שירלי שור נחמני מתגוררת בכפר מנחם. בוגרת החוג לספרות במחלקה לכתיבה יוצרת, אוניברסיטת חיפה, והמחזור הראשון של כיתת השירה העברית-ערבית בהליקון. שירים ותרגומים פרי עטה פורסמו באנתולוגיה 'שער לשירה חדשה עברית-ערבית' (הליקון, 2001). כיום עוסקת באמנות ובהוראה, לומדת טיפול באמנות באוניברסיטת חיפה ועובדת על ספר שיריה הראשון.
אבא אמר שאני אגרף את כל הדשא והוא יעשה את כל המסביב והזכיר לי לא להרים את הדברים הכבדים ונגמור תיק-תק. הוא אמר שחשוב שנעשה את זה כמו שצריך כי זאת יכולה להיות עבודה של פעמיים בשבוע. הוא אמר שבשבועיים הראשונים של החופש הגדול אני אעזור לו ואז נוכל לנסוע כולנו לחופשה.
הכלים תפסו את כל המושב האחורי, אז אבא אמר שאני כבר אשב מקדימה ואם יבוא שוטר נגיד לו שיחד עם הגלגול הקודם אני בן שמונים ושבע. ככה נסענו והיה לנו כיף, המצאנו דמויות ושיחקנו אותן וצחקנו המון.
כשהגענו אבא דבר ראשון חילץ את המגרפה ואמר לי להיכנס בשער ולהתחיל לגרף את הדשא והוא יביא את שאר הכלים, הוא מעמיס את הכול על מריצה ולוקח הכול בפעם אחת. פעם ניסיתי להרים את המריצה בזמן שהוא נעל את האוטו, והיא מיד נפלה והבנזין נשפך, אבל הוא לא כעס עליי, הוא יכול להיות די רגזן אבל לא על עניינים כאלה.
נכנסתי עם המגרפה. ליד הדשא ישבו ילדים מכיתות ו' שאני מכיר מבית הספר ואכלו ארוחת בוקר. עם ילד אחד דיברתי פעם, אז התקרבתי ואמרתי שבאתי עם אבא שלי לעבוד בגינה והתחלתי לגרף את הדשא. הם שתקו ורק הסתכלו עליי, אבל כשהתרחקתי הם חזרו לדבר על סרט שראיתי לא מזמן. הם ניסו לחקות את אחת הדמויות, ואני אלוף בחיקויים, אז באתי ושאלתי, רוצים לראות איך אני מחקה את פלקור? הם רק שתקו והסתכלו עליי, עד שאחד הילדים אמר, לא ממש. גם ככה אבא נכנס עם המריצה בפרצוף רציני, אז חזרתי לגרף במרץ כי חשבתי שאבא בפרצוף כזה כי התבטלתי מהעבודה. הוא התחיל לטפל בהשקיה ולעשב ליד החומות. כשסיימתי אבא אמר לי להביא את הטורייה, המילה טורייה הצחיקה את הילדים, הם אמרו שזאת מילה עתיקה. כשבאתי ליד אבא הוא אמר לי לאסוף את הערמות לשק, וכשהוא סיים הוא הלך להביא את הקלקר מהאוטו. הוא אמר לי לפתוח את הפה ולהרים את הראש והשקה אותי מלמעלה, ואחר כך שתה בעצמו.
הדשא היה נקי, כל העשבים השוטים נעקרו והמים טפטפו מהצינורות. אבא אמר שעשינו עבודה טובה. אמרתי לו שאפשר להוסיף עוד שתילים, הוא אמר שזה רעיון טוב ושהוא הולך לסגור חשבון עם בעלת הבית.
כשאבא נכנס אחד הילדים הסתכל עליי, קימט כמה מפיות וזרק על הדשא. הוא רצה לראות אם אני ארים. לא ידעתי מה לעשות, עד שאבא חזר ואמר שבעלת הבית כבר תצא, ואז הוא ראה את המפיות. ראיתי מיד שאבא נדלק.
הוא אמר לי, מה דעתך שאני אהפוך עליהם את השולחן? זה היה שולחן פסיפס עם רגלי ברזל, אבל אני ידעתי שאבא חזק ומסוגל והוא סתם שואל, אם הוא נדלק הוא לא מקשיב לאף אחד, ועוד רגע הוא יהפוך עליהם את השולחן.
כבר ראיתי שהלכה העבודה של פעמיים בשבוע והלכה החופשה ובבית נספר לאמא והיא לא תגיד כלום, הרבה זמן.
החזקתי לאבא חזק בחגורה, הוא עשה צעד מהיר קדימה ונמשכתי אחריו כמו שפעם החזקתי בקולר של בודהה כשהיא ראתה חתול ועפתי קדימה, אבל לא נפלתי, רק נתקעתי עם האף במרפק של אבא.
אבא הסתכל עליי בפרצוף של 'תעזוב אותי עכשיו', אבל לא בכיתי.
עלה לי לראש משהו אחר, אמרתי מהר, אבא זאת הקרפדה, זאת הקרפדה היא שבכתה ופיזרה את המפיות בכל הגינה, הוא הסתכל עליי מבולבל וקצת נרגע, ושאל, למה היא בכתה? כי היא שמעה את החלזונות מלחששים מאחורי גבה.
ואז הדמעות התחילו לצאת, הפנים שלו היו מלאות אבק ודשא והדמעות פילסו דרך בחריצים, יצרו נחלים, אבל הוא לא ניגב אותן, הוא רק הסתכל עליי בעיניים רטובות, הוא אמר לי בקול חלש, אני חושש שטעות בידך, זאת לא הקרפדה, זה הענק, זה הענק מרמת הגולן, הוא שלח לנו מכתבים בזריקה אחת, כדאי שנאסוף אותם כי בטח הוא רוצה לדעת מתי נבוא לחופשה. ואז הוא אסף אותם בצעד אחד.
כשבעלת הבית יצאה אבא עשה לה סיבוב בגינה, ואמר לה שאני הצעתי לשתול בעוד מקומות והיא אמרה שזה רעיון מצוין. היא הייתה מאוד נחמדה, ובעניין של הכסף היא הזכירה לאבא שהיא יכולה לתת את העבודה לערבי או אריתראי אבל היא מעדיפה לתת את העבודה לאבא של מיכאל. אבא שתק, עד שרשם לה חשבונית.
בחופשה עשינו קיאקים. אבא אמר שהוא יישאר עם אביהו ואני ואמא נשוט בכיף. שטנו כמו אינדיאנים והיה אדיר, וכשהזרם היה חלש סיפרתי לאמא את כל הסיפור הזה. היא אמרה שאני ילד ענק וכדאי שאכתוב את זה. אחר כך שתקה, עד שאמרה שאפשר לקרוא לסיפור "הגיבור של החופשה".
סלע קורן, 42, גדל במושב היוגב, חי בעין כרם צייר וכותב, עובד בקלאבהאוס ירושלים. פרסם את הרומן הגרפי 'למה הבכי' (הוצאת גלריה – הקיבוץ, 2013).
"והיא שעמדה לחברינו ולנו: שאין נוטשים פצוע בשדה; שכולם שווים בפני הסבל והשמחה; שמחלקה היא יותר מיחידה קרבית – היא קשר הרעים; שהיא אהבת דוד ויהונתן, שהיא חשובה לא פחות מן הנשק, התחמושת ותוכנית המלחמה"
באחד ביולי 1974 חיבר טייס חיל האוויר אבי ברבר מכתב למשורר חיים גורי. במכתב בן שני העמודים ביקש ברבר, ימים לא רבים לאחר שובו מן השבי הסורי לאחר שמטוסו הופל במלחמת יום הכיפורים, להודות לגורי על שיר שחיבר המשורר למעלה מעשרים וחמש שנה קודם לכן.
תא"ל אבי ברבר (אתר חייל האוויר)
הייתה זו יצירתו המפורסמת של גורי, שיר "הרעות", שעזרה לברבר וחבריו לעבור את החוויה הנוראה של עינויים, בידוד ושבי. "האמת", סיפר ברבר לגורי במכתב "שתמיד הייתי מרגיש חנק, גם בבידוד וגם כשהיינו ביחד, בזמן ששרתי את השיר, וכשמגיעים ארצה משמעות השיר מתחזקת, כאשר נתקלים בכל השמות שהלכו."
המכתב של אבי ברבר לחיים גורי (תמלול של המכתב בסוף הכתבה)
ונזכור את כולם
את ערך "הרעות" לא המציא חיים גורי. לימים סיפר המשורר כי "יצחק שדה בחוברות הפלמ"ח היה כותב מפעם לפעם על רעות הלוחמים". עם זאת, ובזכות השיר שחיבר, הפך המושג לאחד המזוהים ביותר עמו.
בסוף שנת תש"ח כתב חיים גורי את "הרעות". השיר כמו מביט אחורה אל השנה הקשה שחלפה – "כְּבָר שָׁנָה. לֹא הִרְגַּשְׁנוּ כִּמְעַט אֵיךְ עָבְרוּ הַזְּמַנִּים בִּשְׂדוֹתֵינוּ", ומבקש להנחיל לשומעיו את מורשת רעות הלוחמים במלחמת העצמאות, שהייתה ערך מרכזי בפלמ"ח.
חיים גורי בתמונה ימי הפלמ"ח
לא היה זה השיר הראשון שכתב גורי על מלחמת השחרור. בראשית המלחמה הוא פרסם את שירו "הנה מוטלות גופותינו", בעקבות נפילת מחלקת ההר, היא מחלקת הל"ה, בדרכה לגוש עציון הנצור בראשית ינואר 1948. כבר אז התייחס גורי לערך הרעות, ובפיהם של הנופלים שם בשירו את הקריאות – "לא בגדנו", "עשינו ככל שנוכל".
מצודת כ"ח זמן קצר לאחר כיבושה במלחמת העצמאות. למרגלות המצודה נראה קבר אחים של הלוחמים שנפלו בניסיונות לכיבושה
מורשת הקרב ההוא, מורשת "לילות האימה הגדולים", היא הרעות. אין זה מפתיע לכן שכיום נמצא במצודת כח (על שם עשרים ושמונת הנופלים בקרבות עליה) "מוזיאון הרעות", המוקדש לפלמ"ח ולמורשת הרעות שלו – על שם השיר של גורי כמובן.
כך כתב גורי עצמו על שירו בשנת 1973 בספר "משפחת הפלמ"ח: "והיא שעמדה לחברינו ולנו: שאין נוטשים פצוע בשדה; שכולם שווים בפני הסבל והשמחה; שמחלקה היא יותר מיחידה קרבית – היא קשר הרעים; שהיא אהבת דוד ויהונתן, שהיא חשובה לא פחות מן הנשק, התחמושת ותוכנית המלחמה".
אנדרטת כ"ח, רשימת הנופלים
בעיני גורי היתה הרעות אידיאל גדול יותר מהמסר המידי והחשוב של ערבות הדדית תחת אש: "הרעות היא מעבר לחברות בין אנשים. זו השתייכות למשהו שמעצב את חייך, את גורלך את אמונתך". בשירו "הנה מוטלות גופותינו" הוא הביע זאת כך: "יום חדש, אל תשכח! אל תשכח! כי נשאנו שמך עד המוות עצם את עינינו". גם ב"הרעות" הוא נושא פניו אל העתיד בשם הרעות: "כִּי רֵעִים שֶׁנָּפְלוּ עַל חַרְבָּם אֶת חַיַּיִךְ הוֹתִירוּ לְזֵכֶר".
בשונה משירים קודמים שפרסם גורי, את השיר הזה "הרעות" הוא כתב במיוחד עבור הצ'יזבטרון – להקת הזמר של הפלמ"ח, שהופיעה במהלך הקרבות (הוא גם לא פורסם בספר שיריו הראשון "פרחי אש" בשנה שלאחר מכן). הוא כתב אותו תוך כדי המלחמה, בסתיו תש"ט, כשהוא נלחם במבצע חורב בנגב – "עַל הַנֶּגֶב יוֹרֵד לֵיל הַסְּתָו".
הצ'יזבטרון ביצעה את השיר תוך כדי המלחמה, והוא הפך מיד למעין המנון של הפלמ"ח לזכר חלליו, ובעקבותיו של התרבות הישראלית בכלל. היה זה גם השיר האהוב ביותר על יצחק רבין, ולאחר הירצחו קיבל השיר ממד נוסף, של געגוע לדור הפלמ"ח ולערכים שסימל – לא רק רעות בין הלוחמים עצמם אלא מסירות עד כלות הנפש למען הגורל היהודי והעתיד הגדול הנכון לנו.
להקת הצ'יזבטרון בספטמבר 1949. מימין: נעמי פולני, חיים חפר, אדי גרינברג (באקורדיון), גדעון זינגר, שייקה אופיר, זם דגן, שמואל בונים, יואל זילברג. התמונה מתוך לע"מ
סשה ארגוב הוא שהלחין מיד את השיר עבור הצ'יזבטרון, בשילוב שהגשים מיד את אמונתו של גורי ב"ברית שבין הלחן והמנגינה" בפזמונים ושירי זמר.
התווים לשיר "הרעות" בכתב ידו של סשה ארגוב
גם הטייס אבי ברבר, במכתב מאוחר יותר לגורי, כתב לו: "קשה לי להסביר למה היה זה שיר הרעות, סוג של גלגל הצלה נפשי, אולי רק המילה עצמה, רעות, ואולי היתה זו המנגינה שהובילה. בשבי היו רגעים של בכי פנימי עמוק… ומה יותר מתאים וטבעי משיר הרעות, בו המנגינה מובילה אותך למילים עם הרבה משמעות, והמשמעות העמוקה שלהם פתאום מאירה לך".
אין אפוא פלא כי על אף שמדובר בשיר שהפך לנכס צאן ברזל של החברה הישראלית, אנחנו לא מוצאים לחן מוכר נוסף שלו. לעומת זאת אנחנו מוצאים עשרות רבות של ביצועים ועיבודים שלו. הלחן של ארגוב הפך לחלק בלתי נפרד מהמילים של גורי, מהמסר של השיר ומההשפעה שלו עלינו.
גם גורי עצמו אהב במיוחד את שיר הרעות. בימיו האחרונים שרו לו בני משפחתו ליד מיטתו משיריו, וסיפרו כי כששרו את "שיר הרעות" הוא הצטרף אליהם לפזמון, "ונזכור את כולם…!"
כמו רובנו גם על חיים גורי עצמו היה אהוב ביותר העיבוד והביצוע של להקת הנח"ל, בתכניתה לרגל 30 שנה לפלמ"ח בשנת 1971.
המכתב ששלח אבי ברבר למשורר חיים גורי:
1.7.1974
חיים שלום.
הרגשתי ואני מרגיש היום צורך לכתוב לך מספר מלים.
אני טייס שחזר מהשבי בסוריה.
לא יודע אם זה וידוי, אבל "התמזל" לי לשבת בחדר בודד ארבע וחצי חודשים, ואתה יכול לתאר לך שבתקופה זו למרות הכל, יש גם זמן ל"קצת" מחשבה. לעצם העניין. הרבה פעמים, ושאני אומר הרבה אז זה כמעט כל יום, ולא משנה באיזה שעה זה היה מופיע, הייתי מגיע בהשלכה מהכלל, מה בעצם חושבים עלינו בבית? לסיפור שגם קראתי, וגם שמעתי מפיך, על הבחור מיפעת, ששאל אותך באחת הפגישות, "עד מתי אני עוד אשמע את הרעש הזה" (הכוונה לרעש המטוסים). אותי מעניין מה חושב היום אותו בחור.
לגבי הפך רעש מטוסים יהודים לדבר שמרטיט את הלב, וכל זה למרות שאני טייס.
אני לא מתבייש להיות רגשן, והיו הרבה רגעים קשים שאצלנו דמעות. השיר "רעות" היה ממלא מקום נכבד ברשימת השירים, שאיך אומרים אינם נמאסים, ואינם נמסים.
האמת שתמיד הייתי מרגיש חנק, גם בבידוד וגם כשהיינו ביחד, בזמן ששרנו(תי) את השיר, וכשמגיעים ארצה משמעות השיר מתחזקת, כאשר נתקלים בכל השמות שהלכו.
לא יודע אם אני צריך לבקש סליחה על ההטרדה, אבל רק רציתי שתדע, שאם יש דברים שמחזקים את הלב, גם בסוריה, וגם בתנאי שבי, אז אתה אחד מהיוצרים של דברים אלה.
ואני מרשה לעצמי להיות חוצפן, ולומר כמעט בלב שלם, וכמעט בביטחון גמור. שגם אתה יוצר (מספר) הדברים, לא מתאר לך כמה שהם חזקים. ואם אני טועה אז סליחה. רק רציתי לבטא את חוזקם.
ואנחנו צריכים להיות חזקים.
מקווה להתראות פעם…
בכבוד אבי ברבר
נתניה רח' יל"ג 6
האיש שנתן לסוסיתא את שמה – מהאסלה
כך נבחר שמה של המכונית העברית הראשונה, וגם תשובה לשאלה: האם גמלים באמת אוהבים לנשנש סוסיתות?
השנה 1959, חלוצת הרכב הישראלית אוטוקרס מודיעה לקהל הרחב על רכב ישראלי חדש פרי פיתוחה. זו לא הודעה של מה בכך – בשנים ממש לא קלות למדינה הצעירה, וכאשר תעשיות רכב רבות בעולם מחרימות את ישראל בשל הלחץ הערבי, רכב כחול לבן זו בשורה של ממש. רק שאלה אחת נשאלה: איך תיקרא המכונית הישראלית?
במהלך שיווקי חביב, אוטוקרס מחליטה לפנות לקהל הרחב שיעזור בהחלטה, ומפרסמת מודעה בעיתונים: "הבו שם למכונית הישראלית". רק שבמקום אייפון, מוצע פרס כספי למנצח.
ההודעה של חברת אוטוקרס על תחרות שמות
כמו רבים בארץ, גם סטודנט הפקולטה לחקלאות ברחובות והחתן הטרי יוסף שוב ראה את המודעה. ההברקה, איך לא, הגיעה אליו בעת ישיבה בשירותים. "יום אחד נכנסתי לשירותים, ואמרתי לעצמי 'מספיק עם זה; או שאני מוצא עכשיו שם או שדי'", משחזר שוב, "ומיד עלה בראשי השם סוסיתא. גם קודם חשבתי על שמות של אתרים ישראליים: חשבתי שמכונית ישראלית, מתאים לה שם של מקום ישראלי. סוסיתא הייתה עיר עתיקה ממזרח לכנרת, ומיד הבנתי שזה שם יוצא מן הכלל".
תצלום אוויר של האתר הארכאולוגי סוסיתא. צילום: מיכאל אייזנברג
נראה שבערך כולם רצו להיות חלק מההיסטוריה של תעשיית הרכב, ולא פחות מ-2,355 הצעות הגיעו למשרדי ההנהלה בחיפה. וכך, בשבוע האחרון של שנת 1959 התבשר שוב יחד עם שאר עם ישראל כי השם שהוא הציע – "סוסיתא", נבחר. ההנהלה ערכה הגרלה בין אלו שהציעו את השם, שכן היו עוד כמה שהגישו את הרעיון, אך שוב נבחר, וזכה בפרס על סך 500 לירות ישראליות. מכיוון שהוא היה סטודנט שרק התחתן, הכסף הזה לא היה דבר של מה בכך.
אוטוקרס מודיעה על הזוכה בתחרות
אך הזכייה לא הייתה הפרק האחרון ברומן שבין שוב לסוסיתא. לאחר שהתבשר על זכייתו, התעקש והוזמן לבקשתו למפעל לראות במו עיניו איך מייצרים את המכונית הישראלית. מאוחר יותר הגשים חלום נוסף כאשר רכש בעצמו – בזכות הנחה עצומה שקיבל – את הסוסיתא הראשונה שלו.
אך אבוי. הוא נקלע לתאונת דרכים והתנגש באוטו מסוג רנו. לשוב שלום, לסוסיתא קצת פחות.
התאונה של הסוסיתא הראשונה, 1964. צולם בכביש אלוף שדה, רמת גן
חובב הסוסיתות הנלהב קנה בדמי הביטוח את סוסיתא מס' 2,
הסוסיתא השניה. צולם ב-1968 בחצר בית משפחת שוב בגני עם. הנוהגת היא שרה שוב. צילום: יוסף שוב
ומאוחר יותר החליף אותה בסוסיתא מס' 3 – הפעם בחר במודל סטיישן.
הסוסיתא השלישית של שוב, מובילה שתילי גרברה למשתלה ברמת גן, 1972 (צילום: יוסף שוב)
ילדיו (ובהם כוכב הילדים עמוס שוב ז"ל) אפילו זוכרים את הנסיעות לגן בסוסיתא האהובה. בשנת 1972 עברה המשפחה לשנה לארצות הברית, ושוב נפרד, ובכן – שוב – מהסוסיתא האהובה שלו. הפעם לתמיד.
הסוסיתא השניה. צולם ב-1968, בטיול, לא ברור לאן. המצולם הוא עמוס שוב ז"ל, בן כשנה וחצי. צילום: יוסף שוב
דרך אגב, חוץ מלהיות ממציא השם "סוסיתא", הסטודנט הצעיר הספיק לעשות עוד כמה דברים בחייו. ד"ר יוסף שוב הוא מומחה עולמי ומטפח של פרחי גרברה, ואפילו זכה לפרס שר החקלאות על פועלו.
דר' יוסף שוב בחממת הגרברות בגני עם, 1983
לסיום, שאלנו את ד"ר שוב את השאלה שמטרידה רבים בהקשר לסוסיתא: האם הרכב הכחול-לבן אכן נחשב מעדן לגמלים? "המיתוס על גמלים שאוהבים ללעוס סוסיתות הוא כמובן קשקוש. בדיחה", ענה. אם מומחה עולמי בחקלאות אומר זאת, כנראה הוא יודע על מה הוא מדבר.
הסוסיתא השלישית (דגם Station Wagon) עם חלונות, צולם בשנת 1972, בטיול משפחתי לעמק האלה. צילום: יוסף שוב
