הם אף פעם לא האמינו בך באמת. תייגו אותך מההתחלה כסתם עוד ילדה ששקועה בהזיות על אימפריות נוצצות, מנסה לצוף באוקיינוס מלא כרישי נדל"ן. אז את עושה מה שמוטל עלייך, מוכנה לסכן הכול עם כל זריקת קובייה. מתפללת לא לגמור את הלילה בתא מעופש בלי זכות לעבור בדרך צלחה.
דווקא כשנראה שזה מצליח לך, את מגלה שיש דרך אחרת לחלוטין לשחק "מונופול": דרך שבה הכסף והנכסים הגשמיים חשובים הרבה פחות.
כשרשמה מגי ליזי בשנת 1903 פטנט על משחק הקופסה שהמציאה, משאת נפשה הייתה ללמד ילדים רכים בשנים על זוועות הקפיטליזם. בתור תומכת נלהבת של הכלכלן והפוליטיקאי הפרוגרסיבי הנרי ג'ורג', ניצלה מגי כל דקה שלא הוקדשה לעבודה או לשינה כדי לייצר את המשחק. מי ששיחקו בו גילו במהרה שממציאת המשחק כלל לא ניסתה להחביא את דעותיה. היו שתי דרכים אפשריות לשחק: האחת – חתירה להקמת מונופול שיחסל את כל המתחרים, והשנייה – יצירת שיתופי פעולה כך שכל השחקנים ירוויחו.
בשנת 1935 קנו האחים פרקר את הפטנט על המשחק ובתוך שנה השתנה המשחק מן הקצה אל הקצה וה"מונופול" המוכר והאהוב יצא לאור. מעתה הייתה רק דרך אחרת לנצח במשחק: הקמת מונופול מצליח שיביא את המתחרים האחרים לפשיטת רגל. המשחק הישן באריזה החדשה הפך לסנסציה אדירה: בתקופת "השפל הגדול" שבה נפגעה פרנסתם של מיליוני אמריקנים, האפשרות להפוך לבעל קרקעות אמיד ולו על גבי לוח המשחק, קסמה כנראה לשחקנים רבים. המשחק האנטי-קפיטלסטי נעשה עתה לסמל הקפטיליזם האמריקני.
שלל גרסאות ומהדורות של מונפול ראו אור במהלך השנים, אך את אחת הפרשנויות המעניינות ביותר למשחק, העניקו לנו חסידי סאטמר בארה"ב כשיצרו את הגרסה שלהם למשחק הקלאסי וקראו לו "האנדל ערליך", או בעברית – "סחור בהגינות!"
משחק קופסה למספידי היידיש
באמצע שנות התשעים זכה המונופול לתרגום מספר 27 והפעם ליידיש! היה זה הרבה יותר מתרגום משפה לשפה: ב"האנדל ערליך" החליף עולם הערכים של קהילת סאטמר את שיר ההלל לקפיטליזם. את הכיף שבדחיפת המתחרים אל סף פשיטת רגל (ואולי עם קצת מזל ותכנון נכון, גם הרבה מעבר לשם) החליפה הדבקות בחוקים ובמנהגים של חסידות סאטמר.
קהל היעד של המונופול של סאטמר היו ילדות מגיל שמונה ומעלה. המטרה הייתה לחנך ולהדריך את האמהות לעתיד לאור הערכים, האיסורים והמנהגים של החסידות. המשחק כוון אל הילדות ולא אל הילדים כי אלה היו פטורים ממשחקי קופסה והוטל עליהם לעסוק בלימוד תורה.
נדל"ן בקרקוב, קופת צדקה וטיול לגהנום
כבר ממבט ראשון ניכרים ההבדלים בין המונופול המוכר והאהוב לגרסתו הסאטמרית: אם בגרסה הישראלית יזכו השחקניות והשחקנים לרכוש נדל"ן מובחר באזורים כמו תל אביב, ירושלים וחיפה, המקומות הניתנים להשכרה ולקנייה ב"האנדל ערליך" הם מעוזי העבר של חסידות סאטמר – קרקוב ולובלין – הקהילות שחרבו בזמן השואה, או אנטוורפן, לונדון ומונטריאול – מקיבוצי החסידות הגדולים ביותר בזמן הזה. בת המזל שתנחת על המשבצת הנכונה תוכל לרכוש אפילו את השטריימל היחיד במשחק – חנות לממכר כובעי השטריימל הייחודים של הגברים בקהילה.
את הרכישות המסחררות שלהן תבצענה הנערות באמצעות שטרות כסף ייחודיים: כל שטר מכיל משפט ביידיש המלמד את השחקנית אחד מערכי הקהילה. בתרגום לעברית: "חיי חיים של אדיקות ותצליחי", "עם אמון באל כל הדאגות נעלמות" או "אל תדאגי, תאמיני ותהיי שמחה".
במשחק יש הרבה צדדים חיוביים כמו "עשיית צדקה" – המשחק חוזר ומורה לנערות לתרום חלק מהכנסתן לעזרה לנזקקים: 200 דולר מהאלפיים שמקבלות השחקניות מועברים אוטומטית ל"קופת הצדקה". כך גם לגבי כל מעבר ב"דרך צלחה" – 25 דולר מתוך ה-250 שמקבלת כל שחקנית הם קודש לעניים. אין זה מפתיע בהתחשב בעובדה שהמשחק נועד לנערות החברות בקהילה הנסמכת רבות על עזרה הדדית.
אך לא הכל חיובי ב"האנדל ערליך": התיאולוגיה והמסורת הסאטמרית משתקפת בצורה הטובה ביותר במיקום מרכזי על הלוח: "הגי-הנם". אם בגרסה המוכרת יישלח השחקן לכלא בלי הזכות לעבור בדרך צלחה, בגלל שדרך על משבצת הכלא או כי הרים כרטיס המורה לו על כך, השחקנית חסרת המזל של "האנדל ערליך" תשלח לגיהינום, שבו תאלץ לחכות שני תורות בזמן שהיא מתבשלת בלהבות בגלל שהפרה (לפי הכרטיס שאיתרע מזלה והרימה) שלל איסורים בתקנון החסידי: לא הקפידה על הכשר מחמיר בארוחת השבת שבישלה, דיברה אנגלית או עברית מודרנית – שפתם השנואה של הציונים – ועוד כהנה וכהנה איסורים.
מה קורה למשל, אם שחקנית מוצאת את עצמה חסרה במזומנים? ב"האנדל ערליך" היא יכולה ללוות 300 דולר מקופת הגמ"ח שהוקמה לשם כך. זה אולי ההבדל הבולט והמרתק ביותר בין ה"מונופול" המוכר לבין "האנדל ערליך" – משחק שבו עשיית כסף היא מטרה משנית לחלוטין.
