החיזורים אחרי מארי-אן פירט פולז החלו כשהגיעה הנערה לגיל 12. כבר אז החליטה מארי-אן שהיא דוחה את כל מחזריה. על אף שאביה תמך בה במהלך זה, הבינו השניים שאם היא רוצה להגן על עצמה ממחזרים לא ראויים, דוגמת דודה בן ה-50, רצוי שתינשא בקרוב.
שנתיים לאחר מכן נענתה לבסוף מארי-אן לחיזוריו של אחד, אנטואן לבואזיה בן ה-28. לבואזיה לא היה אדם זר לחלוטין – הוא היה קולגה של אבי הנערה ב"פרמה ג'נרל", משרד המס השנוא ביותר של הכתר הצרפתי. אך, מה שגרם למארי-אן להסכים לחיזוריו של לבואזיה היה ככל הנראה עיסוק אחר שלו – הכימיה: לבואזיה היה אחד מגדולי המהפכנים בתחום, ובין היתר מי שגילה את פונקציות החמצן בבעירה.
"Traite elementaire de chimie organique", ספרו של אנטואן לבואזיה משנת 1789. מתוך אוסף אדלשטיין בספרייה הלאומית
הייתה זו מארי-אן, אשתו הטרייה של לבואזיה, שארגנה את יום העבודה של הכימאי במעבדתו. המחקר של בעלה ריתק אותה מן הרגע הראשון, וכדי לסייע לו תיעדה בציורים מפורטים את הציוד בו השתמש בעלה ואת השלבים של הניסויים הכימיים שביצע.
ציוריה של מארי-אן לבואזיה לא היו "עבודה משרדית" פשוטה עבור בעלה, או תחביב אומנותי שחטאה בו בזמנה הפנוי. הציורים היו תוצר של אמנית מוכשרת ומיומנת בעלת ידע נרחב בכימיה ושאר המדעים. בזמן שבעלה התפרנס כפקיד שומה, רכשה מאדאם לבואזיה את אומנות הציור היישר מז'אק-לואי דויד – מי שיוודע לימים כצייר החצר של הגנרל והקיסר נפוליאון בונפרטה. בתשוקה שאינה יודעת שובע טיפחה מאדאם לבואזיה את השכלתה הספרותית, המדעית והאומנותית. היא תירגמה טקסטים מדעיים מאנגלית לצרפתית, טקסטים ששירתו לא פעם את בעלה בדרכו להשגת פריצות דרך בתחום הכימיה.
ציוד מעבדת לבואזיה, ציורה של מארי-אן הודפס בספר של בעלה. מתוך אוסף אדלשטיין בספרייה הלאומית
בדומה לחייהם של מיליוני צרפתים אחרים, תהפוכות המהפכה הצרפתית שפרצה ב-1789 שינו את חייהם של משפחת לבואזיה מן הקצה אל הקצה. במשך זמן רב נדמה היה שעבודתם הקשה של בני הזוג עתידה לרדת לטמיון לעד.
בשנת 1794 נעצרו אנטואן לבואזיה ומסר פולז, אביה של מארי-אן, על ידי רשויות המהפכה. באותה שנה גם נערפו ראשי השניים על ידי מאדאם גיליוטין. רכושם של בני הזוג לבואזיה הוחרם, כולל היומנים והספרים בהם תיעדה מארי-אן את הניסויים של בעלה. לבואזיה עצמה נכלאה ל-65 ימים לאחר ההוצאה להורג של בעלה.
עם שחרורה חיברה לבואזיה שורה ארוכה של מכתבי מחאה, בהם דרשה להחזיר לה את ספריה. מאמציה לא היו לשווא ועם תום שלב הטרור של המהפכה הצרפתית הוחזר כל רכושה. גם לאחר מות בעלה בנסיבות טרגיות שכאלה, סירבה מאדאם לבואזיה להיות קורבן של נסיבות חייה. בשנת 1805 היא הוציאה לאור את כתביו האחרונים של בעלה המנוח תחת הכותרת, "זכרונות על כימיה ופיזיקה" – "Mémoires de physique et de chimie". בכך היא תרמה תרומה משמעותית להשארת המהפכה המדעית בחיים.
ציוד מעבדת לבואזיה, ציורה של מארי-אן הודפס בספר של בעלה. מתוך אוסף אדלשטיין בספרייה הלאומית
תודה לחיה מאיר הר מנהלת אוסף אדלשטיין על עזרתה בחיבור הכתבה.
ציפורים, חדרים, עננים
טל ניצן על שיריה של אמילי דיקנסון בביצוע המוזיקאי האיטלקי אציו בוסו
במדור הקודם של 'רעד קולך' הובא השיר 'Robin' של אמילי דיקנסון בלחן וביצוע יפהפה של אפרת בן-צור. המדור נשאר עם ציפוריה של דיקנסון אבל בכיוון מוזיקלי אחר לחלוטין, והפעם תוך התמקדות במוזיקה.
המוזיקאי האיטלקי אֶציו בּוֹסוֹ (Ezio Bosso) כתב יצירה לירית לכלי קשת, עם הדהודים של בארוק מוקדם, בשם: 'Emily Dickinson, Who cares about the Bluebird sing', בעקבות שירהּ זה של דיקנסון על הציפור הכחולה הפתאומית, המבשרת את האביב:
Emily Dickinson
THE BLUEBIRD
Before you thought of spring,
Except as a surmise,
You see, God bless his suddenness,
A fellow in the skies
Of independent hues,
A little weather-worn,
Inspiriting habiliments
Of indigo and brown.
With specimens of song,
As if for you to choose,
Discretion in the interval,
With gay delays he goes
To some superior tree
Without a single leaf,
And shouts for joy to nobody
But his seraphic self!
דיקנסון היא אחת המשוררות האהובות על בּוֹסוֹ, שקרא לדבריו את כל כתביה. ככלל, שירה היא מקור השראה משמעותי עבורו (אם כי גם שלטי רחוב, בין השאר…) – את היצירה 'Clouds' למשל, הוא קושר לשתי שורות של ויליאם וורדסוורת':
"I wandered lonely as a cloud, / that floats on high o'er vales and hills".
ההשראה של דיקנסון מתבטאת לפחות בעוד יצירה אחת שהקדיש לה בוסו, סולו פסנתר ענוג בשם 'Emily's Room':
לציפורים (עוד להלן) ולחדרים מקום מיוחד ביצירתו של בוסו, מוזיקאי בעל שם עולמי – מלחין, מנצח, פסנתרן ולשעבר נגן קונטרה-בס. דיסק הסולו הראשון שלו כפסנתרן, שיצא רק ב-2015 אחרי שנות יצירה רבות, נקרא The 12th Room. הוא מבוסס (גם) על כתבי התיאוסופים ועל תפיסה של החיים כסידרה של שנים-עשר חדרים, ועוסק בין השאר בזיכרון, באובדן, בתקווה ובהישארות הנפש. רובו הוקלט בהופעות חיות והוא כולל יצירות של באך, שופן, קייג' וגלוק, אך בעיקר של בוסו עצמו – ביניהן סונטה מהורהרת וסוערת כאחד, בת כ-40 דקות, זו שהדיסק קרוי על שמה.
אציו בוסו, יליד טורינו (1971), שכמעט אינו ידוע בישראל, נחשב זה שנים לאחד המוזיקאים המשפיעים והמובילים בעולם בתחום המוזיקה הקלאסית העכשווית, מן הנציגים הבולטים של הפוסט-מינימליזם (כלומר פוסט סטיב רייך, מייקל ניימן, אַרווֹ פארט ופיליפ גלאס). בוסו עצמו מציין דווקא את בטהובן כאביו הרוחני. ואכן, קשה למסגר את המוזיקה העשירה שלו בהגדרה ז'אנרית ספציפית: המנעד התמאטי שלו אקלקטי, סגנונו מגוון, ולחניו משקפים סינסתזיה – חציית גבולות בין צלילים למראות, מוזיקה שנולדת מחזיונות וגירויים ויזואליים. כך מגיל 4, שאז התחיל לנגן ולקרוא תווים: "בשבילי כל צליל מתורגם למראֶה או לצבע, ובדומה לכך מראות מעירים בי צלילים."
יצירותיו של בוסו מתאפיינות במבנה עומק מורכב ורב-שכבתי, עטוף במלודיות פיוטיות, מפתות ושופעות רגש. השילוב הזה מודגם היטב למשל ביצירה הקצרה 'Rain, in your black Eyes', מן האהובות ביצירותיו, שמבוצעת כמעט בכל הקונצרטים שלו בעיבוד תזמורתי רב-עוצמה. הסרטון שלהלן מתעד את ההקלטה הראשונה, בגירסה לפסנתר, לכינור ולצ'לו (ובמעין כינוי חיבה, 'Rain' בלבד). בדקה הראשונה ניתן להבחין במשהו חריג בטכניקת הנגינה של בוסו, רמז לקושי פיזי (להלן 2), אבל בסיום הוא כמו מתמזג לחלוטין עם הפסנתר – הכובע נשמט על עיניו ואת הפורטיסימו החותם את היצירה הוא מנגן בעיוורון:
מעבר לאיכותו כמוזיקאי, אציו בוסו הוא התגלמות הביטוי השחוק 'ניצחון הרוח', בהתמודדותו בגבורה בלתי-נתפסת עם שורת פגעים פיזיים שניחתו עליו. ב-2005 בעקבות פציעה חמורה בידו נאלץ לחדול מהנגינה ולהתמקד בקומפוזיציה ובניצוח. ב-2011 עבר ניתוח להסרת גידול במוח שבעקבותיו נכנס "לתוך סיפור אפל" כהגדרתו. אבל בדבריו השבר העמוק ההוא מצטייר כשיעור בצניעות: "ברגע אחד איבדתי הכול: את הדיבֵּר, את המוזיקה. זכרתי אותה אבל לא הבנתי אותה. במשך חודשים ניגנתי ובכיתי ולא יכולתי לעשות דבר. המוזיקה שוב לא היתה חלק מחיי, היא היתה רחוקה, לא יכולתי לאחוז בה. וגיליתי שאני יכול לחיות בלעדיה … למדתי שהמוזיקה היא חלק ממני, אבל היא לא אני. לכל היותר אני משרתהּ."
כעבור זמן לא-רב לקה בוסו בטרשת נפוצה, שפגעה בין השאר בדיבור ובמוטוריקה שלו. כיום הוא מתנייד על כיסא גלגלים. עם כל אלה, אציו בוסו הוא מוזיקאי פעיל ויוצא דופן: נגן וירטואוז, מנצח עם כריזמה של כוכב רוק ומלחין פורה ומרתק של אופרות, סימפוניות ומוזיקה קאמרית, מוזיקה לסרטים (קרוב ל-30, עם מועמדוּת לאוסקר), לתיאטרון ולמחול, ועוד. הוא מרבה לערוך מופעי צדקה ומעניק שיעורים וסדנאות-אמן לילדים חולים ולנוער עבריין. הוא נוהג לומר: "אני מופיע עם מגבלה נראית-לעין מול אנשים שמגבלותיהם סמויות מעין."
למגינת לבו, במשך שנים, גם לאחר שזכה לתהילה ולפרסים בכל העולם, באיטליה מולדתו נודע בעיקר כמלחין סרטים. למרבה האירוניה הפריצה הגדולה שלו לתודעת הקהל האיטלקי התרחשה לאחר הופעה קצרה דווקא בפסטיבל סן רמו, ב-2016: בוסו התראיין על הבמה ראיון חשוף, בלי שום ניסיון לרכך את קשיי הדיבור והתנועה שלו, שבלטו חריגים כמו שערורייה על רקע הזוהר המלוטש של הפסטיבל וכוכביו. בסופו ניגן את היצירה העדינה 'Following a Bird', שיר שבו הוא פותח כל קונצרט משום שהוא מרומם ומחזק את רוחו. לסיום אותה הופעה אמר: "את המוזיקה, כמו את החיים, יש רק דרך אחת לעשות: יחד." זו לא היתה אמירה בעלמא, אלא ביטוי לעיקרון שמנחה את דרכו כמבצע: לא להתבלט על חשבון אחרים, לא לנגן 'כמו סופרמן', כדבריו: "לא לשאוף לַטוב ביותר, אלא לְטוב יותר – לטובת חבריך." הצופים והתזמורת בסן רמו הגיבו בתשואות ממושכות ובדמעות, ההופעה הפכה לסרטון ויראלי, ובוסו כבש את הקהל האיטלקי בן לילה. הנה איפוא לסיום, בסרטון אחר, הציפור השנייה המובטחת.
ההתרגשות שאחזה בקהל העצום שהתאסף בבוקר ה-26 במרץ שנת 1924 בתחנת הרכבת לוד, העידה על גודל המוניטין של האיש שהגיע לארץ ישראל – הפעם לא לביקור חטוף, אלא כדי להשתקע בה. הוא הגיע אליה יחד עם רעייתו מאניה, ושמו – ידעו כל הנוכחים – חיים נחמן ביאליק.
ביאליק ביקש מחבריו והפציר במכבדיו מבעוד מועד שהוא לא מעוניין בקבלת פנים חגיגית. במובן מסוים הם נענו לבקשתו: מי שהוכתר שנים קודם לכן כ"המשורר הלאומי" של השפה העברית, לא זכה לקבלת פנים אחת, אלא לכמה קבלות פנים. החגיגות החלו בתחנת הרכבת, המשיכו בתל אביב (בביתו של מרדכי בן הלל הכהן), והסתיימו רק למחרת בגימנסיה הרצליה. ביאליק נאלץ להתרגל במהרה לרעיון שבואו ארצה הוא חגיגה לאומית, ובפני תלמידי גימנסיה הרצליה נשא המשורר הנודע הרצאה הומוריסטית. שבוע לאחר מכן התכנס המון באחד הרחובות החדשים של תל אביב כדי לחגוג את חנוכתו של רחוב ביאליק – הרחוב בו עמד המגרש בו התעדו הזוג ביאליק לבנות את ביתם בארץ.
הבית שעיצב ביאליק בכספי הכנסות מהדורת היובל של כתביו דמה יותר לארמון מסביר פנים מאשר לביתו של משורר המעריך את בדידותו. כך כנראה גם התייחסו אליו רבים ביישוב, אשר הרגישו שהמעון הרשמי של המשורר הלאומי לא מתאפיין ברשמיות יתרה, והם מוזמנים אליו (כמעט) בכל עת שיחפצו. מכיוון שביאליק היה מעורב בכל שלב בתכנון ובבנייה של הבית – והיה מודע לחלוטין לחזות הסמלית והמזמינה של מעונו החדש – ברור שמה שהיישוב ביקש, הרגיש ביאליק מחויב לספק.
בית ביאליק ברחוב ביאליק, תל אביב. תמונה משנת 1945. צולם ע"י רודי ויסנשטין, כל הזכויות שמורות לצלמניה פרי-אור
הטרדות בלתי פוסקות, ביקורים תדירים והעובדה שהרגיש כי מצופה ממנו לעמוד לרשות הציבור בכל שעה הובילו את ביאליק להמציא שלל סיבות ותירוצים להיעדרויות התכופות שלו מביתו. במהלך עשר השנים האחרונות לחייו, התקופה בה השתקע בתל אביב, הוא יצא לשמונה מסעות שונים באירופה ובארצות הברית – חלקם כדי לקדם מטרות ציבוריות, חלקם דווקא בשם יוזמות עסקיות-פרטיות ואחרים – פשוט כדי לנוח מההמולה אליה נקלע בארץ. מרבית מסעותיו היו מן הסוג הראשון.
פרשיית אהבים בלונדון?
