יום אחד התעניינו מה יקרה אם נערבב צבע אדום בצבע צהוב, וזה מה שעשינו. התוצאה לא פחות מהיממה אותנו: קיבלנו גוון צבע חדש לגמרי. כדי להבין איך שני צבעים הופכים לאחד ניגשנו לספרים; מצאנו הסבר פשוט יחסית של סופרת הילדים דתיה בן דור, שלפיו האדום והצהוב:
הִתְגַּלְגְּלוּ לוּ לוּ לוּ לוּ,
הִתְבַּלְבְּלוּ לוּ לוּ לוּ לוּ,
הִשְׁתּוֹלְלוּ לוּ לוּ לוּ לוּ לוּ כָּל הַיּוֹם.
הִסְתּוֹבְבוּ בוּ בוּ בוּ בוּ,
הִתְעַרְבְּבוּ בוּ בוּ בוּ בוּ,
וְכָךְ נוֹלַד הַצֶּבַע הַכָּתֹם.
הידד! התעלומה נפתרה – או כך לפחות חשבנו. מתברר שהפקת צבעים והתאמת גוונים מתבססות על מאות שנים של מחקר מדעי, ששורשיו נעוצים עוד בתקופת הרנסנס. המחקר הגיע לשיאו במאה התשע עשרה, בזכות חדות העין של מדען סקרן בשם שוורל.
שוורל לא היה הראשון לחקור את תיאוריית הצבע. רבים חקרו את הנושא עוד מימי יוון העתיקה, ועד לעת החדשה. גם אייזיק ניוטון התעניין בנושא ואחריו וולפגנג פון גתה בשנת 1810. אבל המחקר המקיף והבולט שהתקיים בתחום תורת הצבעים הגיע דווקא מכיוונו של הכימאי הצרפתי מישל אז'ן שוורל, שבכלל התעניין בסבון (וטוב שכך! במיוחד בימי קורונה אלו). מחקרו שידרג באופן משמעותי את השימוש בשומן מן החי בתהליך הפקת הסבון.
בעקבות הצלחתו הוזמן שוורל ב-1824 לנהל מעבדה בסדנאות הגּוֹבְּלֶנִים (שטיחי קיר) של פריז, תפקיד שבמסגרתו הוא התבקש לברר מה גורם לצבעים מסוימים להיראות עמומים או דהויים. מה שבאמת צד את עינו של שוורל היה שינוי בעומק הגוון השחור, כאשר הוקף בבדים בצבעים שונים, וכך החל מחקרו המרתק על ניגודי הצבעים.
בעזרת סדרת תצפיות, ניסויים והדגמות על חבריו לעבודה ולקוחות המפעל כמו בתמונה מטה, הצליח שוורל לזהות כיצד שני צבעים שונים משפיעים זה על זה, או נכון יותר – על האופן שבו אנו מעבדים אותם במוחנו. את המחקר פרסם שוורל בספר 'חוקי הניגוד הסימולטני של הצבעים' , שנחשב לאבן דרך אומנותית. בעותק הנדיר של הספר שהודפס בשנת 1889, ושמור אצלנו באוסף אדלשטיין להיסטוריה של המדע, אפשר למצוא דוגמאות לאותם ניסויים שביצע שוורל בניגודיות צבעים. הינה דוגמה, נסו בעצמכם:
אם נציב עיגול צהוב ועיגול כחול זה לצד זה, העיגולים יקרינו את הגוונים שלהם זה על זה. הצהוב יבטא את הגוון שלו בתוך העיגול הכחול – ולהפך. נוסף על כך, כל עיגול יקרין את הצבע המשלים שלו סביבו. אם ניקח צעד אחורה ונסתכל ממרחק על שתי רצועות צבע שונות וצמודות, יתרחש "מיזוג אופטי", שבו יתחברו שני הצבעים ברצועות לגוון אחיד.
ספריו הנדירים ששמורים באוסף אדלשטיין מכילים דוגמאות נפלאות ומהנות מתורת הצבעים שפיתח, ובמרכזה – גלגל הצבעים של שוורל שבו אנו משתמשים עד היום. גלגל הצבעים מציג את ספקטרום הצבעים שאנחנו יכולים לראות בצורה מעגלית. הגלגל מבוסס על שלושת צבעי היסוד – אדום, צהוב וכחול. בעזרת המפה הצבעונית הזאת, אפשר לדעת או לשער את צבע הגוון שיופק מתערובות צבע שונות. שוורל קבע גם את 'הצבעים המשלימים' תוך התבוננות בצבעים שמונחים אחד מול השני על גלגל הצבעים – כתום וכחול, ירוק ואדום וצהוב וסגול (הצבע האהוב על כותב שורות אלו).
מישל איז'ן שוורל הפך לאיש שהמציא את הגלגל מחדש. תורת הצבעים שפיתח – וגולת הכותרת – גלגל הצבעים שלו, היו לפריצת דרך של ממש בעולם האומנות: אומנים וציירים מפורסמים כמו מאטיס, סרה, דלקרואה ועוד החלו להשתמש במסקנותיו של שוורל בציוריהם ועבודותיהם. כל מי שלמד בימינו מבוא לאומנות בוודאי נתקל בגלגל.
השפעתה של תורת הצבעים של שוורל ומחקרו על ניגודיות צבעים התרחבה במהירות גם לעולם המודרני שלנו, והיא נוכחת סביבנו בתחומים רבים כמו אופנה, עיצוב, תעשייה, אדריכלות, שיווק ופרסום. היא קיימת אפילו בבחירה הבסיסית שאנחנו עושים מול המראה בכל בוקר, כשאנחנו בוחרים מה ללבוש ("הסגול חציל עם הצהוב חרדל זה קצת מנוגד אבל יש לזה קטע").
פריצות הדרך שביצע שוורל בחקר הגוונים, הניגודיות והתפיסה האופטית מתבטאות גם בעולם הרפואה. תהיתם למשל מדוע מנתחים לובשים חלוק בגוון כחול או ירוק, ולא בצבע לבן כמו בעבר? ובכן, חלק מעבודתו של מנתח היא להסתכל על דם לאורך זמן, וכשהרופאים היו מסיטים את מבטם ומסתכלים על החלוק הלבן – הם היו מסתנוורים לשניות ספורות. החלוקים הכחולים/ ירוקים מונעים למעשה את הסנוור הזה, ומגינים עלינו – הפציינטים. לכן חשוב לדעת להתאים צבעים; לפעמים זה באמת עניין של חיים ומוות.
אנחנו חייבים תודות רבות למדען המרתק שבזכותו התשובה לשאלה "מהו הצבע האהוב עליכם" הרבה יותר מגוונת. מישל איז'ן שוורל שרד את כל שנות המהפכה הצרפתית וזכה לראות את טקס הפתיחה של מגדל אייפל, עליו חקוק גם שמו. הוא חי עד גיל 102(!) ונפטר בשנת 1889 בפריז. ונכון, רבים וטובים חקרו את עולם הצבע והניחו את צבעי היסוד לפניו, אבל אין ספק ששוורל היה זה שקבע את הטון.
תודה לחיה מאיר-הר מאוסף אדלשטיין על העזרה בכתיבת הכתבה.
