פרוזה | "הגיבור של החופשה"

"אבא אמר שאני כבר אשב מקדימה ואם יבוא שוטר נגיד לו שיחד עם הגלגול הקודם אני בן שמונים ושבע". סיפור מאת סלע קורן

אורה ראובן, "כלב רחוב", 2013, קולאז' דיגיטלי, 100X70

.

מאת סלע קורן

.

אבא אמר שאני אגרף את כל הדשא והוא יעשה את כל המסביב והזכיר לי לא להרים את הדברים הכבדים ונגמור תיק-תק. הוא אמר שחשוב שנעשה את זה כמו שצריך כי זאת יכולה להיות עבודה של פעמיים בשבוע. הוא אמר שבשבועיים הראשונים של החופש הגדול אני אעזור לו ואז נוכל לנסוע כולנו לחופשה.

הכלים תפסו את כל המושב האחורי, אז אבא אמר שאני כבר אשב מקדימה ואם יבוא שוטר נגיד לו שיחד עם הגלגול הקודם אני בן שמונים ושבע. ככה נסענו והיה לנו כיף, המצאנו דמויות ושיחקנו אותן וצחקנו המון.

כשהגענו אבא דבר ראשון חילץ את המגרפה ואמר לי להיכנס בשער ולהתחיל לגרף את הדשא והוא יביא את שאר הכלים, הוא מעמיס את הכול על מריצה ולוקח הכול בפעם אחת. פעם ניסיתי להרים את המריצה בזמן שהוא נעל את האוטו, והיא מיד נפלה והבנזין נשפך, אבל הוא לא כעס עליי, הוא יכול להיות די רגזן אבל לא על עניינים כאלה.

נכנסתי עם המגרפה. ליד הדשא ישבו ילדים מכיתות ו' שאני מכיר מבית הספר ואכלו ארוחת בוקר. עם ילד אחד דיברתי פעם, אז התקרבתי ואמרתי שבאתי עם אבא שלי לעבוד בגינה והתחלתי לגרף את הדשא. הם שתקו ורק הסתכלו עליי, אבל כשהתרחקתי הם חזרו לדבר על סרט שראיתי לא מזמן. הם ניסו לחקות את אחת הדמויות, ואני אלוף בחיקויים, אז באתי ושאלתי, רוצים לראות איך אני מחקה את פלקור? הם רק שתקו והסתכלו עליי, עד שאחד הילדים אמר, לא ממש. גם ככה אבא נכנס עם המריצה בפרצוף רציני, אז חזרתי לגרף במרץ כי חשבתי שאבא בפרצוף כזה כי התבטלתי מהעבודה. הוא התחיל לטפל בהשקיה ולעשב ליד החומות. כשסיימתי אבא אמר לי להביא את הטורייה, המילה טורייה הצחיקה את הילדים, הם אמרו שזאת מילה עתיקה. כשבאתי ליד אבא הוא אמר לי לאסוף את הערמות לשק, וכשהוא סיים הוא הלך להביא את הקלקר מהאוטו. הוא אמר לי לפתוח את הפה ולהרים את הראש והשקה אותי מלמעלה, ואחר כך שתה בעצמו.

הדשא היה נקי, כל העשבים השוטים נעקרו והמים טפטפו מהצינורות. אבא אמר שעשינו עבודה טובה. אמרתי לו שאפשר להוסיף עוד שתילים, הוא אמר שזה רעיון טוב ושהוא הולך לסגור חשבון עם בעלת הבית.

כשאבא נכנס אחד הילדים הסתכל עליי, קימט כמה מפיות וזרק על הדשא. הוא רצה לראות אם אני ארים. לא ידעתי מה לעשות, עד שאבא חזר ואמר שבעלת הבית כבר תצא, ואז הוא ראה את המפיות. ראיתי מיד שאבא נדלק.

הוא אמר לי, מה דעתך שאני אהפוך עליהם את השולחן? זה היה שולחן פסיפס עם רגלי ברזל, אבל אני ידעתי שאבא חזק ומסוגל והוא סתם שואל, אם הוא נדלק הוא לא מקשיב לאף אחד, ועוד רגע הוא יהפוך עליהם את השולחן.

כבר ראיתי שהלכה העבודה של פעמיים בשבוע והלכה החופשה ובבית נספר לאמא והיא לא תגיד כלום, הרבה זמן.

החזקתי לאבא חזק בחגורה, הוא עשה צעד מהיר קדימה ונמשכתי אחריו כמו שפעם החזקתי בקולר של בודהה כשהיא ראתה חתול ועפתי קדימה, אבל לא נפלתי, רק נתקעתי עם האף במרפק של אבא.

אבא הסתכל עליי בפרצוף של 'תעזוב אותי עכשיו', אבל לא בכיתי.

עלה לי לראש משהו אחר, אמרתי מהר, אבא זאת הקרפדה, זאת הקרפדה היא שבכתה ופיזרה את המפיות בכל הגינה, הוא הסתכל עליי מבולבל וקצת נרגע, ושאל, למה היא בכתה? כי היא שמעה את החלזונות מלחששים מאחורי גבה.

ואז הדמעות התחילו לצאת, הפנים שלו היו מלאות אבק ודשא והדמעות פילסו דרך בחריצים, יצרו נחלים, אבל הוא לא ניגב אותן, הוא רק הסתכל עליי בעיניים רטובות, הוא אמר לי בקול חלש, אני חושש שטעות בידך, זאת לא הקרפדה, זה הענק, זה הענק מרמת הגולן, הוא שלח לנו מכתבים בזריקה אחת, כדאי שנאסוף אותם כי בטח הוא רוצה לדעת מתי נבוא לחופשה. ואז הוא אסף אותם בצעד אחד.

כשבעלת הבית יצאה אבא עשה לה סיבוב בגינה, ואמר לה שאני הצעתי לשתול בעוד מקומות והיא אמרה שזה רעיון מצוין. היא הייתה מאוד נחמדה, ובעניין של הכסף היא הזכירה לאבא שהיא יכולה לתת את העבודה לערבי או אריתראי אבל היא מעדיפה לתת את העבודה לאבא של מיכאל. אבא שתק, עד שרשם לה חשבונית.

בחופשה עשינו קיאקים. אבא אמר שהוא יישאר עם אביהו ואני ואמא נשוט בכיף. שטנו כמו אינדיאנים והיה אדיר, וכשהזרם היה חלש סיפרתי לאמא את כל הסיפור הזה. היא אמרה שאני ילד ענק וכדאי שאכתוב את זה. אחר כך שתקה, עד שאמרה שאפשר לקרוא לסיפור "הגיבור של החופשה".

 

סלע קורן, 42, גדל במושב היוגב, חי בעין כרם צייר וכותב, עובד בקלאבהאוס ירושלים. פרסם את הרומן הגרפי 'למה הבכי' (הוצאת גלריה – הקיבוץ, 2013).

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

האיש שנתן לסוסיתא את שמה – מהאסלה

כך נבחר שמה של המכונית העברית הראשונה, וגם תשובה לשאלה: האם גמלים באמת אוהבים לנשנש סוסיתות?

משפחת שוב והסוסיתא השנייה, 1964. צילום: יוסף שוב

השנה 1959, חלוצת הרכב הישראלית אוטוקרס מודיעה לקהל הרחב על רכב ישראלי חדש פרי פיתוחה. זו לא הודעה של מה בכך – בשנים ממש לא קלות למדינה הצעירה, וכאשר תעשיות רכב רבות בעולם מחרימות את ישראל בשל הלחץ הערבי, רכב כחול לבן זו בשורה של ממש. רק שאלה אחת נשאלה: איך תיקרא המכונית הישראלית?

במהלך שיווקי חביב, אוטוקרס מחליטה לפנות לקהל הרחב שיעזור בהחלטה, ומפרסמת מודעה בעיתונים: "הבו שם למכונית הישראלית". רק שבמקום אייפון, מוצע פרס כספי למנצח.

ההודעה של חברת אוטוקרס על תחרות שמות

כמו רבים בארץ, גם סטודנט הפקולטה לחקלאות ברחובות והחתן הטרי יוסף שוב ראה את המודעה. ההברקה, איך לא, הגיעה אליו בעת ישיבה בשירותים. "יום אחד נכנסתי לשירותים, ואמרתי לעצמי 'מספיק עם זה; או שאני מוצא עכשיו שם או שדי'", משחזר שוב, "ומיד עלה בראשי השם סוסיתא. גם קודם חשבתי על שמות של אתרים ישראליים: חשבתי שמכונית ישראלית, מתאים לה שם של מקום ישראלי. סוסיתא הייתה עיר עתיקה ממזרח לכנרת, ומיד הבנתי שזה שם יוצא מן הכלל".

תצלום אוויר של האתר הארכאולוגי סוסיתא. צילום: מיכאל אייזנברג

נראה שבערך כולם רצו להיות חלק מההיסטוריה של תעשיית הרכב, ולא פחות מ-2,355 הצעות הגיעו למשרדי ההנהלה בחיפה. וכך, בשבוע האחרון של שנת 1959 התבשר שוב יחד עם שאר עם ישראל כי השם שהוא הציע – "סוסיתא", נבחר. ההנהלה ערכה הגרלה בין אלו שהציעו את השם, שכן היו עוד כמה שהגישו את הרעיון, אך שוב נבחר, וזכה בפרס על סך 500 לירות ישראליות. מכיוון שהוא היה סטודנט שרק התחתן, הכסף הזה לא היה דבר של מה בכך.

אוטוקרס מודיעה על הזוכה בתחרות

אך הזכייה לא הייתה הפרק האחרון ברומן שבין שוב לסוסיתא. לאחר שהתבשר על זכייתו, התעקש והוזמן לבקשתו למפעל לראות במו עיניו איך מייצרים את המכונית הישראלית. מאוחר יותר הגשים חלום נוסף כאשר רכש בעצמו – בזכות הנחה עצומה שקיבל – את הסוסיתא הראשונה שלו.

אך אבוי. הוא נקלע לתאונת דרכים והתנגש באוטו מסוג רנו. לשוב שלום, לסוסיתא קצת פחות.

התאונה של הסוסיתא הראשונה, 1964. צולם בכביש אלוף שדה, רמת גן

 

חובב הסוסיתות הנלהב קנה בדמי הביטוח את סוסיתא מס' 2,

הסוסיתא השניה. צולם ב-1968 בחצר בית משפחת שוב בגני עם. הנוהגת היא שרה שוב. צילום: יוסף שוב

ומאוחר יותר החליף אותה בסוסיתא מס' 3 – הפעם בחר במודל סטיישן.

הסוסיתא השלישית של שוב, מובילה שתילי גרברה למשתלה ברמת גן, 1972 (צילום: יוסף שוב)

 

ילדיו (ובהם כוכב הילדים עמוס שוב ז"ל) אפילו זוכרים את הנסיעות לגן בסוסיתא האהובה. בשנת 1972 עברה המשפחה לשנה לארצות הברית, ושוב נפרד, ובכן – שוב – מהסוסיתא האהובה שלו. הפעם לתמיד.

הסוסיתא השניה. צולם ב-1968, בטיול, לא ברור לאן. המצולם הוא עמוס שוב ז"ל, בן כשנה וחצי. צילום: יוסף שוב

דרך אגב, חוץ מלהיות ממציא השם "סוסיתא", הסטודנט הצעיר הספיק לעשות עוד כמה דברים בחייו. ד"ר יוסף שוב הוא מומחה עולמי ומטפח של פרחי גרברה, ואפילו זכה לפרס שר החקלאות על פועלו.

דר' יוסף שוב בחממת הגרברות בגני עם, 1983

לסיום, שאלנו את ד"ר שוב את השאלה שמטרידה רבים בהקשר לסוסיתא: האם הרכב הכחול-לבן אכן נחשב מעדן לגמלים? "המיתוס על גמלים שאוהבים ללעוס סוסיתות הוא כמובן קשקוש. בדיחה", ענה. אם מומחה עולמי בחקלאות אומר זאת, כנראה הוא יודע על מה הוא מדבר.

הסוסיתא השלישית (דגם Station Wagon) עם חלונות, צולם בשנת 1972, בטיול משפחתי לעמק האלה. צילום: יוסף שוב

 

 

תודה רבה למורן שוב על הסיוע בהכנת הכתבה. מוזמנים לקרוא את הראיון המקיף שערכה מורן עם אביה יוסף

 

כתבות נוספות

הכירו את מלכת אסתר – מלכת היופי הראשונה של ארץ ישראל

זיכרונות ילדות מתוקים מהארטיק העברי הראשון

"חוגגים" (כמעט) 100 שנה למלחמות היהודים על משחקי הכדורגל בשבת




שירה | שירים חדשים מאת נורית זרחי, עמנואל יצחק לוי, יהודית דריגס ושירה חֹרש

הוֹ גִּלְגּוּלֵי אֲפוּנוֹת יְקָרוֹת, / אֵלּוּ דְּבָרָיו הַמְּסָרְבִים שֶׁל לוּחַ הַלֵּב, / אַחֲרֵי שֶׁמְּחַקְתֶּן אֶת שְׂפַת יַלְדוּתְכֶן מֵעָלָיו / אֵיךְ יְפַצֵּחַ אֶת הִירוֹגְלִיף הָאַהֲבָה

הדר גד, 2018, פרט

.

נורית זרחי

.

הַזְּמַן נָפַל עַל הַזְּמַן
וְלֹא הָיָה רֶגַע פָּנוּי מִמֶּנּוּ
כְּמוֹ פֶּרַח פָּקוּעַ עַד קְצוֹתָיו
כְּשֶׁתֵּכֶף, אֶחָד אֶחָד,
יִשְּׁרוּ עָלָיו לָאָרֶץ.

וְהַנֶּצַח בֻּטַּל?
הַרְרֵי סֶלַע שָׁחֲקוּ אוֹתוֹ
וְהוּא הִלְבִּין כְּמוֹ שֹׁרֶשׁ
כָּתוּשׁ מִתַּחַת לָאֲדָמָה.

וּבְכָל זֹאת הוּא תָּלוּי עַל קְנוֹקֶנֶת
הֲיִתָּכֵן, כְּמוֹ גַּחְלִיל שֶׁנִּשְׁמַט,
וִידֵי הַנֶּפֶשׁ מִתְחַמְּמוֹת עָלָיו
בְּקֹר הַזָּרוּת הַגְּדוֹלָה

 

בגן של מנדל

כְּמוֹ אֲפוּנוֹת מִתַּרְמִיל
נוֹרוּ בַּקָּנֶה הַרְחֵק מִמֶּנִּי,
הַיְּלָדוֹת. לֹא אָבְדוּ בֵּין
שַׂרְעַפֵּי הַבַּגְרוּת,
נִרְאֶה שֶׁרִחֲפוּ בַּגְּבָהִים.
הַאִם שָׁם נִתְקְלוּ בְּגוּרוּ, מוֹרֶה
נָבִיא, כִּי אַחֶרֶת מִי מָסַר לִידֵיהֶן
אֶת הַמִּלּוֹן הָעַתִּיק לִשְׂפַת
הַפְּקָעִים, לִזְרֹעַ גֵּנוֹמִים בְּגַנַּי הַגֵּנֵטִיִּים
הוֹ גִּלְגּוּלֵי אֲפוּנוֹת יְקָרוֹת,
אֵלּוּ דְּבָרָיו הַמְּסָרְבִים שֶׁל לוּחַ הַלֵּב,
אַחֲרֵי שֶׁמְּחַקְתֶּן אֶת שְׂפַת יַלְדוּתְכֶן מֵעָלָיו
אֵיךְ יְפַצֵּחַ אֶת הִירוֹגְלִיף הָאַהֲבָה

 

נורית זרחי היא משוררת וסופרת ילדים ומבוגרים. בין ספריה האחרונים 'אררט' (שירה, הקיבוץ המאוחד, 2015), 'בלוע' (סיפורים, אפיק, 2016), 'צ'יינה' (ילדים, ידיעות ספרים, 2016), 'חידת הכפולים' (מסה ושירה, אפיק, 2017), 'אוטוביוגרפיה של דלת' (מסה, אפיק, 2018).

 

עמנואל יצחק לוי

.

הַצִּפּוֹרִים

הַסְּפִינָה טָבְעָה בַּיָּם
וְעַל הַיַּבָּשָׁה עוֹמֵד דַּחְלִיל וְשׁוֹאֵל: מָה זֶה, סְפִינָה חֲדָשָׁה?
חֲתִיכַת דַּחְלִיל
אֵיפֹה שָׁמַעְתָּ עַל סְפִינָה
עִם אֲגַמִּים בַּתַּחְתִּית כְּמוֹ אֲבַעְבּוּעוֹת רוּחַ?

אוֹמֵר הַדַּחְלִיל
אָז כָּל הָעוֹלָם סְפִינָה וְכֻלָּנוּ שָׁטִים בְּמַעְגָּלִים.
שְׁמַע דַּחְלִיל
אֵיךְ תִּתָּכֵן סְפִינָה
עִם חֲרִירֵי כּוֹכָבִים בְּכָל הַדְּפָנוֹת?

אוֹמֵר הַדַּחְלִיל
אָז אֲנִי הַסְּפִינָה.
דַּחְלִיל, אַתָּה מִכְמֹרֶת מְחֹרֶרֶת
אַתָּה תֵּבַת נֹחַ אַחֲרֵי הַמַּבּוּל
בּוֹא נַסֵּה לָשׁוּט בְּלִי יָם!

מָה נִמְצֵאנוּ לְמֵדִים?
שֶׁהַמְּדַבֵּר עִם דַּחְלִיל
בַּל יְצַפֶּה לִשְׁמֹעַ צִפּוֹרִים.

 

הִלְכוֹת נִאוּף בְּקַסְיוֹפֵּאָה

תָּנוּ רַבָּנָן: בְּלִי כּוֹחַ הַמְּשִׁיכָה אֱלֹהִים הוּא צִנְצֶנֶת.
אֵיךְ יַעֲנִישׁ חַיְזָרִים שֶׁנּוֹאֲפִים בְּקַסְיוֹפֵּאָה?
יֹאמַר לְהַפִּיל עֲלֵיהֶם מַבּוּל – לֹא, כִּי הַבֹּץ חוֹזֵר מַעְלָה.
מַאי דִּכְתִיב 'עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם'? הָרוֹקֵק לַשָּׁמַיִם – שָׁב רִירוֹ לְפַרְצוּפוֹ.
יֹאמַר לַהֲרֹס מִגְדְּלֵיהֶם – לֹא, הֵם נִבְנִים מֵאֲלֵיהֶם.
וַהֲרֵי שְׁנֵינוּ: 'אֵין מִגְדְּלֵי קֻבִּיּוֹת הֵיכָן שֶׁאֵין כּוֹחַ הַמְּשִׁיכָה
שֶׁתִּינוֹקוֹת אֵינָן בּוֹנִים מִגְדָּל שֶׁאִי־אֶפְשָׁר לַהֲרֹס.'
יֹאמַר לִגְזֹר תַּעֲנִית –
מִתְפַּלְּלִים הַחַיְזָרִים וְהוֹפּ – הֵם לְמַעְלָה
וְהוּא יִתְבָּרַךְ לְמַטָּה.
קָשֶׁה.

אֶלָּא מַאי?
חַיְזָרִים לֹא נוֹסְעִים לְקַסְיוֹפֵּאָה כְּדֵי לִנְאֹף
מִפְּנֵי מָה? מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהּ כּוֹחַ הַמְּשִׁיכָה.
צֵא וּשְׁמַע מִסַּרְסֵנָאִי הַשַּׁבְּתָאִי
שֶׁסַּרְסֵנָאִי הַשַּׁבְּתָאִי בִּקֵּשׁ לַעֲגֹב עַל סָלָמַנְדְּרָא,
בָּא הֶחָלָל וּפָקַק אֶת חֲדִירָתוֹ.
שָׁמַע מִמֶּנָּה: אֵין נִאוּפִים בְּלִי כּוֹחַ הַמְּשִׁיכָה
וְהֵיכָן שֶׁיֵּשׁ – מַמְטִיר הַקב"ה מַבּוּלִים.

מִשֶּׁיָּבִין: מַעֲשֶׂה בְּזַבָּן מִיָּפוֹ שֶׁהֵבִיא בְּצִנְצְנוֹת חַמְצָן לְקַסְיוֹפֵּאָה
וְהָיוּ הַקַּסְיוֹפֵּאִים מִזְדַּוְּגִים בְּתוֹךְ הַצִּנְצָנוֹת.
אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה: תַּנְיָא הַהִיא, אֱמֹר סוֹפָהּ!
עָנַשׁ לָהֶם הקב"ה וְהוֹרִיד הַמַּבּוּל בְּתוֹךְ הַצִּנְצָנוֹת.

אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה: מַהוּ טַעַם 'יָפוֹ'?
אֵינָהּ אֶלָּא מָשָׁל עַל נוֹאֲפִים שֶׁל תֵּל אָבִיב
שֶׁעָשׂוּ לָהֶם צִנְצֶנֶת שֶׁל כּוֹחַ הַמְּשִׁיכָה וְאָמְרוּ: אֶתְחַתֵּן עִם אַחַת־עֶשְׂרֵה נָשִׁים
וּכְשֶׁיִּיטַב בְּעֵינַי אֵלֵךְ לִי וְאֶהְיֶה מְאֻשָּׁר עִם אַחֶרֶת.
סָבְרוּ שֶׁנִּצְּחוּ אֶת הקב"ה וְשֶׁהִמְצִיאוּ אַהֲבָה שֶׁמִּשְׁכָּהּ נֶצַח!
אֶלָּא שֶׁמִּקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים עוֹזְבִים אֶת הַשְּׁנִיָּה וְהוֹלְכִים אֵצֶל הַשְּׁלִישִׁית
וּמִן הַשְּׁלִישִׁית לָרְבִיעִית וְלַחֲמִישִׁית
וְיֵשׁ לָנוּ אַהֲבָה שֶׁחוֹזֶרֶת חָלִילָה לְנֶצַח נְצָחִים, קַמָּא שְׁמַע לַן.

.

טָמַנְתִּי זְרָעִים בַּחֲצַר בֵּיתֵךְ וּבָאָבִיב נָבְטוּ פָּנָסִים
עָקַרְתִּי אֶת הַפָּנָסִים וְהִנֵּה חֲדָשִׁים
עוֹד וָעוֹד פָּנָסִים וְעַנְפֵי פָּנָסִים וּקְנוֹקְנוֹת פָּנָסִים
כִּבִּיתִי אֶת הָאוֹר בְּחַדְרֵךְ וְחָדְרוּ הַפָּנָסִים
הִסְתַּתַּרְתִּי מִתַּחַת לִשְׂמִיכָתֵךְ וְחָדְרוּ הַפָּנָסִים
עָצַמְתִּי אֶת עֵינַיִךְ וְחָדְרוּ הַפָּנָסִים לְרָאשֵׁינוּ
וְלֹא יָכֹלְתִּי לָלֶכֶת כִּי הֶחָצֵר הָיְתָה פָּנָסִים
וְגַם לָגוּר עִמָּךְ לֹא יָכֹלְתִּי כִּי הַבַּיִת הָיָה פָּנָסִים

אָרוּר הַיּוֹם שֶׁבּוֹ טָמַנְתִּי זְרָעִים בַּחֲצַר בֵּיתֵךְ
כְּשֵׁם שֶׁאֶת הַמֵּתִים הַכְּעוּרִים
טוֹמְנִים מִתַּחַת לִפְרָחִים
כֵּן אֶת הָאוֹהֲבִים הָעִוְּרִים
טוֹמְנִים מֵאֲחוֹרֵי הַפָּנָסִים.

 

עמנואל יצחק לוי, יליד 1995, משורר ומלחין, סולן בלהקת 'עמנואל והכיסופים', סטודנט למדע הדתות ולמקרא באוניברסיטה העברית. שיריו פורסמו בכתבי העת 'הו!', 'הבה להבא' ואחרים.

 

יהודית דריגס

.

גֵּנֵטִיקָה

אֲנִי הַזַּן שֶׁל עַצְמִי.
זְבוּב פֵּרוֹת מֵאִיר עֵינַיִם.
מִדֵּי בֹּקֶר בּוֹחֶרֶת מִקּוּם טוֹפּוֹגְרָפִי
אֵיפֹה לְהַנִּיחַ אֶת הַסְּתָמִי שֶׁלִּי.
בּוֹדֶקֶת מִי, מָה, יַחְצֹץ בֵּינִי לָעוֹלָם.
אֵין לִי עַמּוּד שִׁדְרָה
אֲבָל אֲנִי מְלַבְלֶבֶת זַרְחָנִית כֻּלִּי.

אִם תִּסְרְקוּ אוֹתִי בַּחֲשֵׁכָה
תִּמְצְאוּ אֵיבָרִים חֲדָשִׁים, לְמָשָׁל עוֹד לֵב.
יֵשׁ לִי מַנְגְּנוֹנִים שֶׁיּוֹדְעִים דְּבָרִים
דֹּפֶן כְּפוּלָה סָמוּךְ לַמּוּדָע. שָׁם אֲנִי דּוֹלֶקֶת
מְשַׁמֶּרֶת אֶת עַצְמִי
מְהַבְהֶבֶת אוֹתוֹת לָעוֹלָם.

חַיַּת מוֹדֶל אֲנִי
הָרוֹלְס רוֹיְס שֶׁל הַגֵּנֵטִיקָה.
יֵשׁ לִי מַנְגְּנוֹן הֶרֶס עַצְמִי
אֵין לִי יְכֹלֶת הִתְחַדְּשׁוּת.
הַחֻקִּים דֵּי בְּרוּרִים, אֲנִי מְבִינָה אֶת זֶה.
תָּאֵי גֶּזַע מְאוֹתְתִים לִי –
לֹא תִּהְיֶה הִתְחַדְּשׁוּת בַּאֲזוֹרֵי הָאַהֲבָה.
חַיַּת מַעְבָּדָה אֲנִי
יְשֵׁנָה וְזוֹכֶרֶת.

 

אחרי המֵטֵאוֹר

* מכתש ברינגר באריזונה נוצר מפגיעת מטאור לפני 49,000 שנים.

אוֹר חַד נוֹגֵס בַּקִּירוֹת
הַשֶּׁמֶשׁ מְקֻלְקֶלֶת.
שִׁכְבוֹת הַבַּיִת מִתְקַפְּלוֹת וַאֲנִי
בֵּין חֲדָרִים זוֹחֶלֶת, מַחְזִירָה קִירוֹת לִמְקוֹמָם.
מֵאֲחוֹרֵי הַמְּקָרֵר, יֵשׁ עִקּוּל בַּזְּמַן
זִכְרוֹנוֹת שָׁם מְחַכִּים שֶׁאֶחְשֹׁב אוֹתָם.
עָלַי לְהַחְלִיק גּוּשֵׁי זְמַן אֲבוּדִים לִנְקֻדַּת הַכִּנּוּס שֶׁלָּהֶם
אֲנִי יוֹדַעַת אֶת זֶה.
בַּמְּזָוֶה, שְׁאֵרִיּוֹת רֶגֶשׁ מְשֻׁמָּרוֹת אֲנִי מַחְזִירָה לַמַּדָּפִים
נְשִׁימוֹת דְּחוּסוֹת, מַבְּטֵי פְּלִיאָה חֲבוּשִׁים, חֶלְקֵי פָּנִים ,שִׁכְבוֹת כְּאֵב
אוֹרֶזֶת דַּק. מְאַפְסֶנֶת לִשְׁעַת חֵרוּם.
אִם אֶרְצֶה, תָּמִיד אוּכַל לִבְרֹחַ
אַדְמַת הַטְּרָשִׁים בַּמִּסְדְּרוֹן מַבְטִיחָה מִסְתּוֹר.
שְׁבִיל נִפְתָּח לְכִוּוּן הַכִּיּוֹר, הַמַּיִם בַּבְּרָזִים מִתְפַּזְּרִים
פִּרְחֵי קֵרָמִיקָה נוֹשְׁרִים מֵהַקִּירוֹת
פֵּרוּרֵי בַּיִת מְמַלְּאִים סִירִים וּמַחֲבַתּוֹת.
אֲנִי מִתְגַּיֶּסֶת, מִתְרַכֶּזֶת, פֹּה וְשָׁם מְמָרֶקֶת
לֹא חַיֶּבֶת לִפְגֹּשׁ אֶת עַצְמִי עֲדַיִן
לֹא נָחוּץ לִי לָצֵאת לַזְּמַן שֶׁמְּחַכֶּה בַּחוּץ.
הַמַּכְתֵּשׁ שׁוֹמֵר עָלַי.
אֲנִי מַבְרִיחָה אֶת הַדֶּלֶת. גּוּפִי כְּדַחְלִיל כָּרוּךְ בִּרְגָעִים
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאָסוּר לִי לַחְשֹׁב עַכְשָׁו. מַמָּשׁ לֹא.

 

יהודית דריגס היא בוגרת כיתת השירה עברית־ערבית של הליקון, בוגרת לימודי טיפול באמנות במדרשה ברמת השרון, ובוגרת לימודי ספרות עברית בתכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב ועריכה ספרותית במכללת עלמא בהנחיית אילנה המרמן. פרסמה עד כה שישה ספרי שירה, האחרונים שבהם: 'חמש אבנים' (עולם חדש, 2017 – פרס אקו"ם בעילום שם) ו'אוף ברודווי' (הקיבוץ המאוחד, 2017).

 

שירה חֹרש

.


בֵּין כָּל הַמִּרְפָּסוֹת
כּוֹכָב אֶחָד
בְּדִיּוּק מֵעָלַי

.


פִּנּוֹת הַמִּטָּה רֻפְּדוּ
בְּמַסְמְרֵי סְפֵקוֹת
שֶׁלֹּא אֶפָּצַע
מֵהַסִּכּוּי לְהַחְלִים

 

שירה חֹרש, משוררת, אמנית רב תחומית, מנחה סדנאות כתיבה ומטפלת הוליסטית. יוצרת במדיומים שונים, ביניהם פרפורמנס, וידאו, סאונד, צילום, מיצב ואינטרקטיב. חציו של הרכב הדואו אלקטרו פואטי "אפסאחד". בוגרת המחלקה לצילום בבית הספר הגבוה לאמנות מוסררה. ספר ביכוריה, 'כל האמונות תפלות', ראה אור ב-2015 בהוצאת פרדס. ספרה השני, '11:11', יראה אור בקרוב בהוצאת גמא והקיבוץ המאוחד.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

פרוזה | "ילדה איך קוראים לך", סיפור מאת מרים יחיל-וקס

"הילדים במרפסת פטפטו ביניהם, עליי מן הסתם. עיניהם טיילו בתמיהה על שמלתי המגוהצת. הילדה שלפה את אצבעה מבין בהונותיה והצביעה בה על כסיות התחרה שלי." ילדה שזה מקרוב עלתה ארצה מבקשת להשיל מעליה את זרותה

הדר גד, 2014, 52x69

.

מאת מרים יחיל-וקס

.

"ילדה, איך קוראים לך?"

לא ידעתי עברית אך הבנתי את השאלה. בזווית העין קלטתי שני זוגות רגליים יחפות משולשלים דרך מעקה ברזל של מרפסת. הזוג הקצר היה של ילד עם גומות חן ועיניים סקרניות, הארוך של ילדה עם פרצוף סוסי ואף עם גבנון. את שניהם ראיתי יום קודם מחלון חדר האמבטיה. הרמתי מבט. הם חייכו אליי ורגליהם התנדנדו ביתר שאת. הילדה קיפלה את רגל ימין וחיטטה בין בהונותיה. לומר את שמי? מה אעשה אם ישאלו עוד שאלה? עיניהם היו מרותקות אל עגלת הבובות שלי. לשום ילדה בסביבה לא הייתה כמוה. היא נראתה אמיתית, גלגליה השחורים היו גבוהים וקפיציים. אמא הרשתה לי לקחת אותה החוצה עם הבובה בתנאי שאשמור עליהם היטב.

הילדים במרפסת פטפטו ביניהם, עליי מן הסתם. עיניהם טיילו בתמיהה על שמלתי המגוהצת. הילדה שלפה את אצבעה מבין בהונותיה והצביעה בה על כסיות התחרה שלי. הוצאתי את הבובה מן העגלה כדי שיראו שהיא לבושה בדיוק כמוני, כולל הכסיות, ורגליהם נדמו. כשידי על העליונה הדגמתי כיצד היא עוצמת ופוקחת את עיניה הכחולות. הילד פלט גניחת התפעלות. הילדה פערה עיניים ופה. ליטפתי את פני יפתי שהעניקה לי יתרון רגעי בארץ הזרה, והחזרתי אותה בתודה לעגלה. נעלי הלכה שלי התלכלכו. לא התכופפתי לנקות אותן. ארבע הרגליים היחפות שבו להתנדנד באוויר מעל ראשי חופשיות ומאושרות.

ב"מוסד" אסור היה ללכת יחף. זה נראה לי נעים, אבל אמא אמרה שיחף זה לא תרבותי, אז זה לא תרבותי. היא אמרה לא לצאת מהחדר עד שלא אכיר את הסביבה, אז לא יצאתי כל השבוע. ביומי השני אצלה פתחנו בסיורי ההיכרות. יום־יום חזרתי אחריה בצייתנות על שלטי הרחוב ושמות החנויות "צרכנייה, ירקן, קיוסק – זה לא עברית, מכולת," אף שאת כולם קראתי בלב עוד ביום הראשון בדרכנו לחדרה. גמרתי אומר לרצות אותה בכול, רק שלא תחזיר אותי ל"מוסד". ביום חמישי דקלמתי את השמות כאילו זה עתה שיננתי אותם, והיא הבטיחה שבשבת תרשה לי לצאת החוצה בלעדיה. למחרת עשיתי טעות. העיתון שלה היה מונח על השולחן. קראתי את שמו וכמה מילים מתוכו. עיניה הצטמצמו בחשד. "אז את יודעת לקרוא. למה את מסתירה ממני? ירשת מאביך את הכישרון לקלוט שפות מהאוויר, זו ברכה."

חיבקתי אותה והחלטתי לא לגלות לה שגם את שם הספר שלה באנגלית פענחתי. חוץ מזה לא שיקרתי, ועשיתי בדיוק מה שאמרה. אף פעם לא הלכתי יחפה. ביום השני אצלה היא הלכה לעבודה מוקדם בבוקר ואני קמתי לבד. מיד נעלתי את נעלי הבית בצבע תכלת שהשאירה לי. ירדתי מהמיטה שלה, שבה ישַנּו יחד, ועברתי לשלי שנשארה חלקה, ושוב חזרתי לשלה להריח את ריחה, נועלת וחולצת כל פעם בלי להתעצל, העיקר לא לגעת ברצפה ברגליים יחפות. הייתי מאושרת להתעורר בלי שיעשו לי השכמה, במיטה רגילה ולא במיטת הסורגים שבה כלאו אותי ב"מוסד" אחרי שניסיתי לברוח, מאושרת על שאני לא חייבת ללכת בטור לחדר הרחצה, או לחכות בתור לאוכל, לנדנדה, לבית שימוש, להתפלל במילים שאני לא מבינה, לעשות כל דבר שאומרים לי בלי להבין למה, להיענש על כל שאלה. רציתי לשכוח כמה שיותר מהר את היחד הכפוי ההוא. הזכרתי לעצמי שאמא חוזרת אחר הצהריים ואני כבר לא צריכה לבכות מגעגועים ולחכות לסוף שבוע כדי לראות אותה. הייתי שמחה ועשירה, שליטה יחידה של ממלכה קטנה.

אחרי כמה ימים התחלתי להתגעגע לַחוץ. השקפתי מבעד לחלון אל החצר הרמוסה המגודרת באבן וברזל ומוקפת עצי ברוש. האזנתי לציפורים הנעלמות שצייצו בצמרותיהם המאובקות. התבוננתי בבתי האבן ממול שנראו בדיוק כמו שלנו, שתי קומות וחדרון על הגג. צפיתי בגברים שעברו ברחוב במכנסי חאקי עד הברכיים וגרבי חאקי ארוכים, בנשים שעצרו לנוח, כתמי זיעה תחת בית השחי שלהן ובידיהן סלים כבדים, בילדים וילדות יחפים ששיחקו ברעש על הכביש. רציתי מאוד לקפוץ דרך החלון כפי שעשיתי ב"מוסד", אבל ילדה טובה לא עושה דברים כאלה. טיילתי לחדר האמבטיה. על אריחי הרצפה הסדוקים ניצבו אמבט רחב, כיור זעיר ואסלה גבוהה. מעל האסלה היה חלון גדול ובעדו נראו מדרגות הבית השכן, שם ראיתי את הילד והילדה. חיכיתי קצת אבל הם לא הופיעו. חזרתי לחדר, חיבקתי את הבובה ששלחו לי מחוץ לארץ ושפכתי את תקוותי באוזני החרסינה שלה: הלוואי שאמא תשאיר אותי אצלה לתמיד, הלוואי שהיא תרשה לי לצאת החוצה מחר.

"ילדה, איך קוראים לך?"

העמדתי פנים שאני מתקנת את שמיכת הבובה. לענות? אמא השגיחה מאחורי הווילון. לרוץ לבקש את עזרתה? – זה תינוקי. להמשיך ללכת? – זה לא מנומס. שמתי את נפשי בכפי, הרמתי עיניים אל הרגליים המתנדנדות בעליזות ואמרתי: "וירג'יני." הילדה פרצה בצחוק חושף חניכיים. "איזה שם מצחיק! איזה שם מצחיק!" היא לא מחונכת, ניסיתי לגמד בלבי את העלבון. מה מצחיק בשמי? חזרתי עליו ברוחי, פירקתי אותו להברותיו ולא מצאתי בו שום דבר מגוחך. הילד לא צחק. יש לי גם שם חיבה – ויווי, אולי הוא יותר מתאים בעברית. אבל איך לומר להם את זה?

התחלתי ללכת. רק שהילדים הזרים האלה לא יראו אותי בוכה. שמעתי את הילד כועס על הילדה. "טמבלית אחת, מה זה מצחיק? מה זה מצחיק?!" גם את פשר מילותיו אלה ניחשתי, ואת קריאתו "רגע, ילדה, חכי רגע!" הבנתי, ועמדתי. "לי קוראים אמנון ולטמבלית קוראים אהובה," אמר אמנון לעורפי. סבתי על עקבי. הוא הצביע על חזהו, ואהובה, שעדיין צחקה, הצביעה על עצמה. "אמנון. אהובה." חזרתי אחריו, ועל עצמי הוריתי באצבע ואמרתי "ויווי." – "אז את יודעת עברית?" תמהה הטמבלה. נדתי בראשי לאות שלילה ואמנון הכריז: "בטח שאת יודעת, ומחר תדעי יותר. איך אמרת קוראים לך?" – "ויווי. וירג'יני, ויווי." – "ויווי! קלי קלות!" צהל ושיניו הלבנות הבהיקו. "חכי רגע, ויווי!" הוא קפץ ועמד על רגליו, גם הילדה קמה ושניהם נעלמו בתוך הבית. אולי הם באים לשחק איתי? – כן, הנה הם. יחד הופיעו על גרם המדרגות שעליו ראיתי אותם לראשונה, התחרו בדילוג על כמה מדרגות בבת אחת, והתייצבו זה מימיני וזו משמאלי.

אהובה הייתה גבוהה משנינו, אמנון היה בגובה שלי. היה להם ריח שלא הכרתי. רציתי לשאול אותם אם הם אח ואחות או רק חברים ולא ידעתי איך. הם לטשו עיניים בבובה. הוצאתי אותה והדגמתי שוב כיצד היא עוצמת ופוקחת עיניים. הם פלטו מיני "אוח!" ו"אח!", השתוקקו לגעת בחביבתי. לא הרשיתי להם. הידיים שלהם לא היו נקיות, במיוחד שלה, והיא גם לעגה לשם שלי. מוטב לשמור כמה קלפים לעתיד. מה אם הם רק רוצים לשחק בבובה ולא להיות חברים ממש? החזרתי אותה לעגלה. אהובה רצה לחצר שלהם וחזרה עם משהו מאחורי הגב. המשהו יילל. זה היה חתלתול מנומר שהיא רצתה להחליף בבובתי. נדתי בראשי לאמור שזה לא בא בחשבון, אבל הושטתי לה את השמיכה כאומרת: את רשאית לכסות אותה, בתנאי שתתני לי להחזיק את החתלתול. עסקת החליפין התבצעה. אהובה כיסתה את הבובה בדחילו ורחימו. אני ליטפתי את החתלתול והוא הפסיק לילל. חוקי הקרב הובהרו לצדדים.

בבית סיפרתי לאמא על חבריי החדשים. היא אמרה שראתה הכול דרך החלון והיא שמחה בשבילי. רק שלא אקח שום ממתק מידיהם, ולא אלמד מהם ללכת יחפה ולחטט בין הבהונות. הבטחתי לציית להוראותיה וביקשתי רשות לצאת בפעם הבאה בלי כסיות התחרה. היא אמרה שלא תמיד נכון לחקות אחרים. תרבות ונימוס הם עוד צריכים ללמוד בארץ הזאת. שתקתי. ילדה טובה לא מתווכחת. אמצא הזדמנות לאבד אותן.

 

ד"ר מרים יחיל-וקס, סופרת, מתרגמת ודרמטורגית (תיאטרון החאן, גשר, הבימה, חיפה). תרגמה מאנגלית ומצרפתית כחמישים רומנים ומחזות, משל דיקנס, לסינג, לה-קארה, אטווד ועוד. שימשה מנהלת אמנותית של התיאטרון לילדים ולנוער, ייסדה וניהלה את פסטיבל חיפה להצגות ילדים. פרסמה ספר שירים, 'בלי כוונה' (עקד, 1977), ושני ספרי פרוזה – 'נורדאו פינת וול־סטריט' (כנרת זמורה־ביתן, 2009) ו'הפרק החסר' (כרמל, 2016).

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך