ידידי מקפה כסית? כשלאה גולדברג הייתה האישה היחידה בחבורה

בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת איכלסה את בתי הקפה בתל אביב חבורת כותבים צעירים. "חבורת יחדיו". הם התיימרו להיות הביאליקים של הדור החדש. לאה גולדברג הייתה לכאורה אחת מהם, אבל הצצה ליומניה ולהקדשות שהקדישו לה חברי הקבוצה מגלה בדידות גדולה. האם לעובדת היותה אישה היה קשר לזה?

לאה גולדברג בנערותה. באדיבות ארכיון גנזים.

מערכת היחסים הזו לא הייתה מאוזנת כבר מהרגע הראשון. 

הוא – אברהם שלונסקי – מי שנחשב אז ל"מאסטרו" של השירה העברית המודרניסטית בארץ ישראל, משורר ועורך בחסד שחלם (ופעל כדי) לרשת את מקומו של ביאליק כמשורר הלאומי החדש.

היא – לאה גולדברג – אישה אירופאית צעירה, מוכשרת ומשכילה להפליא אך חסרת ניסיון בכל הנוגע לבוהמה העברית החדשה. 

שנות השלושים רק החלו, ושלונסקי בדיוק הוביל מהפך בשבועון הספרותי "כתובים". הוא ראה את עצמו יוצר מודרניסטי וחלם להחליף את הגוורדיה הישנה. השבועון, שיצא לאור בתחילה ביוזמתו של ביאליק, שינה את אופיו בהובלתו של שלונסקי: הוא הפך את יחסו כלפי ראשי אגודת הסופרים, איבד את חסותה של אותה אגודה, וניהל מלחמות ספרותיות קולניות נגדה ונגד כל מה שהיו הספרות והשירה העבריות עד אז. 

יחד עם אליעזר שטיינמן (שהיה העורך הראשי) חיפש שלונסקי כותבים רעננים, מודרניסטים כמוהו, שיחזקו את עמדתו ומעמדו. 

במהלך חיפושיו, חבורה של כותבים צעירים מקובנה הליטאית שפרסמו את יצירותיהם בעיתון היהודי הצנוע "פתח" והוציאו לאור את הקובץ הספרותי "פעם", משכה את תשומת ליבו. שלונסקי יצר איתם קשר (בתחילה באופן קולקטיבי, כקבוצה. רק בהמשך התפתח הקשר האינדיבידואלי עם לאה גולדברג עצמה), והחל לפרסם את יצירותיהם ב"כתובים". 

העמוד הראשון בקובת הספרותי "פעם", הכולל הקדשה של לאה גולדברג.

מאוחר יותר עזב שלונסקי את "כתובים" ומשך אחריו חבורה של כותבים צעירים, עכשוויים. הם החלו להוציא לאור שבועון חדש – "טורים". השבועון הודפס בלי ציון שם העורך, אבל היה די ברור מי מנהל את העניינים. 

בערך באותו זמן, החליט שלונסקי "לייבא" את חבורת "פתח" הליטאית לארץ, ובעיקר – את הכותבת הבולטת והמוכשרת ביותר שביניהם – לאה גולדברג. 

למרות גילה הצעיר, באמתחתה של גולדברג כבר הצטברו לא מעט שירים שכתבה ופירסמה. 

לפי עדותה שלה, היא התחילה לכתוב בגיל חמש. שירים קצרים, היתוליים בעיקר, בשפה הרוסית. אבל בגיל עשר בערך קיבלה הכתיבה שלה תפנית חדה – היא בחרה בעברית, והחליטה שבשפה זו, ורק בה – היא רוצה לכתוב עד סוף חייה. 

עברית הייתה, ככל הנראה, השפה החמישית שלה. כמי שגדלה בבית יהודי חילוני משכיל בליטא של ראשית המאה הקודמת היא ידעה על בוריין רוסית, גרמנית, ליטאית וקצת יידיש. הוריה שלחו אותה ללמוד בגימנסיה העברית. היא התאהבה בשפה החדשה-ישנה, אימצה אותה, והחלה להשתמש בה כפי שלא היו רבים שיכלו. 

לאה גולדברג בילדותה בקובנה. מתוך ארכיון גנזים.

ארגון העלייה של חבורת הצעירים הזו לא היה קל, ובסופו של דבר שלונסקי הצליח להשיג רק סרטיפיקט אחד – לזוג נשוי. כדי שתוכל להשתמש בו, לאה גולדברג נישאה לשמעון גנס (נישואים פיקטיביים, כמובן. הם נשארו ידידים בהמשך). 

מיד אחרי שהיא מגיעה לארץ יוצא לאור ספרה הראשון – "טבעות עשן", אוסף משיריה שנכתבו בליטא ובגרמניה. 

וכאן מגיעה החריקה הראשונה.  

שלונסקי הוא זה שטיפל בהוצאת הספר לאור, אבל האם הדבר היה יוזמה פרטית שלו או שנעשה בתאום ועל פי רצונה של לאה גולדברג? 

שנים אחר כך, שלונסקי התרברב כי הוא רצה לעשות ללאה הפתעה: "ומאוד רציתי לקבל את פניה בפנים מאוד מאוד שוחקות של ריעות, שידגימו את האקלים הרוחני של החבורה שלנו, חבורת ידידים ברוח וגם ביחסים האישיים". 

בהזדמנויות שונות הוא הפליג בתיאורים איך הושג המימון להוצאת הספר ("הלכתי אל מי שהלכתי, גביר במושגים הארצישראלים ובור ועם הארץ במושגים הישראליים ואמרתי לו …אתה תעשה דבר גדול אם תסייע לי להוציא לאור ספר של משוררת צעירה מקובנה"), וכמה מאמצים הוא השקיע בדבר, שהיה אמור להיות מתנת קבלת פנים מפתיעה לעולה החדשה. 

אלא שגולדברג עצמה לא מזכירה את הוצאת הספר כהפתעה כלל, לא ביומניה ולא באף ריאיון. להיפך, במספר הזדמנויות היא מזכירה את איסוף החומר ל"טבעות עשן" כמשהו שהיא עשתה בעצמה. 

המהדורה הראשונה של "טבעות עשן", ניתן לראות את שם ההוצאה לאור – "יחדיו".

בכל מקרה, על סופו של הסיפור שניהם מסכימים: כששלונסקי הציג לגולדברג את הספר היא הודתה לו מקרב לב אבל ברגע שיצא מהחדר היא פרצה בבכי נורא. הספר היה מלא בשגיאות הקלדה, טעויות דפוס והשמטות. 

כששומעים את לאה גולדברג מספרת את הסיפור הזה, הלב נחמץ. המשוררת הצעירה הגיעה זה עתה בגפה למקום חדש וזר בו שלל תאריה האקדמאיים והליכותיה האירופאיות היו שווים כקליפת השום, מקום בו היא נדרשה להוכיח את עצמה מחדש, והנה כאשר מתפרסם הספר שאמור לייצג אותה – היא לא יכולה להיות גאה בו. 

אבל כששומעים את שלונסקי מספר את הסיפור הזה (והוא סיפר אותו שוב ושוב), הצער הופך לזעם – שלונסקי לא מביע אפילו קמצוץ של צער על התוצאה. לא רק שאינו מביע חרטה על כך שאולי היה נמהר מידי בהוצאת הספר ולא שם את ליבו מספיק לאיכות ההפקה, אלא שהוא כלל לא מביע סתם השתתפות חברית בצערה של לאה. להיפך, כשהוא מספר על בכיה, נשזרת נימה של משהו אחר בקולו. לעג? חוסר סבלנות? כמעט אפשר לראות את גבותיו מורמות בשחוק למול הבכי הנשי, הטיפשי. 

האנקדוטה הזו מתמצתת את מה שחיכה ללאה גולדברג בארץ: חבורת גברים צעירים, שאפתניים עד אימה שקיבלו אותה לשורותיהם בזכות איכות הכתיבה שלה, אבל תמיד ראו אותה ואת כתיבתה, כפחותה מהם. 

האם אכן היה זה בשל היותה אישה? היא מעולם לא טענה כך בפירוש. אבל בספר "מכתבים מנסיעה מדומה" אומרת על עצמה הגיבורה (שהיא בת דמותה של לאה גולדברג) שלו הייתה נשאלת הייתה כותבת וחותמת – "משורר". 

לכאורה, לא הייתה לה סיבה להתלונן – היא הסתובבה עם כל האנשים "הנכונים", בכל המקומות "הנכונים". 

כינו אותם "חבורת יחדיו", והם הסתערו על בתי הקפה של תל אביב (בתחילה ב"שלג הלבנון" ואז ב"כסית" ו"אררט" המפורסמים יותר), מזמינים את המשקאות הזולים ביותר (בעיקר תה), כותבים, מבקרים זה את כתיבתו של זה וקוראים תיגר על דור המשוררים הקודם. בהעדר משפחה אמיתית (אצל רובם), הם היו האחים והקרובים אחד של השני. 

חבורת יחדיו בקפםה אררט בתל אביב. מתוך אוסף פרטי של ליובה גולדברג.

הגברים שהרכיבו את החבורה הזו (שלונסקי בראשם, אבל גם אלתרמן, אברהם חלפי, ישראל זמורה ועוד) פתחו ללאה גולדברג דלתות רבות ועזרו לה להשיג במות למילותיה. ובכל זאת, היא לא הרגישה אף פעם ממש אחת מהם. 

ביומניה היא לא מזכירה אותם הרבה, אבל בהבלחות הקצרות שבהן הם מופיעים, ברור שהם אינם אנשי סודה או חברי אמת קרובים. למעשה, היו לה אבחנות לא מחמיאות לגבי חבורת הגברים שעבדה וכתבה לצידה: 

"קראתי ביומני קפקא. אחד הספרים העמוקים ביותר בעולם. שוב זעף על הסנובים מ"חבורת יחדיו" שאומרים כי אין ענין בספר זה."

"יש לי משקע מר מרוב הפגישות עם אנשים. עם אברהם (שלונסקי) בגלל הזיוף החתולי בענין "כל הרוחות" וכתיבתי שם."

"כתיבת יומן מחודשת זו באה לי מזמורה. הוא ואברהם (שלונסקי) החליטו לכתוב יומן "יבש". כרוניקה של מאורעות היום, כדי למסור אטמוספירה של האנשים ("כסית"). אברהם, כמובן, אינו עושה זאת. זמורה כותב כך: "שילמתי שטרות.." לשם פשטות ונאמנות כרונית. איננו כותב: "היום אמרתי לעצמי שאני נבל (או גאון)". אינני מבינה מדוע, אצל אדם חושב, תשלום שטרות הוא מאורע ריאלי יותר מאשר מחשבה מהסוג הנ"ל. כל הדברים האלה, פשטותם תלויה בחשיבותם, ואין צורך להתפלסף כדי לרשום מחשבה."

בכלל, התקופה ההיא מאופניית אצל גולדברג בבדידות עמוקה ובחוסר ביטחון מכמיר לב. היא לא הייתה בטוחה בנשיותה (ככל הנראה, גם בשל סיפורי האהבה הלא ממומשים הרבים שלה), אבל גם לא בכתיבתה וברמתה המקצועית. חוסר הביטחון הזה רק גדל על רקע יחסם המזלזל של חבריה. 

כשערך את תרגומיה, למשל, ובעיקר את תרגומה ל"מלחמה ושלום" (בו ראתה את פסגת היצירה), שלונסקי נתן לעצמו יד חופשית שלעולם לא היה לוקח בעבודה מול כותב גבר. היא זעמה על כך, אבל לא היה לה הרבה מה לעשות. 

"האמנם אני אדם חלש? אני מאמינה שלא. אולי רק אני היחידה המאמינה בזה. כמו שאני היחידה המאמינה בכשרוני. לא "גאון שלא הכירו בו" אבל בפוטנציה הרבה יותר משנתתי."

"אני מסיימת באביב זה את חוג 30 השנה של חיי. התוצאות זעירות עד זוועה. לא עשיתי מאום. שירים אחדים. אינני יודעת כיצד אתייחס אליהם בעוד כמה שנים. "עמדה" שאיני מחשיבה אותה בתוך ציבור שאינני מחשיבה אותו. חוג הידידים מצטמצם. אני מתחילה להאמין שלא אחייה זמן רב. רצון להספיק – לכתוב משהו טוב מאד, בלי להתחשב אם זה יישא חן. וזמן קצר לחיות בטוב. לזכות באהבה אחת במלואה. יותר אינני מבקשת. זה, כנראה רב מידי ו.. ילדותי." 

את היחס של עמיתיה הגברים אליה אפשר לראות גם בהקדשות הלקוניות שהוקדשו לה. 

בארכיונה המופקד בספריה הלאומית ובארכיון גנזים (הזמין דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין משרד המורשת, הארכיון והספרייה), מצאנו לא מעט הקדשות שהיא קיבלה. ודווקא אלה השייכות לבני החבורה הזו – אלה שהיו אמורים להיות עמיתיה וידידיה בני דורה, בולטות בקרירותן. 

כששלונסקי חותם לה על ספרו "לאבא-אמא" הוא כותב רק: "ללאה המשוררת. א. שלונסקי". 

הקדשה לקונית ויבשה עבור מי שהסתובבה איתו רוב הימים בבתי הקפה התל אביביים, עבור מי שעבד עימה בצמידות, פרסם את כתביה בכל שבועון או כתב עת שהיו לו בו יד ורגל ובכלל נחשב בציבור לפטרונה המקצועי. ההקדשה הפשוטה חושפת מערכת יחסים מורכבת, ואולי מעט מנוכרת.

שלונסקי חותם ללאה גולדברג על ספרו. מתוך אוסף לאה גולדברג שבספרייה הלאומית.

בשיחות אחרי מותה מספרים עמיתיה על הערכה גדולה לכתיבה שלה, אבל תמיד מתווסף לזה דוק של התנשאות. אנחנו היינו שם לעזור לה. היא כתבה קצת "ריגשי" מידי. קצת ארצי מידי. אהבה קצת יותר מידי את הצורה והתבניות האירופאיות. 

לקח ללאה גולדברג הרבה שנים להעז להוציא את אשר על ליבה, וגם אז זה היה כמעט במקרה. 

לאה גולדברג מלמדת. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

ב 1967 ימי בתי הקפה התל אביביים היו הרחק מאחורי לאה גולדברג. היא גרה בירושלים ועמדה בראש החוג לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית (אותו ייסדה בעצמה). היא לא הייתה צריכה אף אחד שיתמוך ביצירתה אלא להיפך – היא זו שתמכה עכשיו במוכשרים שבתלמידיה (שהעריצו אותה).  

ובכל זאת, כשנשלחה אליה הזמנה בלשון זכר ממשרדו של שלונסקי לקבלת הפנים לז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר, היא התפוצצה. ברור למדי שתגובתה אינה מתכוונת למקרה הספציפי הזה אלא למשהו גדול יותר. הטעות אפילו לא נעשתה על ידי שלונסקי עצמו, אלא על ידי מזכירתו. היא שלחה לה את הנוסח שנשלח ככל הנראה לשאר המשתתפים – והפניה הייתה בלשון זכר, "לאדון הנכבד גולדברג לאה". 

ההזמנה שנשלחה ללאה גולדברג, כולל הערותיה שנשלחו בחזרה. מתוך ארכיון גנזים.

"לא ידעתי שאני אדון וממין זכר" היא כמעט צועקת בכתב יד על גבי העותק שנשלח אליה (שהיא מחזירה), ובמכתב נוסף שהיא מצרפת לאותה החזרה, היא כותבת לשלונסקי עצמו: 

"אפילו אם יבואו הנה שקספיר או טולסטוי, אני לא אגיב על מכתב הפונה אלי 'גולדברג לאה' ו'א.נ', ולא אשתתף בשום ישיבה המזמינה אותי בלי לטרוח בענייני נימוס אלמנטארי של הזמנה"

האם שלונסקי התנצל? האם טולסטוי הפעיל איזשהם קשרים? לא ברור, אבל העובדה היא שלאה גולדברג השתתפה באותה קבלת פנים, למרות הכל. 

זאן פול סרטר וסימון דה בובואר מתקבלים בכבוד בנמל התעופה בלוד. ברקע: אברהם שלונסקי ולאה גולדברג. צילום: משה מילנר ארכיון לע"מ.

אחרי הכל, מעניין לראות שדווקא בירושלים, הארכאית והמסורתית יותר, עובדת היותה אישה לא מנעה ממנה לזכות בכבוד והערכה אליהם היא כמהה כל כך בשנים הראשונות. ולא רק מתלמידיה, אלא גם (ואולי בעיקר) מענקים כמו שי עגנון ומרטין בובר, שלא ראו לעצמם פחיתות כבוד בהערכת היוצרת הצעירה מהם, ומכתביהם אליה לא מותירים ספק בנוגע לרגשות שחשו כלפיה. 

מתוך מכתב שכתב שי עגנון ללאה גולדברג. מתוך ארכיון גנזים.
פענוח מכתבו של עגנון ללאה גולדברג, מתוך ארכיון גנזים.

בשנת 1970 נפטרה לאה גולדברג מסרטן. היא הותירה אחריה יצירה אלמותית בהיקף ובאיכות חסרי תקדים, והפכה עם הזמן לאחד מהיוצרים החשובים, המוערכים והידועים ביותר בשפה העברית. 

בשנה זו היא גם זכתה בפרס ישראל לספרות יפה, פרס שהיא לא זכתה לקבלו בעצמה. אמה, שליוותה אותה ואת יצירתה לכל אורך הדרך, קיבלה אותו בשמה לאחר מותה.

הפריטים בכתבה מתוך ארכיון גנזים. חלק גדול מאוספי גנזים זמין דיגיטלית לציבור באתר הספרייה הלאומית במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד המורשת והספרייה הלאומית.

 

לכתבות נוספות בפרויקט ההקדשות המיוחד שלנו "הרי את מוקדשת לי"

שירה | כמו סרטים צבעוניים

שירים מאת שמואל מוניץ, רומי גנון ולילך גליל

ורד נחמני, מקום חסר 1, אקריליק על בד, 35X25 ס"מ, 2010

שמואל מוניץ

רשות

כְּשֶׁאַתְּ לְצִדִּי אֲנִי מַפְסִיק לָנוּעַ

בְּמַעְגָּלִים. שְׁנֵינוּ סְפוּנִים בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד

וְקִלּוּחַ אוֹר פּוֹלֵשׁ

מֵהַמִּרְפֶּסֶת.

מַעֲטֶפֶת הַפִּקְפּוּק קְמֵלָה בֵּינֵינוּ

כְּמוֹ נֶשֶׁל. יָכֹלְתִּי לִטְבֹּעַ בָּךְ

יָמִים שְׁלֵמִים. לְצַחְצֵחַ אִתָּךְ שִׁנַּיִם

לָנֶצַח. כְּשֶׁאַתְּ מְחַיֶּכֶת,

עֵינֵי הָעִנְבָּר שֶׁלָּךְ מַבְרִיקוֹת

אֶת עֵינַי שֶׁנֶּעֶכְרוּ.

אַתְּ אוֹמֶרֶת:

הָעֻבְדָּה שֶׁפָּרַשְׁתָּ לִזְמַן מְמֻשָּׁךְ כָּל כָּךְ

הִיא פֶּשַׁע נֶגֶד הָאֱנוֹשׁוּת.

אֲנִי כּוֹתֵב וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם אֲנִי רַשַּׁאי

לַעֲבֹר מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת.

.

שמואל מוניץ הוא משורר ועיתונאי. עורך וכותב ב־ynet יהדות. פרסם עד כה שני ספרי שירה: "שום נס בחצי התורן" (2017, אבן חושן) ו"לוחות הרפאים" (2021, פרדס). שירים פרי עטו פורסמו בגיליונות 53 ו־75 של המוסך.

.

רומי גנון

אֲנִי מוֹשֶׁכֶת מִלִּים טוֹבוֹת כְּסֶרֶט צִבְעוֹנִי מִפִּיו שֶׁל קוֹסֵם

בַּלַּיְלָה אֶקְרָא לוֹ לְחַדְרִי. אֶת כּוֹבַע הַצִּילִינְדֶּר

אַנִּיחַ עַל בִּטְנִי אַמְתִּין עַד שֶׁתִּקְפֹּץ

מִתּוֹכוֹ אַרְנֶבֶת וְתוֹלִיךְ אוֹתִי

לִמְחִלָּה

.

אֲנִי

אִשָּׁה שֶׁנֶּחְ-

תְּכָה לִשְׁתַּיִם

וְאַתְּ אַרְנֶבֶת שֶׁנִּשְׁלְפָה

לַקֶּסֶם הַבָּא אֶצְטָרֵךְ מִתְנַדֶּבֶת

מֵהַקָּהָל, נְיַר דֶּבֶק, תּוּתִים, שִׁכְחָה וְיוֹנָה

.

הַלֶּמֶת

בְּדַקָּה לְשֶׁבַע שָׁלוֹשׁ דְּפִיקוֹת בַּדֶּלֶת

מֵאָז יוֹם הַכִּפּוּרִים הַהוּא לְרַחֲמִים אֵין זְמַן

לְבַזְבֵּז, גַּם לֹא אֶת הַזְּמַן שֶׁהָיָה.

שָׁם, בַּחֲצִי הָאִי סִינַי

יַד יְמִינוֹ הָפַךְ לְהַרְדּוּף וְהוּא לַחֲצִי אִישׁ.

סִירַת־הַקְּלִינִיקָה מִטַּלְטֶלֶת בִּתְעָלַת סוּאֵץ

כְּשֶׁרַחֲמִים עוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן שֶׁל מִלְחָמָה,

לְמָשָׁל שֶׁשֶּׁבֶר קָטָן מִכְּלוּם.

תְּקוּעִים בֵּין יַמִּים,

אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים וּמְדַבְּרִים עַל עוֹלָם בְּלִי חֶמְלָה

.

רומי גנון היא פסיכולוגית רפואית, מדריכה ומורשית להיפנוט, מעמיקה בגישות אקזיסטנציאליות ובודהיסטיות וכותבת שירה. שיריה פורסמו בבמות שונות.

.

לילך גליל

מקהלה

עוֹמְדִים עַל חֲבִילוֹת חָצִיר

וְכָל קוֹלוֹת הַבָּס וְהַטֵּנוֹר, הַמֵּצוֹ וְהָאַלְט

גּוֹאִים בָּנוּ כְּמוֹ סְרָטִים צִבְעוֹנִיִּים.

אֲנַחְנוּ צוֹחֲקִים. אֲנַחְנוּ אֲנָשִׁים שָׁרִים וְצוֹחֲקִים.

אֲנַחְנוּ מַקְשִׁיבִים; יַד יָמִין כַּאֲפַרְכֶּסֶת,

יַד שְׂמֹאל מוּשֶׁטֶת לְמַגָּע, יָד שְׁלִישִׁית

מֻנַּחַת עַל רֹאשֵׁנוּ בְּעֶרְגָּה.

.

הקול שלי ואני

מֵעֹמֶק הַיַּעַר

מְחַיֵּךְ אֵלַי חֲתוּל הַצֵּ'סָיֶר

כָּמֵהַּ לְקוֹל, סַקְרָן לִיצִירָה,

שׁוֹלֵחַ תְּשׁוּבָה לְאָזְנַי הַשּׁוֹאֲלוֹת –

וְנֶעֱלָם.

.

לילך גליל היא סופרת ומשוררת. עורכת כתבי יד בפרוזה ושירה, ומנחה כותבות וכותבים. פרסמה עד כה חמישה ספרים בפרוזה, שלושה ספרי שירה וספר שירה בפרוזה. ספרה האחרון "מתוך הנילוס האדום" ראה אור בהוצאת "עולם חדש" ב־2021. יצירות פרי עטה פורסמו בגיליונות המוסך 24, 89, 92, ובגיליון מיום 26.05.22.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת גילי חיימוביץ' ודניאלה סער

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | חקירה שלישית ואחרונה של אליאנה דווידוב

"עברתי באתרי החדשות, וראיתי את המהומה. מתברר שכמה חברי קואליציה קיבלו מאז חצות הלילה על מפתן הבית שלהם תשורות סמליות בצורת גוויות של מגוון בעלי חיים." סיפור בלשי קצר מאת ארנה קזין

שמעון אבני, התלבטות בין אנשים, אקריליק ורישום על נייר, 30X21 ס"מ, 2023

בושה

ארנה קזין

.

ביום שבו הרגו את בנו של ראש הממשלה יצאה רב־פקד ענת שהרבני מדירתי בטריקת דלת.

מעוצמת החבטה נפלו מהמדף הירגזי ויונק הדבש – אין להם משקל כמעט; הם נחתו על השטיח ללא פגע – ונפלו גם מאינה מצויה, צוצלת ועורבני. הנוצות שלהם הופרעו מעט, השת של העורבני נמעך, נוצות התכלת התעקמו, אבל לא שום דבר רציני. לעומת זאת, התוכי השחור – אחד האדרים הראשונים שהתקנתי לפני עשרים וחמש שנים, כשרק התחלתי להתעניין באומנות הפחלוץ, תוכי ואסה שחור כפחם שמצאתי עומד ומדדה, פצוע באחת הרגליים, מנקר במקורו הנשרי הסדוק באגוז קוקו דה מר באחד מאיי סיישל, ולכדתי אותו, והרגתי בעדינות, בלחץ ממוקד מתחת לפרקי הכתפיים, לחץ שמעכב את פעולת הלב והריאות וגורם למוות בתוך שניות אחדות, בלי סבל, וניקיתי וסידרתי את הנוצות והטסתי לתל אביב בתוך מיכל הקפאה, והתקנתי אותו, יפה וזקוף ובריא לעד – עכשיו דווקא הוא קרס על הרצפה, ראשו ניתק, רגליו נשברו, יופיו התנדף, וידעתי בו־ברגע שאת זה כבר לא אוכל לתקן.

מה עוד כבר לא יכולתי לתקן?

זה היה בבוקר החמישה באוגוסט, האוויר עמד סמיך ודביק בחדר האורחים בדירתי הקטנה במרכז תל אביב; המאוורר בפינת החדר עמד מטרטר ונכלם. הוא לא הצליח להזיז כלום, לא את האוויר, לא את טיפות המים, לא את המועקה.

הריב התלקח כבר בשש וחצי, בפתחו של אותו יום. חזרתי מריצת הבוקר שלי, והתפלאתי למצוא את ענת לבושה במדים, עומדת ליד השיש עם ספל קפה ביד אחת וטלפון בשנייה, פניה רכונות אל המסך.

"היי", הפטרתי, ועמדתי להיכנס למקלחת הקרה, בדרך לספל ראשון של דרג'ילינג, כמנהגי בכל בוקר. לא ציפיתי לשיחה נעימה. ציפיתי לחילופי דברים מאופקים, מהוססים, בציפייה מתמדת שאחת מאיתנו תשבור את השרב. באותם ימים עמד בינינו מסך אטום, קיר של חשדנות ועייפות. מאז התחילו ההפגנות נגד הממשלה בתחילת ינואר, וביתר שאת מאז ההפגנה בגשם השוטף, תחת מחסה המטריות בכיכר הבימה – שממנה חזרתי הביתה רושפת על האופן שבו המשטרה תחמה את הכיכר וסיכנה את המפגינים; והיא אמרה, "בדיוק להפך, מותק; הקלסטרופוביה שלך היא לא אמת מידה; תחמו את האזור כדי להגן על המפגינים", ואני שאלתי אותה, "תגידי, כך זה הולך להיות מעכשיו, את תהיי שוטרת לפני שתהיי כל דבר אחר, ולא נוכל לדבר על כלום?" והיא אמרה, "אליאנה, מה את רוצה, יש לי פשוט פרספקטיבה אחרת משלך, חשבת על זה?" ואני אמרתי, "ענת, אני לא יודעת, אני יכולה לשתף אותך בפחד שלי בלי שתתנשאי עליי?" וענת אמרה, "תעזבי אותי עכשיו, יש לי המון על הראש, ואת לא עוזרת; כרגיל את חושבת רק על עצמך", ולי לא הייתה סבלנות לזה, באמת שלא הייתה לי – ובכן מאז כמעט לא דיברנו, ועוד פחות מזה נגענו, חוץ מפעם אחת שבה נמאס לי מהקור, מהגב שלה שפונה אליי בלילות, מהצדקנות שלה, וההתנשאות, כאילו היא היחידה שאחראית, מקצועית, ואני כל כולי רק דחפים וגחמות, נמאס לי מהחוכמה שלה, מאיך שתמיד אמרה את המילה האחרונה בכל ויכוח, תמיד צדקה, תמיד הייתה יפה וצודקת, ודיברה בשקט, ומאיך שהעדיפה את השתיקה על פני ההתנצחות, ופנתה ממני והלאה, ולא עשתה כל מאמץ להתקרב – והפתעתי אותה באותה פעם אחת ויחידה מתחת לשמיכה, הצלחתי להחדיר יד בין ירכיה, והצמדתי את שפתיי לצוואר שלה, והיא הניחה לרגע יד חמה על הזרוע שלי, וחשבתי שהיא איתי, מַרְפּה, מדיפה קרבה, הרגשתי אותה איתי, אבל מייד היא הזניקה מרפק לתוך עצם הבריח שלי, ושתינו התרחקנו באחת והחנקנו אנחה של כאב.

"איך את מסבירה את זה?" אמרה ענת בלי הקדמות ונשאה את מסך הטלפון שלה אל פניי.

"מה קרה עכשיו?" שאלתי, והיא אמרה: "זה מה שאני שואלת".

לקחתי ממנה את הטלפון והפעלתי את הסרטון שחיכה לי שם. המצלמה לכדה פתח של בניין לא מוכר לי, והכניסה אותי איתה לחדר המדרגות. היא עלתה גרם מדרגות אחד ועוד אחד ועוד אחד. חדר מדרגות ללא שום סימן מזהה, חסר עניין, אריחים אפורים, שפריץ לבן על הקירות.

"מה את רוצה, ענת?" שאלתי והושטתי לעברה את הטלפון.

"חכי, תראי עד הסוף", היא אמרה והתרחקה והניחה את ספל הקפה בכיור.

בקומה השלישית של הבניין עצרה המצלמה מול דלת פלדלת גדולה וחומה, והתקרבה לשלט שעליו התנוסס שם המשפחה של שר החקלאות בממשלת ישראל. כעבור שני רגעים התרחקה שוב המצלמה – כנראה הצלם עלה לגרם המדרגות הבא – אבל נשארה ממוקדת בדלת של משפחת השר. עברו עוד שני רגעים לפני שנכנסה לתמונה אישה בעלת צמת צד עבה וארוכה, שמייד זיהיתי כחברתי רמה לויד. היא נראתה מדביקה כרזה על הדלת ומניחה חפץ על המפתן. לרגע היא הפנתה את פניה אל המצלמה, חייכה – כאילו הביטה היישר אליי ממש – ופנתה לרדת במדרגות. הופתעתי לראות כך את רמה, ידידה ותיקה שלי עוד מימי הבר "דיטה וגיטה", מעצבת אופנה רבת כוח וסגנון ואחת שיודעת לשתות (מהבודדות שהצלחתי לחבב ולשמור איתן על קשר – אולי כי אף פעם לא גלשנו לסקס). אומנם היא הייתה ממנהיגות קבוצת המחאה "דיקטטורה לא באופנה", והייתה פעילה עד לעייפה נגד הממשלה בחודשים הארוכים של תחילת שנת 2023, אבל היא הייתה גם אחת הנשים האלגנטיות ביותר שהכרתי; היא החשיבה את היפה לפני הטוב – לא, בעצם היא תמיד אמרה שמה שיפה הוא בהכרח טוב – ובכל מקרה, יכולתי לדמיין אותה נושאת נאום מעורר ונלהב במסיבת קוקטייל או באירוע של אנשי תעשיית האופנה, וכולנו ראינו אותה מפיקה אירוע מחאה גדול שהכה גלים בכל העולם, אבל היא לא נראתה שייכת לפעולת גרילה כזו, מתגנבת לבדה כך לחדר מדרגות סתמי, פעולה ששמורה בדרך כלל לאקטיביסטים צעירים ואלמוניים. נשארתי לצפות בסרטון עד הסוף: אחרי שרמה יצאה מהפריים, המצלמה התקרבה אל המפתן, עברה על הכרזה המודבקת על הדלת – גור לך, יש נשר בשמיים, נכתב שם בטוש שחור – ועברה להתמקד בחפץ שהונח על שטיחון הכניסה. עוד קצת מיקוד לעדשה, ומה שהתגלה בבהירות היה מוכר לי היטב: גווייה של נץ מצוי שכוב על צידו, מקורו נטוי אל השטיחון.

"מה זה?" הנחתי את הטלפון של ענת על שולחן המטבח. "למה אני צריכה להסביר את זה? איך זה הגיע אלייך?"

"מה זה חשוב איך", ענת נעצה בי מבט שכולו רתיעה. "גם חברה שלך וגם פוחלץ של ציפור? זה יותר מדי מקריות מותק, סורי".

