האזינו לסיפורה של תזמורת קול ישראל בערבית וסיפורם של הנגנים שהגיעו לישראל מכל רחבי העולם הערבי והצליחו בכישרון, בעקשנות ובמסירות להפוך את המוזיקה שלהם לפופולרית ואהובה בכל שכבות הציבור בישראל
תזמורת קול ישראל בערבית בשנות ה–60. בחליל: אלבר אליאס; כנר ראשון מימין: זוזו מוסא; כנר שני משמאל: פליקס מזרחי; על הקאנון (במשקפי שמש): אברהם סלמן צילום: רשות השידור
בשנות החמישים פעל בשכונת התקווה קפה נח שנחשב למוסד מיתולוגי. במתחם ההופעות שלו תחת כיפת השמיים הופיעו יפה ירקוני ושושנה דמארי, ג'ו עמר ופלפל אל מסרי. ובהמשך גם זוהר ארגוב, חיים משה, הצ'רצ'לים ורבים אחרים. בתזמורת הבית של קפה נח ניגנו כמה מהמוזיקאים הטובים והחשובים ביותר שהגיעו לארץ בשנות הארבעים והחמישים ממדינות ערב. בארצות מוצאם הם ניגנו מול מלכים ואנשי החברה הגבוהה , חלקם ליוו את אום כולתום ופריד אל-אטרש. כמה מהם היו דמויות נערצות לפני שהגיעו לארץ. אבל בישראל של שנות החמישים והשישים מוזיקה ערבית זוהתה עם תרבות האויב והמוזיקה המזרחית נדחקה אל השוליים.
הפער בין הצלחתם של אותם נגנים בארצות מוצאם להתעלמות מצד הממסד הישראלי הוליד תסכול רב אבל גם ליותר ויותר יוזמות פרטיות כמו קפה נח שזכו להצלחה מסחררת. בכל ערב פקדו את בית הקפה של משפחת לוי בשכונת התקווה מאות מבלים ובסופי שבוע היו מצטופפים בו שבע מאות – שמונה מאות אנשים שהשתוקקו לשמוע את המוזיקה עליה גדלו בעיראק, אלג'יריה, מרוקו או סוריה.
השמועות על מה שקורה בקפה נח הגיעו עם הזמן גם אל קברניטי תחנת הרדיו קול ישראל ובמהלך העשור הראשון של המדינה החלה להתגבש תזמורת קול ישראל בערבית שקלטה אל שורותיה כמה מהמוזיקאים הטובים שניגנו שם. היו בה אברהם סלמן נגן הקאנון העיוור. אלברט אליאס נגן החליל. הכנר פליקס מזרחי. נגן העוד אליאס שאשא. וכמובן מי שעוד נדבר בו רבות – הכנר, המעבד המוזיקלי והמנצח זוזו מוסא.
האמנים המוכשרים האלה היו מנגנים בבוקר בשידורי התעמולה של מה שנקרא אז הגל הערבי. ובלילה הם המשיכו להופיע בקפה נח, בחפלות ובהופעות פרטיות. האזינו לסיפורה של תזמורת קול ישראל בערבית וסיפורם של הנגנים שהגיעו לישראל מכל רחבי העולם הערבי והצליחו בכישרון, בעקשנות ובמסירות להפוך את המוזיקה שלהם לפופולרית ואהובה בכל שכבות הציבור.
מגישה: ורד ליון-ירושלמי
אורח: אריאל כהן, המנצח והמנהל המוזיקלי של תזמורת "פירקת אל נור"
מפיק: דניאל גל
עורך: חן מלול
בדרכו: פרנק סינטרה בשירות "ההגנה"
כך סייע הזמר המהולל למדינה שבדרך ושיטה בסוכני ה-FBl, למען ישראל
פרנק סינטרה צופה במפגן צה"לי במהלך ביקור בישראל, 1962. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. צביעה: MyHeritage
הנה, הסוף קרוב, הזמן חולף לו עם הרוח. רעי, לכם אומר, בלי בושה – הכל פתוח. חיי היו יפים, מדבריות רבות עברתי. אבל, בדרכי שלי, תמיד הלכתי
("בדרכי שלי". מילים: פול אנקה. ביצוע: פרנק סינטרה. תרגום: אריק לביא)
מרץ 1948. הימים שלפני הקמת מדינת ישראל.
ארגון ההגנה פועל בדרכים לא דרכים כדי לחמש את היישוב היהודי. במטה חשאי של הארגון, במלון בניו יורק, נציג ההגנה טדי קולק מתכנן את מהלכיו: משימתו, בשליחותו של בן גוריון, היא להעביר כספים לקפטן אוניית נשק אירית עמוסה תחמושת שעגנה לא הרחק משם. לאחר מכן תצא האונייה בדרכה אל ארץ ישראל. אך קולק ניצב בפני בעיה קשה: סוכנים פדרלים אמריקניים עוקבים אחרי כל פעולה שלו ואנשיו. היה לו ברור שהוא לא יצליח להוציא את הכספים מהמלון בכוחות עצמו, ולשלם לקפטן. גורל משלוח הנשק שההגנה כה זקוקה לו, לוט בערפל.
צמוד למטה ההגנה, באותו בניין ממש, שוכן מועדון הלילה "קופקבנה" המפורסם. על הבר המועדון יושבים להם זה לצד זה פעילי המטה ומיטב בדרני ניו-יורק. אחד מהם, היה לא אחר מאשר הזמר והשחקן פרנק סינטרה.
"יישבתי על הבר וסינטרה ניגש אלי", שיחזר לימים קולק. "אני לא יודע מה עבר עלי באותם רגעים, אבל סיפרתי לו על מעשיי בארצות הברית ועל הדילמה שהייתי שרוי בה".
יום למחרת, שעת בוקר מוקדמת. טדי קולק יוצא מהבניין מצויד בתיק. סוכני ה-FBI בעקבותיו. באותם רגעים ממש יוצא מהדלת האחורית פרנק סינטרה, ובידיו מיליון דולר בשקית נייר. הוא הולך אל המזח, מבצע את המסירה לקפטן ומנופף לשלום לאניית התחמושת המפליגה משם.
"אילו היו ימיה הראשונים של מדינה צעירה", סיפר לימים סינטרה לבתו ננסי. "רציתי לעזור. פחדתי שהם ייפלו".
פרנק סינטרה ימשיך ללוות את המדינה הצעירה למשך שנים רבות. ואת כל מה שעשה, עשה באהבה. בדרכו.
לא רבים יודעים שאלכסנדר פן לא התמחה רק בשירה, אלא גם באיגרוף. עוד משנות ילדותו כשנדד ברחבי רוסיה, ובהמשך כשהתחרה במועדון הספורט "מכבי" מוסקבה וכשלימד איגרוף כשהגיע לארץ. פן נהנה מהמאבק וראה באיגרוף דרך חיים. הביוגרפית שלו, פרופ' חגית הלפרין, מספרת כיצד המאבק השתקף ביצירתו, ועל הפעם ההיא כשפן ניצב בזירה מול חיים נחמן ביאליק
באדיבות ארכיון אלכסנדר פן במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית ע"ש לאורה שוורץ-קיפ, אוניברסיטת תל אביב
המשורר אלכסנדר פן ראה את החיים כמאבק נצחי והדבר בא לידי ביטוי בחייו וביצירותיו. את סיפור מאבק ההישרדות שלו תיאר פן במיתוס ילדותו הנשמע כאגדת פלאים. פן סיפר כי אמו הייתה בתו של רוזן שוודי וצייד דובים, והוא עצמו נולד בעת שאמו ההרה נסעה לבקר את אביה שגר "בירכתי צפון". הסב היה נחוש שהתינוק יגדל איתו: "כאן נולד הילד וכאן יישאר", פסק, וכך היה. יום אחד התנפל דוב לבן על הסב ופצע אותו אנושות. לפני מותו הספיק הסב לכתוב לנכדו את כתובתו של אביו היהודי, והוא יצא לדרך נדודים ארוכה ומתישה כדי להיפגש איתו. לאיגרוף היה בדרכו מקום מרכזי. נדודיו מתוארים ברומן "סנקה ז'יד" משנת 1932, בו תיאר כיצד הצטרף לחבורה של ילדי הפקר שמילאו את רוסיה בשנותיה הסוערות של המהפכה כמוהם התפרנס בעזרת האגרוף והסכין. חייהם של נערי ההפקר היו "מלאי סבל, הרפתקאות, רעב, קור, גנבות ולפעמים גם רציחות", והחוק ששלט בחבורתם היה החוק "המדכא חלשים ומרומם חזקים – חוק האגרוף".
בשנת 1920 הגיע פן למוסקבה והחל להתאמן באיגרוף במועדון הספורט היהודי "מכבי" ובמועדון הרוסי "דינמו". ספורט האיגרוף, שאותו אהב כל חייו, ביטא אצל פן צורך נפשי עמוק. "אני בוקסר לא רק בזירה, אני פייטר גם בשירה", אמר. המאבק נתן טעם ומשמעות לחייו. מאבק – בזירה ומחוצה לה, ומאבק כמטאפורה לחיים, כצורך לחוות חיים תוססים ומשמעותיים. בשנת 1948 כתב רשימה שנקראה "על עקרונות האימון בבוקס", ובה טען ש"לבוקס יש מעמד ייחודי", משום שרק בו יש "הסתכנות גופנית מתמדת, הן באימונים והן בתחרות". האיגרוף היה בעיניו המאבק הלגיטימי שמתנהל ישירות בינך לבין יריבך: אתה חובט ביריב על פי "כללי המקצוע", ואגרופו של יריבך "חורש את התוצאה על חלקי גופך, המותרים לפגיעה", כתב.
גם לאחר שעלה ארצה המשיך פן להתאגרף. הוא שכר חדר במושבה רחובות ונהג לתת שיעורי איגרוף במשטח שבחזית הבית. המשטח כונה "זירת הבוקס של פן". פן השתתף גם בתחרויות איגרוף. פרופ' דב סדן סיפר לי כי צפה בזמנו בתחרות, שבה גבר פן על מתאגרף מצרי, שאמרו עליו כי הוא אלוף מצרים.
קרב איגרוף מיוחד במינו ערך פן עם חיים נחמן ביאליק. ביום הולדתו העשרים ושישה של פן שחל בארבעה עשר בפברואר 1932. פן חזר מביקור בשיח' אבריק אצל השומר האגדי אלכסנדר זייד ופניו היו מועדות לבית הקפה "רצקי". בבית הקפה מצא את ביאליק יושב בחברת ידידו, מנחם דונקנבלום, לימים שופט בבית המשפט העליון. כאשר שמעו השניים, כי יום הולדתו של פן חל באותו יום, הציעו לערוך לו מסיבה, והזמינו אליה ציירים, שחקנים ואנשי בוהמה. החבורה לגמה לגימה הגונה והושרו שירים בעברית, ברוסית וביידיש. כטוב ליבם ביין הזמין ביאליק את פן ל"מאבק" ואמר:
"ועתה אני מזמין את שנינו
לקרב ביניים בינינו
יעמדו העבה והדק
לשחק משחק המאבק".
ופן מספר: "ביאליק זרק לי 'כפפה' ואני 'הרימותיה'. ביאליק הסיר את מקטורנו, הפשיל שרוולים והתייצב בטבורו של השטיח הססגוני, כשרגליו פשוקות וידיו נתונות לפניו, משל היה מתאבק מקצועי. הכול סבבונו בעיגול רחב. [הצייר] שנדר, הלהוט אחרי מעשה 'גבורה' ערך את הטקס ה'רשמי'. בהודיעו את שמות 'המתאבקים', ביקש ללחוץ ידיים ופלט בקול רם 'פויחאלי!', כלומר התחילו. והמאבק החל. מה שהפליאני במאוד, הרי זוהי זריזותו של ביאליק, אשר 'נכנס' בתפיסה חזקה למדי והכריחני להרגיש את נחת זרועותיו. המשחק, שהפך ל'רציני', לשמחתם הרבה של 'הצופים', ארך כמה רגעים, ואז בתנועה מהירה חיבקני ביאליק חיבוק של ממש, ניתק את רגלי מן הרצפה וקרא בקול 'מאיים' של מנצח שקורבנו נתון לשבטו או לחסדו: 'בקש רחמים!' כבהרף עין ריפיתי שרירי גופי ו'חסר אונים' גלשתי לרגליו ובפי שתי אנחות: 'רחמים, הו קיסר!' תרועות הידד פרצו במלוכד מגרונותיהם של הצופים פני 'הזירה'".
ב"מאבק" ההיתולי-ידידותי, שבין שניהם, נכנע פן החזק והצעיר מרצון לביאליק הבכיר, שנפל ממנו בכוחו הפיסי. ביאליק למעשה אינו "מאיים" על פן אלא להפך, חיבוק הקרב של ביאליק הוא חיבוק של משחק וחיבה, ופן ברצון מקבל עליו את "מלכותו" של "הקיסר". מאבק זה הוא גם סמלי. פן העריך את ביאליק וראה בו את "האב הגדול" של הספרות העברית החדשה. הוא הדגיש כי ביאליק קיבל אותו מתוך התמודדות ידידותית, מתוך "מאבק" וראה בפן, המשורר הצעיר ששירתו כל כך שונה משלו, יריב, אך יריב ראוי ונחשב.
בשירי המולדת שלו ניהל פן מאבק ודו-קרב קשה עם ארץ ישראל, המתוארת כאישה בשר ודם. האהבה בינו לבין המולדת מתוארת כאהבת ארוטית שבין גבר לאשה, אהבה מתוך קרב, אהבה שאינה מושגת בקלות ואינה שגרתית. "שיריי היו סיבובים של מכות רצח ביני לבין המולדת", אמר פן, "אינני גורס אהבה של רומיאו ויוליה". "הנשק" של המולדת הוא החום שבעזרתו היא מנסה לייבש את מקור שירתו. הנשק שלו הם הקור והשלג. לעתים נדמה כי הוא המנצח בקרב, שכן השלג שהוא מביא עמו מרוסיה מנצח את חומה של הארץ, אך בהמשך מסתבר כי הארץ היא המנצחת, שכן היא ממיסה אותו:
צָרַרְתִּי בַּשֶׁלֶג מִזְגֵּךְ הַלּוֹהֵט,
קַרְחוֹן הֶעֱלֵיתִי עַל פְּנֵי שְׂרֵפוֹתַיִךְ,
וְאַתְּ לֹא נִרְתַּעַת מִכֹּבֶד הַחֵטְא –
אְנִי הַנָּמֵס בְּחִשּׁוּק זְרוֹעוֹתַיִךְ.
("וּבְכָל זֹאת…")
גם בשירי האהבה שלו ניתן ביטוי למאבק פיזי ולכוח האגרוף. בפואמה "מכתב אל אשה" הוא מתאר כיצד הוא יושב בחברת משוררים ואומנים וביניהם גם שחקנית צעירה. אחד מהם שולח ידו אל השחקנית ומיד הוא קם להגנתה ונותן מכת אגרוף חזקה לאותו משורר הצונח מעוצמת הכאב. לעומת זאת בשיר "את ואני" הוא מתאר את האוהב המפצפץ את אפה של אהובתו ושואל: "דיממתי את אפֵּךְ?" – סלחיני המְחֻשְקֶשֶת". את אהבתו הוא מתאר כמו זו של "פנתר דורס": "ממחבואי דמי אקפוץ, חיה פורצת, / ובין מלתעותיי תדעך נשמת טרפי".
באמצע שנות השלושים פנה פן שמאלה והצטרף למפלגה מרקסיסטית. נראה שבקבלו את האידיאולוגיה הזו ניסה פן לשנות כמה צדדים באישיותו: הוא, שהעריץ את "חוק האגרוף", ומימש אותו גם בחייו – דיבר עתה על שלום, על הימנעות מאלימות, על פיוס בין עמים. המעבר שמאלה שינה את שירתו והוא עבר מכתיבת שירה לירית לכתיבת שירה פוליטית, שבה האגרוף שוב אינו מכֶּה אלא קופא אל מול כנפיה של יונת השלום.
דו-קרב מסוג אחר ניהל פן עם השתייה שלו. גבר חזק וחסון היה, אך ההתמכרות לטיפה המרה גרמה לכך שעוד בטרם מלאו לו שלושים, חלה בסוכרת. האלכוהול היה סם מוות למחלתו, אולם הוא מעולם לא חשב להפסיק לשתות. הוא התייחס לאלכוהול כמו לספורט האיגרוף וניהל עם היין מאבק ותחרות. "יש מאבק ביני ובין כמות האלכוהול המצויה", טען. "מובן שזה יוצר אווירה, שמביאה תמיד להתנגשויות, לאבל או לשמחה. יש בה הרבה דינאמיות", אמר פן. גם עם מחלתו, כמו עם השתייה, ערך מעין דו-קרב ובחן את יחסי הכוחות ביניהם. אולם ככל שהתגברה מחלתו שוב לא יכול היה להמשיך בחיי השגרה, והוא ניהל את הקרב האחרון בחייו: הקרב מול המוות.
ב-1934 כתב את "שיר השיכור", שבו תיאר בהומור ובעצב את השיכור בהליכתו המתנדנדת. השיכור שאינו מבחין בין ימין לשמאל, השיכור שחש שכל העולם מתנועע יחד איתו, וכשנתקל במשהו לא ידע לזהות אם זה שוטר או עמוד. כשלושים שנה אחר כך, בשנת 1965, כתב את השיר "רחוב העצב החד סיטרי" – שמנהל דיאלוג עם "שיר השיכור". משיר זה נעלמו ההומור והצחוק ושולטים בו העצב ותחושת המוות. את חייו הוא מנהל ב"רחוב העצב החד-סיטרי", ושם מתקיים "דו-קרב סורר" בינו לבין הזמן שהולך ואוזל:
לא, איני רוצה להיות אינני שכזה –
אני רוצה להיות יֶשְנִי, ואם חסר לי זמן
אני שוכב שלשום וקם אתמול כדי היום
לָצֶקֶת ולעצֵב פני המחר, כי המחר אינו יליד-מחר אף פעם,
הוא בן האתמולים ושִלְשוֹמִים, דו-קרב סורר ביני לבין הזמן…
בשיר האחרון שכתב פן הוא סוגר את הדו-קרב ההיתולי עם ביאליק באופן מכמיר לב. במלאת לפן 64 פרסם את השיר "שמים, בקשו רחמים עליי!…", ובו התגלגל החיבוק הממשי של ביאליק החי לחיבוק דמיוני של ביאליק המת. השיר פותח באותה שורה, שבה פותח שירו של ביאליק "על השחיטה": "שמים, בקשו רחמים עליי". פן מוציא שורה זו מהקשרה ומבקש רחמים על עצמו בגלל סבלו הפרטי, שאינו קשור במאורע לאומי כלשהו.
שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלַי!…
מֵאֵיזֶה בַּקְבּוּק זֶה בָּא לִי?…
כֵּן,
מֵעֹמֶק שָׁכוּחַ דּוֹמְעִים אֵלַי
פִּצְעֵי תְּפִלָּתוֹ שֶׁל בְּיַאלִיק
בשיא יגונו ובדידותו הוא נאחז כבעוגן הצלה באבי הספרות העברית. ביאליק המת, עולה כדמות מהאוב, ומחבק אותו חיבוק של אבהות, כמו שלושים שנה קודם לכן. אך פן אינו עוד הצעיר מלא הכוח, שיכול בקלות לנצח בקרב היאבקות ומעמיד פני נכנע מפאת כבודו של ביאליק. הוא חולה אנוש ושותק, משום שמרוב כאב אינו יכול לבכות, וביאליק לוחש לו מילות רחמים וניחומים:
הַיָּי"שׁ בְּדָמִי יוֹצֵא מִכֵּלָיו.
קִצִּי בַּמְּאוּרָה נֻבָּא לִי…
'שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָיו'
לוֹחֵשׁ וּמְחַבְּקְנִי בְּיַאלִיק…
התמונות בכתבה באדיבות ארכיון אלכסנדר פן במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית ע"ש לאורה שוורץ-קיפ, אוניברסיטת תל אביב.
איך הגיע מגן דוד לכתר של המלכה הענקית של טונגה?
מה עושה מגן-דוד נוצץ במרכז כתרה של מלכת ממלכת איים באוקיינוס השקט? ולמה הוא חלק מסמל המדינה? מה הקשר למלכת שבא ולברית המילה? מסע חובק עולם בעקבות כוכב עם שישה קודקודים
בצדו הדרומי-מערבי של האוקיינוס השקט שוכנת ממלכת איים קטנה, שמוכרת לנו בשם טונגה. בשנת 2022 היא עלתה מעט לכותרות משום שבתוך זמן קצר חוותה התפרצות של הר געש תת-ימי בסמוך לחופיה, שהובילה בתורה לגלי צונאמי ענקיים שזרעו הרס רב; ואז רעידת אדמה חזקה שהכתה במקום פחות משבועיים לאחר מכן. כמו שקורה לפעמים במקרים כאלה, כשארץ רחוקה רחוקה מאוד פתאום מופיעה בחדשות, הסקרנות לגביה מתעוררת, ומתבקש לנסות ולגלות עליה עוד פרטים.
מה כבר אנחנו יודעים על טונגה? שהיא מדינת איים בדרום האוקיינוס השקט, שבכל אולימפיאדה מגיע נושא הדגל שלה למצעד הפתיחה לבוש רק בחצאית קש ומרוח בשמן, ושהסרט "מואנה" של דיסני מתרחש שם באזור המשוער. איי טונגה – יש כ-150 כאלה – ידועים לעיתים בשם "איי הידידות", השם שנתן למקום רב-החובל ג'יימס קוק. קוק בחר בשם זה לאחר שהתקבל באיים בסבר פנים יפות, לכאורה, משום שספינתו עגנה שם בזמן פסטיבל מקומי גדול. בני המקום הם חלק מהעמים הפולינזיים, שמתפרשים על פני האוקיינוס השקט, העצום בגודלו, מפיג'י ועד הוואי. לכאורה, התרבות הפולינזית היא תרבות שונה ורחוקה מזו היהודית והישראלית, תרבות שבה קיימים חצאי אלים וסיפורי עם עוסקים בבריאתם של אגוזי קוקוס. לכן, הופתעתי מאוד שזמן קצר אחרי שהתחלתי לחפש מידע על הממלכה הרחוקה הזו, גיליתי סמל מאוד מוכר.
המלכה סָלוטֶה טוּפּוֹאוּ השלישית עלתה על כס המלוכה בשנת 1918 ושלטה בטונגה עד מותה ב-1965. כהונתה, בת 47 השנים, היא הארוכה ביותר מבין כל המלכים והמלכות של טונגה בהיסטוריה. אפשר לומר שהיא כמו "המלכה אליזבת" שלהם. שלא כמו אליזבת השנייה מבריטניה, סלוטה הייתה ידועה בגובהה – 1.91 – שגם הפך אותה לשם דבר בעולם ונתן לעיתוני העולם את הזכות להשתמש בכינוי "המלכה הענקית".
ידיעה בעיתון הביאה את שמעה עד לישראל הרחוקה בשנת 1953 מסופר שכאשר הופיעה להכתרת המלכה אליזבת השנייה בלונדון, סיפרה שסבתה נכחה בהכתרת המלכה ויקטוריה, ועל אף גשם שוטף סירבה לסגור את גג הכרכרה בה נסעה במהלך מסע ההכתרה. כך סבבה ברחובות לונדון נוטפת מים ונופפה מחייכת לקהל צפה בתהלוכה. לא נוכל לסיים את הפרק הזה בחייה ללא הסיפור הבא: בביקורה אז בממלכה נשאלה על ידי העיתונאים מאין מבטאה האנגלי היפה. המלכה סלוטה חייכה וענתה: "מה הפלא? הלא בעורקיי זורם דם אנגלי, שהרי סבא שלי זלל בשעתו שני מיסיונרים אנגלים שהגיעו להפיץ באי שלנו את האמונה הנוצרית".
סלוטה טוּפּוֹאוּ השלישית חיה במאה ה-20, ועל כן קיים תיעוד מצולם שלה. באחד מדיוקנותיה, רשמי למראה, היא מופיעה בשמלה לבנה, על חזה סרט, והיא עטויה בגלימת פרווה מלכותית כמיטב המסורת האירופית דווקא. אבל הפרט המפתיע ביותר מופיע על ראשה. בתמונה הזו היא חובשת כתר מיוחד עם סמל עתיק, אך כזה שלרוב אינו מקושר לאיי האוקיינוס השקט. מעל פניה הנעימות, במרכז הכתר הנוצץ, משובץ דווקא מגן דוד – או כוכב בעל שישה קודקודים.
איך הגיע הסמל שאנחנו מכירים, זה שלכאורה מסמל את היהודים, אל מדינה בפולינזיה, ועוד כזאת שידועה מאז המאה ה-19 כמדינה נוצרית אדוקה? זה מה שניסינו לברר. מתברר שהכוכב בעל ששת הקודקודים מופיע גם בסמל המדינה של טונגה ואפילו פעמיים. מגן דוד לבן וגדול במרכז הסמל, ועליו צלב אדום, מסמל את האומה. עוד שלושה מגני דוד קטנים בצד שמאל למעלה, מסמלים את שלוש קבוצות האיים המרכזיות שמרכיבות את הממלכה, או לפי דעות אחרות את שלוש השושלות המלכותיות שבית המלוכה הנוכחי הוא ענף שלהן. אותו עיצוב מופיע גם על הדגל המלכותי של טונגה. יתרה מכך, מגיני דוד הופיעו מדי פעם על בולים שהונפקו בממלכה, ועל מטבעות שהוטבעו בה.
מדוע משתמשים תושבי טונגה דווקא בסמל הזה? מיד רציתי לנסות ולגלות, אך מתברר שבישראל אין היסטוריונים רבים שחוקרים את ההיסטוריה והתרבות של איי האוקיינוס השקט. ניסיתי כיוון אחר – השאלה שלי הוברקה עד לשגריר ישראל בניו זילנד שאחראי גם על טונגה וגם ביקר באיים באותה עת. אבל גם כששאל את בני שיחו במקום לא הצליח לקבל תשובה מדויקת.
למען האמת, כוכב מלא בעל שישה קודקודים מופיע בסמלים רבים, ואינו קשור דווקא למגן-דוד שמזוהה עם היהדות. כידוע, גם המגן-דוד עצמו, זה המורכב משני משולשים כמו על דגל ישראל, הוא סמל שהיה ידוע בתרבויות המזרח מזה אלפי שנים ואומץ על ידי היהודים רק בשלב מאוחר יחסית. ההיסטוריון איאן קמפבל, שחקר את ההיסטוריה של טונגה, ידע לספר לי שאת סמל המדינה שהוזכר לעיל עיצב הכומר שירלי בייקר, מיסיונר נוצרי ששהה בממלכת טונגה במשך כשלושים שנים בסוף המאה ה-19. במקורות אחרים נטען שאת הסמל עיצב נסיך מקומי. בכל מקרה, הסמלים שמופיעים בו הם בבירור מערביים, ומקורם קרוב לוודאי בהשפעת גורמים חיצוניים, כנראה מיסיונרים נוצרים.
ונראה שהסיפור לא נגמר בסמל המדינה. על חלון הכנסייה המלכותית בבירת טונגה מופיע גם כן מגן דוד גדול והפסגה הגבוהה ביותר בטונגה נקראת "הר ציון". מסתבר שאותם מיסיונרים הביאו איתם כנראה גם סיפורים נוספים שקשרו בין אנשי טונגה לבין עמי המזרח הקרוב הקדמוניים, וניסו אולי ליצור חיבור רגשי בין תושבי טונגה לבין סיפורי התנ"ך.
כומר אנגלי בשם ג'יימס מולטון שימש ראש הכנסייה בטונגה וכתב בתחילת המאה ה-20 מאמר בו טען שמקורם של אנשי טונגה במפרץ הפרסי. על פי ההיסטוריונית ד"ר פאולה לאטו, בת טונגה, מולטון חיבר טקסט נוסף ובו הטענה המעניינת שמלך ממלכת שְבָא ונתיניו התיישבו בטונגה, בהוואי, בניו זילנד, בטהיטי ובסמואה. על פי ההערכות, ממלכת שבא שכנה דווקא באזור מפרץ עדן – בתימן או באתיופיה. אולם המיסיונרים שהגיעו לאיי טונגה טיילו כנראה "עם התנ"ך ביד", ואת הטענה הלא מאוד סבירה לחיבור בין טונגה לממלכת שבא ביססו על מזמור תהילים ע"ב, פסוק 10 בו נכתב: "מַלְכֵי תַרְשִׁישׁ וְאִיִּים, מִנְחָה יָשִׁיבוּ; מַלְכֵי שְׁבָא וּסְבָא, אֶשְׁכָּר יַקְרִיבוּ". החיבור בין האיים המוזכרים בפסוק לבין מלכי שבא וסבא עורר ככל הנראה את דמיונם של אנשי הדת הנוצרים.
התיאולוג בן המקום ד"ר מא'אפוּ פּאלוּ הרחיב מעט את הסיפור. לטענתו הפסוק מתהילים עוסק במתנות שיעניקו אותם מלכים למשיח. "אלה תכונות שמאפיינות טונגאים בכל מקום. הם ידועים בנדיבות שלהם", הוא אומר על תושבי האיים שקיבלו את השם "איי הידידות", כזכור. "על פי התיאוריה הזאת, בנה של מלכת שבא נטש את כס המלכות והחליט לנווט אל מעבר לים התיכון, וכך הגיע בסופו של דבר אל טונגה", הוא מספר.
פאלו מגלה שהמיסיונרים מצאו עוד קווי דמיון בין סיפורי התנ"ך למציאות שפגשו בטונגה. "בספר מלכים א' פרק כ"ב מסופר על כמה מנהגים פגאניים, והם דומים לפולחן שהיה לנו בטונגה לפני שהופצה פה הנצרות במאה ה-19. מעבר לזה, עוד מימי קדם נהגו למול גברים בטונגה. האמונה הייתה שאותו נסיך שְבאי שהתחיל את ההתיישבות בטונגה – לכאורה – הביא את המנהגים האלה לכאן". על מנהג ברית המילה שנפוץ באיים פאלו מוסיף פאלו שלמרבה העניין דווקא גופם של מלכי טונגה נחשב לקדוש כל כך עד שהם היו הגברים היחידים בממלכה שלא נימולו.
ברור לכל שסיפורים אלו הגיעו כולם, יחד עם סמל המגן-דוד, ממיסיונרים נוצרים נלהבים שביקשו לחבר את התושבים המקומיים לסיפורי התנ"ך ודרכם לנצרות – שאכן אומצה בהתלהבות במדינת האיים. יחד איתה אימצו כנראה הטונגאים את הקישור לעם העברי העתיק, למגן-דוד ולשם ציון. כאן המקום להזכיר, שמלבד הקשרים המסתוריים לסמלים בעלי שיוך מקראי יש בטונגה ובפולינזיה בכללה גם מסורות עתיקות מקומיות מסקרנות, עם פנתאון אלים רחב ומיתוסים רבים שלא עסקנו בהם כאן כלל.
ומה בדבר הכתר היפה של המלכה סאלוטה? נותרו לנו עדיין שאלות רבות שלא הצלחנו לקבל עליהן תשובה. לא הצלחנו למצוא אזכור נוסף של הכתר שהופיע בתמונה. לא הצלחנו לגלות מתי נוצר, היכן נוצר ועבור מי. לא הצלחנו לברר האם מלכים נוספים עשו בו שימוש מאז והיכן הוא נמצא היום. ייתכן שישנם גם עוד סיפורים תיאולוגיים אחרים מהסוג הזה שקושרים לכאורה בין אנשי טונגה לבין העבר המקראי, ואולי תוכלו גם אתם לשפוך אור על חוטים נוספים שנמתחים מהמזרח התיכון אל האוקיינוס השקט.
אם תרצו להוסיף על האמור בכתבה, לתקן, להעיר או להאיר, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.