אין חכם אשר חוכמתו כה מפורסמת בעולם ככסילותה של חלם, מלבד חוכמתו של שלמה המלך
(הסופר היידי אליעזר בלום, יליד חלם)
הסיפור המוכר ביותר על טיפשותם של חכמי חלם, זה שחוזר בכל ספר על אודותיהם, מתאר את הפעם ההיא שניסו החלמאים להזיז את ההר הצמוד לעיר. שנים רבות לאחר שהוקמה העיר חלם, הלכו ורבו תושביה. החלמאים התחתנו והולידו צאצאים עד שנעשה צפוף לכולם – ותיקים וצעירים כאחד. על אף השמועות על יכולותיהם המנטליות הלוקות בחסר, התושבים הבינו שעירם חייבת לגדול מייד יחד איתם. אלא שצצה בעיה. ההר שלמרגלותיו שכנה העיר חסם את יכולת ההתפשטות הטבעית שלה. שבעה ימים ושבעה לילות התדיינו ביניהם תושבי חלם לגבי הפתרון הראוי עד שהחליטו (כמה פשוט) לדחוף את ההר הרחק מהעיר. כל בני העיר התגייסו למבצע והתחילו לדחוף ולדחוף בכל כוחם. עד מהרה זרחה השמש מעל גופיהם העמלים, הם התחממו והזיעו, ובשל כך פשטו את מעיליהם. גנבים שעברו באזור הבחינו במעילים ולא היססו: הם הרימו את כל הערימה והסתלקו בשקט בשקט מהמקום. כשסיימו החלמאים את מלאכת יומם – דחיפת ההר – פנו לאחור והביטו סביב. בגלל שלא ראו את מעיליהם, הסיקו שהמשימה הושלמה בהצלחה ושההר נדחף למרחק רב כל־כך עד שנעלמו מעיליהם מאחור.
אם נתקלנו באחד מספרי ההומור הרבים על חכמי חלם עוד בילדותנו, ייתכן שראינו בה עיר אגדית. מעין אטלנטיס יהודית המאוכלסת ביהודים כסילים. אבל טיול קצר בתולדותיהם של חכמי חלם מגלה שלא מדובר באגדה על מקום בדוי אלא בעיר אמיתית עם היסטוריה יהודית ענפה ועשירה. העיירה חלם שבפולין.
מעל חמש מאות שנה התקיים יישוב יהודי משגשג בעיר חלם שבדרום־מזרח פולין, והקהילה היהודית בה אף הייתה פעילה בולטת ב"ועד ארבע ארצות". בזכות מִפְקדי אוכלוסין שנעשו בפולין, מתברר שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בטרם החריבה השואה את יהדות פולין, גרו בעיר כ־15 אלף יהודים, שהיו מחצית מתושביה. השואה לא פסחה על יהדות חלם, ומרבית תושביה נספו. חלק נרצחו בעירם, אך רובם נרצחו במחנה ההשמדה סוביבור.
בניגוד לתדמית הגורפת, יהדות חלם הנפיקה כמה וכמה חכמים אמיתיים. אחד הבולטים בהם הוא רבי שלמה מחלם, שהתפרסם בחיבורו "מרכבת המשנה". רבי שלמה היה רב ומלומד, שעל־פי עדותו עסק גם בלימוד פילוסופיה ומדעים – תופעה נדירה בימיו – ונחשב לאחד ממבשרי ההשכלה היהודית. בהקדמה ל"מרכבת המשנה" התגאה רבי שלמה בבקיאותו בחוכמת העמים, ואף קרא לאחרים ללמוד לימודי חול: "ומקרא עומד ורווח 'חצבה עמודיה שבעה', ולמה זה ימוש מפיכם, והיא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", כתב בהתייחסו לשבע האומנויות החופשיות (מקצועות הליבה בגרסת ימי הביניים).
ואכן נראה שהתיוג של חלם כקהילת טיפשים די מגוחך כשלעצמו. זאת אומרת הוא לא מבוסס על אמת היסטורית (וכי איך הוא יכול להיות מבוסס?), ואפילו לא על קבוצת כסילים ידועה שמוצאה בחלם. ההשערה המקובלת למקור התיוג השגוי פשוטה וישירה בהרבה. כך כותב הסופר וחוקר הלשון אורי סלע בספרו מלה בסלע: "בלשונות הסלאביות חוֹלֶם פירושו כסיל. ומכיוון שחולם וחלם הגייתם קרובה, היתה חלם-של-מעלה לעיר הטיפשים החלמאית של אוצר ניבינו". ובמילים אחרות, הדמיון בהגייה הדביק לקהילה שלמה תווית שאינה ניתנת עוד לניעור.
גם תושבי חלם ההיסטורית היו מודעים היטב לסיפורים המצחיקים (המרושעים מבחינתם) על אודות חוכמתם המופלגת – או שמא היעדרה המשעשע. כותבי פנקס הזיכרון של העיר חלם העידו דווקא על התקבצות מופלאה של חכמים גדולים בעירם. לדבריהם, מייד לאחר ששת ימי הבריאה סחבו המלאכים מעולם הנשמות שלושה שקים מלאים בנשמות: שק שבו נשמות כסילים, שק שני שבו נשמות חכמים ושק שלישי ואחרון שבו נשמות חכמים דגולים. המלאך שעליו הוטל לפזר את הנשמות עף בשמיהם של ערים וכפרים ופיזר במידה מכל אחד מהשקים. כשהגיע לעיר חלם כבר התעייף ולא נתן את דעתו לעץ הגדול שצמח על ההר העצום שלמרגלותיו שכנה העיר הפולנית. השק הקטן שבו נשמות החכמים הדגולים נוקר ונשמותיהם התפזרו על חלם. ומאז הייתה העיר שופעת חכמים מופלגים.
הרעיון של עיר מאוכלסת בכסילים אינו יהודי במקור. העיר ההיסטורית הראשונה שדבק בה הסטריאוטיפ הלא מחמיא היא העיר היוונית העתיקה אבדרה. למרות שהייתה מהמרכזים הגדולים של סחר החוץ היווני, ושממנה יצאו הפילוסופים דמוקריטוס, פרוטגורס והקטאיוס, נודע שמם של בני אבדרה בכל יוון כשוטים מופלגים. האבדראים הם החלמאים של העולם הקדום.
אם כן, המקור המדויק של הביטוי חכמי חלם איננו ידוע לאשורו, ואגדות דומות כבר רווחו על ערים אחרות עוד לפני הספירה. ובכל זאת לא נוכל להתעלם משאלה שהציקה לנו במהלך הכתיבה: האם המעשייה החלמאית (כפי שכונו הבדיחות על חוכמתם של אנשי חלם) באמת כל־כך מרושעת? ואולי יש לה מניע אחר?
ברור שהסיפורים על חכמי חלם אינם סיפורי גבורה והקרבה, ולא נמצא בהם אף לא רמז דק לגיבורים מסורתיים. איש מחכמי חלם לא הציל נסיכה מדרקון או הביס אויב אכזר בקרב. ובעצם, בזה כוחם של החלמאים: הסיפורים והבדיחות על חכמי חלם הם סיפורים "של היומיום, של האנשים הקטנים והמאבקים התמימים, ולעתים המגוחכים, כדי לשרוד, כדי להתגבר על מצוקות, כדי לחיות". כך מסביר הסופר והחוקר אדיר כהן, מומחה לחינוך וביבליותרפיה, במאמרו על ההומור של חכמי חלם.
המשורר וחוקר הספרות ישראל חיים בילצקי, שתיעד רבות מהמעשיות, כותב על היבט נוסף: "המעשייה החלמאית שותקת במקום שחוכמתה מצווה עליה לשתוק. עיניה פקוחות לרווחה בכל מקום שהמצב מחייב. היא טעונה ניסיונות חיים. היא פיוס עם האדם ועם האלוהים ואיננה אגרוף מקומץ. כל אשר ידבנו לבו – יאסוף אותה לאוצר חייו". כלומר, אם נהיה פרקטיים, בפעם הבאה שתמצאו את עצמכם ברגע של עצבות, שכחו שנייה מהקומדיה החדשה בנטפליקס או מהופעת הסטאנדאפ החמה האחרונה – במקומן נסו לקרוא מעשייה או שתיים על חלם וחוכמתה. החיוך מובטח.
ונסיים עם מעשייה חלמאית אחרונה להעלאת המורל, הפעם סיפור בניית חלם. אחרי שפוזרו נשמות החכמים למרגלות ההר, החליטו החלמאים לבנות לעצמם עיר גדולה ויפה למגוריהם. את הבתים בנו מעץ, ואת העצים חטבו בראש ההר. כדי להורידם מטה סחב כל חלמאי קורת עץ גדולה על גבו. יום אחד הזדמן לאתר הבנייה יהודי מעיר אחרת ותהה בפני התושבים מדוע אינם פשוט מגלגלים את הקורות מטה. כשניסו החלמאים את הצעתו גילו שהיא חכמה ונכונה. שוב כינסו את מועצת העיר והתדיינו בהצעה שבעה ימים ושבעה לילות. בסוף סיכמו שאכן עדיף לגלגל את הקורות מראש ההר אל תחתיתו. ברגע שהתקבלה ההחלטה הבינו החלמאים את שמוטל עליהם, ואת כל הקורות שכבר נחו למרגלות ההר סחבו עד לראשו, ומשם גלגלו אותן חזרה למטה.
לקריאה נוספת
אדיר כהן, "ההומור של חכמי חלם", מעגלי קריאה 30, מאי 2004
אורי סלע, מלה בסלע, הוצאת כתר, 1990