נאלמתי מרוב תדהמה. לא ציפיתי לחשדנות מהסוג הזה. בימיו הראשונים של המשבר הלאומי, כשהממשלה רק קמה, ענת עוד שיתפה אותי בחששות שלה מפני השר החדש שמופקד על המשטרה ומהלכיו הצפויים, סיפרה לי כמה סיפורי פוליטיקה ארגונית של המשטרה שהעסיקו אותה; אנשים שמתחנפים לשלטון החדש, אחרים שמתנגדים, זה שיאבד את התפקיד שלו, זו שרוצה כבר לפרוש מסיבות אישיות ועכשיו פוחדת כי הכול קורס ואיך תמצא עבודה חדשה בגילה; שיחות של פינות קפה, שיחות של בר אחרי הצהריים, וחלקנו דאגה משותפת מהעתיד. אבל האינטימיות הזאת והשיחה הטובה שהחזיקו אותנו יחד בשבועות הראשונים אחרי הבחירות התפוגגו ברגע שהתחילו ההפגנות, והתיישבו שוטרים על סוסים מול מפגינים, והוטחו בשוטרים הקריאות "בושה" "בושה" "בושה" שוב ושוב, ואני מצאתי את עצמי יוצאת לכל הפגנה עם האולימפוס או־אם־די שלי (עם עדשה קאנון 600 מילימטר, צמצם 5.6; עדשה כבדה ומסורבלת אבל אחת שלוכדת פצעונים על מצח, נמלים על עץ, ובעיקר את המדברון והפשוש, הציפורים הקטנות בישראל, ממרחק מאות מטרים) ומצלמת בכפייתיות דגלים ואוכּפים ופרסות ושלטים ופנים משולהבות של מפגינות ומפגינים, ושל שוטרות ושוטרים, ומעלה לאתר שלי, וחוזרת חדורת מרץ, ושמחה, שוב ושוב, שבוע אחרי שבוע, כאילו יצאתי למסעות צפרות בערבות הפרא כולי התרוממות רוח בזכות מפגש עם ציפורים נדירות, ועומדת לצד חברות שמפגינות בעקביות בחבורה, אלה מהחזית הוורודה ואלה מהליגה הסגולה, ופוגשת שם עשרות נשים, צעירות ומבוגרות, כאלה שלא הכרתי וכאלה שהכרתי, רבות מהן באופן אינטימי, ומספרת לענת על המפגשים, ומראה לה תצלומים. בשבועות האלה, שבהם אני התמסרתי לצילום ולחברותא ולאנרגיה הטובה של ההתנגדות, וענת התמסרה כולה למשימות המשטרה, משהו בה הלך ודעך. היא התכנסה בתוך עצמה והתרחקה, כמו שעשתה בכל פעם שהייתה בינינו איבה – של קנאה, של אי־הבנה. היא לא הסבירה מה עובר עליה, ואני הייתי כל כך מתוחה ודרוכה ומיואשת ומרוכזת בענייני המחאה והתיעוד שלה, שלא ממש שאלתי, והנחתי שזה יעבור.

"מה זה המבט הזה, ומה זאת השאלה הזאת?" התפרצתי, "איך זאת ציפור שלי? ולמה מה שרמה עושה קשור אליי? מה את רוצה ממני?" הדחף לנפץ את הטלפון שלה רוסן איכשהו, בלי מחשבה, וזרקתי אותו על הספה שקלטה אותו ברכּות. "אליאנה, אם היית עוצרת לחשוב רגע גם עליי ולא רק על עצמך ועל החברות שלך וכל הבידור הזה של ההתנגדות, היית מבינה שזו חקירה בתחום שלי, ושאני אצטרך להתמודד עם הבושה כשיגלו שאת מעורבת בזה".

"הבושה?" לא האמנתי למשמע אוזניי. היה לה כבר סיפור שלם בראש. "תחשבי טוב טוב במה או במי את מתביישת. אני פשוט לא מאמינה. תעופי לי מהעיניים, ענת, נשבר לי".

עמדה בינינו עוד שתיקה בת דקה לפני שענת אספה כמה חפצים – טלפון, מטען, בקבוק מים, מפתחות, אוזניות – זרקה לתוך התיק שלה, התקרבה אליי, נשאה את המבט שלה אל תוך עיניי, אמרה, "תודה רבה, אליאנה. תסתכלי טוב, אני עפה לך מהעיניים", ויצאה בטריקה.

מייד אחרי שסידרתי את משפחת האדרים שלי בחזרה על המדף, והנחתי את התוכי השחור על שולחן עבודת הפחלוץ, מזגתי לי – במקום ספל תה דרג'ילינג – כוסית ג'ק דניאלס שיפון ויצאתי לשבת על הכיסא במרפסת שצופה אל אקליפטוס ודקל וושינגטוניה וקיר אפור וסדוק של בניין שכן. אומנם היה מוקדם בבוקר, אבל לא ידעתי איך להמס אחרת את הכעס ואת הצער ולאן להוליך את הייאוש.

רמה לויד, שהתקשרתי אליה בשעות הבוקר כמה פעמים והשארתי הודעה, חזרה אליי רק באחת בצהריים. "היי מותק, מה קורה?" היא שאלה בעליזות הסקסית שלה, ואני ניגשתי לעניין: "תגידי, היית היום או באחד הימים האחרונים בבניין של שר החקלאות?" והיא אמרה, "מה?" ואני אמרתי, "בבקשה, רמה, חשוב לי שתעני", והיא אמרה, "אליאנה, מה קורה? את נשמעת מוזר", ואני אמרתי, "סליחה", והסברתי שראיתי סרטון שבו רואים אותה מניחה גווייה של נץ מצוי על מפתן ביתה של משפחת השר, ואמרתי לה שהמשטרה חוקרת, ושכדאי שתהיה מוכנה לזה, והיא אמרה, "די", ואמרתי "מה די", והיא אמרה, "זה לא ייאמן, הם אמרו שמשהו כזה יקרה, אבל לא האמנתי", והיא אמרה, "רגע, אלי, יש מישהו בדלת", ואחרי שתיקה של כמה דקות שבהן שמעתי קולות נמוכים ברקע, היא אמרה, "את לא מאמינה, שני שוטרים פה בדלת, הם לוקחים אותי לחקירה, אתקשר אלייך אחר כך", וניתקה.

את אי־השקט שלי ניסיתי להרגיע בכמה מטלות בית, ניקיתי את המקפיא שאחסן מדי פעם ציפורים בשלבים שונים של עבודת הפחלוץ, תיקנתי את הדלת של מכונת הכביסה שלא נסגרה היטב, תקלה שהזנחתי כבר חודשים. כעבור כשעה נכנסתי למחשב, עברתי באתרי החדשות, וראיתי את המהומה. מתברר שכמה חברי קואליציה קיבלו מאז חצות הלילה על מפתן הבית שלהם, או בפתח בתים של בני משפחה קרובים, או במושב הקדמי של המכוניות שלהם, תשורות סמליות בצורת גוויות של מגוון בעלי חיים, או רק חלקים של חיות: ראש של סוס בבית של שר המשטרה, שועל שלם לשר המשפטים, כמה כלבי צ'יוואווה שחוטים לחברי קואליציה שונים, נץ לשר החקלאות, חתולה דרוסה ליו"ר הכנסת, ומסרים שמזהירים אותם בדרכים מרומזות פן יבולע להם, בלי להבהיר במה בדיוק מדובר. עד מהרה התנוססה הכותרת "מבצע הסנדק" מעל הדיווחים. בכל הערוצים שודרו סרטונים שבהם נראים כמה ממנהיגי המחאה, בדומה לרמה לויד, בעת מעשה: את אדר פרסלר יוצאת משביל הגישה לביתו של שר המשפטים במודיעין, את נועם ירדן, ממחאת ההייטקיסטים, קופץ ממרפסת ביתו של יו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט במאחז בגוש עציון, את רועי דורון, מנהיג אחר של תנועת המחאה, יוצא מחדר המדרגות בבניין של חבר כנסת מהימין הציוני, ובכל אתר ותחנה הציגו מייד את ציוצי התגובות של חברי הקואליציה, שקראו למשטרה להגיב במלוא החומרה. בתשובה לשאלה באחת מתוכניות האקטואליה ברשת ב' אמר שר החקלאות שהספיקו כבר לסלק את הראיות לפני שבני משפחתו התעוררו בבוקר – הוא היה באותו יום בירושלים – אבל אין ספק שזו דלת הדירה שלו. בערוצים אחרים שרת ההסברה אמרה שהאנרכיסטים פלשו לזירות הפרטיות של חברים מהקואליציה, וביצעו "פעולות טרור". "הם ישלמו על זה!" אמרה. עד מהרה גם הופץ ציוץ מאת הבן של ראש הממשלה. "שמאלנים יפי נפש שוחטים יונים ומשחקים באיומים! זהו, נגמר. הגיע הזמן להכניס לכלא את הטרוריסטים האלה שמנסים לגנוב לנו את השלטון".

ערוץ 14, כך דיווחו באתר "הארץ", הודיע שהמשטרה עצרה לחקירה את ראשי המחאה המעורבים במעשה. דובר המשטרה מסר שלא נמצאו בשטח אף אחד מבעלי החיים השחוטים שנראו בסרטונים – החוקרים בודקים את כל הכיוונים.

קראתי את הסיקור מרותקת ולא הבנתי מה קורה. למה מנהיגי המחאה נתנו שיצלמו אותם עצמם? מי הפיץ את הסרטונים האלה? בימים האחרונים הצהירו ראשי המחאה על עליית מדרגה בפעולות המחאה, לאחר שעברה בקריאה שנייה ושלישית הצעת חוק בתי המשפט, תיקון 101, שמבטיח לקואליציה רוב בוועדה לבחירת שופטים. האם "מבצע הסנדק" זו ההפתעה שדיברו עליה? קינאתי לרגע באומץ שלהם. ובה בעת הלכה והכבידה על החזה שלי המועקה, שהתיישבה בי מאז ששהרבני יצאה מהבית. התקשרתי אליה, רציתי לדבר איתה. הייתי חייבת לדעת מה הסיפור עם הסרטונים האלה, והייתי חייבת לדעת שהיא כבר מצטערת שהאשימה אותי ויודעת שטעתה, ושאין לי שום קשר לנץ הזה. היא לא ענתה. שלחתי הודעה קולית. "ענת, בואי נדבר, בבקשה". ידעתי שהיא לא תיענה.

גם רמה לא ענתה לי. ב"הארץ" עלתה ידיעה חדשה: "מעצבת האופנה רמה לויד, שהובילה לפני חודשיים את תצוגת המחאה 'דיקטטורה לא באופנה' בכביש שש, נעצרה היום בצהריים מחוץ לביתה בתל אביב ונלקחה לחקירה". באחת מקבוצות הווטסאפ של המחאה כבר הזניקו מפגינים לתמוך בה מחוץ לתחנת המשטרה ברחוב סלמה בדרום העיר. בתוך הידיעה העלו סרטון וידאו שבו הראו אותה, באוברול האפור הקצר שעיצבה בעצמה, בסניקרס שחורות, ובצמה עד המותניים, נדחקת לתוך ניידת משטרה כשהיא מסמנת וי בשתי אצבעותיה. בהמשך הידיעה העלו גם את הווידאו מחדר המדרגות של שר החקלאות.

תצוגת האופנה המחאתית של רמה באמת הייתה שיא בחייה המקצועיים ובכלל – היא עצרה ביום העצמאות את התנועה בכביש שש למשך שעה, שבה הקימו היא ועמיתיה בן רגע במה וטריבונות ושטיח אדום שעליו התהלכו מאה דוגמנים ודוגמניות ובהם גם מעצבים ומעצבות מובילים בתעשייה המקומית וגם כמה מתעשיית האופנה האירופאית, צעדו הלוך ושוב לובשים מגוון מרשים של בגדי מחאה, כבמיטב האירועים מהסוג הזה, מול קהל שהוזמן מראש; אירוע שסיפק לקבוצות הווטסאפ ולמהדורות החדשות בישראל את הוויכוחים הכי מכוערים, עם הגידופים הכי שפלים, שבהם רמה וחבריה הואשמו כפריווילגים ומנותקים ונרקיסיסטים, במקרה המעודן, ואילו לתקשורת העולמית סיפקו את התצלומים הטובים ביותר ממחאת 2023, ולרמה עצמה התפעלות גלובלית מהיצירתיות שלה, ומהאומץ שלה לשלם מחיר עסקי על המעורבות הפוליטית. היא אפילו דיברה אצל כריסטיאנה אמנפור בסי־אן־אן, והן דיברו ברצינות תהומית וגם צחקו קצת על חולצות טריקו עם מסרים, ואיך בסוף גאפ או זארה יעשו מהכול ליין חדש וקוּל.

בזמן שישבתי ועקבתי אחר המעצרים, לרגע הרגשתי – אולי בפעם הראשונה בחיי – שאני לא במקום הנכון. במקום לצלם מהצד ומרחוק את ההפגנות, כמו את הציפורים, אולי אני צריכה לצאת ולעשות מעשה שיהיה שווה צילום בעצמו? חשבתי על רמה, וכמה שהיא אמיצה יותר מכפי שהייתי או אהיה אי פעם. דמיינתי אותה בבית המעצר, זקופה וחסרת פחד, ויפה, ומהירת לשון, בעת שחוקרים אותה. ידעתי שאני לא רוצה להיות במקומה, אבל גם ידעתי שאין לי מה לדאוג לה. האם ענת תפגוש אותה כחוקרת? איך זה יהיה? צמרמורת חלפה בגבי.

בחמש אחר הצהריים, בלי תשובות לאף לא אחת מהשאלות שלי, יצאתי לשוטט בחוצות, כמו שאני נוהגת בכל פעם שאני מתקשה להבהיר את המחשבות – הן נעות בקצב הליכה, המחשבות שלי, ובמשך כשעה או שתיים עברתי ברחובות ובשדרות, לאורכה ולרוחבה של העיר, שקועה בניסיון להבין משהו, למצוא חוט של היגיון בתוך הפקעת ולמשוך אותו החוצה. בלי לשים לב מצאתי את עצמי בכיכר רבין ליד סניף של חנות של רמה. בחלון הראווה שלה נשארו בובות ראווה מליין אופנה – אמפיוטיישן – שעבדה עליו בחודשים שלפני ההפיכה המשטרית. היא התעניינה ביופי של פגמים גופניים, והלבישה לראווה 12 בובות שלכל אחת מהן חסר איבר אחד – זו בלי יד, זו עם חצי פנים, או בלי עין, או עם דרגות שונות של קטיעות רגליים, באופן שהבליט את החסר והפך אותו לנוכח, ואפילו מושך. הכול כתבו שזו אחת העבודות היפות ביותר שלה, ואיכשהו עד לאותו רגע מול החנות הסגורה לא יצא לי לראות אותה. אהבתי את מה שראיתי. בובות הראווה פוסלו במידות שונות של ריאליזם, וכל אחת מהן נראתה חזקה, כמעט כריזמטית, יותר מאחותה. בובת ראווה אחת שחורה ותמירה, לבושה בשמלת סאטן אפורה, בירכתי חלון הראווה, נראתה שלמה ויפה מכולן, וגם נורמטיבית להפליא, ומשכה את תשומת ליבי. עברו כמה רגעים עד שהבנתי איך היא קשורה לתערוכת "אמפיוטיישן": הבוהן שלה בכף רגל ימין נגדעה, ובמקומה יצרה רמה מעין בוהן תותבת, תכשיט בצורת נחש קטן מכסף. חשבתי על מחקר שהשתתפתי בו בחודשים האחרונים, על אודות החיוואי, מין של עיט גדול ובהיר המתמחה באכילת נחשים. עד לאחרונה היה החיוואי אחד מהעופות הדורסים הנפוצים במקומותינו, בזכות העובדה שהוא ניזון מדיאטה של נחשים וזוחלים ולא זקוק למכרסמים שמורעלים אצלנו בהמוניהם. גופו ותחתית כנפיו בהירים, ועל רקע השמיים הוא נעשה רואה ואינו נראה, ומצליח להפתיע את הטרף בצלילה מגובה רב. אצבעותיו הקצרות והמחוספסות מאפשרות לו ללפות את הגוף החלקלק של הנחש ולקטול אותו, סמוך לראשו, באחת. אבל בשנתיים האחרונות ניכרת ירידה בהיקף אוכלוסיית החיוואים בישראל, וקהילת האורניתולוגים, ואני בתוכה, התחילה לעסוק בתופעה הזאת בעניין רב.

מול נחש הבוהן שבחלון הראווה, חשבתי על הנץ מהסרטון של רמה בחדר המדרגות של השר. ניצים בדרך כלל לא אוכלים נחשים. הם אוכלים בעיקר עופות ויונקים: ארנבות, קיפודים, עטלפים, עורבים, יונים. שאלתי את עצמי, למה השתמשו דווקא בנץ במבצע המחאה אצל שר החקלאות? ואיך באמת השיגו אחד כזה? מיהרתי הביתה למחשב.

את הסרטון שמצאתי עד מהרה באחת ההודעות שהועברו פעמים רבות בטוויטר, הורדתי למחשב והגדלתי, וצפיתי בו שוב ושוב. בפעמים הראשונות התמקדתי בצמה של רמה, ובדלת של משפחת השר, ובאור שנשפך מהחלון בחדר המדרגות על השטיחון ועל הפגר של הציפור, ובחיוך של רמה, שהישירה מבט אל המצלמה, כל־כולה יודעת את קסמה, ורק בצפייה העשירית, אני חושבת, התעוררה האורניתולוגית שבי, והתמקדתי בגווייה. למה בעצם הייתי בטוחה שזהו נץ מצוי? טעות של טירונים; טעות מטומטמת במיוחד למי שכתבה עבודת מחקר די מצוטטת לכתב העת IBIS של אגודת האורניתולוגים הבריטית על ההבדל בין נץ מצוי, נץ גדול, נץ קולני אפור וזרון כחול. הגדלתי מאוד את התמונה של הציפור המתה, והכיתי במצחי: אומנם פספוסי הרוחב בבטן מזכירים את זה של נקבת הנץ המצוי, אבל אלוהים אדירים, איך לא ראיתי עד לרגע זה שהרגליים אדומות וארוכות, ושהדונגית שבקצה המקור אדומה. הגוף מזכיר אומנם שילוב של נץ גדול וזרון כחול, אבל בלי ספק זהו נץ קולני אפור. מה שנקרא באנגלית, Chanting Goshawk. ציפור שניחנה בשירה קצובה, חזקה, כמו משרוקיות וזמבורות של הפגנה, חזרתית, עיקשת, למול סכנה. עברה בראשי השאלה, האם מישהו מהמארגנים של מבצע סנדק יודעים שזה השם של הציפור? האם הבחירה בציפור המסוימת הזאת קשורה באופן סמלי לשירת המחאה בכלל ולחזרה הקצבית, כמו שעון מעורר, כמו אזעקה, אחר מילה אחת, שתי הברות, בו-שה – בו-שה – בו-שה?

ביטלתי את המחשבה ברגע שעלתה. התרכזתי שוב בתמונה ומשהו במראה של הנץ הטריד אותי. חשד כבד. משהו לא בסדר. חיפשתי ושלפתי מתוך תיקיית "מאמרים ל־IBIS" את הקובץ "Varieties of Hawks, a New Perspective", וגללתי מטה, לפרק על אודות הנץ בעל הקריאות הקצובות והברורות, וקראתי קצת, רעננתי את הזיכרון. באותו רגע ידעתי: אין שום סיכוי שרמה השיגה פגר של נץ קולני אפור. נץ קולני אפור כמעט שלא נצפה בישראל – בעצם רק פעם אחת כל השנים מאז שהתחילו את התצפיות, באזור הנגב בתחילת שנות השבעים. כשראיתי בתחתית הקובץ את הנץ שמופיע בו, פרט אחד מני רבים שצולם במרוקו מדרום לסהרה, חששותיי הלכו וגברו. עברתי לנץ מהסרטון של רמה והגדלתי מאוד את התמונה שלו. חזרתי לנץ שהופיע במאמר שלי. נדהמתי: בדיוק אותה ציפור אחת מסוימת. התצלום אצלי תופס את הצדודית השמאלית של הנץ, פסי רוחב אפורים לבנים בבטן, בדיוק באותה זווית כמו זה ששכוב על המפתן; ניכרות הרגליים האדומות והארוכות, זהות לאלה שבסרטון. אומנם אחד שוכב כפגר על שטיחון המפתן, ואחד מצולם חי ומשוחרר וצופה על סביבתו, אבל עושה רושם שזהו אותו נץ, מצולם מאותה זווית. המשכתי למקד את המבט, ופתאום הצטמררתי כולי: בנץ של רמה ניכר סממן ייחודי לנץ שצילמתי בעצמי: ברגל השמאלית שלו שתי אצבעות בלבד, מתוך ארבע. כן, בשתי התמונות, שתי אצבעות שמאל מתוך ארבע. האם דיברתי עליו עם רמה בהקשר של התערוכה "אמפיוטיישן"? לא זכרתי שיחה כזאת. ובכלל, איך זה יכול להיות, בסרטון הציפור נראית לגמרי תלת ממדית. זהו בעצם ההבדל היחיד. מה קורה פה?

מייד הבנתי עם מי אני חייבת לדבר כדי לקבל עזרה: התקשרתי לחברתי הטובה רות, הבעלים של "בית ספר", חנות הספרים האהובה בפינת שינקין אחד העם, שנסעה זה לא כבר לשנת ניסיון, כהגדרתה, בטקסס. רות יצרה קשר שם עם חנות הספרים "פרנסוס" בנאשוויל, זו של הסופרת האהובה על שתינו, אן פאצ'ט, והשיגה אצלה עבודה. או במילים אחרות: רות לא יכלה לשאת את השלטון החדש ותוכניותיו, סגרה את החנות שלה וכמעט נעלמה בן רגע מחיי, אלא שדווקא הפעם בניגוד לעבר הקפדתי לשמור על קשר ולדבר איתה פעם ביומיים, ואני חושבת שמאז עברה לקצה השני של העולם נעשינו קרובות כפי שמעולם לא היינו. זכרתי שבן זוגה החדש והאמריקאי והחמוד, דארן, הוא עורך וידאו ומומחה לתוכנות כמו פוטושופ ודברים כאלה, והנחתי שהוא יוכל להאיר את עיניי. עכשיו היה בוקר אצלה ואחרי ארבעה צלצולים היא ענתה. "היי, מותק, מה נשמע? סוער אצלכם!"

"כן", אמרתי לה, "אצלנו סוער". משהו ב"אצלכם" הזה שלה הרגיז אותי אבל היא קטעה את המחשבה ואמרה, "ראיתי שרמה העלתה הילוך! איך היא השיגה את הנץ הזה? את מעורבת?" אני לא יודעת, איכשהו כשזה בא מפיה של רות, השאלה הזאת דווקא לא הרתיחה אותי. ידעתי שבניגוד לענת היא לא תופרת לי תיק של חוסר נאמנות, אלא רק מניחה שאני הרפתקנית ויצירתית או משהו מושך שכזה. "הלוואי. את יודעת איך אני, נשארת במרחק מצלמה מכל מה שקורה; לא עושה בעצמי שום דבר ששווה לדווח עליו".

רות שאלה אותי עוד כמה שאלות, והתעכבה בקול מודאג על מה שקורה בימים האחרונים ביני ובין ענת. איך אנחנו, היא שאלה, וכשסיפרתי בקצרה על הקור שנושב בינינו, ועל הריב האחרון, רות שאלה אם אני מבינה שענת בטח מקנאה בי, או מקנאה לי, כי אני חוגגת בכל ההפגנות והיא לא יכולה להפגין כשוטרת, ועוד כמפקדת במחוז תל אביב. היא בטח קרועה מבפנים. "לא הייתי רוצה להיות במקומה", היא אמרה.

"כן", מלמלתי. איכשהו לא חשבתי על זה כך עד לאותו רגע, והכעיס אותי שרות מבינה הכול מאי שם בטקסס. "אליאנה, תעשי מאמץ לחשוב קצת עליה, מותק. אלה ימים קשים. את לא תעמדי בזה לבד. היא צריכה אותך לא פחות מכמה שאת צריכה אותה".

לא רציתי לשמוע עוד מזה, שאלתי מה שלום עלמה, הבת שלה, ומה שלום דארן, שכבר נוצרו בינינו יחסי ידידות וקרבה בעקבות כמה שיחות זום ששוחחנו שלושתנו, עם כוס ויסקי – כל אחד ביבשת שלו – הוא אהב להראות לי מיני תעלולי עריכה מסעירים. רות אמרה שעלמה בדיוק שרה שיר של אלביס בניגון מקומי, ושהיא מתגעגעת אליי, וסיפרה לי עוד אנקדוטה או שתיים, לפני ששאלתי אותה אם זה בסדר לבקש מדארן טובה, שיבדוק לי משהו. הסברתי לה בקצרה מה אני מנסה להבין וקבענו שאשלח לדארן את מה שיש בידי.

כעבור חצי שעה רות התקשרה ואמרה שדארן חושב שזו לא השתלה של דימוי בתוך וידאו, אלא שכל הווידאו מפוברק. "בחודשיים האחרונים – הוא דיבר איתך על זה? – דארן נכנס חזק ללמוד את הטכנולוגיה של דיפ פייק. אפילו משלמים לו על זה בעבודה שלו. לערוך סקירה של מה שכבר אפשר ומה עוד אפשר ורצוי לעשות או משהו כזה. הוא אומר שהוא לא ראה עבודות מתקדמות כאלה, כמו הווידאו ששלחת אליו, אבל מאוד יכול להיות שזה מה שקרה כאן. הוא אומר ששווה לבדוק. אולי לא רק השתמשו בתמונה של הציפור והפכו אותה לדמות תלת ממדית בסרטון שבו רמה מככבת. אלא יצרו את רמה בעצמה. ואת כל ההתנהגות שלה. זה לא עושה סנס, אבל שווה בדיקה. הוא ישלח לך כמה דוגמאות של סרטונים שמסבירים איך היום עושים את זה ותראי אם זה נראה לך רלוונטי. הוא ישמח ממש לעזור, הוא מכור לסיפור הזה".

ניסיתי להשיג שוב את רמה, ועברתי על כל אתרי החדשות, ולא ראיתי שאף אחד מדבר על האופציה הזאת, של סרטונים ערוכים ומפוברקים בטכנולוגיה החדשה. איכשהו כל חברי הקואליציה שנפלו קורבן לתעלול של מנהיגי המחאה הגיבו כאילו ברור שהעלימו את הגוויות הממשיות מהזירות הפרטיות שלהם לפני שהמשטרה באה לאזור. כאילו אין כאן סוגיה. הם לא חקרו במופלא. עשה רושם שהם חוו את החוויה הזאת כמו כולנו, דרך מסכי האינטרנט והטלוויזיה בלבד. עמדתי במטבח והרתחתי מים לכוס תה אסאם שחור כשרמה התקשרה ואמרה, "אליאנה, אני בסדר", ואני מיהרתי ושאלתי, "מי ערך את הסרטונים האלה, רמה?" והיא אמרה, "אין לי מושג, תאמיני לי; לפני שבוע מישהו הזהיר אותי שהם הולכים לעשות משהו כזה, להכפיש אותנו איכשהו, להפיל בפח, אולי אלה האנשים של ערוץ 14, זה מה שהנחתי, אבל אין לי שמות. אני לא יודעת מה לעשות, השוטרים לא מאמינים לי שזאת לא אני שם בחדר המדרגות, ואין לי שום דרך להוכיח". היא נשמעה קצת מתוחה, אולי אפילו פוחדת, ואני אמרתי לה, "טוב, אולי אני יכולה לעזור", וניתקתי.

הסרטונים מדארן של רות הגיעו לתיבת המייל שלי והתחלתי לעבור עליהם אחד אחד. גם עשיתי חיפוש בגוגל והגעתי לסדרת הכתבות של עומר בן יעקב וגור מגידו מ"הארץ" בשיתוף עיתונים מרחבי העולם. תחקיר מאלף שחשף רשת של "סוחרי כאוס", כהגדרת הכתבים, בראשות אחד, ישראלי, ממודיעין; יצרנים של דיסאינפורמציה בהזמנה על ידי בעלי אינטרס פוליטי בכל קצוות הגלובוס. דארן גם שלח לי קישורים למאמרים מעודכנים על תוכנות של אינטליגנציה מלאכותית, כמו צ'ט ג'יפיטי ודאלי, שמייצרות בעצמן דימויים וטקסטים, ושקעתי בלמידה דחוסה ומהירה.

כעבור כשלוש שעות הרמתי את ראשי הכבד מהמחשב, נעמדתי והתמתחתי וידעתי שאני חייבת להעביר לענת את כל המידע הזה. אם ברור שהסרטון של רמה מפוברק, לפי הנץ הקולני האפור, שהוא במובהק הנץ מהמאמר שלי, ואם מה שלמדתי מדארן ומהקורס המזורז שלי נכון, סביר מאוד שהכול מומצא ומיוצר.

ענת ענתה לי הפעם אחרי הצלצול העשירי: "מה".

"ענת", החלטתי להבליג על היובשנות שלה ולגשת לעניין, "אני חייבת להראות לך משהו קריטי לסיפור הזה. את יכולה לקפוץ הביתה? שאבוא אני לסלמה?"

ענת שתקה, ולרגע נזכרתי במה שרות אמרה לי. "חוץ מזה, איך את? מחזיקה מעמד?" ניסיתי לבטא אמפתיה בלי להגזים. ענת נאנחה. "מה את רוצה להראות לי?" היא שאלה, ואני אמרתי, "אני לא יודעת אם זה לטלפון, אבל אין לי ספק שהסרטון עם רמה מפוברק. שימי לב שאף אחד לא ראה אף גווייה. ויש לי משהו יותר ברור להראות לך. אני יכולה לשלוח לך את ההוכחה, אם את לא רוצה פנים אל פנים".

"אני צריכה כוסית ערק", היא אמרה אחרי שתיקה נוספת. נדמה היה לי ששמעתי הד של אינטימיות. "אצלי או בתחנה?" שאלתי. "אצל דיטה וגיטה", היא אמרה, ומייד הרגשתי כאב בחזה על המקום הזה, הבר הביתי שלנו, שכבר מזמן נסגר, והיה שייך כנראה לימים אחרים, חיים יותר, טובים יותר, ולא מצאנו לו תחליף. ענת ביקשה שאביא בקבוק וכוסית וניפגש בגינה ציבורית שאהבנו, לא רחוק מתחנת המשטרה בסלמה.

הגעתי על אופניי לקצה רחוב הרצל, מרחק חמש מאות מטר מהגינה, כשענת התקשרה ואמרה שהיא מצטערת, אבל הזעיקו אותה. כבר ניפגש בבית בלילה. "מה קרה?" שאלתי. "תכף תדעי", היא אמרה.

בזמן שדיוושתי בדרך חזרה הביתה, הרגשתי שעננה כבדה נפלה על תל אביב. האובך הִקשה על הנשימה ולא היה אפשר לראות את קצה הרחובות, את הקומות העליונות, את עמודי החשמל, את הציפורים. "שמעת?" שאל אותי נהג של מכונית שעמד בפקק ברחוב הרצל, בעת שניסיתי לעבור לידו על אופנַי. "מה?" עצרתי לידו לרגע בחשדנות. "הממשלה הכריזה על מצב חירום. כל ראשי המחאה במעצר והודיעו שלא ישחררו אותם עד שיודו במבצע הסנדק או משהו כזה". הנהג נשא ידיו באוויר והפיל אותן כלאחר ייאוש. "יהיה בסדר", אמרתי לו. "זה הכול מפוברק. אל תאמין לכלום".

"הלוואי, הלוואי", הוא מלמל והמשיך לנסוע.

בבית הבנתי שאני לא מחכה לענת, שתחזור או לא תחזור בערב, והחלטתי לעשות סוף סוף מעשה, שגם יהיה שווה לתעד. שלחתי לרות זימון לזום. אחרי שהסברתי לה את התוכנית שלי באופן כללי, היא העלתה לשיחה את דארן, שהיה באופן ספייס בעבודה שלו אבל הסכים להיכנס לחדר פרטי, לסגור את הדלת ולשמוע מה יש לי לומר. שאלתי אותו אם הוא מוכן ליצור בשבילי סרטון קצרצר כמו זה שראינו עם רמה, אבל עם דמויות אחרות ומסוג אחר. הוא היסס לרגע, ואמר, כן, "אנית'ינג פור דמוקרסי". אני לא יודעת בדיוק איך הוא עשה את זה, אבל בתוך שעתיים של עבודה, בעזרת חברתו האינטליגנציה המלאכותית, דארן הצליח ליצור סרטון בן עשרים שניות, שנראה לי לא רע בכלל, משהו שיעשה את העבודה. אני לא גאה בכל זה, אבל אתם יודעים, זה היה זריז, גחמה, דחף, וידעתי שכל ההמצאה הזאת לא תחזיק זמן רב, הכול קצר מועד, הכול מהבטן, כולם יבינו עד מהרה שזה לא באמת, אף אחד לא ייפגע, ובכלל, אנחנו האורניתולוגים גדלנו על מסורת ארוכת שנים ומפוארת של תיקונים לממצאים ולעובדות; תחשבו על ההונאה הגדולה של קולונל ריצ'רד מיינרצהגן, האורניתולוג וידיד הציונות, שביסס את ספרו החשוב Birds of Arabia על זיוף של תוויות וגניבת אדרים מאוספים של אורניתולוגים אחרים. תחשבו על כל פעם שאמרנו שראינו במשקפת ציפור נדירה, שאף אחד חוץ מאיתנו לא ראה, ולכו תוכיחו. לא הרגשתי שום נקיפות מצפון.

רציתי לדבר עם ענת על כל זה לפני שאשלח הודעה לעיתונות עם הסרטון של דארן, אבל הטלפון שלה היה מנותק. תיארתי לעצמי שכיבתה את הטלפון הפרטי ועבדה רק עם זה של המשטרה. זכרתי את מה שאמרה – הבושה שהיא תרגיש אם יגלו שאני מעורבת במשהו כזה. אני לא יודעת מה נכנס בי אבל החלטתי לא לפחד. כי מה שעומד לפניי הוא גדול יותר מהבושה של ענת. שלחתי את ההודעה לשלושה עיתונים. בכל פעם ששלחתי העברתי את ההגדרות למצב של אינקוגניטו, בתקווה שזה יספיק כדי שלא יזהו את המקור. סגרתי את המחשב והלכתי למזוג לי כוס ג'ק דניאלס. יצאתי אל מרפסת העישון הקטנה שלי, הצתּי סיגריה – הראשונה שלי אחרי חודשים של התנזרות – ועמדתי להוריד הילוך, לנסות להירגע, כשפתאום קמה מהומה רבתי מכל המרפסות ומהחלונות, ומהגגות, ואנשים יצאו וקראו קריאות מכל פינה ברחוב שלי ובכל הרחובות הסמוכים. זו לא הייתה קריאת ה"יש!" אחרי גול במשחק של נבחרת ישראל באליפות עולם, או משהו כזה, אבל זה לא היה ההפך הגמור מזה. באחת ראיתי את כל השכנים יוצאים אל הרחוב, מחפשים לחלוק עם אחרים את הרגע הזה, ומישהו יצא עם זמבורה, ומישהו צעק "זה הסוף!" ועוד ועוד צעקות באו מכל עבר, וכעבור רגעים אחדים הבנתי מה הם אומרים: הבן של ראש הממשלה מת. הוא גמור! תוך רגעים ראיתי בטלפון, באתר חדשות אחרי אתר חדשות, את מה שכולם ראו, את הסרטון של דארן, עשרים שניות שבהן רואים בבירור את הבן של ראש הממשלה יושב בבית קפה על מדרכה, בחליפה וחולצת כפתורים, נראה כאילו הוא מחכה לפגישה, ופתאום עיניו נפערות וכתם כהה מתפשט על החזה שלו, והוא קורס על השולחן שלפניו.

על פני העוברים והשבים ראיתי ניצוצות של התרגשות, של דאגה, אולי גם רגש אחר שלא ידעתי לזהות; זה היה משב רוח של בדיון, של חריגה מהאפשרוית הנראות לעין, שהחזיק מעמד בערך שעה, עד שהגיעו ההכחשות מבית ראש הממשלה, והבן צולם חי וקיים, ועוד איך. לא הצטערתי על מה שעשיתי, אבל קצת פחדתי מענת, וחיכיתי על המרפסת עם בקבוק הוויסקי ריי ועם בקבוק הערק שענת אוהבת, לא זזתי משם, לא רציתי לחזור למחשב, רק רציתי לחכות, שזה יעבור, שהכול יתבהר ויסתדר, שכולם יבינו שאין כלום, לא היה כלום ולא יהיה כלום, שהכול פייק, גם הסיפור עם הגוויות, ושאי אפשר להאמין יותר לכלום. וכשענת חזרה באחת בלילה והופיעה במרפסת, ואני אמרתי לה, "אני יכולה לספר לך מה עשיתי?" והיא אמרה לי, "לא עכשיו, אליאנה", ואמרתי לה, "טוב", והיא חייכה אליי, ענת, כבר חודשים שלא חייכה כך, וחיבקה אותי, חיבוק שלא קטעה כעבור רגע, חיבוק שנשאר, והעמיק, והתמוסס לתוכי, ואני כבר ידעתי שהכול בסדר, כי שום דבר אינו אמיתי – לא המחאה הזאת, ולא הגוויות שהונחו על המפתן, ולא התיעוד של הכול, ובטח לא המוות של הבן של ראש הממשלה – מה שאמיתי הוא רק החיפוש שלי, הנואש, אחר פתרון פשוט וחד וחלק, הצורך לנטרל את הרעל, הדחף להעלים את הרעש, לחסל את הרע – לא אמיתי הרצח, ולא אמיתית ההפיכה, ובטח שלא אני אמיתית, אליאנה, אורניתולוגית שמנסה להיות בלשית ונכשלת, ומנסה להיות עם ענת שהרבני, ומקלקלת – הרי זו שכותבת אותי פחדנית הרבה יותר ממני, ולא מבינה כמעט כלום בציפורים, לא יודעת לבלוש, בקושי יודעת לכתוב – רק הבדידות, אני חושבת, אמיתית, הבדידות והנץ הקולני האפור.

.

ארנה קזין היא סופרת, מסאית ומבקרת. הבלשית אליאנה דוידוב, המככבת בסיפור זה, היא גיבורת ספריה ״גוזל״ (משנת 2015) ו״פולשת״ (משנת 2017) שראו אור בהוצאת ״הקיבוץ המאוחד״. קזין התארחה בפודקאסט המוסך בגיליון מיום 04.05.23, בשיחה על מסתה ״איך להתנגד״, שראתה אור לאחרונה בהוצאת אוליפנט.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "חלקים־חלקים", סיפור קצר מאת לאה שדה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | יֶלֶד הוֹלֵךְ וְרָזֶה

"זו כתיבה רודמת, עייפה, מאופקת ומלאת צער מפויס; היא מעיפה מבט אל גובה ההרים, אל המלאות הנוסקת, אולם לעולם שוכנת בגיא." יותם פופליקר על שירתו של גבריאל פרייל במלאת שלושים שנה למותו

איצו רימר, ערבו של שלישי, מהסדרה שיחות עם אלוהים, שמן על פשתן, 51X45 ס"מ, 1996

יֶלֶד הוֹלֵךְ וְרָזֶה: במלאת שלושים שנה למותו של המשורר גבריאל פרייל

יותם פופליקר

.

לכל חובב או חובבת שירה יש משוררת, משורר או משוררים הקרובים לליבו, לליבה. לעיתים אוצר המילים הפרטי של המשוררת מפעיל את תודעת הקורא, בין שהוא מאתגר את האינטלקט ובין שהוא נוגע באופן אָפקטיבי בנימי הנפש והגוף; לפעמים הלשון זוכה ללישה חד־פעמית ואידיוסינקרטית מבחינה תחבירית או דקדוקית; במקרים רבים המזג השירי הייחודי מייצר אקלים שנעים לשכון בו; במקרים אחרים הטמפרמנט הפואטי מזעזע ומחריד, מותיר שרירים רפויים, עצבים מודלקים; לפעמים התמות השיריות מובילות להזדהות: רגשית, אידאולוגית, ארוטית – אין זה משנה, ולא מעט פעמים המשורר או המשוררת מגלמים קול מוסרי או רליגיוזי שננעץ היישר בריאה הנושמת. לעיתים הקול השירי בורא עולם אידילי או מסויט, אוטופי, דיסטופי, הטרוטופי – תבל שלמה. מזמן לזמן הרגש הנוסטלגי הטמון בשירת המשורר או המשוררת מקליט את עָבריות העבר, מרבד את זמן הקריאה; לפעמים הקול השירי מתכתב עם שמועה, עם מסורת ותרבות אבודה. ולרוב האישיות הפואטית הפרושה על פני, המואצלת מלמעלה או הבוקעת מתוך הדף מגלמת חבר או חברה קרובים, רע להתרועע, דוד, אם, אחות, נכד או סב שבצלמם או בקרבם נותר מקום פנוי ואפשר להצטופף לידם ולספוג חום או קור אנושי, כל אחד ואחת לפי טעמו וטעמה.

גבריאל פרייל הוא המשורר הקרוב לליבי, ככל הנראה מכל הסיבות שצוינו. לא הייתה זו אהבה מקריאה ראשונה, אולם בזה כוחו של המפגש: נדרשו מפגשי היכרות נוספים, עלו מעקשים, המגע היה אמצעי לעיתים, אינסטרומנטלי, אולם לאט־לאט נעלמו העקבות, ההיסוסים נהפכו לגביש יהלומי של אדיבות וקרבה – כך מתרקם לו קשר ארוך טווח ושנים, מעמיק, בעל היסטוריה ביוגרפית, קשר רחב הכובל ומשחרר, מעצים ומדכדך, הלוא כן? אהבה? בשיר "הערות מספר: תשל"ו" מתוך קובץ השירים שירים משני הקצוות מ־1975, שיר לציון סופה של שנה והתחלה של שנה חדשה, נקודת ציון שהִרבה לעסוק בה בשירתו, חש פרייל המסוכסך עם הזמן ש"יֵשׁ מֵעֵין פּׅיּוּס בּׅידׅיעַת עַצְמוֹתַי/ אֶת הַלּׅילָךְ, נׅצְנוּצוֹ הָאַחֵר […] כָּךְ שֶׁטֶּקֶס בּוֹאָהּ/ שֶׁל שָׁנָה זוֹ אוֹ אַחֶרֶת/ אֵינוֹ מַרְשׁׅים בְיוֹתֵר"; ובכל זאת, מדגיש פרייל, נקודת זמן טקסית זו, אף שהיא בבחינת נעילת כל שער, היא גם הזדמנות להציב "משוררים בשערי", כשם אחד משיריו. זו הזדמנות להיזכר בידידים, להושיט יד:

.

הַבֹּקֶר מַגַּע יָדָהּ כְּאוּבַת הַגּׅילׅים

הֶחֱרׅיף אֶת תּׅסְכּוּלָם שֶׁל דְּבָרׅים

עַד לׅנְעׅילַת כָּל שַׁעַר –

וַאֲנׅי חוֹזֵר לָאֵלֶּה שֶׁבְּצׅלָּם יָשַׁבְתּׅי

וְאֶת לׅקְחָם אָהַבְתּׅי

וְאֶל פֶּשַׁע הַשּׁׅיר הַבְּדָלְחׅי כָּעֵת.

.

ב־5 ביוני, בט"ז בסיון על פי התאריך העברי, יצוין יום השנה השלושים למותו של גבריאל פרייל; ועם בוא סופה של שנת מות נוספת ותחילתה של חדשה, אבקש כאן, כמעשה פרייל וכמחווה לו, לחזור אל מי שבצילו ישבתי ואת לקחו אהבתי בעשר השנים האחרונות, לחזור אל שירו הבדלחי, כעת.

*

גבריאל פרייל כתב בעברית וביידיש בניו יורק. הוא נולד ב־21 באוגוסט 1911 בעיר דורפאט שבאסטוניה – "בְּאֶסְטוֹנְיָה, בְּדוֹרְפַּאט בּׅירָתָהּ/ (וְיֵשׁ מְכַנּׅים טַלּׅין),/ יָצָאתׅי מְהַסֵּס לְפׅתְחוֹ שֶׁל עוֹלָם" (מתוך "ורדים, אסטוניה ואני") –, בילה את שנות ילדותו בעיר קרוקי שבליטא, ובגיל 11, בשנת 1922, לאחר מות אביו, היגר עם אמו לארה"ב והתיישב עימה בעיר ניו יורק. למרבה האירוניה, על אף שחי את מרבית חייו בניו יורק וכמהּ לירושלים של מעלה, הוא נפטר ונקבר בירושלים של מטה. במשך חייו ניהל פרייל דיאלוג מתמיד עם המרכזים הספרותיים היהודיים השונים, הן העבריים באמריקה ובפלשתינה (ולאחר הקמתה, במדינת ישראל), הן היידי בניו יורק. בשנים אלו ניטשו קרבות פואטיים־מודרניסטיים ואידאולוגיים חריפים בין אסכולות שירה שונות, אך פרייל נמנע מבחירה באחד מהצדדים. הוא היה איש שלום, פייסן; ניהל דיאלוג מתמיד עם מסורות השירה ובמסגרתו זיכך את קולו הבדלחי שאין לטעות בו.

לא אלאה בפרטי קורות חייו או בתיאור סביבתו הספרותית; לא בהם מהות הדברים. רוחו השירית ודיוקנו הפואטי כפי שעולים משיריו, מרשימותיו, מתרגומיו, ממכתביו, מהסיפורים על אודותיו ומהמחקרים על יצירתו – בחשבון אחרון, איתם נותרתי לעת ערב עם ספל קפה, מהסס ומתפתל, מדבר עם עצמי ואיתו על בדידות, הגירה, ידידות, ספרות ושירה. דמותו מצטיירת ענווה, אדיבה, נעימת הליכות, בודדה ומשוועת לקול רע – "הַפַּצְיֶנְט הָיָה קְצָת עָצוּב/ אַךְ רָגוּעַ/ וּמְעוֹלָם לֹא יָצָא מׅכֵּלָיו" (מתוך "פצינט רגוע"). הוא היה יהודי, בן תרבות, בן העיר הכמהּ אל רחבות האזור הכפרי, מיין למשל, בן מסור לאימו ונכד הנושא את פניו אל סבו; "יֶלֶד הוֹלֵךְ וְרָזֶה" שכתב שירים בניו יורק כמו היו מקלט בשממה, שירים שהיו בבחינת איגרת מניו יורק לחבריו.

.

אֳנׅי יֶלֶד הוֹלֵךְ וְרָזֶה

זֶה מַדְאׅיג לֹא מְעַט

אַךְ אֳנׅי עוֹשֶׂה אֶת עַצְמׅי כְּמַמְשׁׅיךְ

אַהֲבָה לְאַגְמֵי הַקָּפֶה

לׅטְעׅימוֹת הַחֶמְדָּה שֶׁבַּסֶּפֶר.

.

חֲצׅי־גֶּזֶר נֶחָמָה בְּיָדׅי

וְכָל הַדַּקֻיוֹת בּׅמְקוֹמָן

רַק הַגּוּף חוֹזֵר וְאוֹמֵר:

יֶלֶד הוֹלֵךְ וְרָזֶה.

.

השהייה בצד השיר דוחקת לצלול אל המצלול, אל ההברה "זֶה" החוזרת בסוף השורה הראשונה ובתחילת השנייה, כמו החומר הלשוני מהדהד את צורכי הגוף, חמדה ונחמה, "הַגּוּף חוֹזֵר וְאוֹמֵר" ומתרה שהקול דק, רזה יתר על המידה, ממשיך הלאה, הולך ונעלם. הקול הפריילי אינו הולך ומסתבך, מסתבך והולך – הוא הולך ורזה: "הַשָּׁעָה נַעֲשֵׂית רָזָה כָּל כָּךְ" (מתוך "הערה לכותרת"). אין בו מן הרטוריקה הזַכׅית של משורר ריבוני ו"חזק" השולט בכיפה ומלהטט בלשון ובמסורת השירה כנגד קודמיו; הקול הפריילי הוא חרישי, מאופק וכואב מרגישות יתר: "אֲנׅי יוֹדֵעַ, הַלּׅירׅיקָה שֶׁלׅי מׅתְיַפַּחַת/ מֵרְגׅישׁוּת יְתֵרָה, אַךְ מָה אֶעֱשֶׂה". הוא אינו כותב את שיריו בקול בטוח בצדקת דרכו, אלא הוא בבחינת "מְעׅיל דַּק/ תָּלוּי עַלּ קֹלָב" (מתוך "אדיב לעצמי") ש"נׅזְהָר מׅפְּסוּקׅים נׅשְׂגָּבׅים/ מׅמְּלׅיצוֹת רוֹדְמוֹת" בו, מליצות שעוברות תחת מכחולו "תַּהֲלׅיך מְזוֹרָז שֶׁל הׅתְחַלְּנוּת" (מתוך "זהירות בבקשה"); ובהתאם, האירוניה שלו דקה וזהירה, תלויה על בלימה. בתגובה לכינוי האירוני, "הדוכס הגדול מניו יורק", שהצמיד לו חברו דן פגיס, הוא מדגיש: "לֹא אָצׅיל לֹא דּוּכָּס –/ אֲנׅי קוֹנְכׅיָה בְּחֶדֶר יְרוּשַׁלְמׅי/ מְצׅיצָה בְּסָבׅיר־לֹא־סָבׅיר/ שֶׁל הָרׅים חוֹגְגׅים מַה, אוּלַי/ כְּתׅיבָה רוֹדֶמֶת בַּגַּיְא" (מתוך "פנים במראה ירושלמית"). פרייל מסרב לקבל כל טלאי כזה או אחר ומשתבלל בתוך עצמו כקונכייה עם זיכרונו. הראוותנות בשירתו מובסת. זו כתיבה רודמת, עייפה, מאופקת ומלאת צער מפויס; היא מעיפה מבט אל גובה ההרים, אל המלאות הנוסקת, מפלרטטת עם הרומנטיקה, אולם לעולם שוכנת בגיא, בשקע צר וארוך, בבדידות.

.

מַהׅי הַלְּבַדּׅיּוּת הַזֹּאת,

הָעַרְבׅיּוּת הַזֹּאת הַבּוֹקַעַת,

אׅם לֹא זׅכָּרוֹן שֶׁל שָׁעוֹת אֲחֵרוֹת

שֶׁהׅתְגַּבְּשׁוּ בְּרֶגַע אֶחַד זֶה,

הָיּוּ בְּדֹלַח הַכְּאֵב?

.

*

שירת פרייל היא מכניסת אורחים. זו שירה רזה, בין השאר, מכיוון שאינה רוצה לתפוס מקום רב מדי: היא מפנה מקום, אוורירית. איני מכיר שירה שמייצרת מפגש כה אינטימי עם אחרים, מדברת ללא לאות עם חברים ומכרים, עם כותבים ויוצרים. בין שמדובר בחברים כמו המשוררים היידיים י"ל טלר ויעקב גלאטשטיין, או המשוררים העבריים שמעון הלקין, ישראל אפרת ויצחק למדן ובין שמדובר ביוצרים מתקופות וזרמים שונים – מודרניסטים, רומנטיקונים, נאו־קלסיציסטים – שהשפיעו על דרכו בשירה, כמו מיכ"ל, קיטס, גנסין, פרוּסט, ואלאס סטיבנס או ביאליק – כולם מקבלים מקום של שווה בין שווים ונקרים אל ביתו השירי.

אולם שירתו רזה, גוף ספרותי מצטמצם, גם מכיוון שהיא נכתבה באמריקה העברית, ארץ השממה של הספרות העברית, סביבה דלת בשר. באוקטובר 1943 פרייל כותב לשמעון הלקין: "מתהלך אני בחשכה, בחלל שמם ונורא ששמו אמריקה העברית ומרגיש בעליל שכוחותַי הולכים ו'עוזבים' אותי". "יכולתי לכתוב אליך כהנה וכהנה," הוא כותב אליו במכתב אחר, "כ"כ מרובים ורבים הדברים. אך קשה למסור מה מתרחש במוחו, יותר נכון בליבו של אדם כמוני, שמתהלך לבדו ובגפו, ואין לו אלא השיר וידיד פה ושם." שירתו נכתבה לאור חלל חברתי וספרותי זה; "יְדׅידׅים נַעֲשׂׅים/ כְּתוֹבוֹת דֵּהוֹת" הוא כותב בשיר "ידידים, חורף", ולכן יש להסתפק בשיר כחוש ולמלאו בשר־רֵעים. בסביבה ריקה מעין זו מרחב השירה משול לתיבת דואר "[ו]תוֹכָהּ – יַצּׅיבוּת עֲשׁׅירָה וְרוֹגַעַת, רְגׅילָה לְחׅלּוּפֵי־מְזָגׅים;/ וְעוֹלָם לָנוּ תְגַל – טַבַּעַת, מְשֻׁבֶּצֶת שֵׁמוֹת־רְמָזׅים" (מתוך השיר "תיבת דואר"); ובהתאמה, השיר הוא תחליף ופיצוי לאיגרת־רע שלא נשלחה, הזמנה להתארח ולשוחח: "אֲנׅי מֻכְרַח לׅכְתֹּב מׅכְתָּב לָזֶה וְלָזוֹ […] מׅן הָעֵט אָז תׅפָּלֵט/ שׁוּרָה רׅאשׁוֹנָה שֶׁל שׁׅיר/ אַךְ הַמׅכְתָּב יַמְשׁׅיךְ לְחַכּוֹת" (מתוך "ממכתב לשיר").

.

*

שירתו הרזה של פרייל היא סינקדוכה לאמריקה היהודית בכללה. ב־1955, בתגובה לביקורת של המרכז הארץ־ישראלי על היעדר הדינמיות והכוח בספרות העברית באמריקה, שכבר הייתה על ערש דווי, כתב פרייל ביידיש, כמו מעל לראשם: "אמנם שוררת שתיקה, אבל זו שתיקה שמרמזת על חשבון נפש לא מודע של אלה שנשאו על גבם במשך שנים בעול ההישג הספרותי כאן בארץ [בארה"ב. י"פ]." השתיקה, בהשאלה, שלא כמו הכוח והדינמיות, מלמדת על רזון, קושי בתנועה, איפוק. הרזון אינו מנוגד לאון שירי אלא מגלם את רוח התקופה, המשבר הרוחני שפקד את העולם בכלל והיהודים בפרט לאחר מלחמת העולם השנייה, "סימן לאותו חוסר ביטחון המבקש לכפות היום את עולם הרוח בכללו, ואת עולמנו בפרט; ויש גם דאגה בנוגע לעתיד," הוא ממשיך באותה תגובה ביקורתית, "אך לא פחד או אוזלת יד." לתפיסתו, הרזון השירי אינו מבטא חולשה פואטית, אלא מגלם פואטיקה בת הזמן, פואטיקה של דאגה. לכן מלבד ערך הקול הייחודי, המאופק והמפייס של שירתו, יש לעמוד גם על חשיבותה במסגרת ההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית (והיידית): זו איגרת נשכחת מזמן ומרחב אבודים, מאמריקה יהודית שאינה עוד. הגיעה העת אפוא: שלושים שנה לאחר מותו עלינו לפתוח את תיבת הדואר, לכתב קהל קוראים, למען ולשלוח את איגרותיו לכל הדורש.

 

ד"ר יותם פופליקר הוא חוקר ספרות עברית חדשה. מאמרים פרי עטו על הספרות העברית באמריקה התפרסמו בבמות שונות. ספרו "שירת הארכיב של גבריאל פרייל" ראה אור ב־2022 בהוצאת מוסד ביאליק.

 

 » במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: אביטל נמזר על "ארבעה קוורטטים" לת.ס. אליוט, במלאת שמונים שנה לצאתו לאור

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן