"וּבְתוֹךְ הַפְּרִי כָּל גַּעֲגּוּעַי…"

כיצד נולד "פירות חמישה עשר" (שלג על עירי) של נעמי שמר? מי הוא האהוב שבשיר? מי היא "העיר" של שמר? ואיך זה קשור לרחל המשוררת?

השיר "פירות חמישה עשר" בכתב ידה של נעמי שמר

בשנת 1935 ארזה רבקה ספיר מקבוצת כנרת את מטלטליה ואת בתה הקטנה נעמי בת החמש ויצאה למסע אל וילנה שבאירופה. העילה הרשמית לנסיעה הייתה להתרפא ממחלת הקדחת שממנה סבלה. רבקה ובתה נעמי (לימים שמר) התארחו בביתם של קרובי משפחה: אחות האב היחידה ברטה, בעלה יחיאל ושלוש בנותיהם.

זיכרונות המסע לווילנה נטמעו בנעמי הקטנה, "אַ מייעדלע פון ארץ-ישראל" (ילדה מארץ ישראל) כפי שנהגה לכנותה דודתה ברטה.

 

"דודה ברטה קישטה אותן בחליפות והביאה אותן להצטלם"

 

שנים יחלפו ובשנת 1976 תתבקש נעמי שמר לכתוב פזמונים להצגה "מסעות בנימין השלישי" שהועלתה בתיאטרון בימות. המחזה "מסעות בנימין השלישי" עובד ובוים בידי שמואל בונים והתבסס על ספרו של מנדלי מוכר-ספרים משנת 1878.

משתתפי המחזה היו השחקנים ספי ריבלין, אברהם מור, תמי ספיבק, דינה גולן, שלום קינן, מתי סרי, יוסי פולק אורית ברוך ודורון נשר. הספר "מסעות בנימין השלישי" המשיך מסורת מסעות "בנימינית" (בנימין מטודלה הראשון ובנימין השני) ומספר באופן סאטירי את סיפורו של בנימין מהעיר בטלון המבקש לפגוש ב"יהודים האדמונים מעבר לנהר הסמבטיון".

 

שחקני המחזה "מסעות בנימין השלישי"

עלילת המחזה מתרחשת בעיר "בטלון". "בטלון. מהי בטלון"? שואל המספר הדובר במחזה ומשיב "עיר קטנה באחד המקומות הנשכחים מרגל אדם. וכשנזדמן לשם פעם אחד מעוברי דרך, משגיחים בו מן החלונות ומציצים מן החרכים, משתוממים ומשתאים: מי הוא זה? ומאין זה?" בני העיר בטלון, במילותיו של בנימין גיבור המחזה הם "אביונים גדולים וקבצנים נוראים כנהוג בישראל. אבל יש להודות שהם אביונים שמחים וקבצנים טובי לב ובעלי בטחון משונים".

ביום בהיר אחד הזדמן לעיר בטלון אורח לא מוכר, ר' יהודה שמו. "מה לו פה ומי לו פה ולמה נתכוון בביאתו? מאין ר' יהודה?" תהו אנשי המקום. "מארץ ישראל" קרא אחד מתושבי המקום. הקהל שנאסף הגיב בגיחוך "מארץ ישראל? לא פחות ולא יותר…". ר' יהודה מצדו פנה אל הקהל, הוציא מתרמילו תמר, הניף אותו אל-על ואמר "והרי סימן בידי. תמר מארץ ישראל". הקהל הנדהם אחז בתמר מעביר אותו מיד ליד כלא מאמין.

המפגש עם ר' יהודה עורר בבנימין את הרצון לצאת למסע: "באותה שעה נכנס בי הרוח ועוררה התשוקה לנסיעתי, שהייתה הולכת ומתגברת בי מיום ליום. סיפורי המעשיות הנפלאים ביהודים האדמונים מעבר לנהר הסמבטיון, ועשרת השבטים נכנסו עמוק עמוק בלבי". למשימתו גייס בנימין את סנדרל תושב המקום ושניהם יצאו למסע משותף אל ארץ ישראל.

שלושה עשר שירים כתבה נעמי שמר למחזה. בדומה למחזות אחרים ששמר כתבה בעבורם פזמונים, כמה משירי המחזה פרשו כנף אל מעבר לגבולות המחזה והפכו מוכרים בזכות עצמם. כך השירים "סימן שעוד לא הגענו", "שירת העשבים" והשיר "פירות חמישה עשר" או בשמו הנוסף "שלג על עירי" שנכללו במחזה "מסעות בנימין השלישי".

 

השיר "שלג על עירי" בכתב ידה של נעמי שמר

"שֶׁלֶג עַל עִירִי כָּל הַלַיְלָה נָח / אֶל אַרְצוֹת הַחׂם אֲהוּבִי הָלַךְ / שֶלֶג עַל עִירִי וְהַלַיְלָה קַר / מֵאַרְצוֹת הַחֹם לִי יָבִיא תָּמָר" כתבה נעמי שמר בשיר "פירות חמישה עשר". מי היא "העיר" של שמר? ומאלו "ארצות חום" ישוב אהובה? הדוברת בשיר יושבת ב"עיר", בטלון או כל עיר או עיירה אחרת בניכר, מחכה לאהובה שישוב "מארצות החום" שהן דימוי לארץ ישראל, משם יביא עמו פירות שנשתבחה בהם הארץ: תמר, תאנה, ואפילו תפוח-זהב.

 

 

השיר כאמור נכלל במחזה אולם נותר באלמוניותו. בתכנית הרדיו "לחם האוהבים" משנת 1991 שערכה דליה און-פריזנט והגישה רבקה מיכאלי סיפרה נעמי שמר את סיפורו של השיר "פירות חמישה עשר":

"הראשונה שהחייתה את 'שלג על עירי' הייתה רוחמה רז, וזה תמיד מתחיל מזה שמישהו עם אוזן חדה שומע איזה הד משלו בתוך השיר. הנה עוד הפעם; רוחמה הירושלמית איכשהו חשבה על שלג בירושלים, כמובן שמדובר על געגועים של פירות חמישה עשר, געגועים מהחורף האירופי; זה יותר וילנה – 'ירושלים דליטא' מאשר ירושלים של רוחמה. אבל לא חשוב, זה לגיטימי… כמו שאנשים חשבו ש'העיר באפור' זו תל אביב. ואחר כך היה ביצוע שמאוד אהוב עלי של 'שוקולד מנטה מסטיק' עם עיבוד מקסים של גיל אלדמע. ואז עוד ועוד ביצועים והשיר הגיע למקום שהיה צריך להגיע אליו…".

 

 

בשנת 1966 הקימה נעמי שמר רביעיית בנות שנקראה "האחיות שמר". רביעיית הבנות כללה את הזמרות אומנה כהן (אז אומנה גולדשטיין), דליה אורן, דינה גולן (אז דינה מנחם שגם השתתפה בהמשך במחזה "מסעות בנימין השלישי") ורותי ביקל. הרביעייה ביצעה שירים שכתבה רחל המשוררת והולחנו בידי נעמי שמר, שירים מתורגמים ושירים אחרים פרי עטה של שמר. בין שירי התכנית "איפה הגברים?" של הרביעייה נכלל שירה של רחל "התשמע קולי" (מוכר גם כ"זמר נוגה") שאת הלחן שלו כתבה נעמי שמר.

למעט מספר כתבי יד השמורים בארכיון נעמי שמר, הקלטות בודדות שהקליט "קול-ישראל" ותכניית המופע, כמעט שלא נותר תיעוד נוסף של רביעיית הבנות.

 

"האחיות שמר" מתוך תכניית המופע "איפה הגברים?" (1966)

בשלהי שנת 2010 נתרם ארכיונה האישי של נעמי שמר למחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית. בין הפריטים שנמסרו נמצא "יומן אישי לשנת 1967". יומן זה הוא גם היומן שבו נמצאה טיוטת הבית הרביעי לשיר "ירושלים של זהב" שכתבה נעמי שמר במהלך מלחמת ששת הימים.

בדף האחרון של היומן מופיעות ארבע תיבות מוזיקליות רשומות בדיו ורודה בכתב ידה של שמר ומעליהם הטקסט "…אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַי / כְּחַכוֹת רָחֵל לְדוֹדָה". קוראי התווים מביניכם יוכלו לזהות את המוטיב המוזיקלי כלחן השיר "פירות חמישה עשר".

 

מוטיב השיר "פירות חמישה עשר" עם מילות השיר "זמר נוגה"

"בראשון לספטמבר 1939 נותק הקשר עם דודה ברטה. כולם נספו בפונאר. כל המשפחה", ספרה נעמי שמר בראיון. מותה של ברטה, אחותו היחידה של אביה השפיע מאוד על משפחתה "אבא לא הפסיק לבכות אותם עד יומו האחרון בדמעות שליש". השיר "פירות חמישה עשר" מאגד בתוכו זכרונות מסוגים שונים: זכרונות ילדות של שמר, געגוע אל בני משפחתה שנספו וזכרון מוזיקלי של לחן – "זמר נוגה" שהפך לשיר געגועים. "וּבְתוֹךְ הַפְּרִי כָּל גַּעֲגּוּעַי…".

 

שֶׁלֶג עַל עִירִי כָּל הַלַּיְלָה נָח
אֶל אַרְצוֹת הַחֹם אֲהוּבִי הָלַךְ
שֶׁלֶג עַל עִירִי, וְהַלַּיְלָה קַּר –
מֵאַרְצוֹת הַחֹם לִי יָבִיא תָּמָר

דְּבַשׁ הַתְּאֵנָה, מֶתֶק הֶחָרוּב,
וְאוֹרְחַת גְּמַלִּים עֲמוּסֵי כָּל טוּב
הֵנָּה שׁוֹב יָשׁוּב, שֶׁמֶּשׁ לְבָבִי,
וּמִשָּׁם תַּפּוּחַ זָהָב יָבִיא

שֶׁלֶג עַל עִירִי, נָח כְּמוֹ טַלִּית
מֵאַרְצוֹת הַחֹם מָה הֵבֵאתָ לִי?
שֶׁלֶג עַל עִירִי, שֶׁלֶג עַל פָּנַי
וּבְתוֹךְ הַפְּרִי כָּל גַּעֲגּוּעַי

(נעמי שמר, "פירות חמישה עשר")

 

כתבות נוספות:

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

"הילדה ששכחה להתבגר": שירי נעמי שמר לילדים

אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת – השיר לתרצה

הַכֹּל נִגְמַר – השיר האחרון של תרצה אתר

כאשר משה וילנסקי רצה להשמיע לתרצה אתר את הלחן לשירה "בלדה לאישה", הוא קיבל את הבשורה המרה: "היא כבר איננה"

תרצה אתר. צילום: דוד אולמר

אֲפִלּוּ עַנְנֵי הַגֹּבַהּ,
לֹא יָכְלוּ לִשְׁתִיקָתָהּ,
הִיא הִבִּיטָה עַד בְּלִי שֹׂבַע
הִיא הִבִּיטָה וְיָדְעָה
הִיא הִבִּיטָה וְיָדְעָה
שֶׁכָּעֵת פּוֹרְחוֹת בָּעֵמֶק
שְׁלַל חֲבַצָּלוֹת הַבַּר
וְלַמְרוֹת הַכֹּל, לַמְרוֹת הַכֹּל,
הַכֹּל נִגְמַר.

משה וילנסקי מספר:

"אני יושב במשרדי ב'קול ישראל', יש טלפון. מי בקו השני? תרצה אתר.

'משה אני מבקשת אותך, יש לי הצעה בשבילך. אני עכשיו מתרגמת מחזה להבימה ואני כתבתי שיר, טקסט, שאני עומדת על זה שהוא יבוצע ויכלל בהצגה, הצעתי את זה להבימה והם קיבלו את זה ואני רוצה שאתה תכתוב את השיר הזה.'

כתבתי.

כנראה השיר הביע את האווירה ששררה בהצגה, שם דובר על איבוד עצמו לדעת, ומי שידע – ידע, שתוכן השיר הוא אוטוביוגרפי ובתור שכזה, כנראה זה השפיע אצלי על כתיבת השיר כי מרגישים בזה את האווירה הזו. (…)".

התווים ל"בלדה לאישה" בכתב ידו של משה וילנסקי. ארכיון משה וילנסקי (MUS 69) מחלקת המוסיקה, הספרייה הלאומית.

למלחין משה וילנסקי הייתה חברות קרובה ושותפות יצירתית רבת שנים עם המשורר נתן אלתרמן, ואחרי מותו של אלתרמן ב-1970, נשמר הקשר עם בתו, תרצה אתר. לא בכדי ביקשה אתר מוילנסקי להלחין את "בלדה לאישה", שיר שהיה כה חשוב בעבורה.  

אולי לא רבים זוכרים זאת היום, אבל אתר הייתה לא רק סופרת, משוררת ופזמונאית מוכשרת אלא גם מתרגמת נהדרת שבאותן שנים תרגמה את מיטב המחזות מאנגלית. היא תרגמה לעברית למשל את "מותו של סוכן" לארתור מילר, את "חתולה על גג פח לוהט" לטנסי וויליאמס, את "מי מפחד מוירג'יניה וולף" לאדוארד אלבי, ועוד מחזות רבים.

המחזה שעליו עבדה אתר ב-1977 ושעבורו כתבה את השיר היה "ארבע נשים" מאת פאם ג'יימס – "סיפור על נשים בחברה הנשלטת על ידי גברים". המחזה עוקב אחרי "חיי ארבע נשים צעירות המנסות לפתור את בעיותיהן מבלי להיעזר בגברים. הן גרות יחד בדירה אחת, ותוך כדי כך נרקמים ביניהן יחסים, ההולכים ומתחדדים לקראת התרחשויות קומיות ודרמטיות חריפות."

אוסף ארכיון המרכז הישראלי לתיעוד אומנויות הבמה (מילא"ה)

"מי הן ארבע הנשים? רוזה – גרושה הנאבקת לקבל את ילדיה מבעלה שעזב אותה; פיש – אישה "משוחררת" שנמצאת במאבק מתמיד בין בעיותיה האישיות והרגשיות לבין השקפת עולמה הפוליטית; סטאט – בחורה חזקה, מציאותית ואינטליגנטית העובדת כפיזיותרפיסטית ומנסה לחסוך כסף על ידי עבודה צדדית בזנות כדי לסיים את לימודי הדוקטורט שלה; ויאולט – בחורה צעירה ממעמד הפועלים הנפלטת מהחברה לעיר האורות, מתמכרת לסמים ומתוך מרד נתפס לכל דבר שבאופנה: צמחונות, יוגה, מדיטציה.

המפגש בין ארבע הנשים מתפתח תוך כדי רגעי הומור ומתח למצבים מפתיעים ובלתי צפויים. במחזה זה מופיעות נשים כאדם שלם על כל בעיותיו ולא כמשלימות את הגבר. על הגברים בחייהן אנו יודעים רק מסיפוריהן." (מתוך עלון ההצגה).

 

תרצה אתר. צילם: דוד אולמר

מספרים שתרצה הלכה יום יום לחזרות לצד הבמאית הלנה קאוט-האוסון, כדי להביא את התרגום לשלמות, ושהעבודה הצמודה עם הבמאית והשחקניות מילאה אותה סיפוק והשיבה לה את הרצון לחזור ולשחק בעצמה.

"ארבע נשים" לא היה הפרויקט היחיד שתרצה עבדה עליו אז. באותם ימים היא עמלה גם על הוצאת ספר משיריה, כתבה פזמונים ליהודית רביץ ורקמה תכניות לפרויקטים משותפים עם קול ישראל והטלוויזיה הלימודית.

 

"כשיעלה המסך במוצאי שבת, על הצגת הבימה 'ארבע נשים' יעיק ויכאיב העדרה של אשה שהיתה ה'נשמה' שמאחוריו." מעריב, 20 בספטמבר 77, מתוך עיתונות יהודית היסטורית

"אך הגורל סיכל תכניות אלו", דווח במעריב בחודש ספטמבר 1977. "יום לפני האסון בחצותה את הכביש, פגעה בה מונית והפילה אותה. ראשה של תרצה נחבט בכביש, נהג המונית נמלט. כיוון שלא נראו סימני פציעה חיצונית, קיבלה במד"א זריקה.

בערב חשה בראשה ונטלה כדורים חזקים, עבר עליה לילה קשה וכשנפלה עליה, סוף סוף, שינה לפנות בוקר, הופרעה מנוחתה בצעקות פועלים שעבדו בבית הסמוך. היא ניגשה אל החלון שספו נמוך מן המקובל כדי לבקש שקט מן הפועלים. בחקירת המשטרה נקבע, כי הדעת נותנת שבגלל הלילה הקשה, נתקפה בסחרחורת, איבדה את שיווי משקלה, בעת שרכנה החוצה כדי לשוחח עם הפועלים, ונפלה אל חצר הבית."

 

הדיווח על מותה של תרצה אתר. "דבר" 9.9.1977. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

 

וילנסקי ממשיך לספר:

"היא כבר לא שמעה את השיר. אני זוכר פה בחדר הזה על יד הפסנתר הזה עמדו הבמאית ויונה אליאן, ששיחקה בתפקיד הראשי, ובאותו רגע צלצל הטלפון, אני ניגשתי, וזה היה שמוליק עומר, האדמיניסטרטור של הבימה, הוא דיבר איתי ובאותו זמן היה טלפון שני, והוא עזב אותי לרגע ואני שמעתי את האנחה שלו: 'הו. היא כבר איננה'."

אפשר מאוד שתרצה אתר שהתמודדה שנים ארוכות עם דיכאון וגם עם משאלת מוות, ואולי אפילו באותה התקופה, נפלה אל מותה בלי שהתכוונה.

כך או אחרת, היא הלכה לבלי שוב.

 

אֲפִלּוּ עַנְנֵי הַגֹּבַהּ,
לֹא יָכְלוּ לִשְׁתִיקָתָהּ,
הִיא הִבִּיטָה עַד בְּלִי שֹׂבַע
הִיא הִבִּיטָה וְיָדְעָה
הִיא הִבִּיטָה וְיָדְעָה
שֶׁכָּעֵת פּוֹרְחוֹת בָּעֵמֶק
שְׁלַל חֲבַצָּלוֹת הַבַּר
וְלַמְרוֹת הַכֹּל, לַמְרוֹת הַכֹּל,
הַכֹּל נִגְמַר.

אֲפִלּוּ עַנְנֵי אוֹקְטוֹבֶּר
הַסְּגֻלִּים אֶל מוּל שְׁקִיעָה,
לֹא עָזְרוּ לָהּ אַף לְרֶגַע,
לֹא עָזְרוּ לְהֵרָגַע,
לֹא עָזְרוּ לְהֵרָגַע,

אַף כִּי שׁוּב פָּרְחוּ בָּעֵמֶק
שְׁלַל חֲבַצָּלוֹת הַבַּר
וְלַמְרוֹת הַכֹּל, לַמְרוֹת הַכֹּל,
הַכֹּל נִגְמַר.

אֲפִלּוּ הַסְּפָרִים בַּחֶדֶר
הַסָּגוּר וְהֶעָצוּב,
כְּבָר יָדְעוּ: הִיא לֹא בְּסֵדֶר
הִיא הוֹלֶכֶת לִבְלִי שׁוּב…

עוֹד פּוֹרְחוֹת הַרְחֵק בָּעֵמֶק
שְׁלַל חֲבַצָּלוֹת הַבַּר
אַךְ לַמְרוֹת הַכֹּל, לַמְרוֹת הַכֹּל,
הַכֹּל נִגְמַר.

 

ששי קשת שר "בלדה לאישה" ותמונות מתוך ההצגה:

הראיון עם ציפי פליישר ומשה וילנסקי – באדיבות המלחינה וחוקרת הזמר העברי ד"ר ציפי פליישר

אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם – מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

הצטרפו אל חיים נחמן ביאליק למסע אל נבכי השיר "הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ"

ביאליק ורעיתו מאניה (ברלין, תרפ"ב)

"סיפר לי פעם חבר, בנאי בתל-אביב – שנספה לפני כמה שנים בתאונת עבודה – על אהבתו של ביאליק לאנשי העבודה, ובפרט לבנאים היהודים.

וזו לשון הסיפור:

'עמדתי פעם על פיגום גבוה שקוע כולי בעבודתי. הנחתי לבני-סיליקט לאורך חוט מתוח על הקיר ומפזם לעצמי בדבקות את השיר של ביאליק הכניסיני תחת כנפך… לפתע שומע אני קול מלמטה קורא לי: שמע נא בחור, שמע נא! – העפתי מבט ממרום הפיגום לעבר הקורא והנה רואה אני את ביאליק רומז לי בידו שארד למטה, ברצונו לדבר איתי.

נבוך ונרגש טיפסתי בזריזות אקרובאטית בשלבי הפיגום על הארץ, והנה ניצב לפני שר השירה העברית, חיים נחמן ביאליק בכבודו ובעצמו. לאחר ששאלני על ארץ מוצאי, שנת עלייתי ארצה, השכלתי וכיו"ב, הרהר מעט והוסיף ושאל: האם נשוי אתה?

– לא – אמרתי.

ונערה אהובה ואוהב' יש לך בחור?

– טרם התפניתי לכך – עניתי לו, מבוייש מעט – בונים את תל-אביב ואין פנאי לשטויות כאלה, טרודים בעבודה ביום, ובערבים צריך לנוח…

ואת השיר ששרת שם על הגג – הוסיף ביאליק לשאול – התדע מיהו מחברו?

– כיצד לא אדע – עניתי – הרי זה אתה העומד לפני. אתה הוא שחיברת אותו!

התחייך ביאליק חיוך רחב ונהנה מאוד מתשובתי, כשהוא חושף שני טורי שיניים מבהיקות. אחר אחז בידי ואמר לי בטון של חיבה: צריך לאהוב, בחור, לאהוב ולעבוד, האהבה והעבודה שלובות זו בזו. תשא אישה, הקם משפחה. הארץ זקוקה גם לבני-בונים ולא לבונים בלבד. מה שלא תגמור אתה, ישלימו בניך…

– נעשה ונשמע! – עניתי לו נמרצות'."

לחצו על התמונה לכתבה המלאה

וכך, בסיפור מרגש זה שפורסם בעיתון "דבר", אנחנו מגלים איך ראה ביאליק עצמו את שירו "הכניסיני תחת כנפך". כי יש  בשיר הרבה בדידות ("עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם – אֵין לִי דָבָר), יש בשיר אכזבה קיומית (הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר), אכזבה מהשקר שבעולם (הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי) ויש בשיר גם הרבה ייאוש. אבל יש בשיר עוד דבר, וזה מה שביאליק עצמו מציין בשיחה עם הבנאי התל-אביבי: יש בשיר הזה תועפות של אהבה.

"בשיר זה אנו רואים את כל הפשטות, האמיתיות, הטבעיות והבהירות שבמשורר. סוף סוף אנו מכירים את ביאליק האמיתי בליריקה שלו"

(ביקורת על השיר בעיתון "הזמן" משנת 1906. לחצו כאן לכתבה המלאה)

ללא ספק מדובר באחד השירים המפורסמים והמשפיעים שיש לנו בשירה העברית. חיים נחמן ביאליק הוכיח שכדי להיות 'המשורר הלאומי', אין חובה לחבר שירים על נושאים לאומיים מובהקים. נתן ביסטריצקי אבחן את "הכניסיני" כשירו הלאומי ביותר של ביאליק, וזאת משום ש"בשיר זה, בכל טור של ציור נפשי גדוש, מצוי המיצוי הדרמטי שבמעמד לירי של יחיד וההיסטוריה של חלדו; ומיצוי זה גם ממצה מיניה וביה, באורח לירי, דרמה של קיבוץ לאומי, שהטרגדיה שלו מתגלית על־ידי כך בן־רגע בדיוקן אנושי מאוד, לאמור אוניברסלי". זהו שיר שנוגע עמוק בלבבות של יהודים כה רבים, ושירת ביאליק עושה זאת כבר יותר ממאה שנים.

תלמידי הישיבות בפולין ובליטא מצאו ב"הכניסיני" ביטוי עז ללבטי הקיום של תלמיד הישיבה העומד "על סף בית המדרש" ותוהה על עברו ועל עתידו, על אבדן החלום ועל פשר האהבה. אברהם הרצפלד, יוצא ישיבות המוסר של ליטא, הגדיר אותו כ"המנון ציוני" אסור שהיו הוא וחבריו לישיבה הוגים בו בסת. י"ח ברנר תיאר באמצעותו את אבדן התמימות והנעורים ואת חיפוש הדרך החדשה בעולם, "הגבורה שבייאוש" כלשונו.

לא במקרה "הכניסיני" הוא כנראה השיר המולחן ביותר של ביאליק, שיר שזכה ליותר מעשרה לחנים, לעשרות ביצועים וגם לתרגומים לעשרות לשונות, לעתים פעמים רבות לאותה לשון, ומעל כולן ליידיש.

"הכניסיני תחת כנפך" ביידיש משנת 1934. לחצו על התמונה לעיתון המלא

השיר שפרץ את מסך הברזל

לאחר שהגיע השיר ליהודי העולם כולו, נעשה "הכניסיני תחת כנפך" לסמל ולחיבור של יהודי התפוצות לעבריות ולארץ ישראל.

עדות לכך אפשר למצוא בסיפור שסיפר עורך עיתון "דבר" חיים שורר, על ביקור שערך ב"שמחת תורה" בבית הכנסת במוסקבה באמצע שנות ה-50, בימי מסך הברזל, כאשר היהודים לא הורשו לעלות לישראל.

הייתה צפיפות מאין כמוה בבית הכנסת במוסקבה בליל כל נדרי. אך צפיפות גדולה ממנה הייתה שם בליל שמחת תורה. הפעם היו גם נשים בקהל למטה, ולא רק ביציעים, ונוער וילדים הרבה! אנשי השגרירות הישראלית היו, כתמיד, על הבמה – מנותקים מן הקהל. אך הקונסטיטוציה של החג הזה הרסה מחיצות. הרי יש לעבור בהקפות בתוך הקהל. ולא יתכן שלא לכבד את אנשי ישראל בהקפות בשמחת תורה.

אין לתאר מה קשה היה לאנשים מישראל ולנכבדי המקום לעבור עם ספרי התורה בידיהם בתוך קהל האלפים, אשר נדחקו בלי הרף והתאמצו להתקרב ויהי מה אל האנשים הישראליים. היתה סכנת נפשות ממש: קישוטי המתכת של ספרי התורה עלולים היו לפגוע קשה בנדחקים ונאלצנו להזהר מאוד בכל צעד, אך אי אפשר היה לעצור את המוני האנשים, נשים וטף. הם היו אחוזי התלהבות ושמחת חג: הם שלחו מרחוק ידים וקצות אצבעות לפחות כדי לנגוע בישראליים או בכנפי בגדיהם. ואלה שהצליחו להתקרב או שעברו לידם, חיבקו, ליטפו, בירכו בעינים נוצצות ובעינים דומעות בעברית ובאידיש: "תהי דרככם צלחה!", "הצליחו בכל מעשיכם!", "שלום למולדת!", והיו שלחשו: "הכניסיני תחת כנפך והיו לי אם ואחות", "אל תיוואש אסיר תקוה עוד שמשנו יעל".

היה זה רצון להביע מקצת שבמקצת מהמתרחש בעמקי הלב, ועם זאת גם לגלות כי לא נשכחו מהם דברי משוררים עברים נערצים. רק לב אבן מסוגל היה לא להזדעזע למראה האהבה הזאת – עד כלות הנפש, ולמגעים הרוטטים האלה של אנשים זרים, רחוקים, ביד או בכתף של 'היצורים האגדתיים' הללו – אזרחי מדינת ישראל".

שיר החיזורים של זלמן שז"ר

השיר, כאמור, זכה ללחנים רבים, הראשון שבהם חובר סמוך מאוד לכתיבת השיר בשנת 1905. רחל כצלנסון-שז"ר כותבת ביומן שלה שבאחת מהפגישות הראשונות שלה עם החבר שלה, בערך ב-1910, ביקש החבר הזה מחברו לשיר לה עבורו את הכניסיני. אותו  חבר יעשה לימים נשיא המדינה זלמן שז"ר.

את השיר החזירה לתודעה הישראלית נחמה הנדל בביצוע המיוחד שלה לשיר בשנת 1960.

גם הביצוע של יהורם גאון ללחן של נורית הירש, מוכר ואהוב מאוד. הירש סיפרה כי הלחינה את השיר כשברקע מתנגנים צלילי החזנות והתפילה ששמעה  בילדותה. אפשר שזה עושה את הביצוע הזה למעין תפילה יהודית אוניברסלית.

וכמובן אחד הלחנים המאוחרים יותר, משנת 1980, שהלחין מיקי גבריאלוב וביצע אריק איינשטיין. איינשטיין סיפר שכבר שנים תכנן לשיר את השיר, שכן "יש בו כמיהה לרוך, לאהבה, לרחמים", וכי הלחן של מיקי גבריאלוב "אינו גונב את הרעיון של השיר".

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת. 

וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת,
שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי:
אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים   –
הֵיכָן נְעוּרָי?

וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:
נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;
אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –
מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,
הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר;
עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –
אֵין לִי דָבָר.
 

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

כתבות נוספות

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

למי כתב חיים נחמן ביאליק את המשפט "לא ידעת עד כמה החלימו מגע אצבעותיך את לבי"?

הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"

 

 




"יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם": הגיבורים הקטנים של "ערב מול הגלעד"

על הלילה בקיבוץ שהוליד את שירה של לאה גולדברג

ילדים בקיבוץ אפיקים, ברקע פעוטון תמר שלימים הפך לארכיון אפיקים

את השיר "ערב מול הגלעד" כתבה לאה גולדברג לפני כמעט שמונים שנה. היא פרסמה אותו לראשונה ב-1938 בעיתון "דבר לילדים" והקדישה אותו לילדי קיבוץ אפיקים.

ילדי אפיקים לא ידעו, אבל הסיבה שגולדברג הקדישה להם את השיר הייתה שהם היו ההשראה לכתיבתו. זה קרה כשהמשוררת והסופרת, נסעה להרצות בקיבוץ אפיקים. כשהסתיימה ההרצאה היה כבר מאוחר והיא נשארה ללון בקיבוץ.

הפרסום הראשון של "ערב מול הגלעד" ללאה גולדברג בשער "דבר לילדים", 20 בינואר, 1938. אייר: נחום גוטמן. לחצו על התמונה לשער המלא של העיתון

בלילה ההוא היא ראתה למולה את נוף הרי הגלעד וגם את ילדי הקיבוץ שהלכו לישון בלינה המשותפת כמו שהיה מקובל אז בקיבוצים.

יעל נאמן בספרה האוטוביוגרפי על ילדות בקיבוץ "היינו העתיד" (אחוזת בית ומשכל, 2011) כותבת על הסיפור מאחורי השיר, כפי שהכירו אותו ילדי הקיבוצים:

"יום אחד הגיעה לאה גולדברג לבקר ולהרצות באפיקים שבעמק, הקיבוץ השכן של דגניה, ונשארה לישון שם. באותו לילה כתבה שם שני שירי ילדים, שאותם הקדישה לילדי אפיקים (את ההקדשה אפשר לראות בספר 'מה עושות האיילות').
באפיקים, כמו בכל קיבוצינו, ושלא כמו בדגניה, ישנו הילדים בבתי הילדים. לאה גולדברג כתבה שם, ב'ערב מול הגלעד', את תחושותיה לגבי הלינה המשותפת. היא ריחמה על האם שבנה אבד, והחזירה בשיר את הבן לחיק אמו. שמענו והשמענו את הסיפור על שיר הערש כמו שיר ערש מאוחר אחד לשני":

הָאִילָנוֹת כָּל כָּךְ כְּבֵדִים,
כּוֹפֵף הַפְּרִי אֶת הַבַּדִּים,
זוֹ הַשָּׁעָה הַמַּרְגִּיעָה,
בָּהּ נִרְדָּמִים הַיְּלָדִים.

אֶל הַבִּקְעָה מִן הַגִּלְעָד
טָלֶה שָׁחֹר וְרַךְ יָרַד,
כִּבְשָׂה פּוֹעָה,
בּוֹכָה בַּדִּיר –
זֶה בְּנָהּ הַקָּט אֲשֶׁר אָבַד.

אולי באמת כמו שמספרת יעל נאמן, ילדי הקיבוצים שגדלו בבתי הילדים גדלו גם עם הידיעה ש"ערב מול הגלעד" נכתב עבורם וכדי ל"תקן" את החוויה של הלינה המשותפת, אך האם באמת לכך התכוונה גולדברג כשכתבה את שירה?

מאיה אשכנזי, מנהלת ארכיון קיבוץ אפיקים, מטילה ספק בכך ומבקשת להעמיד דברים על דיוקם: "הלינה המשותפת הייתה הפתרון המיטבי לאותם אנשים שבנו והקימו את המפעל הזה שנקרא קיבוץ. הילדים היו בראש סדר העדיפויות, בתקופה שבה מבחינה ביטחונית היה איום תמידי, כשהתברואה היתה ירודה, כשתנאי המקום לא איפשרו לילדים לישון עם הוריהם – זה היה הפתרון המוצלח לעת ההיא. בהמשך כשהצורך הפך לאידאולוגיה – זה כבר סיפור אחר. לאה גולדברג לא הזדעזעה מהלינה המשותפת בקיבוץ, ללאה גולדברג היו קשרים הדוקים עם מיטיה קריצ׳מן ועם יוסף אופין מקיבוץ אפיקים והיא היתה אורחת רצויה ואהובה בקיבוץ אפיקים. כל השאר אלה פרשנויות אישיות ללא סימוכין או הוכחות ורק ללאה גולדברג הפתרונים אם היא כתבה את השיר מתוך זעזוע וביקורת. בארכיון אפיקים יש שיר נוסף שהיא כתבה והקדישה לילדי אפיקים."

השיר הנוסף שאותו מזכירה אשכנזי הוא ככל הנראה השיר על הנמלה ועל בתה הנמלונת ששכבו לנוח על הדשא הירוק בקיבוץ. גם הוא שיר ערש בדרכו, בו יש אם ובת וגם בו מופיעים בתי התינוקות, ויש בו ביקורת על אלה "שרק יושבים בישיבות ורק דנים":

אך מיהם אותם קריצ׳מן ואופין מקיבוץ אפיקים שאשכנזי מזכירה בדבריה? ומה הקשר של לאה גולדברג אליהם?

בחיפוש ביומני לאה גולדברג גיליתי כמה פעמים שגולדברג מתייחסת אל השניים, מראשוני קיבוץ אפיקים, יוצאי בריה"מ, חובבי ספרות שגדלו כמו גולדברג על ברכי הספרות הרוסית, ושמאוד העריכו את כתיבתה של המשוררת. קריצ'מן היה ידיד נפש של גולדברג ובמסגרת תפקידו בקיבוץ נשלח הרבה לתל אביב. הוא היה חבר של אנשי "הבימה", ישב איתם ב"כסית" וככה בעצם גם פגש את גולדברג.

ברשימה ביומניה משנת 1941, מזכירה גולדברג את החברים מאפיקים: "אמש איחרתי שבת בקפה אחרי הצגת הבכורה. חברי אפיקים אחדים, אריה [נבון], רודי [רפאל אליעז]. לא הייתה הרגשה של שמחת פגישה, אף כי את יוסף אוּפּין מחבבת אני עד מאוד. רציתי לחזור הביתה. [חנה] רובינא ניגשה ודיברה. נשארתי בעיקר בגלל אלה מאפיקים – משום שהם נהנו מחברתה." (יומני לאה גולדברג, פועלים, 2005, עמ' 273)

אופין היה גבר יפה תואר, טייס ומדריך חניכי טיס, חקלאי שאליו הייתה גולדברג קשורה מאוד. ביומנים מופיע מכתב אל יוסף אופין שמעולם לא נשלח, עולה ממנו שאופין היה האהוב של גולדברג (לפחות מצידה). במכתב הגנוז היא כותבת לו: "חומה זו של בדידות שמסביבי, אשר חייתי בה שנים רבות מאוד – מדוע נדמה לי לפתע שבא מישהו והבקיע אותה? הרגשה זו 'שיש לי מישהו' התגנבה מחמת חוסר הבנה, מחמת אי הבנה שבקריאת מכתבך, שהיה כה מעורפל וכה פתאומי, ורגע קל האמנתי, כי הנה, כי כך הוא. אזי באה שתיקתך הארוכה כתשובה, ולבסוף מכתבך זה האחרון."  (יומני לאה גולדברג, פועלים, 2005, נספח ד').

על הקשר הזה בין אופין וגולדברג בעקבות המכתב הזה ולאור עוד 42 מכתבים שמצאה, כתבה שרה בן-ראובן ("הארץ", דצמבר 2010).

נראה שהקשר הקרוב עם שני ידידיה מאפיקים הוא באמת זה שהביא לכך שגולדברג הוזמנה פעמים רבות להתארח בקיבוץ ולהרצות בו, וכך כנראה הביא גם לכתיבת השירים שהקדישה המשוררת לילדי אפיקים.

אבל גולדברג רצתה להעניק לילדי אפיקים ולאופין דבר אחד נוסף: כשעבדה יחד עם הצלמת אנה ריבקין בריק על התרגום לעברית של "סדרת ילדי העולם" במסגרתה ראו אור הספרים האהובים "אלה-קרי הילדה מלפלנד (1951) נוריקו-סאן הילדה מיפן (1957) ואחרים, עלה הרעיון שריבקין בריק וגולדברג יחברו ביחד ספר מקורי ישראלי לסדרת הספרים. את הספר הן רצו לצלם באפיקים. גיבור הספר אמור היה להיות בנו של יוסף אופין, הילד שמואל אופין בן השש. מכל מיני סיבות הספר הזה לא ראה אור מעולם, במקומו התפרסם ספר הילדים "הרפתקה במדבר" שעלילתו וצילומיו התרחשו בקיבוץ רביבים.

גולדברג לא ויתרה על הרעיון להקדיש למולי אופין סיפור. בכתב העת שערכה "אורות קטנים" לילדי הגולה, פרסמה גולדברג סיפור בשם "פינת החי" על ילד שאוהב חיות, ילד שרוכב יום אחד על חמור ומאז חולם שיהיה לו חמור גם בפינת החי בקיבוצו. את הסיפור ליוו צילומים של אנה ריבקין בריק. הילד היה שמואל אופין בן השש. וכך נפתח הסיפור "פינת החי":

"בְּקִיבּוּץ אֲפִיקִים גָּר יֶלֶד שְׁמוֹ שְֹמוּאֵל אֲבָל קוֹרְאִים לוֹ מוּלִי."

שמואל (מולי) אופין. מתוך הסיפור "פינת החי" צילמה אנה ריבקין בריק. פורסם בכתב העת "אורות קטנים", גיליון י"ד (תשכ"ד)

 

מהסיפור "פינת החי" על מולי נולד הספר הנדיר (עד כדי כך שאפילו בספרייה הלאומית אין עותק שלו!) "גדי והחמור הקטן: סיפור מישראל" (1959), כאשר גיבור הספר גדי הוא בעצם אותו הילד שמואל אופין, רק קוראים לו גדי בסיפור, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר.

בחזרה ל"ערב מול הגלעד". שנים אחרי שכתבה אותו גולדברג והקדישה אותו לילדי אפיקים, נולד השיר מחדש כשמיקי גבריאלוב הלחין אותו וכשאריק אינשטיין נתן לו את קולו. מאז הוא אחד השירים העבריים היפים, האהובים והמנחמים מכל. בין שלאה גולדברג כתבה את השיר בתור ביקורת על הלינה המשותפת ובין שלא, ודאי הייתה שמחה לדעת שילדי הקיבוצים בבתי הילדים היו שרים אותו זה לזה בתור שיר ערש, ומוצאים בו נחמה.

הָאִילָנוֹת כָּל כָּךְ כְּבֵדִים,
כּוֹפֵף הַפְּרִי אֶת הַבַּדִּים,
זוֹ הַשָּׁעָה הַמַּרְגִּיעָה,
בָּהּ נִרְדָּמִים הַיְּלָדִים.

אֶל הַבִּקְעָה מִן הַגִּלְעָד
טָלֶה שָׁחֹר וְרַךְ יָרַד,
כִּבְשָׂה פּוֹעָה,
בּוֹכָה בַּדִּיר –
זֶה בְּנָהּ הַקָּט אֲשֶׁר אָבַד.

יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם,
יִשְׁכַּב בַּדִּיר וְיֵרָדֵם,
וְהַכִּבְשָׂה תִּשַּׁק אוֹתוֹ –
וְהִיא תִּקְרָא אוֹתוֹ בְּשֵׁם.

נִסְתַּר הַלַּיִל בֵּין הַבַּדִּים,
וְהַנָּבִיא הַגִּלְעָדִי
יוֹרֵד דּוּמָם אֶל הַבִּקְעָה
לַחְזוֹת בִּשְׁנַת הַיְּלָדִים.

 

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

 

 

כתבות נוספות

מיוחד: מסע אל יצירתה של לאה גולדברג

הצצה נדירה אל העולם הפנטסטי של לאה גולדברג

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

איה פלוטו? השתתפו בחידון הטריוויה שלנו על חייה ויצירתה של לאה גולדברג