מסה | אלוהים אשר בערפל: חמישים שנה ל"מיכאל שלי"

"חנה גונן היא לא מסתורית בעיניי ולא תעלומה. היא לא לוקה בהיסטריה, ועולם הפנטזיה שלה אפל ואלים והרסני כמו שעולם פנטזיוני יודע להיות, בהיותו מוגן ופרטי", עליזה רז-מלצר על גיבורת "מיכאל שלי" ועל הגברים שמנתחים אותה, לכבוד יובל לספר

מורן שוב, "טופוגרפיה במלחמה על ירושלים". מתוך סדרת טופוגרפיות בספרים ובמחברות, יפו, ינואר 2011

.

אלוהים אשר בערפל

מאת עליזה רז-מלצר

.

בשנת 2008 מלאו ארבעים שנה לפרסומו של מיכאל שלי, ולרגל המאורע הודפסה מהדורה חגיגית של הרומן, שכללה פתח דבר מאת המחבר, עמוס עוז. וכך הוא כותב:

.

אחרי ארבעים שנה
הרומן "מיכאל שלי" כתוב כולו מנקודת ראותה של אישה, בגוף ראשון יחיד. הייתי כבן עשרים ושש כשכתבתי אותו, והייתי בטוח בכך שאני יודע הכל על נשים. כיום לא הייתי מעז לכתוב רומן שלם בגוף ראשון מפי אישה.
בעקבות "מיכאל שלי" קיבלתי הרבה מכתבים מקוראות ששואלות אותי בהתפעלות "איך ידעת?" וכן הרבה מכתבים אחרים מקוראות אחרות הנוזפות בי, "אינך יודע שום דבר". לעולם לא אדע מי מהן צודקות.

.

תגובות הנשים שעוז מצטט מזכירות לי, להבדיל, סצנה בלתי נשכחת מסרטו של ג'יימס ברוקס, 'הכי טוב שיש', בכיכובו של ג'ק ניקולסון, בתפקיד מלווין יודאל, סופר מצליח ומיזנתרופ בלתי נסבל. פקידת קבלה צעירה שמה נפשה בכפה וניצבת מול יודאל, סמוקת לחיים ונרגשת מגודל המעמד. היא מעריצה אותו, קראה את כל כתביו, ומוכרחה לברר איתו: ?How do you write women so well. יודאל נותן בה מבט מלא בוז ועונה: I think of a man, and I take away reason and accountability, והמעלית נסגרת בפניה ההמומים.

הרומן מיכאל שלי מסופר מנקודת מבט של חנה גונן, אישה בת שלושים, בירושלים של שנות החמישים. רבים קראו אותו, ולמרות זאת, אני מעיזה לנחש שאם היו מבקשים מהקוראים לתמצת את עלילת הרומן, הם היו מתקשים לנסחהּ. אפילו הסופר מעיד על עצמו כי נמלא ספקות קשים בסיום תהליך הכתיבה, כי "הנה יצא לי רומן בלי הרוגים ובלי בגידות, כרוניקה ידועה מראש של חיי נישואים שהחמיצו, אישה קצת היסטרית, בעל שומם, ילד מרובע, שכנים עכורים וירושלים המחולקת שיצאה לי חורפית, מדכדכת ומאיימת…" (עוז סיים את כתיבת הספר כחודש לפני פרוץ מלחמת ששת הימים).

יש לי ויכוח עם הסופר, אני לא סבורה שחנה גונן היא "אישה קצת היסטרית". עצובה, מיוסרת, מסוכסכת, מדוכאת – זה כן. אבל היא גם משעשעת לעיתים, ומעניינת, ואוהבת ושונאת, מתגעגעת וחולמת. אני חייבת להודות שלא אחת מצאתי את עצמי מזדהה עם סנטימנטים שהיא מביעה, אף כי ביני לבין גיבורת הרומן של עוז אין הרבה משותף, זולת היותנו ירושלמיות וחובבות ספרות. גם קווי העלילה המרכזיים המרכיבים את היצירה אינם תואמים את הביוגרפיה שלי. ועדיין, באף רגע של הקריאה לא נדמית בעיניי חנה גונן להיסטרית או לדמות שלוקה בנפשה, כפי שהיא מוגדרת בידי מבקרים המתאמצים לפענח את חידתה. אני לא יודעת לומר מה יש לה, לגב' גונן. גם אחרי קריאה חוזרת ביומנה וגיוס פרשנויות פסיכולוגיות, פסיכואנליטיות, פוליטיות, מגדריות, ביולוגיות ומה לא, עדיין אין לי דיאגנוזה מובהקת. אבל הנה מזדחלת לה שאלה חתרנית, משונה, לא שייכת.
מה זה משנה?

האם נחוצה לנו דיאגנוזה מפורשת של אישיותה כדי להבין את הטקסט? האם ניתן לחיות בשלום עם האפשרות שאין סיבה מוגדרת למורכבותה הרגשית של הגיבורה, להתנהגותה, לעולם הפנטזיה שלה, להחלטות שהיא מקבלת בשלושים שנותיה? מסקירה מדגמית של מאמרים וביקורות, עבודות ויצירות הדנים במיכאל שלי, נראה כי זו השאלה המרכזית – אולי היחידה – המעסיקה את הקוראים. למה? למה היא כזאת? בוודאי קיימת פרשנות ליניארית מניחה את הדעת שתספק פתרון לחידה, צריך רק לחפש היטב, לבצע סריקת עומק של הטקסט, בסופו של דבר הוא הלא יימצא.

הבמאי המוערך דן וולמן יצר את הסרט 'מיכאל שלי' שבע שנים אחרי שהרומן ראה אור. אם במקרה לא הספקת לקרוא את הרומן והחלטת לגשת לבגרות בספרות על בסיס צפייה בסרט, מוטב שתבדקי אם יש מועד ב. בספר שפרסם לאחרונה הקולנוען והחוקר פרופ' ענר פרמינגר (בין מסע אלונקות למגש הכסף, רסלינג: 2017) עוסק הכותב בעיבוד של וולמן למיכאל שלי בפרק המוקדש ליחסים שבין ספרות לקולנוע. קולנוען המעבד יצירה ספרותית לסרט, גורס פרמינגר, אינו מתיימר לחקות אותה, שכן היצירה הספרותית כמוה כאישה המשמשת מודל ליצירת אמנות, ו"עצם השימוש ביצירה אחת כמודל ליצירה אחרת אינו מפחית מערכה של אף אחת מהיצירות". זאת משום שהסרט "הוא לעיתים פרשנות של המעבד [כלומר, התסריטאי והבמאי] למקור הספרותי", שהוא – כשלעצמו – טקסט המפרש מציאות בעיני כותבו, או במילותיו של פרמינגר, "חומר מאורגן שכבר עבר סלקציה ועיבוד פנימי על ידי הסופר".

על מנת שיצירה קולנועית תהיה שלמה – או איכותית – עליה להיות מסוגלת לעמוד ברשות עצמה, כיחידה אוטונומית. כך, התלמידה שלא הספיקה לקרוא את הרומן אבל צפתה בסרט, הרוויחה יצירה בשלה שיש לה התחלה-אמצע-סוף, שהיא הבינה וחוותה גם אם אינה מכירה את הטקסט שעליו מבוסס הסרט (וכנראה עדיין תיכשל במבחן). השוואה בין השניים ובדיקת "המשמעות הספרותית מול המשמעות הקולנועית", כפי שעושה פרמינגר בספר זה, הן בבחינת ערך מוסף – פן פרשני נוסף, עין נוספת, צבע נוסף. רולאן בארת וז'וליה קריסטבה, שפיתחו והרחיבו את תאוריית הקורא הפעיל, טוענים כי טקסט לעולם אינו עומד כאובייקט בפני עצמו, אלא נוצר – כל פעם מחדש – במפגש שבין הקורא ליצירה.

כך, סרטו של וולמן הוא סיפור המפגש שלו עם הטקסט של עוז. אך במידה מסוימת הוא גם האופן שבו אפרת לביא (בתפקיד חנה גונן) ועודד קוטלר (בתפקיד מיכאל) פוגשים את התסריט והוראות הבימוי, ומפרשים אותם. וכך גם יתר השותפים בעיצוב היצירה הקולנועית: הצלם, העורך, המלבישה, המלהקת, המפיק וכן הלאה.

והנה, מגיע תורנו. הצופים. כל צופה כותב מחדש את היצירה הקולנועית. העדשה של הצופה פרמינגר מתחדדת במפגש שלו עם היצירה "שמלת השבת של חנה'לה", השזורה ברצף התודעה של חנה גונן ברומן של עוז, ומתורגמת לסיטואציה ריאליסטית, לסמלים ולמוטיבים בעיבוד הקולנועי. ברומן יש אזכורים מרומזים לסיפור, והתייחסות ישירה אחת, המתקיימת לאחר מסיבה שמיכאל עורך בביתם לרגל קבלת סטיפנדיה מהאוניברסיטה. אין לדעת מה גרם לחנה גונן להיזכר פתאום בסיפור, כפי שאין קשר נסיבתי מובהק בין השירים "ליצן קטן שלי" והילד דוד שהיה "מסודר נקי תמיד" הארוגים בזרם התודעה של הגיבורה, שהוא – למעשה – הרומן כולו. בסרט הופך הסיפור למוטיב חוזר רווי משמעויות, ופרמינגר עוקב אחריו ובוחן את האופן שבו מרכיבי המבע הקולנועי: תנועות המצלמה, הפסקול והרצף התסריטאי תורמים להבנת הסיטואציה, או ליתר דיוק – לעיצוב דמותה של הגיבורה, ואם לדייק עוד יותר – להבנת נפשה המיוסרת.

פרמינגר קורא את וולמן, שקורא את עוז, שקורא את חנה. לא סתם מעיד על עצמו עוז, באותו פרק מבוא שהזכרתי בראשית דבריי, שהרומן נכתב בכפייה. "דמותה של חנה השתלטה עליי מבפנים […] נכנסה לתוכי ולא הרפתה". הוא מתאר כיצד היה מסתגר בכוך השירותים הזעיר בחולדה בשעות הקטנות של הלילה עם סיגריה דולקת ביד "וכותב מה שחנה הכתיבה לי".

במפגש שלי עם הטקסט של עוז, אני קוראת גבר שמנסה להבין what’s on a woman’s mind. חנה התעלומתית היא "אם טיפוס" של דמויות נשיות – גיבורות ודמויות משנה – המופיעות בקורפוס כתיבתו של עמוס עוז. אפשר להיזכר בכמה מהן אם רוצים – רימונה ליפשיץ ממנוחה נכונה, אילנה מקופסה שחורה, דיתה מאותו הים, עתליה מהבשורה על פי יהודה, וכמובן – אימו של הגיבור, פניה מוסמן-קלוזנר, מסיפור על אהבה וחושך. הנשים של עוז הן תמיד מסתוריות, נושאות סוד, מסקרנות, מבלבלות. לא מובנות. וחנה, למרות זרם התודעה החשוף לעיני הקורא, אינה שונה מהן.

בקריאה שלי, וולמן עיבד – או פירש – את יצירתו של עוז לכדי עלילה שמספקת פתרון לתעלומת אשת המסתורין, חנה גונן. הוא בחר נתחי עלילה, תובנות, מוטיבים וטקסטים וערך אותם מחדש לכדי יצירה אוטונומית. הסרט מגולל דרמה משפחתית שמהווה הסבר לייאוש, לעצב ולנפשה השבורה של חנה גונן. חיי הנישואין שלה, בחירתה בבן זוג משמים, ההיריון המוקדם, עזיבת הלימודים וויתור על חלומותיה הם הם האחראים לטירוף שאוחז בה בסצנה האחרונה, במקלחת, ואנו נפרדים מחנה בידיעה שכך מסתיים סיפורה, ומבינים מדוע הוא מסתיים כך.

איך באמת מסתיים הרומן מיכאל שלי? ובכן, חנה מוצאת מקום עבודה חדש במשרד המסחר והתעשייה, שהיא מרגישה בו "נינוחה". משפחת גונן מעתיקה את מקום מגוריה לדירה מרווחת יותר בעלת חדרים נפרדים, כמו שחנה חלמה תמיד, והם אף רוכשים מכשיר טלפון. מיכאל מסיים את עבודת הדוקטורט והמשפחה עומדת להתרחב עם החיים החדשים הנרקמים ברחמה של חנה. לעומת הטון המורבידי שבו פותחת חנה את כתיבתה, "אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו", היא חותמת את רשימתה בתיאור מפורט של נוף ירושלמי (מדומיין או מציאותי), המתאפיין בתנועה, ביצריות שוקקת, בחיים. ניתן להעניק לתיאור פרשנויות רבות, והוא אף מזמין אותן בסגנונו האסוציאטיבי. אך כדי להחליט שנפש הגיבורה נטרפת עליה, יש צורך להעלים עין משלל הגורמים המרכיבים תמונה הפוכה – אולי תמונת תשליל – משיגעון שמכריע את הגיבורה.

בחירתו של דן וולמן דומה בעיניי לאותם מאמרים ומחקרים המתאמצים לפענח את חידתה של חנה גונן. להבין "למה", לעשות סדר בבלגן. בין היתר, הסרט עושה שימוש באגדה על שמלת השבת של חנהל'ה כדי לסמן מסלול באמצעות ציוני דרך. "שמלת השבת של חנהל'ה" היא קלסיקה של שכר ועונש, סיבה ותוצאה. אם X אז Y. כדרכן של אגדות ילדים, גם זו מתגייסת כדי לעשות סדר. אם תאכל את הבננה לא תהיה חולה. יגעת ומצאת תאמין. שלח לחמך על פני המים וכו'. חנהל'ה הייתה ילדה טובה, היא עשתה מעשה טוב ולפיכך היא לא תינזק. כל גרמי השמיים יסייעו לה להלבין את כתמיה. במידה מסוימת, פרשנותו של וולמן מקבילה ליסודות האגדה: יש סיבה לכל דבר, ולכל תוצר מניע. חנה טעתה בבחירותיה, והיא משלמת את מחיריהן. מש"ל.

בעיניי, חנה גונן היא לא מסתורית ולא תעלומה. היא לא לוקה בהיסטריה, ועולם הפנטזיה שלה אפל ואלים והרסני כמו שעולם פנטזיוני יודע להיות, בהיותו מוגן ופרטי. היא עסוקה בשאלות קיומיות, בילדותה, בפצעים שידעה ובאובדנים שחוותה. רבים מאיתנו לא נגמלים גם בבגרותנו מהחלוקה הבינארית של 'ילדה טובה/ילדה רעה'. האם ניענש על חטאינו, על פנטזיות אסורות, על כניעה ועל ויתור? האם כתם שחור על שמלה לבנה יכול להימחות? חץ שנורה, אבן שהושלכה, מילה שנאמרה או לא נאמרה. האם יש ניסים בעולם?

חנה גונן של עוז היא דמות מורכבת. המורכבות האנושית שלה גדולה מקטגוריזציה, הגדרות או סכמות ליניאריות. אין לה התחלה-אמצע-סוף. אין עלילה. וככזו, גם העתיד שלה, היום שאחרי העמוד האחרון, פתוח לרווחה.

בספר שמות, בתיאור מעמד הר סיני, נאמר "ומשה נִגש אל הערפל אשר שם האלהים". הערפל אינו מפריע למשה למצוא בתוכו את אלוהים, למרות הקושי. ואולי הוא יכול לגשת אליו רק בתוך הערפל. בלי לבטל את חשיבותו של אזמל הניתוח הטקסטואלי, חנה גונן, שכפתה על עוז את סיפורה, מלמדת אותי את החשיבות שבהשתהות דווקא במבוכת המעורפל והתמוה. הלא זו השתקפות נאמנה יותר של המצב האנושי. התמיהה, חוסר הבהירות, אי-הרציפות, אי-ההבנה – הם שמאפיינים את הנפש האנושית, של האישה וגם של הגבר.
הם אלוהים אשר בערפל.

 

* המאמר מבוסס על הרצאה שנישאה באירוע השקה לספרו של ענר פרמינגר, סינמטק ירושלים, ינואר 2018.
עליזה רז-מלצר, עורכת ספרות, מתרגמת וחוקרת ספרות. מתגוררת בירושלים.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

מיוחד | "כביסה", מאת שירלי שור נחמני

יצירה בצילום ובשירה, על כתמים של עוני ופליטוּת

"וְהַמְּשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה"

(ויקרא טז 26)

 

כביסה

יוֹנָה לֹא גָּרָה כָּאן יוֹתֵר,
גַּם לֹא הַיְּלָדִים הַמְּסֻלָּקִים
ג'וֹנַתָן
ג'וֹזֶף
ג'וֹשׁוּעַ…
עַנְפֵי הַגְּלַדְיוֹלָה שֶׁלָּהֶם/ תְּלוּיִים לְיִבּוּשׁ
עַל אֲדָנִים
חוֹרִים גְּדוֹלִים
שֶׁל נַעַץ
גִּלְדֵי מִדְבַּר/ זָבִים/ נִכְרִים בָּאִישׁוֹנִים
כָּאן לֹא תּוֹאִיל הַקְּטֹרֶת/ לֹא הַזֶּבַח
גַּם לֹא דִּבְרֵי הַנִטְהָרִים.

 

כביסה בבוקר

סָבְתָא מַמִי/ נָהֲגָה לְכַבֵּס אֶת הַבְּגָדִים
בְּכָל בֹּקֶר/ בְּמָרוֹקוֹ
בִּשְׁנוֹת הָאַרְבָּעִים
בְּגִיגִית שֶׁל פַּח/ יָדַיִים וְסַבּוֹן וְמַיִם
שֶׁהַשַּׁחַר הִקְפִּיאָם

 

כביסה בערב

בִּגְדֵי שֵׁנָה/ לְבָנִים/ בִּגְדֵי
פּוֹעֵל/ בְּגָדִים שֶׁל יְלָדִים/ בְּגָדִים
לָעֲבוֹדָה/ בְּנִיקָּיוֹן שֶׁל הַבָּתִּים
עַד הָעֶרֶב כַּנִּרְאֶה כְּבָר נִתְפְּסוּ כֻּלָּם
שָׁלוֹשׁ מַגָּבוֹת/ חֲמִשָּׁה סְדִינִים/
כֶּתֶם אֶחָד שֶׁלֹּא יוֹרֵד.

 

כביסה בגשם

לָרְחוֹב/ יֵשׁ תּוֹדָעָה שֶׁל אֲנָשִׁים בְּמִטְרִיּוֹת/

סוּפָה בֵּין הַדְּקָלִים/ לִקּוּי שֶׁל מְאוֹרוֹת/

שָׁמַיִם נִקְרָשִׁים כִּנְטִיפִים/ עַל הַטִּירָה

כְּמוֹ אֵלֵי זָקִיף קָפוּא/ בְּתוֹךְ הַמְּעָרָה

 

וְעַד אֲשֶׁר יָפוּחַ יוֹם/ וְיָנוּסוּ

הַצְּלָלִים/ הָעַיִן הַשְּׁקוּפָה תֵּאָלֵם

מִן הַמִּלִּים/ לֹא תִּסֹּב אָחוֹר

וְלֹא תַּכִּיר אָדָם בְּהֵלֶךְ / רַק תַּבְהִיק עַמּוּד

שֶׁל אֵשׁ חָלוּד/ תָּמִיד

נִיצָּב

עַל תַּחֲנָה בַּדֶּרֶךְ

 

בִּרְחוֹב תּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ/ פִּנַּת

הַשָּׁלוֹם/ בַּדִּים צוּרַת אָדָם/ דְּהוּיִים

תְּלוּיִים

עַל הַהֲדוֹם

וְאֵין מֶלֶךְ

אֵין שָׁלוֹם

וְאֵין יֶלֶד שֶׁיִּצְעַק:

 

שירלי שור נחמני מתגוררת בכפר מנחם. בוגרת החוג לספרות במחלקה לכתיבה יוצרת, אוניברסיטת חיפה, והמחזור הראשון של כיתת השירה העברית-ערבית בהליקון. שירים ותרגומים פרי עטה פורסמו באנתולוגיה 'שער לשירה חדשה עברית-ערבית' (הליקון, 2001). כיום עוסקת באמנות ובהוראה, לומדת טיפול באמנות באוניברסיטת חיפה ועובדת על ספר שיריה הראשון.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

בעבודה | "הסרפדים והדרדרים", סיפור מאת שירה פנקס

"הרוח אומרת לה שאבא נמצא בחדר בעליית הגג, במיטה של החזרזירה. הרוח אומרת לה שזו בגידה כי אחרי שהלכה מיהר מאוד לקחת לו אישה. מהר התיר את האהבה, הרוח אמרה." ילדה שהתייתמה שומרת על קשר מיוחד עם אמה המתה, מתוך ספר בכתובים

אילת כרמי, "אלפיים רגל", 2010, שמן על גיליונות מיילר, 100X70

.

מאת שירה פנקס

.

כוח, רוח, לא ננוח,
אש עולה וסיר נפוח

(המכשפות, מתוך שקספיר, מקבת, מערכה ד; תרגם מ' ויזלטיר)

 

היא הלכה עם הילד השישי. רק בת שלושים ושתיים, בשנת 1922. מתה מזיהום במיטה שבקומה השנייה. המלחמה עדיין לא פרצה ולא לקחו את היהודים, והיא רק מתה מהפלה כמו שמתות נשים. אולי בגלל הכלים שלא היו מספיק נקיים. לא שריפה לא גז לא רעב לא ירייה בגב רק הפלה בחדר שינה, בבית המגורים ליד הנהר שחותך את העיר מינכן. ילדה קטנה בת שש ראתה את הסדינים, קערה מלאה מים אדומים, ראתה איך לוקחים את אמא מבלי שייתנו לה להיפרד. ילדה קטנה שמסתירים ממנה דברים. ימים עברו ואבא העמיד אותה ואת אחיה הקטן מול החלון בחדר האוכל, הצביע אל הבית ממול ואמר שאמא נמצאת עכשיו בחלון המואר בעליית הגג. אמר להם שהם יכולים להגיד לילה טוב לאמא. עומדים כל ערב מול אותו החלון לפני שעולים במדרגות אל החדר לישון, רואים את האור בחלון של הבית ממול ואומרים לה לילה טוב. מדברים אליה תפילות והרהורים, מאחוריהם סלון גדול עם פסנתר ועליו אגרטל פרחים, חדר אוכל, מטבח, ובמעלה המדרגות חדר שינה להורים עם מיטה גדולה, חדרי אחים ואחיות, ועוד למעלה עליית גג לאומנת שאבא לקח מיד בלי לחכות אפילו רגע, מיד לקח אותה שתעזור לו עם חמשת הילדים. פרוליין שוורץ קראו לאומנת, בשיער שחור אסוף ושמלה מהודקת, וכל ערב הם עומדים, אחיה והיא, באותו המקום ומסתכלים למעלה, אליה, אמא, מברכים אותה ברכת לילה טוב לפני שעולים על משכבם לישון.

ביום ראשון החופשי של הנוצרים ובחגי היהודים שלהם, הילדים ואבא עולים לקבר של אמא ומנקים את האבן שלה, מניחים עליה עציצים ופרחים. הולכים לבית הקברות בשיירת ברווזים מהאח הקטן עד לגדול, אחיה והיא אחרונים בשיירה, ובראשה אבא-ברווז, גדול ומרשים, מצחקקים ומפטפטים כמו ילדים שיוצאים לטיול בכפר. שם היא מסדרת את הפרחים, משחקת עם האחים שלה בין העצים, עומדת לצד אבן הקבר של אמא, מקשיבה לו אומר לה קדיש בשפת הקודש של יהודים, מכניס מילים בשפה הגרמנית שהיא מכירה, וכשהתפילה נגמרת היא שוב משחקת עם אחיה הקטן ליד האבן שלה, מכינה לה זר פרחים, סיגליות, מרגניות, מניחה אותו על ראש האבן כמו באגרטל שעל הפסנתר בסלון הבית. הם הולכים משם וכשהערב יורד היא יודעת, שבלילה אמא עולה לישון בחדר שבעליית הגג.

אמא השאירה את המיטה שלהם ריקה. יש מקום ואבא נותן לה לישון איתו, מפנק אותה יותר מאת שאר האחים, כי היא הילדה הקטנה שלו, נותן לה להירדם במיטה שלהם, כשהיא מניחה את הלחי על כף היד הגדולה שלו ונרדמת במיטה שממנה באו כל חמשת הברווזים ושם מתה אמא בהפלה של השישי. לידות ומיתות. כל לילה, עד שלילה אחד התעוררה בחשכה והוא לא היה, לקח ממנה את היד הגדולה, והיא יצאה ברגליים יחפות ובכותונת ורודה לחפש אותו בסלון עם הפסנתר ואגרטל הפרחים, במטבח עם שולחן האוכל, בחדרי האחים והאחיות, וכשלא מצאה עלתה במדרגות לעליית הגג אל החדר שבו ישנה האומנת פרוליין שוורץ, וכבר לפני שהגיעה אל דלת החדר שבעליית הגג נדמה היה לה שהיא שומעת קול אישה, אומנת מגעילה, נדמה לה שהיא שומעת גם את הקול של אבא שלה, היא נרעדה, ברחה במדרגות למטה ומשם בריצה אל המיטה הגדולה של אבא ואמא כמו ים שחור עם שמיכות של גלים כבדים, ומשם נמלטה אל החדר שלה ושל אחיה הקטן, שישן במיטה עם החתול הלבן. קום קום, טלטלה, משכה אותו מחוץ למיטה כמו בובה רדומה, הכריחה אותו לרדת איתה במדרגות אל הסלון, עם החתול שעוקב בעלטה בזנב לבן כמו נר לבן בחשכה, עד שנעמדו שלושתם מול החלון כדי לחפש את אמא. אחיה הקטן מיילל. חושך ולילה והוא רוצה לחזור לישון, אבל היא מחזיקה את היד שלו חזק, אומרת לו לסגור עיניים כמוה, להתפלל שתבוא, אמא, ובחצי עין היא רואה את החתול יושב זקוף, מביט קדימה, מתפלל גם הוא ומיילל. היא עוצמת עיניים חזק, ממלמלת תפילות של יהודים, חוזרת על מילים מהקדיש של אבא מבית הקברות, יתברך וישתבח, בשפתיים נעות מול החלון כמו מעל קבר שוכב, מצרפת גם מילים בשפה הגרמנית שלהם, משאלות, תקוות, אמא בואי, רדי אלינו אנחנו מחכים לך, העושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עם ישראל, ממלמלת בקדושים מלחששת לחשים בשפות מעורבבות, מבעבעות, וכשהיא פוקחת שוב עיניים יחפה בכותנת ורודה, אחיה הקטן מוטל שוכב ישן מתחת לחלון, אבל פלאים! קסמים! אלומה של אור מאירה חתול לבן וילדה קטנה. אור דולק בחלון בבית ממול. הווילונות הלבנים זעים עם החתול שמיילל אל הרוח ואיתה, שעדיין ממלמלת מילים של קודש וחול, עד שהיא רואה אותה בוקעת מהווילונות, אמא יפה בשיער ארוך ועיניים טובות, אמא אוהבת נוגעת בעיניים מוארות. הן מדברות אמא ובת. היא מספרת לה על פרוליין שוורץ, זו שהם קוראים לה פרוליין שוואיין, החזרזירה הקטנה, שבאה אליהם הביתה כאילו היא אמא ברווזה, אבל היא חזרזירה. הן צוחקות יחד, אמא והיא, פרוליין שוואיין חזרזירה. צוחקות עד שהיא נרדמת לצד אחיה הקטן על רצפת העץ הכהה, עם החתול הלבן שליווה את אמא בחזרה אל החלון הגבוה. לפנות בוקר, בבוא שמש רכה, בא אבא והרים את שניהם, אסף אותם כמו סיגליות והשכיב אותם במיטה קטנה.

הם קמים אל בוקר חדש ויוצאים בדרך לבית הספר עם ילקוטים ומחברות. היא כבר לא רוצה לגעת ביד של החזרזירה כדי לחצות את הכביש, היא הרי לא אמא שלה, וכשהם מגיעים לבית הספר המורה מוציאה אותה משיעורי הדת של שאר הבנות בכיתה, בגלל ישו ומריה. מוציאה את הבנות היהודיות והיא ביניהן. יהודייה. הן צריכות לחכות על ספסל במסדרון בידיים שלובות, ובסוף יום הלימודים החזרזירה באה לאסוף אותה, ולא רק שהיא יהודייה כהת עור ושיער, היא גם בלי אמא שבאה לאסוף אותה משער בית הספר, אמא שרואים על הפנים שלה שהיא אמא, שאחיה והיא דומים לה, עיניים, פה, אבל אמא לא למטה ליד שער בית הספר עם האמהות האחרות, אלא למעלה בחלון. היא חוזרת הביתה עם החזרזירה, מסרבת לאחוז בידה.

בבית אבא מרגיע סערות, רוחות, מכשף אותה כמו קוסם גדול, נותן לה להירדם במיטה הגדולה שבארץ יפה עם הרים ונהרות, יערות ועצי אשוח גבוהים עם קישוטי חג המולד כמו אצל השכנים, מספר לה אגדות האחים גרים, על אח ואחות שנכנסים ליער ומפזרים פירורי לחם לסמן להם את הדרך חזרה הביתה. הציפורים מנקרות את פירורי הלחם ושני הילדים לא חוזרים הביתה אלא נכלאים בבית מכשפות. בסוף הסיפור היא מניחה את הלחי שלה על כף היד הגדולה ונרדמת ביער עם פיות טובות, וכשהיא מתעוררת בלילה אבא שם, שוכב ישן לידה במיטה היפה, והימים חולפים בנועם סיפורי אגדות, ובכל ערב אחיה והיא נעמדים עם החתול הלבן, מביטים מעלה אל החלון בעליית גג הבית ממול, ואומרים לה כל אחד בתורו, לילה טוב אמא יקרה. שקטה ויפה הרוח. אבא לא עולה במדרגות הפתלתלות אל החזרירה. היא מחייכת לעצמה כי היא יודעת בליבה, היא בטוחה שהרוח אכלה את כל האבנים שפיזרה החזרזירה כדי שיבוא אליה. אמא עדיין אוהבת את אבא והוא אותה. יש ביניהם אהבה נאמנה והוא לא יכול לעלות למעלה לעליית הגג של החזרזירה כל כך מהר, כמו נשכחה אמא שלה, כמו לא הייתה.

מגדות הנהר היא אוספת אבנים, אבנים שהיא ואחיה הקטן זורקים על הבית של האיש שאומר דברים רעים על היהודים, אבנים הם זורקים על הבית החום של המפלגה, על החלונות, מנפצים ובורחים, שני אחים, ילדים יהודים, זורקים ורצים הביתה. אבנים שהיא אוספת כמו פירורים, אבל שוב הדברים מתקלקלים, כשכבר חשבה שהם מסודרים כמו אגרטל פרחים מונח תמיד על הפסנתר בסלון. שוב התעוררה במיטה שלהם באישון לילה כהה ואור הפנים שלו איננו, כף היד הגדולה אינה מתחת ללחי, גם הקול שלו נדם. היא מחפשת בחשכת לילה אבא קוסם גדול, אבל המיטה ריקה והשמיכות שוב כבדות, ושוב בכפות רגליים יחפות וכתונת ורודה, עם החתול, חבר של לילה רוחש רוחות, מתחכך בה בדרכה למעלה אל עליית הגג, מראה לה את דרכה בזנב לבן כמו נר באפלה.

עלתה למעלה על קצות אצבעות, דלת עץ, הצמידה אוזן לדלת, כמו שהיא מניחה לחי על כף היד הגדולה של אבא ושומעת כמו מתוך קונכייה רחש עצים ומי נהרות, אח ואחות ויערות, ונדמה לה שהיא שומעת אותה, פרוליין שוורץ, בקולות קטנים, ציוצים, והחתול שמתחכך בה בזנב הנר הלבן מניע את הכותונת הוורודה כמו רוח. היא מצמידה עין לחור המנעול, אבל רואה רק סדינים על מיטה, עין מחפשת רגל, יד, ואין שום דבר, רק שקט, ובכל זאת היא מתאמצת ושומעת את ציוצי החזרזירה, והיא מחכה לו ליד הדלת, לקוסם הגדול, אבל הוא לא בא. היא יורדת שוב לחפש את אבא במיטה הגדולה אבל אין והשמיכות נוראיות, וכדי להציל את עצמה היא שוב סוחבת את אחיה הקטן מהמיטה כי בלעדיו היא לא תבוא, הרוח היפה, מכריחה אותו לעמוד איתה מול החלון כמו בובה על חוט, שמוטה, עם החתול הלבן שקורא לרוח בשפת חיות הלילה, וגם היא עוצמת עיניים חזק ממלמלת תפילות בשפות של אבא, קודש וחול, מילים של חיים ומילים של קברים וכשהיא פוקחת עיניים היא שם, הרוח הלבנה, אמא שלה, עיניים טובות ושיער ארוך מבעד לווילונות בהירים.

הרוח אומרת לה שאבא נמצא בחדר בעליית הגג, במיטה של החזרזירה. הרוח אומרת לה שזו בגידה כי אחרי שהלכה מיהר מאוד לקחת לו אישה. מהר התיר את האהבה, הרוח אמרה. את אור הזיכרונות החליף באור נורות חדרים חזיריים מאוד. החליף אהבה באהבה, כמו עונות השנה, לחשה הרוח בכעסה. מהר, נקמה. החתול מסתובב סחור סחור עם הזנב הלבן כמו שוט להרים ולהכות את הבוגדות, הרוח לוחשת לה באוזן מה עליה לעשות, והיא מחייכת ושואלת, עכשיו? עכשיו להכות? והרוח עונה בשלילה כי איך תמצא פרחים בחשכה.

למחרת, בדרך חזרה מבית הספר, ביקשה מפרוליין שוואיין לקחת אותם לשחק ליד גדות הנהר. שם היא מצאה את הסרפדים הצורבים ואת הדרדרים המשוננים, פוצעים את השקרנים, וכשהחזרזירה הכינה ארוחת ערב במטבח, היא עלתה אל חדר האומנת וסידרה את הסרפדים והדרדרים כמו שהרוח אמרה, עם החתול שמסתובב סביבה בזנב הלבן כמו חבל תלייה. המיטה מסודרת אבל היא רואה את השקרים מבצבצים, מגעילים, מוציאה את קצות הסדינים המהודקים ומניחה את הדרדרים והספרדים בין סדין למזרן, מפזרת את הקוצים המשוננים, המחודדים, כמו שהרוח אמרה, ואז סוגרת שוב בשמיכה. מחליקה ועוזבת את החדר. בארוחת הערב כל המשפחה יושבת סביב השולחן ובראשו אבא. החזרזירה מגישה ומפנה, ואז מתיישבת גם היא לאכול כאילו הייתה חלק מהמשפחה. היא רואה אותו מחייך אליה, אבל הכול כבר מסודר ואחרי שהחזרזירה תסדר את המטבח ותשטוף כלים, אחרי שהשעון יצלצל עשר פעמים והסדינים יהיו אפלים, החזרזירה תחזור למיטה ותיפצע בה, ואילו היא תניח בשלווה את הלחי על כף ידו הגדולה. אבא יספר לה סיפורים על אח ואחות מפזרים אבנים למצוא את הדרך האבודה הביתה.

אבל שקט בבית וכלום לא קורה והיא חיכתה וחיכתה עד שנרדמה ואולי הסרפדים והדרדרים נהיו שטוחים כמו עלים נעימים, ושקט בבית וכולם ישנים. בבוקר היא יורדת למטבח ומתיישבת לצד אחיה הקטן ליד השולחן. החתול מלקק חלב בלי לגלות שום דבר, והנה באה אליה המכשפה, פרוליין שוורץ, מתקרבת אליה והיא מפחדת להרים מבט, אולי תרביץ לה על מה שעשתה, אולי תנעל אותה בארון, באה אליה קרוב להעניש אותה, אבל פתאום המכשפה הרעה כורעת ברך לצידה ומוציאה מאחורי גבה כתר סרפדים ודרדרים ומגישה לה. ארנה הקטנה, הכנתי לך כתר. נוגעת בידה, אומרת שמחר תכין לה כתר של פרחים, לא כתר של קוצים, אבל ארנה משתחררת מנגיעתה כי היא לא מבינה, הרי האומנת רעה, חזרזירה, עוצמת עיניים חזק כדי לא לראות את חיוך האומנת, ממלמלת לחישות קדושות, שמע ישראל אותי, היא לוחשת, שמע אותי ישראל, שמע אותי, רק אותי, אבל האומנת ממשיכה, קוראת בשמה בעדנה, ארנה מתוקה, אבל היא לא מקשיבה, הוא ברחמיו ימליך במלכותה את אמא שלי. אמן. מתפללת בשיטפון תפילות עד שהרוח שומעת את מצוקתה ובאה לעזרתה. האח הקטן יושב ליד השולחן ומסתכל עליהן. גם החתול רואה את הרוח. אמא באה ונכנסת אל תוכה, אל גופה, אמא אל בת קטנה.

הרוח והיא יחד עכשיו. הן גוף אחד. אמא ובת. הכול בסדר עכשיו. ארנה ואמא הולכות אל דלת הבית. תיק בית הספר מונח על הרצפה. האומנת הולכת אחריהן. היא עדיין מדברת אליהן, אבל הן לא מקשיבות לה. הן מפנות לה את הגב כשהיא מדברת אליהן. הן מחפשות בתיק את האבנים. הן לוקחות מתוך התיק אבן אחת כבדה יותר, אבן מאלה שאספה על גדות הנהר כדי לזרוק על הבית החום של המפלגה. פרוליין שוורץ ממשיכה לדבר אליה על הפרחים, על משחקים שישחקו יחד אחרי הלימודים, אבל הן עדיין עם הגב אליה, השקרנית, החזרזירה, מנסה לתפוס את המקום של אמא יחידה, ויחד הן מלטפות את האבן וכשהיא מתקרבת עוד כדי לגעת בהן, מתכופפת אל ארנה הקטנה ונוגעת בה ברוך, הן מסתובבות אליה ומכות אותה בפנים. היד שלה נפתחת וממהרת להגן על עצמה. הזר נופל. טיפות של דם. ארנה הקטנה מחייכת, מרימה את כתר הסרפדים והדרדרים שעל הרצפה ושמה אותו על הראש של אמא.

 

שירה פנקס, נולדה ברמת גן וגדלה בתל אביב ובקריית אונו. חייתה בפריז במשך עשור ולמדה שם תואר ראשון באדריכלות ותואר שני באדריכלות ובמורשת המזרח התיכון והמגרב. בשובה ארצה למדה לתואר שני בלימודי ספרות צרפתית באוניברסיטת תל-אביב. בתזה שלה חקרה את הכתיבה האוטוביוגרפית דרך דמותו של האחר. פרסמה סיפורים קצרים בכתבי עת. בשנת 2014 ראה אור ספרה 'אוריאן' (הקיבוץ המאוחד).

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

פרוזה | "הגיבור של החופשה"

"אבא אמר שאני כבר אשב מקדימה ואם יבוא שוטר נגיד לו שיחד עם הגלגול הקודם אני בן שמונים ושבע". סיפור מאת סלע קורן

אורה ראובן, "כלב רחוב", 2013, קולאז' דיגיטלי, 100X70

.

מאת סלע קורן

.

אבא אמר שאני אגרף את כל הדשא והוא יעשה את כל המסביב והזכיר לי לא להרים את הדברים הכבדים ונגמור תיק-תק. הוא אמר שחשוב שנעשה את זה כמו שצריך כי זאת יכולה להיות עבודה של פעמיים בשבוע. הוא אמר שבשבועיים הראשונים של החופש הגדול אני אעזור לו ואז נוכל לנסוע כולנו לחופשה.

הכלים תפסו את כל המושב האחורי, אז אבא אמר שאני כבר אשב מקדימה ואם יבוא שוטר נגיד לו שיחד עם הגלגול הקודם אני בן שמונים ושבע. ככה נסענו והיה לנו כיף, המצאנו דמויות ושיחקנו אותן וצחקנו המון.

כשהגענו אבא דבר ראשון חילץ את המגרפה ואמר לי להיכנס בשער ולהתחיל לגרף את הדשא והוא יביא את שאר הכלים, הוא מעמיס את הכול על מריצה ולוקח הכול בפעם אחת. פעם ניסיתי להרים את המריצה בזמן שהוא נעל את האוטו, והיא מיד נפלה והבנזין נשפך, אבל הוא לא כעס עליי, הוא יכול להיות די רגזן אבל לא על עניינים כאלה.

נכנסתי עם המגרפה. ליד הדשא ישבו ילדים מכיתות ו' שאני מכיר מבית הספר ואכלו ארוחת בוקר. עם ילד אחד דיברתי פעם, אז התקרבתי ואמרתי שבאתי עם אבא שלי לעבוד בגינה והתחלתי לגרף את הדשא. הם שתקו ורק הסתכלו עליי, אבל כשהתרחקתי הם חזרו לדבר על סרט שראיתי לא מזמן. הם ניסו לחקות את אחת הדמויות, ואני אלוף בחיקויים, אז באתי ושאלתי, רוצים לראות איך אני מחקה את פלקור? הם רק שתקו והסתכלו עליי, עד שאחד הילדים אמר, לא ממש. גם ככה אבא נכנס עם המריצה בפרצוף רציני, אז חזרתי לגרף במרץ כי חשבתי שאבא בפרצוף כזה כי התבטלתי מהעבודה. הוא התחיל לטפל בהשקיה ולעשב ליד החומות. כשסיימתי אבא אמר לי להביא את הטורייה, המילה טורייה הצחיקה את הילדים, הם אמרו שזאת מילה עתיקה. כשבאתי ליד אבא הוא אמר לי לאסוף את הערמות לשק, וכשהוא סיים הוא הלך להביא את הקלקר מהאוטו. הוא אמר לי לפתוח את הפה ולהרים את הראש והשקה אותי מלמעלה, ואחר כך שתה בעצמו.

הדשא היה נקי, כל העשבים השוטים נעקרו והמים טפטפו מהצינורות. אבא אמר שעשינו עבודה טובה. אמרתי לו שאפשר להוסיף עוד שתילים, הוא אמר שזה רעיון טוב ושהוא הולך לסגור חשבון עם בעלת הבית.

כשאבא נכנס אחד הילדים הסתכל עליי, קימט כמה מפיות וזרק על הדשא. הוא רצה לראות אם אני ארים. לא ידעתי מה לעשות, עד שאבא חזר ואמר שבעלת הבית כבר תצא, ואז הוא ראה את המפיות. ראיתי מיד שאבא נדלק.

הוא אמר לי, מה דעתך שאני אהפוך עליהם את השולחן? זה היה שולחן פסיפס עם רגלי ברזל, אבל אני ידעתי שאבא חזק ומסוגל והוא סתם שואל, אם הוא נדלק הוא לא מקשיב לאף אחד, ועוד רגע הוא יהפוך עליהם את השולחן.

כבר ראיתי שהלכה העבודה של פעמיים בשבוע והלכה החופשה ובבית נספר לאמא והיא לא תגיד כלום, הרבה זמן.

החזקתי לאבא חזק בחגורה, הוא עשה צעד מהיר קדימה ונמשכתי אחריו כמו שפעם החזקתי בקולר של בודהה כשהיא ראתה חתול ועפתי קדימה, אבל לא נפלתי, רק נתקעתי עם האף במרפק של אבא.

אבא הסתכל עליי בפרצוף של 'תעזוב אותי עכשיו', אבל לא בכיתי.

עלה לי לראש משהו אחר, אמרתי מהר, אבא זאת הקרפדה, זאת הקרפדה היא שבכתה ופיזרה את המפיות בכל הגינה, הוא הסתכל עליי מבולבל וקצת נרגע, ושאל, למה היא בכתה? כי היא שמעה את החלזונות מלחששים מאחורי גבה.

ואז הדמעות התחילו לצאת, הפנים שלו היו מלאות אבק ודשא והדמעות פילסו דרך בחריצים, יצרו נחלים, אבל הוא לא ניגב אותן, הוא רק הסתכל עליי בעיניים רטובות, הוא אמר לי בקול חלש, אני חושש שטעות בידך, זאת לא הקרפדה, זה הענק, זה הענק מרמת הגולן, הוא שלח לנו מכתבים בזריקה אחת, כדאי שנאסוף אותם כי בטח הוא רוצה לדעת מתי נבוא לחופשה. ואז הוא אסף אותם בצעד אחד.

כשבעלת הבית יצאה אבא עשה לה סיבוב בגינה, ואמר לה שאני הצעתי לשתול בעוד מקומות והיא אמרה שזה רעיון מצוין. היא הייתה מאוד נחמדה, ובעניין של הכסף היא הזכירה לאבא שהיא יכולה לתת את העבודה לערבי או אריתראי אבל היא מעדיפה לתת את העבודה לאבא של מיכאל. אבא שתק, עד שרשם לה חשבונית.

בחופשה עשינו קיאקים. אבא אמר שהוא יישאר עם אביהו ואני ואמא נשוט בכיף. שטנו כמו אינדיאנים והיה אדיר, וכשהזרם היה חלש סיפרתי לאמא את כל הסיפור הזה. היא אמרה שאני ילד ענק וכדאי שאכתוב את זה. אחר כך שתקה, עד שאמרה שאפשר לקרוא לסיפור "הגיבור של החופשה".

 

סלע קורן, 42, גדל במושב היוגב, חי בעין כרם צייר וכותב, עובד בקלאבהאוס ירושלים. פרסם את הרומן הגרפי 'למה הבכי' (הוצאת גלריה – הקיבוץ, 2013).

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך