ביקורת | הפסולה לעדות

"וזה אולי הכוח בעדות שמזומנת לנו כאן – עדותה של מי שמהססת. זו שאינה בטוחה בשייכותה או בזכאותה להשמיע קול. אלא שמההיסוס נולדת ההעזה." יערה שחורי על "עינה של האורקל" לאורית פוטשניק

שמעון פינטו, ללא כותרת, שמן על בד, 130X100 ס"מ, 2012

.

הפסולה לעדות: על "עינה של האורקל" לאורית פוטשניק

מאת יערה שחורי

.

יש משימות שניתנות רק באגדות, עבודות יזומות שתכליתן היא המעשה המפרך עצמו ולאו דווקא תולדתו. על בן המלך או החייל, הנסיכה או רועת האווזים (לפעמים זו אותה אחת, לפעמים לא) מוטלת משימה. היא מנוסחת בפשטות אך למעשה היא בלתי אפשרית. אי אפשר לשאת מים בכברה, לא ניתן לטוות קש לזהב. המקור אגב עתיק יותר, ואפשר למצוא את גלגולן המוקדם של המשימות הכבירות והמשונות האלו בשנים־עשר מעללי הגבורה של הרקולס. אבל באגדות ובסיפורי עם משימות מסוג זה אינן מוטלות על גיבור מיתולוגי. מדובר במבחן גורלי ולצורך העמידה בו תידרש התערבותו של חבר פלאי, עוזר לא אנושי, בין שמדובר בננס ובין שמדובר בעורב חכם.

אבל כשהמשימה הזאת מתגלגלת לפתחה של הדוברת בשיריה של אורית פוטשניק, בספרה עינה של האורקל, לפתחה של אותה אני שירית שנדמה שמציצה אלינו מכל השירים בספר כמו מתוך באר, היא אינה זוכה לכל עזרה שכזאת. אצל פוטשניק מופיעים נופים אגדיים, אך לא שורה הנס הגלוי שמחייבת האגדה. למעמדים שמזמן לנו עינה של האורקל יפה שורה שכתבה דליה רביקוביץ: "בכל אלה הייתי לבד".

כך הדבר בשיר היפה "אורנים", שמושך את הפלא מתוך משימה ביתית מאוד ומוסיף לה את האי־אפשרות של הילדות. זה רוחבה המתעתע של תקופה מוקדמת שהכול עצום בה והילדה חסרת כוח אפילו מול ממדיו של כר הדשא וגודל השעה. בשיר מתוארת משימה פשוטה מעולם הילדות, בהיפר־רזולוציה של השנים ההן. ילדה נדרשת לסלק מהדשא מחטים של אורן, כמו לפלות עדשים מתוך האפר. אבל העניין הפעוט הזה נחווה כגרנדיוזי. הדשא אינסופי. האורנים מתים, אך איש אינו משגיח בטרגדיה. ומשום שיש אינו מבחין בכך מלבד הדוברת, הטרגדיה נידונה להתרחש שוב ושוב. כי אין מי שיראה מלבד האני המבוגרת שמביטה באני הילדה, כעדה לה.

 

אורנים

שִׁשָּׁה אֳרָנִים גָּדְלוּ שָׁם.
כָּל יוֹם הָיוּ נִכְרָתִים מִמְּקוֹמָם
וְנוֹפְלִים אַרְצָה. אִישׁ לֹא שָׁמַע.
אִישׁ לֹא מֵת בִּגְלָלָם, מֵעוֹלָם.
בְּשַׁבָּת הָיִיתִי גּוֹרֶפֶת, שָׁעוֹת,
מְחָטִים רַכּוֹת, הָאוֹיְבוֹת הַמָּרוֹת
שֶׁל הַדֶּשֶׁא, חוֹבָתִי הַשְּׂנוּאָה.
חַם.
הַמְּחָטִים לֹא דָּקְרוּ.
בָּאֳרָנִים אָרְבוּ זְחָלִים רְעִילִים.
הַמְּחָטִים לֹא דִּבְּרוּ.
נִשְׁאַרְתִּי קְטַנָּה וְשׁוֹטָה וְחֵרֶשֶׁת.
כָּל לַיְלָה הֵם נִכְרָתִים מִמְּקוֹמָם.

 

"נשארתי קטנה ושוטה וחירשת", כותבת פוטשניק, והשורה הזאת היא אולי רמז לכל חוויית הכתיבה שחודרת מבעד לשירי הספר. הכתיבה לעולם מיומנת, המילים שקולות והשורות עשויות להלל, אבל תמיד עולה מהשירים קול נוסף, כמו בטנה גלויה ונחבאת, מעין שאלה שתמיד מוסיפה להישאל: מי אני כי אספר, מי אני כי אעיד. זהו קולה של אני התרה אחר אניותה. אני המבקשת בסופו של דבר לומר שראתה, אבל היא מביטה בדברים כמו מתוך חרך. היא תציץ ותכתוב רגע לפני הבהלה כי בעצם היא פסולה לעדות. וזה אולי הכוח בעדות שמזומנת לנו כאן – עדותה של מי שמהססת. זו שאינה בטוחה בשייכותה או בזכאותה להשמיע קול. אלא שמההיסוס נולדת ההעזה. היא החושבת שאין בכוחה לעשות זאת, שלא לה הדבר נועד, מתעקשת ולו להרף עין. את התמונות רבות היופי היא חוטפת באומץ ונמלטת. הדבר בולט גם במעמדים מעולם הילדות ובמעמדי האהבה, כי אלה כמו נחטפו מתוך החיים באומץ של מי שכבר נכונה למכות, שיודעת שהגול הוא חטוף ורגעי, שיש מי שישתיק ולא ישמע – ובכל זאת. זהו ה"בכל זאת" שגורם לשיר להיכתב ולהיפתח בפנינו. אגדה שאין בה מושיע ומציל ובכל זאת אגדה, נוחם שהוא חלקי ואולי אין בו ממש, אבל פוטשניק ראתה, ומרגע שראתה – שלה הוא.

זו אולי הברית שמונחת בבסיס הכתיבה, בין השרה ובין הדבר שעליו שרים, בין כותבת ובין קוראת: לראות ולהפוך את המראות ללשון. והלשון הזאת שואבת כוח מִשלשלת של משוררות שפוטשניק מתכתבת עימן (בין היתר אפשר למנות את אליזבת בישופ, איימי לואל ואן סקסטון, שמשיריהן תרגמה פוטשניק בכישרון טבעי, וגם את דליה רביקוביץ), מתשוקה אל היופי ואל האמנות, ומההבנה כמה כוחה של האחרונה הוא גם כוח מסמא. אבל יותר מכול, זה האומץ שבא במקום שיש בו גם פחד, יופי שנבנה מול וליד הבהלה, אהבה שיודעת את מחירה ובכל זאת מתעקשת וחיה.

ההתעקשות הזאת קשורה אולי לחשבון הארוך שיש לפוטשניק עם הילדוּת. הילדות על מתק הדבש והפצעים וההשפלות, על הרצון העז להיראות, להיות אהובה, וכשזה נגזל היא רואה ויודעת. אולי היא מוחלת ברגע ההוא. אולי היא מבינה שלא זכתה בקרבה שרצתה בה, שהגיעה לה בדין, אבל לזכור היא זוכרת, והחשבון נפרע שנים אחר כך, באמצעות השירה. "אל תחזרו אל חברי הילדות, אל חברי הילדות אל תשובו", הפצירה המשוררת דליה פלח בקוראיה ואולי בעצמה. אורית מבינה את מחירה של השיבה הזאת, אבל היא משלמת אותו בעיניים פקוחות. היא חוזרת על התנועות הישנות, המוכרות, ומגלה מחדש את הדברים שלכאורה עליה לשתוק לגביהם. אכזבות ראשוניות שאי אפשר להינחם מהן, אהבה שקשה כל כך לדעת שוב. אבל היא יודעת. נדמה שנמחק בשירים המרחק בין אתמול להיום, והאתמול עדיין בוער מאוד, והרפואה, אם ישנה, אינה טמונה בעבר.

ברשימה שכתבה פעם המשוררת אנה הרמן, עורכת הספר, על השיר "יונתן" של וולך, היא כתבה כי כל שיר הוא פצע מדמם והחרוז הוא הגלד (הארץ, תרבות וספרות, 16.2.2001). בעינה של האורקל הפצעים עתיקים ומוכרים לדוברת כמו איבריה שלה, אבל לגלד יש קסם משלו. אם איצמד רגע לדימוי של הרמן, זו אינה צלקת שמזהה את הנושא אותה בכל קורותיו, כי הגלד ניתן להסרה ולקילוף. אבל למעשה גם הוא מעיד, ולו לזמן מוגבל, על מי שהדבר קרה בבשרה. הגלד מעיד פעמיים – הן על הפצע והן על מה שמתחזה להיות החלמה שלמה. זהו עורה של מי שבסופו של דבר היא העדה היחידה: זו שרואה בעצמה קטנה ושוטה וחירשת, שאינה בת דעת, שלכאורה פסולה לעדות, היא זו שהביטה בעולם ובעורה שלה, לא כאילו היו אחד אלא מתוך נפרדותה שלה, והיא זו שתגיד ותאמר ותכתוב. שוב. ועוד.

 

יערה שחורי היא סופרת ועורכת. ספרה "שנות העשרים" ראה אור ב־2019 בהוצאת כתר. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון 15 של המוסך.

 

אורית פוטשניק, "עינה של האורקל", פרדס, 2019.

.

 

 

.

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: סיון הר־שפי על "פרו(ט)זה" מאת ערן צלגוב

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו