תמונות היסטוריות חושפות את הקמת המפעל שסיפק את החרסית לכל תעשיית הקרמיקה בישראל, וגם באיראן

באמצעות כספי השילומים מגרמניה הוקם מפעל "חרסית וחול זך בנגב", המפעל שבזכותו הוקמה העיירה מצפה רמון.

התמונה מושכת מיד את העין. הכביש מוכר, לא השתנה הרבה מאז צולמה התמונה. במרכזה משאית הגוררת באיטיות צינור ענק בפיתולים החדים היורדים למכתש רמון.

 

 

הצינור הענק הזה היה חלקו העיקרי של מפעל "חרסית וחול זך בנגב" אשר הוקם במרכז מכתש רמון. חברת "חרסית וחול זך בנגב" הוקמה בשנת 1951 על ידי חברת "מחצבי ישראל", חברה ממשלתית אשר השקיעה כספים גדולים מאוד, רובם מכספי השילומים מגרמניה, בהקמת מפעלי כרייה, חציבה והפקת חומרי גלם בעיקר בנגב. באמצע שנות החמישים הפיקה החברה את מרבית החול והחרסית שנדרשו לתעשיות הזכוכית והקרמיקה בישראל, ואף החלו לייצא חומרי גלם לחו"ל. החברה שלטה על מרבית שטחי הכרייה והחציבה במכתש רמון, והעיירה מצפה רמון הוקמה על ידי המדינה כדי לספק מגורים לעובדיה.

בסרט הנחמד הזה, שצולם בשנת 1957 על ידי נתן גרוס עבור ההסתדרות הכללית, ניתן לצפות בראשיתה של מצפה רמון וגם במחצבות המכתש בחיתוליהן:

 

במפעל שהוקם במרכז המכתש בשנת 1967 עיבדו מחצב הקרוי "חרסית דמויית צור" לחומר גלם בתעשיית לבנים חסינות אש אשר יוצאו מכאן לרחבי העולם, ובעיקר לאיראן כשוק מרכזי.

 

 

החרסית דמוית הצור (הקרויה חד"צ בפי מקורביה) נכרתה ברחבי מכתש רמון, נגרסה, הורטבה, מוגנטה להפרדת הברזל המצוי בה והועברה אל הכבשן מיודענו.

זהו גליל פלדה, פאר תעשיית הפלדה האמריקאית, 50 מ' אורכו, 6 מ' קוטרו, אשר הוצב בגובה כ-8 מ' מעל פני האדמה, כשהוא נטוי כך שחלקו הרחוק נמוך יותר. החומר נשפך לחלקו הגבוה של הגליל ונע מטה בעזרת כוח המשיכה.

וזה לא נגמר כאן. גליל הפלדה הענק הסתובב על צירו אט אט, כמו מערבל בטון עצום ולוהט, וגרם לעירבוב מתמיד של החומר.

בקצה הגליל הוצבו מבערי אש אשר חיממו אותו עד לטמפרטורה של 1600 מעלות צלסיוס. החומר הלך והתחמם תוך כדי גלישתו במורד התנור.

בסיום תהליך החימום נשפך החומר לתא מצנן פתוח שהיה מותקן מתחת לחלקו התחתון של הצינור, ומשם הועבר במסוע לתאי איחסון חיצוניים ונשלח במשאיות לנמלי הארץ ולמפעלי תעשיה.

החרסית דמויית הצור עברה במהלך החימום תהליך מיצוק והפכה לאבן סינתטית חדשה, שחורה אפורה, המורכבת ממינרלים שנוצרו בטמפרטורה הגבוהה. אבן זו שימשה בעיקר לייצור לבנים ומסות חסינות אש לציפוי פנימי של כבשנים.

המפעל פעל במלוא המרץ עד שנת 2000, אז נסגר לצמיתות. שטחי החציבה העצומים סביבו עברו שיקום נופי ואקולוגי. כיום, מרבית שטחו של מכתש רמון הינו שמורת טבע מוכרזת, וחלקים גדולים אחרים, שנופם נכתש עד היסוד ושוקם לבלתי הכר, הוכרזו בשנה החולפת כגן לאומי "צבעי הרמון". במרכזו של הגן הלאומי יוקם מרכז מבקרים שיספר את גלגוליו של המכתש, ואין מתאים לכך מצינור הפלדה הענק, שהושאר במרכז האתר כאנדרטה לגלגולים המדהימים שעבר מכתש רמון מאז אמצע המאה ה-20.

 

 

 

התמונות ההיסטוריות התקבלו בתודה מארכיון חברת "נגב מינרלים תעשייתיים" והגיאולוג שלה חנוך סער. התמונות החדשות צולמו על ידי עופר קוטלר.

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

בשיר קצרצר וחינני מתארת נעמי הילדה בוקר טיפוסי בחייה: הטבע כולו שמח בבואה; הרוח מלטפת ולוחשת, הציפורים הכחולות והשושנים הוורודות.

נעמי ספיר (לימים שמר) ולצדה שירה הראשון

"נוׂעָה נוׂלְדָה בַּשָֹדֶה בֵּין דֶשֶא לְאֶבֶן / נוֹעָה הָיְיתָה כְּמוֹ אֵגֶל שֶל טַל / חַרְצִית הִיא קָטְפָה בַּשָֹּדֶה וּמִן הַכּוֹתֶרֶת / תָּלְשָה עַלְעַל עַלְעַל" כתבה נעמי שמר בשלהי שנות החמישים ללהקת "בצל ירוק". נועה שהיא גם נעמי, בת כנרת הקטנה, זו ש"נולדה בשדה בין דשא לאבן", גדלה ובגרה והפכה "נעמי שמר" – פזמונאית ומלחינה שחתומה על שירים רבים ומוכרים.

"בדרך כלל אני מאמינה שנטיות לבו של אדם נכרות בילדותו" אמרה נעמי שמר בתכנית טלוויזיה לילדים, "ואצלי זה היה המקרה. נולדתי בקבוצת כנרת, ושם עבודת האדמה הייתה ערך עליון ומהתחלה ראו שאני אהיה חקלאית רעה מאוד, ולעומת זאת ראו שאני בקלות רבה יכולה ללוות את השירה בציבור בקבלות שבת, ככה שמגיל רך מאוד ליוויתי את השירה". קובץ שירי הילדים "שירים מכנרת" ("הדואר בא היום", "אשכולית", "שיר סתיו", "אחינו הקטן", "גדי קטן", "דוגרת", "בגינה" ו"שבת") נחשב בדרך כלל לקובץ השירים הראשון המוכר שכתבה נעמי שמר. קובץ השירים שנכתב בראשית שנות החמישים בעבור ילדי קבוצת כנרת פרץ אל מחוץ לגבולות הקבוצה ובהמשך בוצע בידי הזמרת ריקה זראי ונתפרסם בביצועה של הזמרת יפה ירקוני בשלהי שנות החמישים. בדומה לדבריה של שמר כי "נטיות לבו של אדם נכרות בילדותו" ניתן לשער שכבר בשנות ילדותה הראשונות חברה שמר יצירות מפרי עטה.

בתאריך ב" בחשון תרצ"ט, ה-27 באוקטובר 1938, הופיעו בעיתון "דבר לילדים" במדור "דברי ילדים" מספר קטעים וכותרתם "מחיבורי ילדי כנרת ליובלה" ("ביום ב" חשון מלאו עשרים וחמש שנים לקבוצת כנרת". כך לפי מאמר הפתיחה). בין הקטעים השונים שנכתבו בידי לאה, רות, ה-ה, נח ונגה, בולט הקטע הפותח "בּׂקֶר בַּגָן" שהודפס באותיות גדולות ומנוקדות.

 

בּׂקֶר! הַטַל טֶרֶם נָמוֹג
אָקוּם מִמִטָתִי וְלַגָן אֵצֵא.
שָׁם רוּחַ קַלָה מְלַטֶּפֶת וְלוׂחֶשֶת:
קוּם רֵיקָא! קוּם! צֵא!
כֻּלָם: הַצִּפֳּרִים הַכְּחֻלוׂת
בְּכַנְפֵי-זְהָבָן,
הַשּׁוֹשַׁנִּים הַוְרֻדוׂת
בְּאׂדֶם רֹאשָׁן –
כֻּלָם שְׂמֵחִים לִקְרַאת בּוֹאִי…
וְהַשַחַר בַּעֲטֶרֶת זְהָבוֹ
נוֹהֵג לְאִטּוֹ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַיָּפָה.
עַמוּד אֵשׁ מֵאֲחוׂרֵיהֶם.
וְלִפְנֵיהֶם צִפּוֹר פָּז עָפָה.
קִיר בֵּיתֵנוּ מְסֻיָד,
יָפָה מִמֶּנּוּ עֲרוּגַת שׁוֹשַׁנִּים,
יוֹם יוֹם אַשְׁקֶנָּה,
אָרִיחַ רֵיחָהּ יָמִים וְשָׁנִים.

 

על הקטע חתומה "נעמי (בת 8)". נעמי בת השמונה היא נעמי ספיר, לימים נעמי שמר. בשיר קצרצר וחינני מתארת נעמי הילדה בוקר טיפוסי בחייה.

 

השיר "בּׂקֶר בַּגָן" מאת "נעמי (בת 8)" בעיתון "דבר לילדים", כרך ו", חוברת ב", ב" בחשון תרצ"ט, 27 באוקטובר 1938

 

הטבע כולו שמח בבואה; הרוח מלטפת ולוחשת, הציפורים הכחולות, השושנים הוורודות. השחר והשמש מפציעים אט אט, קירות הבית מתרעננים גם הם ומתחרים ביופייה של ערוגת השושנים. קשה לקבוע האם מדובר בשירה הראשון של שמר, עם זאת סביר להניח שהשיר "בּׂקֶר בַּגָן" משתייך לקבוצת השירים הראשונים שכתבה.

 

נעמי ספיר בסרפן ושתי צמות

 

בארכיון נעמי שמר שבמחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית מצויות מחברות שונות של שמר מתקופת ילדותה. על אחת המחברות מופיע הכיתוב "נעמי לחבורים: כתה ה"-ו.תש"א-תש"ב". במחברת מספר חיבורים שכתבה נעמי שמר מלווים בהערות מורהּ עמינדב ישראלי. ברשימה שכתבה נעמי שמר וכותרתה "ספרים שאהבתי בילדותי" כתבה שמר:

"מורתי עליה השלום שושנה ישראלי נהגה לקרוא לנו ספרים בקול (אז היו נוהגים לומר "להקריא" ואני עדיין מעדיפה את הביטוי הזה). ילדי שנות-השלושים נהנו מסדרות ארוכות של תרגומי-מופת מספרות העולם, בניקוד מלא. שושנה נהגה לסיים את השבוע בקריאה בהמשכים של ספרים נבחרים. כך בכינו וצחקנו, אהבנו ושנאנו את גיבורי "עלובי החיים" של ויקטור הוגו, "באין משפחה" של הקטור מלו, ועוד ועוד. עד היום יש לי הכרות אינטימית עם נל ו-סטש גיבורי "בישימון ובערבה" של הנריק סנקביץ. לפעמים ההקראה הזאת הייתה נערכת בחוץ; מדובר בבית-החינוך המשותף לעמק-הירדן בדגניה, שהגינון שלו היה לשם דבר, והרבה שיעורים – אם לא התרחשו בקיץ בתוך הירדן ממש, היו מתרחשים בתוך הצמחיה העשירה שלו. "בן המלך והעני" גם הוא היה חלק מילדותנו. אפשר לומר שההיכרות המוקדמת הזו עם ספרי-מופת פתחה לנו שער לעולם הספרות בכלל".

 

כתבות נוספות בפרויקט "כך התחלנו":

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

כיצד נולד קופיקו, הדמות השובבה ביותר בספרות העברית?

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

ממיטת בית החולים: סיפורה הראשון של אסתר שטרייט-וורצל בת ה-12

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

ירון לונדון הופך לירון זהבי: סיפורה של חסמבה

כך נולד ספרו הראשון של נחום גוטמן – באפריקה!

 

בני הזוג שושנה ועמינדב ישראלי, מחנכים ומורים שגידלו תלמידים רבים בעמק הירדן של אותן השנים, היו למוריה המשפיעים והמעצבים של נעמי שמר. "חבור מס" 9" מהתאריך ט"ז טבת התש"א, 16.1.41, שפותח את מחברת החיבורים של התלמידה נעמי נושא את הכותרת "מעשה במלך ובנו ובתו". וזה לשונו:

ליל אפל עיר הקדש לוטה בערפלי שחור דומיה אטומה וסודית שוררת בכל. בין הסמטאות הצרות והאפלוליות נחבאת חורבה עתיקה. דשא קמל מכסה את קרקעה, אבנים שבורות זרועות פה ושם, שיחים קוצניים סמוך לכתלים המטים לנפול… לפתע בקע את החורבה קול המית יונה, המיה נכאה ונוגה, המדובבת בלאט אגדת קסמים טמירה מלאת בלהות ואימים… מעשה במלך גדול, שהיו לו בן ובת. שם הבן "ישראל" ושם הבת "שבת" ויחטא הבן לאביו וייסרו האב ויגרשו מהיכלו אל רועיו ואל צאנם, לחיות את חייהם ולרעות את הצאן. והיה הבן מתענה בגלותו עד כי הסכין עמה ולא זכר את אביו עוד מעט ונטמע בין הרועים וכלביהם לעד… ואולם האב לא שכח את בנו, ומדי שבוע בשבוע תעזב בתו את היכלה. תרד אל מכלאות הצאן המבאישות והפיצה באפלה את אורה הרך – וזכר ישראל לפתע את עברו המזהיר, ונדלקו בלבו הגעגועים לשוב אל בית אביו כקדם, וזמר לאחותו ממיטב זמירותיו אשר שמע בילדותו בבית אביו, ושפך לפניה את כל המרורים אשר נצפנו עמק-עמק בלבו, ויערה לפניה את כל נפשו – ורוח לו… ואולם עוד לא הגיעה העת לחוננו, ובצאת השבת הפך שוב לגלגולו הקודם… ואולם יום יבוא, ונצר בן המלך המקולל את זיק התקוה אשר נפחה, ולבה אותו מים רבים בלבבו, עד כי יהיה למדורה גדולה ויוקדת, ונכמרו רחמי המלך על בנו, אשר אש הכסופים והנחם תאכלנו, והשיב את המנודה להיכלו הנאדר, וטפחהו באהבה כמקדם… נדם קול היונה. רק מבין הדשאים תתעורר מנגינת תוחלת חשאית:                                                                         "מנעי קולך מבכי                                                                          ועיניך מדמעה! יש-שכר לפעולתך                                                                         – ושבו בנים לגבולם!

 

אם ממשיכים ומעלעלים במחברת נגלים חיבורים נוספים "וכתתו חרובתיהם (כך במקור. ת.ז.) לאתים", "חבור מס" 11 ע"פ "האולר" לשלום עליכם", "הנביא", "ירמיה (מחזה)", "משיח ע"פ "משיח לדוד פרישמן", "…יהודי במרחקים", "על משמרת (ע"פ ספורו של אוקראינצב)", "בשולי דמויותיהם של עזרא ונחמיה".

בסמוך לחיבור האחרון שבמחברת מופיעה פיסת נייר קטנה שמסכמת אולי בצורה הטובה ביותר את ניצני כישורי הכתיבה של נעמי, הילדה הקטנה מכנרת, שתהפוך ברבות הימים ליוצרת נעמי שמר:

"הערה: היות ואת העבודה המתארת את פעולות עזרא ונחמיה כבר כתבתי, כתבתי את החיבור בצורה יותר "חבורית" כמו שאנו רגילים להבדיל "חבור" מ"עבודה". נעמי". 

הַמּוּסָךְ: מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה – גיליון מס" 6, שבוע הספר 2017

השבוע במוסך: רשימה מיוחדת על מורדות ספרותיות, נטע עמית על מיניות נשית, דיכוי ושירה, שני סרטונים מציגים צדדים מקוטבים של המשורר צ"רלס בוקובסקי ועוד.

Photo: Graziella Sidoli

המוסך נולד מתוך הרגשה נמשכת, משותפת לרבות ולרבים, כי יש צורך בתיקון עמוק בסצנת הספרות בישראל, שחלקים מרכזיים ומבוססים בה לוקים בכוחנות, במחיקת נשים יוצרות, בהעדפת פרובוקציות, אלימות ומדנים על פני איכות, בצמצום נמשך של במות לשירה עכשווית ושל השיח על אודותיה. מתוך הצורך הזה ערכנו ב-2016 את פסטיבל "תיקון" האלטרנטיבי לשירה, בארבעה מוקדים ברחבי הארץ, ומתוך הכרה בנחיצותה של אלטרנטיבה קבועה אנחנו מייסדות כעת את המוסך – מוסף מקוון דו-שבועי לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה. המוסך ייערך על בסיס פתיחות, שוויון והומניזם, אתיקה המכירה בכך שמאחורי כל יצירה ניצבת נפש, ומעל לכול – התשוקה הפשוטה לספרות טובה.

 

שירה צריכה / טל ניצן

שִׁירָה צְרִיכָה לִהְיוֹתשִׁיר אֵינוֹ אָמוּרהַמְּשׁוֹרֵר מָעַל בְּתַפְקִידוֹ אִםרַק שִׁירָה טוֹבָה יְכוֹלָה לְהָעִקָּר בַּשִּׁיר הוּאהַמְּשׁוֹרֵר צָרִיךְ לְשִׁירָה הִיא הַהֵפֶךְ מְאָסוּר לִמְשׁוֹרְרִיםכָּל מְשׁוֹרֵר צָרִיךְטֶקְסְט שִׁירִי אֵינוֹ יָכוֹלהַמְּשׁוֹרֵר הָאֲמִתִּי יוֹדֵעַ תָּמִידשִׁירָה חַיֶּבֶת לְהַשִּׁירָה לְעוֹלָם לֹא יְכוֹלָהעָלֶיהָ לִהְיוֹתבְּמֵיטָבָהּ שִׁירָה הִיאמַהוּ שִׁיר טוֹב –עוֹרְכִים יְקָרִים, רַבּוֹתָי הַסּוֹפְרִים,(אָמְרָה הַשִּׁירָה), מוֹחוֹת מַזְהִירִים,מְנַפְנְפֵי מָנִיפֶסְטִים, מַקְדִּימֵי הַקְדָּמוֹת נְאוֹרִים,שׁוֹמְרֵי סִפִּים וְקוֹמִיסָרִים וּמְבַקְּרִיםמְלֻמָּדִים וְאַבִּירִיםאֲשֶׁר עַל הַשּׁוּרוֹת וְהַבָּתִים וְהַסְּפָרִים,עֲשָׂרָה מִתּוֹךְ עֲשָׂרָה – גְּבָרִים,אֲדוֹנֵי הַמֻּתָּר, הָאָסּוּר, הַיֵּשׁ וְהַאֵין,אוּלַי תֵּלְכוּ לְ?

*ארבעת הבתים הראשונים מורכבים מציטטות.

 

תוכן עניינים – גיליון מס" 6

                       

את הגיליון מלווה תערוכת צילומיה של אסתי מידן, "קנדינסקי במוסך" המוצגת בימים אלו בבית האמנים בת"א.

אסתי מידן חקרה במשך שנתיים את מושג ה"ביות" בבתי מלאכה גבריים: מוסכים, נגריות, מכון לשטיפת מכוניות. היא גילתה בהם עיצוב מפתיע שכלל: רפרודוקציה של קנדינסקי, לצד רישום דיוקן של מוסכניק, מצברים, מנועים גביעים זאב מפלסטיק וקופות צדקה. אלה מקומות שמתופעלים על ידי גברים, שיש בהם כלי עבודה וחמרים שונים. מידן התעניינה באופן שבו בוחרים עובדי המקום לקשט את בתי המלאכה שלהם. שלא כמו במקומות עבודה המתוכננים על ידי מעצבי פנים ואדריכלים.

מידן בחרה לחקור ולצלם במקומות שקופים שמרבית האנשים רואים בהם נותני שירות בלבד ומתעלמים מהעובדים ומהאסתטיקה של המקום. היא מפנה את תשומת הלב של הצופים לפינות שבהם נעשה מאמץ להוסיף משהו אישי למארג הכאוטי של כלי העבודה המאפיינים את המקום, לפן האישי.

ליווי אוצרותי: נורית ירדן.

ברכה חמה שלוחה מ"המוסך" לדויד גרוסמן ולג׳סיקה כהן על זכייתם בפרס מאן בוקר לשנת 2017 אנחנו מזמינות אתכן/ם להכיר אותנו בנשף מיוחד להשקת המוסך! זה קורה ביום רביעי, 28.06.2017, באברבנאל 57, פלורנטין, תל אביב. כל הפרטים פה.רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס" 5הַמּוּסָךְ: גיליון מס" 4הַמּוּסָךְ: גיליון מס" 3הַמּוּסָךְ: גיליון מס" 2 – מיוחד ליום השואההַמּוּסָךְ: גיליון מס" 1

האם יש דרך לקרוא את 'קריעה' ממקום לא קרוע, לא כואב? חגית חוף על ספרה של דנה אמיר

"בְּהִתְעַטֵּף עָלַיִךְ לֵילִי" - על הכורח והשחרור שבנפרדות האחיות. חגית חוף על 'קריעה' לדנה אמיר

צילום: אסתי מידן

"מִבַּעַד לְסֶדֶק הַזְמַן תְּשוּבָה חֲרִישִׁית מִסְתַּנֶּנֶת אֶל / דָּלֶת אַמֹּות הַסִִּפִּין: / לֹֹא יַגְלִיד הַכְּאֵב הַזֶּה, בִּלְתִּי אִם / יֻגַּד"

עם קריאת המילה 'יוגד' נשמתי סוף-סוף. היה זה לקראת סיום קריאתי הראשונה במחזור שירים קצר, מטלטל ונוקב בספרה החדש של דנה אמיר 'קריעה'. לאורך הקריאה לא הצלחתי למצוא אוויר. צללתי לתוככי שירים שמתקיימים בירכתי כאב עתיק, ונכתבים מתוך אלם שקורע את מיתרי הקול ואת קנה הנשימה.

המחזור מונה עשרים שירים דקיקים כסדק שדרכו ניתן להציץ אל תהומות. מי שמציץ, נפגע ונאסף אל אחד מיסודות חיינו –  אל הכאב. כאב גולמי שהחיים השילו מעליו פשר וזיכרון: "הַלּאֹ נִזְכָּר, צָלוּל כְּמַבָּטוֹ שֶֶׁל עִוֵּר / בַּחוֹשֶךּ" ובהמשך: "נוֹדֶדֶת רְחוֹקָה, יוֹלֶדֶת, / אָחוֹת / פִּתְחִי לִי פֶּתַח עִם הַגֵּף /  חַלּוֹן אַחֲרוֹן, בְּהִתְעַטֵּף עָלַיִךְ לֵילִי", כך נפתח מחזור שירים מפי הדוברת המקוננת הן על עצמה והן על אחותה, שאליה מופנית התחינה.

בתפילת יום הכיפורים כלולה התחינה המפורסמת לפתיחת השער, בזמן שיש בו עדיין תקווה: "פתח לנו שער, בעת נעילת שער, כי פנה יום". כאן מוליכה אותנו אמיר להיות לה לעדים בזמן נטול תקווה. החלון האחרון כבר מוגף, הזמנים התערבבו זה בזה, והאחות מתקיימת אי-שם במרחקים כשהכסות שעוטפת אותה כמגן, אולי אפילו כמעין טלית – היא לֵיְלָהּ של אחותה. המשוררת מודעת לכך כי על מנת לאפשר את הקיום של שתיהן, עליה לפדות את לֵיְלָהּ שלה מרשות אחותה.

בשמו של הספר באים בשערי קריעה, ובשיר השני כבר צוללים לתהומותיה: "שְׁמֵךְ קורֵעַ בִּי קְרִיָעה. / מִי יַכִּירֵךְ כָּמוֹנִי, אֲפוֹרָה / מִשָּׁמַיִם / בַּת אַלְמָוֶת מֵחֲמַת מִיתוֺת שֶמַתְּ או חַיִּים / שֶמֵיאַנְתְּ לִחְיוֹת, / אַתְּ שֶאַחֲרִיתֵךְ בַּתְּהוֹם הַזֶּה / צִיפּוֹר טֶרֶף. אוֹפֶל חַי." מעשה הקריעה הוא סימן לאבלות בראשיתה, עם הישמע הבשורה. באמצעות השירים מתברר כי גם לאחר שחלף הזמן והאחות כבר רחקה, שְמָה מתקיים וקורע במשוררת קריעת תמיד. גם הפדיון כרוך בקריעה; הדוברת בשירים מוכרחה לקרוע את לֵיְלָה מעל אחותה ולהשיב אותו לעצמה – חובה פנימית קשה כקריעת ים סוף. ובמקום בו אין ניסים, נותר לכתוב שיר. אך איך נכתב שיר בדרך לתהום, ממקום  נטול זמן, פשר או נחמה? זאת אנו למדים מתוך השירים, בהם אנו מהלכים בעקבות המשוררת ממקום של חוסר פשר למקום בו שולטת החשיכה.

באגדות ובמיתוסים החיבור בין אחיות שנולדו מאותו הרחם הוא חיבור רב-פנים ופתלתל. במיתוס השומרי, אִינַנָּה – אלת השמים, הצמיחה, הפריון והמלחמה – יורדת לתהום, לשאול, בעקבות אחותה ארשקיגל, אלת השאול. מה מבקשת אלת החיים אצל אחותה אלת המוות? יש האומרים כי במסעה לַשאול היא מבקשת להפר את הדבר האחד שלא ניתן לערערו – את חד-המשמעיות של המוות, ושל היפוכו, החיים. היא מבקשת לערבב בין שתי מציאויות המופרדות זו מזו בצַו עליון. לנסות ולפדות את המוות מן השאול ולחברו לממלכת החיים. איננה נוטלת סיכון ביודעה כי ייתכן ובשאול כוחותיה לא יעמדו לה, שהרי בשאול החוקים הם שונים; מתֵי מעט ירדו לשאול ושבו ממנו שלמים.

גם המשוררת יודעת זאת ובכל זאת הולכת בעקבות אחותה: "אַת, הַיְּצוּקָה מִמָּה שֶאָבַד /לִבְלִי הַכֵּר / שֶבְּכָל אֵיבָר מְאֵיבָרַיִךְ תָּו זֵהֶה לְשֶלִי, / סָמוּי מֵעַיִן / מִתּוֹךְ עִיֵי הַמַפּוֹלֶת עוֹדֵךְ / מֻשְלֶכֶת אֵלַי, / חִצִּית, / אֶבֶן שְלֹא נֻשְּקָה עַד תֹּם." הדוברת יודעת כי רק תוך כדי הירידה לשאול היא עשויה להבחין בין התווים הזהים, הסמויים מעין זר, ולהבדיל את אלה שלה מאלה של אחותה. והיא יורדת. משיר לשיר מתברר לה, ולנו כעדים, שהליכתה אינה דומה לזו של אִינַנָּה שירדה לשאול בכדי לערבב חיים במוות; הדוברת יורדת לתהומות כדי להפריד חיים מחיים. להפריד את חייה מאלה של  אחותה, להשיב לכל אחת מהן את מה ששלה.

במהלך המסע המפרך הזה שתחילתו ידועה וסופו מי ישורנו – מסע שאורכו עשרים שירים וחיים שלמים – המשוררת מגלה כמה חכמות עתיקות שהקוראים מגלים יחד איתה.

חכמת  האחאוּת: "עַכְשָיו תְּחִינָּה עוֹלָה מִן הַמָּקוֹם בֹּו קְבוּרָה הָאֵם / שֶיָלְדָה אֶת שְתֵּיְנוּ, קוֹל זְעָקָה קְטוּעָה, / כְּפוּלָה, / מֻתֶּכֶת לְאַחַת.  // צְחִיחָה מְאָבָק אֲנִי מִזְדָּחֶלֶת אֶלֶיהָ. תִּשְׁעָה קַבִּין קִינָה מְכֻנָּסִים פְּנִימָה / בָּסֶּלַע." אחיות נולדות מרחם אחד ומתפתחות להיות נשים שונות זו מזו. במזג, בתפיסת העולם, באופי, באורח החיים. יתכן שאלמלא היו אחיות, דבר לא היה קושר ביניהן . אך אחיות מרחם הן, והפשר היחיד שקיים הוא השורש, הרחם. יש כאן כמיהה לשוב למקור הפשר, לרחם הבראשיתי, שם לא קיימת הפרדה, והאחיות הן בשר אחד – ושם, כנשים מבוגרות, מצויה גם התשובה לשורשיה ולמקורה של כל אחת מהאחיות לחוד – ומשם יכולה להגיע גם הבנת הנפרדות.

כאשר שתי אחיות מותכות במידה כזו זו בזו המחנק גדול. כדי לנשום, מנסה כל אחת מהן להבין מה שייך לה ומה לאחותה. באופן טבעי, תיקח כל אחת לעצמה את החלקים המוארים, המיטיבים, ואילו את החלקים החשוכים, השליליים, תמסור לאחותה, כהשלכות. כאן יודעת הדוברת כי היא יוצאת למסע כואב ומפחיד בכדי להשיב לעצמה גם את החלקים החשוכים, המיוצגים באמצעות לילהּ שלה,  שאחותה עטופה בו. מטרתו של המסע במחזור השירים היא, בין היתר,  לרכוש חכמת אחיות מיטיבה. לשם כך על המשוררת להזדחל אל מקור המקורות – הרחם, הקבר – כשהיא צחיחה מאבק. לנסות מבלי לדעת מה תמצא, להבין את שאין להבין – רק כך אולי תוכלנה האחיות לחיות זו לצד זו, כשכל אחת חיה את חייה, דוברת את מילותיה, ובאין מילים – זועקת את את זעקתה. בתוך כך אנחנו למדים כי בכל אחת מהאחיות יש גם מן האור וגם מן החושך, וכי החזרת ההשלכות, החלקים החשוכים של כל אחת לעצמה, הוא סוד האחאוּת המיטיבה.

חוכמה עתיקה נוספת שהדוברת לומדת במסעה (ואנו הקוראים למדים בעקבותיה), היא חוכמת השירה. כיצד הופכת זעקה למילה. יציאתה של המשוררת למסע בעקבות האחות כמוה כמסע הכתיבה. כתיבה בלי לדעת מאילו מחוזות אופל תגענה המילים. לכתוב בלי לדעת אם בכלל ייכתב דבר מה, ואם יכתב, מה יכתב, ואיזה מחיר יגבה השיר. חוכמת השירה שאנו למדים כאן היא היכולת להלך במחוזות השאול מבלי לחפש פתחי מילוט בשערים שהוגפו.

שלא כמו האלה איננה שהותירה בפתח השאול את נינשובור, עוזרתה הנאמנה, כדי שזו תוכל להזעיק  עזרה במידה ולא תשוב ממסעה תוך שלושה ימים, המשוררת יוצאת למסע בודד ומכאיב, לתהומות, מבלי להותיר מאחור חבל הצלה. היא יוצאת לדרך עם צורך אחד בלבד: הצורך בעדים. והעדים הם אנחנו, קוראי השירים. הצורך של המשוררת בעדים מוביל לחוכמה עתיקה נוספת, לסוד הקריאה בשירה. מה נדרש מן העדים בכדי שעדותם לא תיחשב לפסולה? להלך בעקבות המשוררת בדרכים רצופות סכנות ולקרוא בשירים בתום, חפים משיפוט, מצורך בביוגרפיה שירית. להתחבר לכאב ולהקשיב לו, ללא אפשרות להציל.

דנה אמיר מתמללת את הכאב בשורות קצרות המגיעות מהמקום של טרם היות המילים; מקום שבו נולדות המילים הגולמיות שטרם הוארו בפשר; מילים שאל לנו להלביש אותן בפשר כדי שתהיינה נסבלות. אין דרך לקרוא ב'קריעה' בידיעה שיהיה סוף טוב, שיש אור בקצה המנהרה.

לפיכך, לאורך כל מחזור השירים מהדהדת שאלה: האם ישנה דרך לקרוא את 'קריעה' של דנה אמיר ממקום לא קרוע, לא כואב?

לאחר כמה קריאות, אפשר להבין כי ישנה דרך כזו, ועיקרה ההתמסרות. אם מתמסרים לטקסטים השיריים, ניתן לצלוח את קריאת הספר ולהתעשר. סוד ההתמסרות הוא הדבר המקשר בין שלוש החוכמות העתיקות הנמסרות לנו בספר. ההתמסרות פירושה הקשבה לתבונת האחאוּת שהוליכה את המשוררת למסעה; היא השבילים ושדות הכתיבה שבהם מתרחש המסע –יכולתו של הקורא להלך כמעט עד הסוף בשאול השיר.

וכך מסיימת הדוברת את מסעה: "זָרָה לָקוֹלוֹת הַמְּהַלְּכִים אֵימָה, לַפִּיוֹת / הַמְּהַלְּכִים רָכִיל, אֲנִי נוֹשֵׂאת בּעֲבוּרֵךְ אֶת / הָסָּתוּם, אֶת הַנִבְעָר, אֶת הַחוֹרֵג / מִדַּעַת. //  אַל תְּבַקְּשִי אֶת סְלִיחָתִי. / בַּקְּשִי אֶת לִבִּי/ כָּל עוֹד מֻטַּחַת הַיָּד אֶל הַשַּעַר./  כָּל עוֹד אוֹרוֹ שֶל הַלָּיְלָה גּוֹהֵר/ אֵלַי.

הספר מלווה באיוריה של סמדר אליאסף, איורים המהדקים את המסר, מחדדים את הפתלתלות והכאב ואינם מאפשרים מפלט.

חגית חוף היא משוררת, אנליטיקאית יונגיאנית וחוקרת ספרות. היא כותבת רשימות ובקורות בתחומה. מנחה סדנאות כתיבה.

תוכן עניינים – גיליון מס' 6