית ביותר של הוועד האולימפי העולמי – הקמת ועד ישראלי מקביל – לא בוצעה. וכאילו שכל זה לא מספיק, גם כשנקבע סופית הרכב המשלחת, אשר יועדה להכיל שתי ספורטאיות וחמישה מלווים, הערים הוועד האולימפי העולמי קושי בלתי ניתן למעבר.

 

כתבה מעיתון "דבר" שהתפרסמה ב-29 ביולי 1948

 

כנראה שאף אחד לא טרח ליידע את חברי הוועד שבינתיים הוקמה לה מדינת ישראל, היות שמבחינת הרשומות שעמדו לרשותם, השטח הגאוגרפי שאמורה לייצג ישראל נקרא בכלל "פלשתינה". כתוצאה מכך, על משלחת "פלשתינה" נאסרה האפשרות להשמיע את המנון "התקווה" או להניף בגאון את דגל המדינה הצעירה.

 

כתבה מעיתון "המשקיף" שהתפרסמה ב-25 ביולי 1948

 

היה זה תנאי ששום מנהיג ציוני, בטח ובטח לא מנהיג גאה ועקשן כבן-גוריון, יכול היה להסכים לו. מדינת ישראל סירבה להשתתף במשחקים האולימפיים, שנזכרים יותר מכל כ"משחקי הצנע", והוועד האולימפי העולמי מצידו ביטל את השתתפותה של המשלחת.

 

הניסיון (הלא מוצלח) לארגן אולימפיאדה יהודית חלופית. כתבה מתוך עיתון "מעריב" שהתפרסמה ב-25 ביולי 1948

 

משה יעקב בן גבריאל

סיפורו של יהודי אוסטרי, שאהב את התרבות הבדואית, חלם על אסיה מאוחדת, חי בירושלים וכתב בגרמנית

מתוך ארכיון משה יעקב בן גבריאל, הספרייה הלאומית

משה יעקב בן גבריאל בוודאי היה דמות מוכרת ברחובות ירושלים לפני קום המדינה וגם בשנותיה הראשונות. הוא נולד בשנת 1891 בווינה בשם אויגן היפליך וכבר בגיל מוקדם החל לכתוב טקסטים בסגנון האקספרסיוניסטי, שהיה מקובל מאוד בקרב הסופרים היהודיים בעיר הולדתו. בין 1914 ו-1918 הוא שירת כחייל וכקצין בצבא האוסטרו-הונגרי. היו אלה ימי מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1917 נשלח היפליך לירושלים כמפקד של יחידה צבאית אוסטרית קטנה. כאן למד הסופר עברית וגם מעט ערבית והתאהב באזור וגם ברעיון הציוני.

התעניינותו של היפליך בציונות נעשתה כה חזקה, עד שמפקדיו החליטו להרחיקו מארץ ישראל ולשלחו בחזרה לאוסטריה. שם הוא הצטרף לקבוצות ציוניות והוציא לאור את כתב העת Das Zelt (האוהל). כתב עת זה היה מוקדש למאמרים פרי-עטם של סופרים יהודיים ושילב גם אמנות יהודית. היפליך הוציא לאור רק 11 חוברות במהלך שנת 1924, עד שאזלו האמצעים שהיו בידיו לצורך המפעל. בה-בעת פרסם היפליך חיבורים פאן-אסיאתיים, שבהם הביע את תמיכתו ברעיון של אסיה מאוחדת כמשקל-נגד תרבותי מול ההגמוניה האירופית.

בשנת 1927 עלה היפליך לארץ ישראל יחד עם אשתו, השחקנית מרתה שנבל. בני-הזוג קבעו את משכנם בירושלים. אחד המעשים הראשוניים של היפליך היה שינוי שמו למשה יעקב בן גבריאל. בארץ פעל בן גבריאל כעיתונאי וכתב בעיקר לעיתונים אירופיים בגרמניה, באוסטריה ובשווייץ, אך גם עבור עיתונים יהודיים ולא יהודיים בצרפת, אנגליה, ארצות הברית, צ'כוסלובקיה ובמדינות נוספות. פרוץ מלחמת העולם השנייה צמצם את תחומי העבודה שלו בצורה ניכרת, כיוון שרוב העיתונים שנהג לכתוב עבורם נסגרו על ידי הנאצים או שינו את מגמתם, כך שלכתבות על המזרח התיכון מאת עיתונאי יהודי כבר לא היה בהם מקום. בן גבריאל הצטרף להגנה ובימי מלחמת העולם השנייה אף לבריגאדה היהודית.

באותם הימים התחיל בן גבריאל להיותבית ברחוב הקרפיונים מאת משה יעקב בן גבריאל סופר של רומאנים ושל סיפורים קצרים. בעקבות הדיווחים על פלישת הנאצים חיבר בן גבריאל את ספרו בית ברחוב הקרפיונים (Das Haus in der Karpfengasse) – אולי ספרו החשוב ביותר, ובו הוא מתאר את גורלם של דיירים יהודיים ולא-יהודיים בבית בדיוני בפראג במהלך השבועיים הראשונים לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה בידי הנאצים, בחודש מרץ 1939. לאחר מלחמת העולם השנייה, חזר בן גבריאל לעבוד כעיתונאי, אך גם המשיך לחבר רומאנים, סיפורים ותסכיתים: כמעט הכל בשפה הגרמנית. יצירותיו ראו אור גם בעברית, אך רק כתרגומים של המקור הגרמני. כבר בשנות ה-50 של המאה הקודמת זכה בן גבריאל לפופולאריות רבה דווקא בגרמניה. ספריו היו עתה רובם קלילים והומוריסטיים וסיפרו על החברה הישראלית הצעירה. ספרות זו מצאה קוראים רבים בגרמניה. בעקבות ההצלחה נסע בן גבריאל לעיתים קרובות לגרמניה למסעות של הופעה בפני קהלים. הוא קרא מכתביו בציבור, הוזמן לדבר ברדיו והפך לבן שיח מבוקש אצל אינטלקטואלים ואנשי תרבות גרמניים. פעילות זו והתכתבותו העשירה מעידות על המגעים הראשוניים הזהירים בין אנשי תרבות ישראליים וגרמניים אחרי השואה.

ספרו "בית ברחוב הקרפיונים" שימש בסיס לסרט גרמני, שהוקרן בטלוויזיה וגם עובד לגרסה קולנועית. הסרט זכה ב"אוסקר הגרמני" בשנת 1965.

זמן קצר לאחר פטירתו בשנת 1965 נמסר ארכיונו האישי לספרייה הלאומית. בן גבריאל קבע בצוואתו שכל העיזבון יישמר באוספי הספרייה. לאחרונה עבר העיזבון סידור חדש והוא כולל תעודות אישיות ומסמכים ביוגראפיים, כתבי יד של יצירותיו, אוסף קטעי עיתונות והתכתבות מעניינת. כעת עומד ארכיון משה יעקב בן גבריאל לרשות הציבור. קוראים וחוקרים המעוניינים בבן גבריאל וביצירתו מוזמנים לעיין בקטלוג ובחומר עצמו.

פסח חברוני: אחד מגדולי המתמטיקאים היהודים במאה העשרים, ממציא וחוקר גאון, יליד ירושלים

על אף שארכיונו של ד"ר פסח חברוני השמור בספרייה הלאומית איננו גדול, הוא מספר באופן תמציתי וקולע את סיפורו הטראגי של אחד מגדולי המתמטיקאים היהודים במאה העשרים, ממציא וחוקר גאון, יליד ירושלים, שלא הצליח למצוא את מקומו בעולם.

תמונה: מתוך ויקיפדיה

במעט תיקי המכתבים והתעודות שבו, מצויה התכתבות מרשימה עם גדולי המתמטיקאים בעולם במחצית הראשונה של המאה העשרים, ותיעוד מרוכז על עולמו האינטלקטואלי של מדען וממציא שחי רוב ימיו בירושלים.

פסח חברוני נולד למשפחת חסידי חב"ד בשכונת "מזכרת משה" בירושלים, בשנת 1888. הוא למד בישיבת "עץ חיים" ובישיבת "בית המוסר", ונחשב לעילוי בעולם התורה. המפנה בחייו של בחור הישיבה עטור הזקן והפאות בא לו במקרה, כאשר גילה בספריית סבו את הספר "שבילי דרקיע" על חכמת התכונה (קוסמוגרפיה). כנספח לספר, מצא חוברת ובה מבואות קצרים על הנדסת המישור, טריגונומטריה ומקצועות נוספים במתמטיקה, מלווים בציורים להדגמת הטקסט. נרעש מן התגלית, חברוני ביקש ללמוד ולדעת עוד ועוד על הנושא, ולשם כך מיהר לרחוב החבשים, אל "בית הספרים מדרש אברבנאל" – גלגולה הראשון של הספרייה הלאומית. הוא קיווה שבספרייה יוכל למצוא עוד ספרי מתמטיקה ולהשביע את הסקרנות העצומה שהתעוררה בו. ואולם, כפי שסיפר יוסף יואל ריבלין, לא קלה הייתה דרכו של חברוני אל הספרייה: החוגים הקיצוניים שעליהם נמנה סבו, ר' חיים אלעזר, אסרו את הביקור במוסד זה, שהיה מוקצה מחמת מיאוס.

על אף הקשיים שניקרו בדרכו של בחור הישיבה, הוא הצליח להקנות לעצמו, באופן עצמאי, ידיעות מרובות במתמטיקה, מתוך עיון בספרים ולימוד עצמי. ככל שהתקדם והלך בידיעותיו, התגברה בו ההכרה שעליו לעזוב את עולם התורה ולפנות ללימודי חול, ללימודי מדע, שמשכו אותו. כך מצא את עצמו בחור הישיבה הנבוך, בדרכו אל הקנאי במשכילי ירושלים בימים ההם, אליעזר בן-יהודה. בן יהודה, שהבחין ביכולותיו הטכניות של חברוני, חשב כי יוכל לצרפו אל חבר תלמידיו של בוריס ש"ץ, שיסד באותם הימים את "בצלאל" כבית ספר למלאכה. המפגש עם בן יהודה ועם בוריס ש"ץ, הוליד עוד ועוד פגישות של פסח חברוני עם ראשי החינוך בארץ-ישראל באותה תקופה, אשר שוכנעו מייד בדבר כישרונו יוצא הדופן של הבחור הצעיר, וסייעו לו להשלים במהירות את לימודיו התיכוניים. חברוני גזז את פאותיו ואת זקנו, ובעידודו ועזרתו של פאול נתן, נשלח ללימודי מתמטיקה באוניברסיטת ציריך, שווייץ. בשנת 1914, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, זכה פסח חברוני בתואר "דוקטור למתמטיקה" – הראשון מבני הישוב הישן ילידי ארץ ישראל, שזכה לתואר אקדמי זה. כאשר בישר למוריו בציריך, אשר כינוהו "כוכב המזרח", כי הוא מתכוון לשוב מייד למולדתו, לירושלים, הצטערו צער רב וניסו להניאו מכוונתו, אך ללא הועיל.

על אף חריפותו כמתמטיקאי גאון, לא הצליח חברוני להשתלב בסגל מורי האוניברסיטה העברית, עם הקמתה. חליפת המכתבים השמורה בארכיונו מעידה כי במשך שנים ארוכות נמנעה הנהלת האוניברסיטה מלהעניק לו מעמד קבוע של מרצה, על אף שלימד בה מיומה הראשון, והיה, למעשה, ממניחי היסוד של המכון למתמטיקה. העתק המכתב ששיגר אליו הוגו ברגמן, פרופסור באוניברסיטה העברית וקודם לכן מנהל בית הספרים הלאומי – נועד  לסייע בידו לקבל את מבוקשו, מעמד קבוע כמרצה. ואולם, למרות המלצתו של אלברט איינשטיין על חברוני, והמלים החמות שאמר להוגו ברגמן בעת שביקר בספרייה הלאומית לא נסתייע הדבר, וחברוני המשיך את מחקריו מחוץ למרכז האקדמי היחיד בארץ באותם ימים, בתנאי עוני ומחסור קשים, מושפל ודחוי.

בארכיון חברוני נשמרו מכתבים מאת גדולי המתמטיקאים בעולם, שחברוני שיגר אליהם מאמרים ומחקרים פרי עטו, שנדפסו מעל גבי בימות שונות בעולם כולו. חברוני לא שקט על שמריו, והיה שותף להקמת האיגוד למחקר מתמטי בישראל, פעל לקידום החינוך למדעים בארץ, והעמיד תלמידים רבים, בהם חוקרים חשובים.

לצד מחקריו המתמטיים, עסק חברוני גם בהמצאות. ממכתבו של מנהל קולנוע מוגרבי בתל אביב, ירוחם ורדימון, אנו לומדים על המצאתו של חברוני  לבניית פלנטריום, תוך שימוש במקרנות הקולנוע. בערוב ימיו, נתפס חברוני גם לרעיון "השלום העולמי", ואף החל לכתוב חיבור בנושא, אותו הכתיר בכותרת: "יומן השלום". ככל הנראה, הוא לא השלים את כתיבתו. אך גם הקטעים הבודדים שנשמרו בארכיונו, הכתובים בעפרון דק, בכתב פנינים, מהווים תעודה מרתקת להלך רוחו של איש מיוחד זה.

בי"ח באדר תשכ"ג, ביום הולדתו השבעים וחמישה, נפטר פסח חברוני. יוסף יואל ריבלין מספר מפי אחותו, כי "גם בשעת גסיסתו, נעו אצבעותיו על גבי השמיכה, כרושמות צורות ונוסחאות מתמטיות, ושפתיו מרחשות…"

 

מכתב מהוגו ברגמן לפסח חברוני, מתוך ארכיון פסח חברוני

 

"מעשה הרעשים הנוראים שנהיו בפיררה"

​במהלך רעידת האדמה האדירה שפקדה את איטליה בשנת 1571, נפגשו חכם יהודי ומלומד נוצרי באוהל שהוקם לרווחת הפליטים. הדיון האינטלקטואלי שהתפתח בין השניים הוביל את החכם היהודי, עזריה מן האדומים, לחבר את אחת היצירות המיוחדות ופורצות הדרך ביותר בהיסטוריה היהודית

"החרבת בית המקדש בירושלים", ציור שמן על קנבס משנת 1867 מאת פרנצ'סקו אייץ

רעידת האדמה שפקדה את פרארה שבאיטליה בשנת 1571, תפסה את מרבית תושבי העיר באמצע הלילה בעודם "בתנומות עלי משכב". מבוהלים, נמלטו תושבי העיר הרחק מהמבנים שהחלו להתמוטט בזה אחר זה. במהלך אותה מנוסת בהלה, מצאו רבים מהם מקלט בשטח פתוח. שם, באחד מאוהלי המפלט שהקימו הנמלטים, פגש חכם יהודי בשם עזריה די רוסי במלומד נוצרי, אשר במקום לדאוג לרווחתו נראה שקוע בקריאת מסמך היסטורי. המסמך עליו שקד המלומד היה אגרת אריסטיאס – אגרת הלניסטית שעניינה תרגום התנ"ך מעברית ליוונית, תרגום השבעים הידוע. השיחה הקולחת שהתפתחה בין די רוסי ובין המלומד הנוצרי הרחיקה את החכם היהודי ממחשבות על הישרדות אל דיון אינטלקטואלי סוחף – הוא נענה לאתגר שהציב המלומד, והחליט לשקוד על תרגום היצירה החשובה לעברית משעה שיחזרו החיים למסלולם.

תרגום האגרת סיפק תירוץ מצוין מאין כמותו לדי רוסי לכוון את מפעל הכתיבה עליו שקד לכיוון חדש ופורה: חיבור יצירה היסטורית, תיאולוגית ומדעית יוצאת דופן ברוחב הידיעות והנושאים שכיסה הספר היחיד. לאחר שנה וחצי של עבודה, סיים עזריה את ספרו בשנת 1572. שנתיים לאחר מכן הודפס הספר תחת השם "מאור עיניים".

 

שער המהדורה המקורית של החיבור "מאור עיניים", שהודפסה בעיר מנטובה בשנת של"ד (1574). לקריאה בחיבור המלא באוסף הספרייה הלאומית, לחצו כאן.

 

כבר בחלקו הראשון של החיבור הדגים די רוסי את מהפכנותו המחשבתית: בחלק הנקרא "קול האלוהים", דן המחבר בתופעת הטבע הקרויה רעידת אדמה, וסיפק שלל הסברים לקיומה. הוא שזר תובנות מכתבים מדעיים עתיקים ומודרניים בתוך הסבר כללי על האות ששלח האל לבני האדם. בחלקו השני, במסגרת הערותיו לאגרת אריסטיאס, יצא די רוסי נגד התפיסה המקובלת שהפיצו היהודים על תרגום השבעים – תפיסה שהחלה עוד בתקופת חז"ל. די רוסי ראה במלאכת תרגום התנ"ך דווקא מלאכה חיובית, המאפשרת קירוב תרבותי וחברתי בין העולם היהודי לעולם הלא יהודי (בעיקר הנוצרי). בחלק זה של החיבור עזר המחבר להנחיל את התפיסה שאפיינה רבים מהנוצרים בני תקופתו, הרנסנס, ופיאר שילובים תרבותיים ורעיוניים חדשים שבכוחם להעשיר את המסורת היהודית והנוצרית כאחת.

 

העמוד הפותח את תרגום אגרת אריסטיאס מתוך המהדורה המקורית של "מאור עיניים". לקריאה בחיבור המלא באוסף הספרייה הלאומית, לחצו כאן.

 

בחלקו השלישי והאחרון של החיבור, החלק שסיפק את השם ליצירה כולה – "מאור עיניים", חשף די רוסי את כוחו כהיסטוריון ביקורתי של תולדות עם ישראל. גם בחלק זה לא חשש להפריך טענות מקובלות של חז"ל ורבנים אחרים כשאלו לא הסתדרו עם התפיסה המדעית המקובלת של זמנו: לדוגמה, כשפנה לעסוק בעונש שנפל על טיטוס, קבע שהמדרש החז"לי על היתוש שחדר לאוזנו של מחריב בית המקדש השני חייב להיות טעות. בהסתמכו על ספרות רפואית ענפה, קבע שהגנרל הרומי (ולאחר מכן, קיסר האימפריה הרומית כולה) מת ככל הנראה מהרעלה או קדחת.

חלפו עוד מאתיים שנה עד שהודפסה מהדורה שנייה של אותו "מאור עיניים", וכל ההשמצות שהוטחו והחרמות שהוטלו על הספר המדעי-תיאולוגי-היסטורי של עזריה מן האדומים פינו את מקומם לרגשות כבוד והערצה מצד המשכילים היהודים של סוף המאה ה-18 והמאה ה-19. המשכילים החדשים ראו במלומד הנשכח ענק רוח המורד בסמכות הדתית ובדוגמות השגויות של יהדות תקופתו. אולם, גם המחרימים וגם המהללים הפרו את הדרישה שחזר והעלה היהודי המלומד לאורך ספרו: אנא, אל תפרשו את דבריי כהתקפה על האמונה או כהפרכה של ההלכה היהודית. מצד שני, ההיסטוריה היהודית מלאה ב"מחדשים" שהמשיכו לטעון עד סוף חייהם שלא סטו במאום מהדרך הישנה והטובה.