החששות של ביאליק ממצבו הכספי הרעוע ומשכרם הנשחק של עשרות עובדי הוצאת הספרים 'דביר' הולידו מספר נסיעות מחוץ לגבולותיה של הארץ. בדצמבר 1930 יצא ביאליק בן ה-57 לשהוּת בת חודשיים בבירת אנגליה, שם ביקש לגייס כסף להוצאת הספרים שניהל והקים עוד בחוץ לארץ.
ביאליק בחברת רעייתו ובת אחותו. צילום: י. שנידר
קורות הנסיעה הזו המשיכה להטריד את בני הזוג ביאליק זמן רב לאחר שחזר ממנה. כשנה לאחר הנסיעה, שלח ביאליק אל אשתו מכתב נסער בו טען בתוקף "בחיי, בחייך, היקרים לי מחיי, ובחיי הורינו היקרים – שלא אירע שום דבר". השום דבר שאליו התכוון ביאליק היה פרשית אהבים (שלא קרתה לטענתו) בינו ובין צעירה יהודייה, מורה כבת 30 שפגש בלונדון, ושמה – חיה פיקהולץ.
חיה פיקהולץ (במרכז) עם תלמידותיה. תל-אביב, שנות ה-20 או ה-30
אלא, שמכתב שהתגלה בארכיון גנזים שנים רבות לאחר מכן חשף את האמת: ביאליק ופיקהולץ אכן ניהלו רומן קצר. בפברואר 1931 שלח ביאליק מכתב אהבה המסכם את יחסיו הקצרים והנעימים עם פיקהולץ. במכתב זה סיפר למאהבתו הצעירה כי "גם תמול גם היום לא פקדני קולך ולא ראיתי את מראיך, ולבי יוצא אליך".
המכתב ששלח ביאליק לפיקהולץ מבהיר שייתכן שהמשורר הלאומי לא היה כן לחלוטין עם אשתו
לאחר פתיחה נרגשת זו ביצע ביאליק מעין פלאגייט עצמי כששאל את עצמו ואותה: "אכן גם אני רק עתה אדע מה נעמת ומה יקרת לי בימי קרבתך המעטים. כבת? כאחות? ככלה? האהבתי אותך יש משלש אלה גם יחד. היי ברוכה לי על כל רגע ורגע אשר חלקת לי בחסדך. עוד כל ימי היות לשד בעצמותי לא יסוף זכר הרגעים ההם ולא יפוג ריחם מלבי".
ערכו של הפרט – על פי מתתיהו אהרן פרידמן, צאצא למשפחת חסידי בּוּהוּש ידועה.
"דחפו של הפרט לשרוד מוביל להיווצרות ה-אני הקולקטיבי שבסופו מביא לגיבוש מוסר האומה" כותב אהרן מתתיהו פרידמן בשנת 1916, שיא תקופת האמנציפציה היהודית ברומניה.
גיליון 22 של כתב העת הלאומי "התקווה" משנת 1916 - עמוד השער.
החל מאמצע המאה ה-19 קיבלה הפעילות התרבותית, הדתית והלאומית של הרחוב היהודי ברומניה תנופה, וזכתה לתמיכתם של אנשי תרבות רומנים רבים ואף של הממשל עצמו, אם כי סביב המפנה למאה ה-20 גדל גם מספר אויביה ומתנגדיה.
"Încotro?" המאמר "לאן?" שפורסם ברומנית בגיליון 22 של כתב העת הלאומי "התקווה" משנת 1916.
כותב המאמר "לאן?", מאַטעסל פרידמן, מוכר לחוקרי התקופה בתור פובליציסט יהודי-רומני צעיר שחי כ-25 שנים בלבד, אך כמי שהספיק במהלך חייו הקצרים לשמש כמזכיר ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית ברומניה. מחשש פן יפגע במוניטין הרם של אביו, האדמו"ר החסידי מאַדְז'וּד אברהם יהושע העשעל פרידמן, כתב פרידמן דברים משכילים, סוציאליסטיים וציוניים אלה, כשהוא משתמש באחד משמות העט הרבים שלו. במאמרו מסביר הפובליציסט הצעיר לאן לדעתו צריכה לפנות הרוח היהודית. ערכו של הפרט בחברה נמדד על פי תרומתו לכלל. הפרט הוא הבסיס וחומר הגלם שעליו מושתת הכלל. על כן, יש לשמור על שלמותו של הפרט ולתת לו את האפשרות ואת ההזדמנות להתפתחות חופשית כדי לשרת את המטרה הסופית, היא קיום הכלל, דהיינו קיום רוח יהודית כעם במולדת היהודית.
"וואָהין?" ("לאן?"). העמוד הראשון של חלק ג' של המאמר ביידיש כתב ידו המקורי של פרידמן. ייתכן, כי התרגום לרומנית נעשה בידי מערכת "התקווה".
אף על פי שהוקע על ידי משפחתו כמי שזנח את החינוך והערכים החסידיים שבהם חונך, התעקש פרידמן למצוא את הדרך הנכונה לשלב את ערכי היהדות האורתודוכסית עם לימודי החול ודעות סוציאליסטיות אליהן נחשף כבר בצעירותו. אין זה מפתיע בהתחשב בביוגרפיה האישית של פרידמן עצמו: הוא אמנם התחנך על ברכי התנועה החסידית, אך בחר להזדהות עם זרם רפורמיסטי המכונה "יהדות אורתודוקסית מודרנית". כדרכן של הקהילות המכונות "סְטַטוּס קְווֹ אַנְטֶה" שבטרנסילבניה השכנה, הוא חיפש דרך אלטרנטיבית לרפורמה היהודית המערבית כנגד הזרם האורתודוכסי. קהילות אלו אופיינו בכך שנשארו במצב של התלבטות תמידית כשהן חסרות עמדה דתית אחידה. ייתכן מאוד כי בשל כך נתן פרידמן לפרי עטו זה את הכותרת "לאן?". לאן, בתרגום לטיני הינו Quo (קְווֹ), מלה שמזכירה לנו את קהילות הסְטַטוּס קְווֹ. כותב המאמר מציע לחברי קהילות אלו להתמקד במטרה משותפת להן, שהיא חשיבות הפרט שבתוך הכלל כפתרון וכתנאי להמשך קיומו של העם היהודי.
אל הספרייה הלאומית בירושלים הגיע כתב היד המקורי של הפרק השלישי של המאמר הפילוסופי-תיאולוגי הנ"ל, יחד עם גלויה שכתב פרידמן לעורך כתב העת "התקווה", ליאון גולד (אריאל יהודה).
גלויה מהאחד במאי מאת פרידמן אל מערכת "התקווה" עם בקשה לתקן בדיעבד טעות דפוס שחלה בחלק ב' של מאמרו. אודות פרידמן ראו גם בספרו של דוד אסף, "נאחז בסבך".
פריטים מרתקים אלה מהווים חלק מאוסף האוטוגרפים: "תעודות לתולדות חיי התרבות היהודית ברומניה". מדובר באוסף המכיל בעיקר התכתבויות, אך גם יצירות של נציגי התרבות היהודית והלא יהודית, הן פוליטיקאים הן משוררים.
מכתב מהשלושים בינואר 1931 מאת המשורר הפוליטיקאי הרומני אוֹקְטַבִיאַן גוֹגָה אל הבנקאי היהודי-רומני אַרִיסְטִידֶה בְּלַנְק בו מבקש גוגה סיוע בעניין הלוואה עבור חברו עורך הדין של בנק הלאומי הרומני. גוגה נכנס לבמת הפובליציסטיקה הספרותית, בין היתר, בהמלצתם של סופרים יהודים. כשמונה שנים לאחר כתיבת מכתבו זה, גוגה, בסיוע מפלגת הימין, כיהן במשך שנה כראש ממשלת רומניה. ממשלתו, מלבד צווי סגירת עיתונים דמוקרטיים, חוקקה גם חוקים אנטישמיים, ביניהם חוק אזרחות שתפקידו היה לבחון מחדש את נאמנותם של היהודים כלפי המדינה.
