חצי שנה של חופשה כפויה בעידן הטרום-טלוויזיוני הייתה גזירה קשה מנשוא לכל ילד אחר, אבל לא נראה שהחדשה המרעישה הטרידה יותר מדי את דודו גבע בן ה-9. לאחר שקפץ לכביש בין שתי מכוניות חונות (הכול כדי לא להפסיד במשחק התופסת), נפגע ממכונית תועה. הוא שוחרר מבית-החולים בתום שבועיים של אשפוז, כשגבס עצום ולבן מעטר את גופו מרגל ימין ועד מעל החזה. אימו מיקה נזכרת: "היה שוכב על הבטן, מושיט את היד לדף שהונח על הרצפה ומצייר".

כמעט מיד נמשך לציור דמויות – תחילה העתיק אותן מספרים או מהטלוויזיה. בהמשך הסתמך על הזיכרון – מערבב עובדות ומגזים מאפיינים.

בספר התערוכה "פשר החיים: דודו גבע" כותב אביב הברון על ניצני הכישרון של גבע: "ההורים לא זיהו מיד את כישרון הציור שצמח להם בבית. כשכבר זיהו, לא עשו עניין". הילד, בכל אופן, היה נחוש. ואת דמי הכיס לפלאפל שהיה מקבל מסבתא צילה היה מעדיף להשקיע במגזינים מצוירים מחו"ל. בייחוד אהב את חוברות ההומור הענקיות בצבע של MAD.

בחוברת 2 של עיתון "הארץ שלנו" מה-20 בספטמבר 1966, אנו מוצאים את הטור המצויר הראשון בסדרה "צביקה צבר" של היוצר לעתיד. בעת הפרסום היה דודו גבע בן 16.

כל רצועות הקומיקס של צביקה צבר הורכבו מארבע תמונות המספרות בכל פעם סיפור אחר של כישלון. למרות השם של הגיבור, הסצינות אינן פטריוטיות במיוחד. ברצועה הראשונה נפגש צביקה עם להקת החיפושיות – שמתגלה כלהקת חתולים מיללים.

ברצועה השנייה חוזר דפוס הכישלון והציפיות הגדולות של צביקה מתנפצות שוב על קרקע המציאות. הפעם מדמיין צביקה את המתנות השוות שיביא לו הדוד מאמריקה, ונאלץ להסתפק במברשת שיניים. אוי.

עד סוף הופעתו נחתם המדור בשמו הפרטי בלבד של הצייר, דודו. מכתבי מעריצים אל מערכת "הארץ שלנו" שתהו על דמותו של דודו, שכנעו את הצייר הצעיר להיחשף. גם זאת עשה בדרכו הייחודית. בגליון ה-18 ביולי, 1967, הסכים התיכוניסט המוכשר לספר משהו על אודותיו ולחשוף את זהותו:

"נולדתי בירושלים בשנת 1950 במשקל נקי של 2.5 ק"ג. כשרון הציור שלי נתגלה בגן הילדים, כאשר מרחתי על הגננת צנצנת צבע שחור. בבית הספר לא אהבו אותי המורים במיוחד וגם אני לא אותם, אבל היינו חברים טובים. בגיל 9 נדרסתי על ידי מכונית ושכבתי זמן רב בגבס. לפני שנתיים נשלחו שניים מציורי על ידי המדינה לתחרות אונסק"ו ומאז נעלמו עקבותיהם. אני אלוף השכונה בגולות. לא אוהב להתעמל. יש לי אח אחד, זוג תוכים וכנרית ואני אוהב לאכול".

צביקה צבר, הגיבור שיצר דודו, הוא דמות שנגזרה למימדיו של עיתון 'הארץ שלנו'. הקריקטורות הקוויות והפשוטות של גבע – תמיד בשחור, תמיד במראה מעט מרושל או לא מצויר עד הסוף בדיוק – מזכירות את רצועות הקומיקס שהתפרסמו ב"הארץ שלנו" ובעיתוני ילדים אחרים, כמו את הקריקטורות של אריה נבון ודוש. מעל הכול, יושווה סגנון הציור של גבע בתחילת דרכו לזה של גיבורו נחום גוטמן, השוואה שוודאי החמיאה לו רבות.

מתי הפסיק גבע לתרום ל"הארץ שלנו"? מתי פרש צביקה צבר? שלוש שנים מהופעת הטור הראשון, ובמדור "פנקס העורך" מתפרסמת הבשורה: דודו גבע התגייס. לקוראי "הארץ שלנו" הבהיר טוראי דודו גבע כי הוא מתרגל לרעיון של הנחת מכחול הציור בצד, למפקדיו בצבא – שגילו את כישרונו – היה רעיון אחר ועד מהרה מילא את הבסיס בקריקטורות, ובהמשך תרם מציוריו לעיתון הצה"לי "במחנה". בכל מקרה, בעיתון הילדים כבר לא יפרסם.

כצפוי, הפרסום הראשון של גבע רק פתח לו את התיאבון, והוא החל לדבר על לימודים במכללת בצלאל. נראה שמאז רק הלך וצבר ביטחון בתור יוצר עצמאי. אחיו ארי נזכר: "כשהיה בשנה השלישית בצבא הוא הלך לתערוכת סיום בבצלאל. הוא חזר ואמר, אולי אני אסכים ללמד שם, ללמוד אין לי מה".

באנתולוגית ההומור "פילים בקנה: מבחר קטעי הווי שראו אור ב"במחנה" ב-25 שנותיו הראשונות" אוגדו גם כמה מהקריקטורות של החייל דודו גבע. דוגמה אחת משם היא הטור "יאוש":

עם השחרור התקבל גבע לעבודה בערוץ 1. בבצלאל כבר לא יילמד ואל "הארץ שלנו" לא יחזור. ושוב נצטט את אביב הברון: אחרי שעזב את הטלוויזיה ועקר לתל-אביב, "קורותיו מאז כבר יותר ידועות".

 

להנאתכם – סריקות נוספות של צביקה צבר:

 

הסריקות של 'צביקה צבר' באדיבות אמן הקומיקס חגי גילר, את האישור להשתמש בהן קיבלנו מאהרן גבע, בנו של דודו גבע.

 

לעמוד הפייסבוק של חגי גילר לחצו

 

לקריאה נוספת

ציפה קמפינסקי וטלי תמיר, דודו גבע: פשר החיים, הוצאת כתר, 2006

עוז אלמוג, פרידה משרוליק, הוצאת אוניברסיטת חיפה, 2004

 

כתבות נוספות

עכבר, חתול או ילד-לוליין: מי אתה מיקי-מהו?

קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה

מעשה בציירת: לאה גולדברג

הטרגדיה של תום זיידמן-פרויד: המאיירת היהודייה פורצת הדרך

ביום כיפור מצווה אדם לבקש קודם כל סליחה מחברו, ורק אחר כך להתפנות ולבקש סליחה מאלוהיו. ומה אם הסליחה שאדם מבקש מחברו, או אויבו, לא ממש כנה? האם אז יסולח לו?

 

​סליחה בשם היהודים הנרדפים

בראשית המאה ה-19 נודע יצחק בר לווינזון ברחבי אירופה כחבר בכיר בתנועת ההשכלה היהודית, שקרא לקהילות היהודיות למצוא את הדרך הראויה לשלב בין הדת היהודית למדע החדש הנפוץ לכל עבר. כיהודי שניסה לפרוץ את חומות הקהילה היהודית הסגורה, עלה בידיו לקשור מספר קשרים הדוקים עם פקידים בממשלת הצאר ניקולאי הראשון. לכן, כשנפוצו מספר עלילות דם באימפריה הרוסית, התבקש לווינזון על ידי ראשי הקהילה היהודית לסייע ככל יכולתו ליהודים הנרדפים.

לווינזון לא בזבז זמן וחיבר את הספר 'אפס דמים', שהוא "ספר התנצלות נגד עלילת דם, שמתעללים עלינו משטיני היהודים, ויבואו עוד דברי התנצלות כללית בעד אחינו בית ישראל". ההתנצלות שביקש לווינזון לספק הייתה התנצלות שונה מהמקובל בימינו: הייתה זו למעשה הגנה על היהודים הנרדפים במהלך הדורות.

"בלשון קלה ומבוררת מאוד" חיבר לווינזון חיבור הנמנע מלעוף גבוה "על מרומי הרי המליצה". הספר, הבנוי כדו שיח בין חכם יהודי לחכם נוצרי, תוקף כבר בתחילתו את אחד המיתוסים האנטי-יהודים הנפוצים והנבזים ביותר, לפיו יהודים מכינים את המצות לפסח מדמם של ילדים נוצרים. על מנת להפריך את ההאשמה המגוחכת מגייס לצדו החכם היהודי לא רק את עיקרי היהדות, אלא את גדולי הפילוסופים היוונים וראשי הכנסייה הנוצרית ואפילו את ההיסטוריה הנוצרית-יהודית כולה.

ספרו של לווינזון מוכיח בדרכים שונות כיצד העובדה שהרוב הנוצרי לא טורח להכיר את שכניו היהודים גורמת לכך ששוב ושוב אותו רוב מפוחד רוקח מיני עלילות נבזיות ומגוחכות כנגדם.

 

לעזאזל, ביאליק מתנצל

דצמבר 1927: חיים נחמן ביאליק וחברו, י"ח רבניצקי, הלכו ברחובות תל אביב בדרך לבקר חבר על ערש דווי. כשהגיעו השניים לרחוב אלנבי, נקטעה שיחתם הקולחת ביידיש על ידי בחור צעיר שניגש אליהם והפציר בהם לדבר עברית. ביאליק הנסער ומוכה הצער לא הצליח להחזיק את זעמו והשיב לצעיר החצוף בעברית צחה: "אין זה עניין שלך. אין איש שואל אותך. לך לך לדרכך – לעזאזל! חוצפה!".

הנער הנעלב הגיש תביעה נגד ביאליק לבית משפט השלום העברי. המשורר המפורסם הועמד במבוכה ונאלץ לשלוח מכתב התנצלות לבית המשפט, בו הצדיק את מעשיו. במכתב הסביר המשורר שאמנם ייתכן ובשוק המילה "עזאזל" היא מילת גנאי, אבל הוא בכלל התכוון להר עזאזל, הנמצא אי שם בהרי יהודה – בהחלט מקום ראוי לבחור צעיר לבקר בו.

 

באמת "סליחה שנצחנו!"

השנה היא 1967, ומלחמת ששת הימים המסתיימת במהירות כל כך מסחררת כך שהיא משנה באחת את האווירה בציבור הישראלי: החשש העמוק מאובדן הבית הופך לשכרות ניצחון אדירה. שני חברים ב"מאפיה ההונגרית" – הסאטיריקן אפרים קישון והקריקטוריסט קריאל "דוש" גרדוש – משתפים פעולה בשורה ארוכה של טורים מאוירים העוסקים במתיחות של לפני המלחמה, במהלכה המהיר ובפורקן שחווה העם היושב בציון אחריה.

הטורים המאוירים אוגדו בספר, ומשרטטים את המסלול הבלתי נמנע שהוביל את ישראל הקטנה אל הניצחון המזהיר בתולדותיה – מהסיום המוזר של מלחמת העצמאות: "לפי לקח ההיסטוריה האנושית, עמי תבל חיים זה בצד זה בשלום או במלחמה. אנחנו חיים באמצע".

דרך ארגון שמירת השלום העולמי, האו"ם, שאיכשהו תמיד נגדנו: "אחד המוסדות הנערצים ביותר על ידי המעצמות הגדולות הוא אירגון האומות המאוחדות. חברים בו 123 מדינות, על כן להשגת רוב יש צורך לפחות בשני קולות – של ארה"ב וברה"מ".

עבור במודיעין הסובייטי שמפתיע את העולם בטענה שישראל מתכננת התקפת פתע מאסיבית על סוריה: "זה נשמע כל כך משכנע שבסוף אפילו המודיעין הסובייטי התחיל להאמין". וכך "המלחמה הקרה חיממה את העולם הערבי וגם אנחנו התחלנו להזיע קצת".

אבל אל דאגה! הממשלה בישראל, בראשות לוי אשכול, שיגרה בדחיפות את שר החוץ אבא אבן לשיחת הבהרה חריפה עם ידידותינו הקרובות, כשאולטימטום נחרץ בפיו: "מה לעשות, למען השם!"

תחת איום החרב התלכדה דעת הקהל הישראלית סביב מנהיגיה, וצה"ל הקטן ניצח בשלוש החזיתות במלחמת בזק.

וכך מתגלה כי ההתנצלות ב"סליחה שנִצחנו" היא לא ממש התנצלות, אלא יותר אנחת רווחה עמוקה.

ביוני 1939 נבחרה לונדון כיעד למשחקים האולימפיים ה-14 במספר. פרוץ מלחמת העולם השנייה דחה כל אפשרות לקיום אירועי ספורט עולמיים, וכך בוטלו המשחקים בשנת 1940 ו-1944. המועד הבא למשחקים האולימפיים היה קיץ 1948.

כל מי שיצא לו לבקר בבירת בריטניה בשנים הספורות שלאחר מלחמת העולם השנייה הבין היטב שמדובר ברעיון עם פוטנציאל הרסני – המצב האיום בו הייתה שרויה לונדון, אשר רק החלה בהתאוששות הארוכה מהזוועות שזרעו מטוסי גרמניה בבליץ, מנע מראש כל אפשרות לחגיגות ברמה שנחגגו המשחקים האולימפיים הקודמים. לכן, הוצעה לבריטניה האפשרות לוותר על האירוח ולהעביר את האירועים למדינה אחרת. אך, על אף המצב האיום, התעקש המלך ג'ורג' השישי לקיים את המשחקים מתוך אמונה שהם יסייעו לשקם את העיר.

באותה נחישות עמלו ספורטאים ישראלים ומאמניהם כדי לשכנע את קברניטי מדינת ישראל הצעירה להקים משלחת ראויה. אולם, הכרזת העצמאות ופלישת צבאות ערב שהגיעה בעקבותיה הסיטו את המוקד מענייני חולין שכאלה לשאלות קיומיות בעלות חשיבות גדולה יותר.

גם כשהחל להתייצב המצב הצבאי, צצו יריבויות ישנות: אנשי מכבי ואנשי הפועל לא הצליחו להחליט ביניהם מי הספורטאים שראוי שיכללו במשלחת, ובאילו ענפי ספורט המדינה צריכה להשקיע ולפתח.

 

 

כל העיכובים גרמו לכך שהדרישה הבסיסית ביותר של הוועד האולימפי העולמי – הקמת ועד ישראלי מקביל – לא בוצעה. וכאילו שכל זה לא מספיק, גם כשנקבע סופית הרכב המשלחת, אשר יועדה להכיל שתי ספורטאיות וחמישה מלווים, הערים הוועד האולימפי העולמי קושי בלתי ניתן למעבר.

 

 

כנראה שאף אחד לא טרח ליידע את חברי הוועד שבינתיים הוקמה לה מדינת ישראל, היות שמבחינת הרשומות שעמדו לרשותם, השטח הגאוגרפי שאמורה לייצג ישראל נקרא בכלל "פלשתינה". כתוצאה מכך, על משלחת "פלשתינה" נאסרה האפשרות להשמיע את המנון "התקווה" או להניף בגאון את דגל המדינה הצעירה.

 

 

היה זה תנאי ששום מנהיג ציוני, בטח ובטח לא מנהיג גאה ועקשן כבן-גוריון, יכול היה להסכים לו. מדינת ישראל סירבה להשתתף במשחקים האולימפיים, שנזכרים יותר מכל כ"משחקי הצנע", והוועד האולימפי העולמי מצידו ביטל את השתתפותה של המשלחת.