באחד מימי הפסח של שנת תשל"ג פנה נער בן 17 בשם מיכאל לוין למשורר אורי צבי גרינברג בבקשה די שגרתית אשר כמותה מוצאים בארכיונים לא מעט: הוא סיפר למשורר שהוא בעל אוסף יפה של אוטוגרפים (כתבי־יד) של אנשי־שם, יוצרים וכותבים, ובמכתבו ביקש מגרינברג שישלח לו את חתימתו לצד אחת מטיוטותיו לאוסף.בתגובה ענה לו אורי צבי:
…הרינני שולח לך בזה את חתימתי על המעטפה ששלחת לי עם חתימות שאר הסופרים. אין אני יכול לשלוח לך שום כתב יד של יצירה מכיון שהטיוטות משמשות אצלי במשך כל הזמן לשמור על שינויים שונים שאני מעלה מדי פעם בזמן, אף לאחר פירסומם של דברי שירה. סבורני שתבין לי…
המבקר בארכיונו של אצ"ג שבספרייה הלאומית יודע כי תשובתו של אצ"ג לבחור הצעיר איננה תשובה מתחמקת. אלפי התיקיות בארכיונו העצום מלמדות על החשיבות והרצינות שייחס המשורר לטיוטותיו. פעמים רבות ניתן למצוא בהן עשרות רבות של טיוטות לשיר אחד. מהן כתובות ברישול על גבי קרעי דפים, קבלות ומברקים, מהן מועתקות לדף נקי ומשובח מרובבות בתיקונים, ומהן – "טיוטות" שעל גבי הספרים שנדפסו – תיקונים לצד הדף לקראת מהדורות נוספות.
אמרת כנף ידועה המיוחסת להמינגווי (ארנולד סמואלסון – תלמידו ובן חסותו, ציטט אותה משמו) גורסת כי: ”The first draft of anything is shit.”
כפי שקורה בדרך כלל באמרות כנף מסוג זה, אפשר להרהר ולערער על תוקפה של כל מילה ומילה בקביעה הזו.
ראשית: מהי בכלל "The first draft" – הטיוטה הראשונה? האם טיוטה ראשונה היא הניסוח הראשוני של יצירה שעלתה בדעתו של הכותב? ושמא הטיוטה הראשונה היא אותו דף מלא ברעיונות ושברי רעיונות גולמיים – והיא בגדר חץ תועה במדבר – ללא מטרה מוגדרת? או שטיוטה ראשונה היא כתב יד שלם ומוגמר לפני גלגולי העריכה שלו?
ומה בדבר ה"anything"?
האם טיוטה היא עניין המוגבל לכתיבה בלבד או שמא אנו יוצרים 'טיוטות' לקראת 'הדבר האמיתי' גם בתחומים אחרים בחיינו?
ולגבי מסקנתו העגמומית של המשפט: האם האימאז' של סל מלא בכדורי נייר קמוטים או צבר דפים מקושקשים מלאים במחיקות עט גסות הוא הכרחי או שמא יש ערך עצמי לאותו חומר גלם שמצדיק לשמור אותו מחוץ לפח הזבל?
ממלכת הדפוס הנקייה והאלגנטית משכיחה באופן יעיל את כל אותם גלגולים מוקדמים של היצירות. האותיות הערוכות, הסדורות והמעומדות, לא מותירות זכר לדרמה שחוללה אותן. ייסורי היצירה, הלבטים, הקונפליקטים, כל ניסיונות הנפל, הכישלונות המפוארים והכישלונות המכוערים, ההצלחות החלקיות וההצלחות הכמעט־מושלמות. כל אלה אינן מעניינו של הדף המודפס השואף לשלמות אסתטית, לשונית ורעיונית.
והטיוטה – כל מהותה היא הפך הדפוס: פעמים רבות נכתבת הטיוטה על נייר לא משובח, בכתב יד רעוע, חסר הקפדה, יש בה קשקושים ומחיקות ולעיתים גם קרעים – היא כולה כאוטית, לא מהוגנת ולא אלגנטית. על פי רוב היא כלל איננה נשמרת. קיומה מוגבל לשעת היצירה בלבד, ולאחר מכן היא נגרסת או נזרקת. אם התמזל מזלה, היא נשמרת במגירתו של היוצר לפרק חיים מסוים ונזרקת אחר כבוד על ידי ילדיו של הכותב או על ידי נכדיו בחלוף השנים.
אבל לאמיתו של דבר הטיוטה מחזיקה את כל הדרמה של תהליך היצירה. ויש בה חותם אישי וחלון הצצה מרתק לרבדים העמוקים של היצירה.
טיוטות שהתמזל מזלן, ומזל כותביהן מגיעות לשכון במוסד ארכיוני. ממלכת הטיוטות בארכיון היא גן עדן לחוקרי ספרות. ממנה ניתן להתבונן על היצירה תוך כדי שנוצרה, ולדלות תובנות והארות ביחס לתהליך היצירה. הטיוטות מתעדות את מסכת הלבטים של הכותב בינו לבין עצמו, את הדרך שעשה עד להכרעות שהובילו לגיבוש הטקסט השלם.
על תהליך היצירה ולבטי הכתיבה אפשר ללמוד לעיתים באמצעות השינויים שהכניס המשורר במבנה השיר ובכותרת השיר. הנה למשל שירו של ביאליק "לא זכיתי באור מן ההפקר" שנכתב בתרס"ב (1902). כאן נוכל לראות שתי טיוטות שונות. המוקדמת, השמורה בארכיון המשורר בבית ביאליק, נכתבה על גזיר דף, ויש בה את הבית האחרון של השיר הנדפס לצד פרגמנט משיר אחר המתחיל במילים "חבר אחד קטן שלי", אך המעיין בטיוטה זו יראה כי בתחתית הדף שרבט המשורר בית נוסף: "לי בארי ואנכי עשיתיו/ ואנכי שאבתי בכדי/ וביבוש מקור אורי אל תבכו/ הבה אדעך לבדי".
בטיוטה השנייה, השמורה בארכיון הספרייה הלאומית, כבר הועתק השיר בכתיבה נקייה וזכה לניקוד. הבית מן הטיוטה המוקדמת נשמט ונקבעה לשיר הכותרת "ניצוצי", אך כותרת זו לא נקבעה בדפוס, והשיר נותר ללא שם (ובדפוסים מאוחרים יותר ניתנה לו ככותרת השורה הראשונה).
מעניין לבחון את אחת מטיוטות מחזור השירים "משירי ארץ אהבתי" שכתבה גולדברג והתפרסם לראשונה ב'אורלוגין' בשנת 1951.
המשפט המתנגן לנו מן הבית האחרון: "מחורבן חומותיך כל אבן קטנה אלקט ואשמור למזכרת" היה בגלגולו המוקדם רק: "ללקט (לאסוף) את אבני חורבנך (הפזורות)". וכך, עם שינוי המשפט וסיומו במילה "מזכרת", במקום הקלישאה "לספר תהילתך" או האוקסימורון החיוור "לתנות את שבחי יגונך" זכינו לאוקסימורון הנפלא והמקורי המסיים את השיר: "לתנות דלותך הזוהרת".
*
ישנן טיוטות המלמדות על תהליך העריכה של היצירה, תהליך שיסודו בקשר המתרקם בין הכותב לעורך, ובמהלכו נחשפת היצירה לראשונה לעיניים זרות וביקורתיות. בשירה העברית ישנן כמה וכמה דוגמאות מעניינות לטיוטות ספרים המלמדות על מערכת היחסים המורכבת שבין משורר לעורכו. הנה למשל טיוטת כתב היד של ספרו של טשרניחובסקי "חזיונות ומנגינות". רישומי העיפרון הכחול, עפרונו של העורך יוסף קלוזנר, מלמדים אותנו כיצד ניסה קלוזנר להשפיע על שיריו של טשרניחובסקי בדרכים שונות. הוא התערב בבחירת המילים, בסידור השירים בסדר מסוים, ואפילו את שמו של הספר ביקש לשנות. אלא שבניגוד למקרה הידוע של ט.ס אליוט אשר קיבל את רוב תיקוניו של עזרא פאונד על 'ארץ השממה' שלו, השוואה לנוסח הנדפס של "חזיונות ומנגינות" תגלה כי טשרניחובסקי החליט להתעלם כמעט מכל הערותיו של קלוזנר.
אפשר, כאמור, ללמוד מן הטיוטות הרבה מאד, ועיון מדוקדק בגלגולי טיוטות תמיד נושא עמו תובנות מרגשות ביחס לתהליך היצירה, אך הרגעים היפים ביותר שמזמן העיון בטיוטות, הם הרגעים שבהם מתגלה הקסם שמחוץ לטקסט הספרותי. הנה למשל טיוטת השיר "בגני נטעתיך" שכתבה רחל על מיטת חוליה בשנת תר"ץ. ותחתיו:
"השלום לך?"
שתי מילים מוצנעות בשוליים. בתחתית הדף הצהוב, מחוץ לשורות השיר, אבל כל כך עמוק בתוכו. פתק קטן: דיו שחורה על נייר מחוספס. ויש בו גן מלבלב, והולם לב. ואלפי ציפורים מצייצות. ולמשמרת עולם בארכיון הספריה, גם לאחר שהשיר נכלא באותיות הדפוס המרובעות:
"השלום לך?".
ובעיפרון זהיר, הערת הארכיונאי: כסלו. תרצ"ג. מתנת מר ז. רובשוב.
ד"ר יהושבע סמט שינברג, תרצה על טיוטות ראשונות של גדולי היוצרים וכן תקיים סיור מקוון בארכיון אצ"ג שבספרייה הלאומית במסגרת אירועי חודש הקריאה של הספרייה הלאומית. לפרטים ולהרשמה
