אברהם אבן שושן למען הדורות הבאים

לא רק האיש והמילון: כך הנגיש אבן שושן את פלאי העולם לילדי ישראל

"עגלות נעות מאליהן, בלי מושכות וסוסים, רק בכוח המכונה. היש בזמננו דבר רגיל מזה? הן כמעט לא יאומן, כי רק מלפני 15-16 שנה לא נראה אוטומוביל בארצנו, חמורים גמלים וסוסים צעדו בטוחות ברחובות ובדרכים. וכי נראה אוטומוביל קטן עובר בעיר, ורצו אחריו קטן וגדול להציץ בפלא"

כך כתב האיש והמילון אברהם אבן שושן בעיתון המורים "עתוננו" אי שם בסוף שנת 1931 בכתבה שהקדיש לחלוץ האוטומובילים היהודי זיגפריד מרכוס. למה בחר אבן שושן להקדיש לנושא "האוטומוביל וממציאו" עמוד שלם בעיתון המורים? מהסיבה הפשוטה שלפני שאבן שושן הפך להיות למילה נרדפת ל"מילון", אבן שושן היה מחנך. מחנך, שחזונו היה להנגיש לילדי ישראל את נפלאות העולם – ובראשן – את המדע.

"היתה זו משימה שנטל על עצמו נוסף לעבודתו כמורה בבית הכרם", סיפר שלמה בן שושן על אחיו אברהם. "בעצם, אבן שושן לא חדל מעולם לעסוק בהוראה, בחינוך. כל מה שעשה אז, וגם לאחר כך, היה מכוון לחינוך להבאת הידע הדרוש אל התלמיד, אם בבית הספר, ואם בצורה עיתון, משחק, ספר עזר וכיו"ב".

ואכן, בכל שנות פעילותו, היה אבן שושן עסוק בהנגשת ידע העולם אל תלמידיו. את מה שלפי אמונתו כל תלמיד צריך לדעת, הוא ביקש ללמד בכל דרך.

אחד הספרים החביבים שערך וחיבר אבן שושן היה ספר שכולו "טריקים" מדעיים. "מאה פלא ופלא", הוא קרא לספרו שיצא בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת והכיל "מבחר פלאי מדע, להטים ושעשועים לילד ולנער".

וכך מקובצים להם יחדיו מאה "פלאים" שתוך כדי משחק מנחילים לתלמיד הארץ-ישראלי את האהבה וההבנה במדע. "ידועה ההתעניינות הרבה של הכל, אף גדולים בכלל, ב'פלאים' – הן אלו שיסודם מדעי או מעשי", כתב אברהם אבן שושן בפתח ספרו. "מי לא ישמח לראותם מוצגים על ידי 'עושה נפלאות', ומי לא יהנה בעמדו סוף סוף על סודותיהם ומסתריהם?".

עוד מפעל נחמד שזכה אברהם אבן שושן להוציא לאור, היה הוצאת סדרת ספרים "עולם ומלואו" שסווג כ"מדע לילדים". כל חוברת בסדרה, שנכתבה על ידי כותבים שונים (בעריכתו של אבן שושן), התעסקה בפלא טכנולוגי אחר: ספינת הקיטור, הטלפון, המטוס ועוד ועוד. הספרים מלמדים בצורה פשוטה ונהירה כיצד עובדים הטכנולוגיות, ומי היו חלוצי המדע שאיפשרו אותם.

כאשר צמד המילים "אבן שושן" יאמר, מיד נחשוב על מילון אבן שושן. ולא בכדי, המילון הזה הפך לאורים ולתומים שלנו גם היום לאוצר המילים בשפה העברית. אבל מאחורי אותו מילון, כדאי שנזכור, ישב אדם שכל כולו חינוך עם חזון מדהים (שגם מזכיר את החזון שלנו בספרייה) להנגיש את הידע לדורות הבאים. שכן, המדע, ובכלל הידע, אסור שיהיו נחלתם של מעטים.

פרוזה | "העיר העילית", סיפור קצר מאת מיכל בן־נפתלי

"גופה רטט לכל רחש שמא נשכח איזה ילד, שמא פלשו אורחים לא קרואים. הכלבים זחלו בתחנונים. היא חשבה שאין לה כוח לברוטליות שהחיים דורשים."

רונה שחר, גן בנימין, שמן על עץ לבוד, 49X64 ס"מ, 2017

.

העיר העילית

מיכל בן־נפתלי

.

המכתב חיכה לה בתיבת הדואר האלקטרוני. "גבי יקרה, היום נתקלתי בשמך ובשם אמך במודעת האבל ולא יכולתי שלא להגיב," כתבה לה. "אני משתתפת בצערך. נזכרתי שבטקס סיום קורס מש"קיות ת"ש, כשקראו לך לקבל תעודת הצטיינות, אמך, שעמדה עם יתר ההורים מול הרחבה, פיהקה. אני זוכרת שהפיהוק שלה העציב אותך, אבל גם שהבנת לליבה."

היא קראה את המכתב כמה פעמים, בערבו של אותו יום ומדי ערב בערב לאורך השבעה, בכל פעם שהותרה קמעא חגורת האנשים הדקה שהרחיקה אותה מעצמה. בתערובת של תשישות ופליאה קראה, תוהה הכיצד אותו מראה נושן של פי אמה נפער בעל־כורחו – חלפו כבר למעלה משלושים שנה – מערה אל תוכו אוויר בשקיקה ממושכת ושב ופולט אותו בחטף, נחרט בתודעת המפקדת שעמדה ככל הנראה בגבה אל אמה וקרוב לוודאי שמעה על הסיפור מפי גבי עצמה. אבל כעת שאלה את עצמה מדוע הניחה דווקא אצל המפקדת את מה שלא יכלה אלא לראות בו את סודה, ואולי אף את סודן, שלה ושל אמה, ומדוע אותה אפיזודה נשכחת הנעוצה בתגובה גופנית ספונטנית בלתי רצונית של לאות משועממת, שבה והתייצבה לפתע, אך כבר לא בינה לבין אמה, שסופה המוחלט מהל את הכול במיץ ההחמצה הבלתי נמנעת, אלא בינה לבינה.

למחרת השבעה חזרה לצעוד עם הכלבים דרך הפסאז' המוזנח שנחצב כמנהרה בתוך בניין וחיבר בין הכביש הראשי לרחוב הפנימי. כשרק עברה לגור בסביבה עוד היו פה חנויות סדקית, כלי בית, בדים לווילונות ובזאר, שהוליכו בחשיכה עד למספרה ולפיצוחייה של האחים ברחוב הראשי. אבל גם כשחלק מהחנויות הומר במשרדי נדל"ן נשמר בו, אפילו לאורך היום ובחודשי הקיץ הארוכים, אותו יסוד לילי צונן שספח אליו סירחון ולכלוך. בעלי החנויות טאטאו רק מעבר לדלת הכניסה הפרטית שלהם, ופועלי הניקיון לא העזו לפלוש למה שנדמה להם כחוץ פנימי מדי. על כיסא גלגלים מחוץ לחנות החשמל ישב המוכר והקדיר את הקירות הדהויים בענני עשן. גם המספרה פיזרה על שפת הרחוב שלושה כיסאות מתקפלים. שתי נשים ניצלו את התאורה העמומה כדי לשבת בראשים צבועים, מגבות מוכתמות על כתפיהן, ידן האחת מאפרת והשנייה אוחזת בפלאפון. על כיסא שלישי, ליד הפיצוחייה, נמנמה חסרת הבית, גבה כפוף על הליכון האלומיניום, כמעט כורעת, עומדת להישבר. שערה הלבן המפוצל לחוטים דקים חשף את בשר הקרקפת שכמו נשפך מקרביה.

רצועות הכלבים הסתבכו בין ידיה. היא קשרה אותן לפקעת וניסתה לגרור אותם בעקבותיה בקצב אחיד ללא הצלחה, כך שימהרו לחצות את הפסאז' ולא יתפתו להשתין עד הגיעם לגדר המשורגת ברחוב הפנימי. ארוך הזנב טלטל את זנבו אנה ואנה, חובט ברגלה. קצוץ הזנב שב והתחכך בה מצידו האחורי כמנסה למצוא את זנבו האבוד. היא הגבירה את קולה המאיץ בהם לזוז, שחררה מעט את הרצועה של הפודל האפרפר כדי שירחרח בקבוק מפלסטיק שנח על המדרכה, והידקה לעברה במשיכה קלה את הכלבה הזקנה שהתעכבה שעה ארוכה מול גוש צואה מפואר ונשכבה לבסוף לידו. גבי אחזה ברצועות בתקיפות, לסתה מתקשחת מחזונות בעתה, וכדי לפייס את נהמות המחאה שהשמיעו הוציאה מתרמילה חפיסת גבינה צהובה וקילפה פרוסה אחר פרוסה. הכלבה הזקנה התרצתה וקמה על רגליה הכושלות.

היא קיבלה את העבודה לפני כמה חודשים. אף אחד לא שאל אותה מה ההכשרה המוקדמת שלה. את קורות החיים שהחזיקה בכיסה למקרה שמישהו יבקש לא זכתה לשלוף. לימודיה, עברה, כל זה לא נחשב. היו שהכירו אותה מפגישה חטופה ברחוב, בקיוסק או בשופרסל. היא הניחה את דעתם של חמישה אנשים. זה היה מספיק כדי לחתום את הלהקה. היא סיכמה את התנאים: סיור בן שעה בצהריים ובערב. היא נהגה להקדים, כיוון ששמה לב שחישוב הזמן שלה לקוי. לראשונה בחייה החלה לאחר.

כשנכנסו לגינת מלץ, שחררה את יוחי. הוא דילג כמרחף לכיוון הגדר וחדר מבעד לסבכים, נעלם ובא במרוצה מן העבר האחר, מכשכש בזנבו. מאחר שפחד אפילו מצללים, היה הכלב היחיד שלא הפיל אימה על המטפלות הפיליפיניות שישבו על ספסלים מסביב לשולחן העץ וידע לעקוף בערמומיות את הקשישים שרבצו בצייתנות בכיסאות הגלגלים לצד המתקנים. הכלבה הזקנה תחבה את אפה אל בין ברכיה, ליקקה את ידה במרץ כמתחננת שתשחרר גם אותה. פעם אחת התירה את הקולר והכלבה דידתה לכביש וכמעט נדרסה. היא פיתתה אותה בעוד פרוסת גבינה צהובה. הכלבה נענתה ועצמה את עיניה מתמכרת לשמש. ארוך הזנב הזדקף, נקש נקישות קצובות על הקרקע וחג סביבה במעגלים עד שמצא את הנקודה והשתטח. קצוץ הזנב ליקק בשקדנות את משטח האבן והניח את לסתו בתוך ביצת הריר, עוצם את עיניו חזק. לפעמים דימתה שהוא קורץ לה, שהוא רק עושה את עצמו ישן. כלבים יכולים להעמיד פנים? היא שאלה את עצמה.

עכשיו נזכרה. "אני חושבת שאני הולכת להתאבד," אמרה אז למפקדת. היא דפקה על דלת חדרה לעת לילה, כמה שעות לאחר הטקס. המפקדת הזמינה אותה פנימה, עטופה בשמיכת צמר על הפיז'מה. "פעם ראשונה שאני שומעת שמתאבדים מהצלחה," ענתה לה מיוזעת, גרונה יבש. השולחן הקטן שאליו ישבו כמו התפתל תחת כובד זרועותיה. היא הרימה את כפות רגליה התפוחות על הכיסא ליד גבי. "זה מפריע לך?" שאלה בהיסוס. "לך זה מפריע," השיבה במבוכה. המפקדת מזגה לעצמה כוסית קוניאק וגבי סיפרה לה על הפיהוק. היא אמרה שחיפשה את אמה בתוך קהל הצופים, ובשעה שכל העיניים היו נשואות אליה, החניכה המצטיינת, פנה מבטה של האם אל מקום אחר עד שתשומת הלב שלה־עצמה התפזרה וכשניתן האות להצדיע, פסס, לחשה המפקדת, התרוממה כף ידה בהססנות לעבר הרקה ונתקעה באמצע הדרך. ואז לתדהמתה הניחה המפקדת את הכוסית ואמרה, "אל תשקרי," ואף על פי שמיהרה לסתור את דבריה, נצרב בתוכה דבר השקר שלה מבלי שתוכל להסירו. שכן במובן מסוים צדקה. בתום הטקס, לפני שכולם הסתלקו לבתים, ניגשה אליה אמה, אימצה אותה לליבה ואמרה: "את כמו פרח," הגבירה את קולה כשהגתה את המילה 'פרח' כבוחנת אותה מן הצד בסבילות, כמעט בחוסר אונים, כפשׂע בין שגשוג לבין היתלשות, מועידה אותה מכאן ואילך לתנודות המטוטלת לבדה, בלי תומך.

עכשיו, ביושבה בגינה, ראתה כל דבר מנקודת מבט כפולה, את עצמה, נערה, ואת אמה המביטה בה, והפיצול הזה כיווץ את בטנה.

אחר הצהריים צעדה באותו מסלול, חצתה עם הכלבים את המדרכות הסדוקות בפתחי הבתים, השהתה את מבטה על קרחות הדשא שהתמלאו ערמות חצץ או סנדות, והניפה את עיניה אל הגגות, מחפשת להיתלות במשהו, סימנים, כלים להבנה, מרגישה בנוזל איטי נמסך לתוכה, מפזר את ריחות חדרי המדרגות וקירותיהם המאוכלים. היא גילתה את העיר העילית נבנית בחשאי, שוברת את הקווים האופקיים, הגלויים, מערערת את תחושת המוכרות. בגינה לעת ערב התקהלו הכלבים סביבה רדומים לצל העצים, גיפפו את רגליה במסירות, הניחו לה ללטף את פרוותם החמימה. ארוך הזנב התרומם והניח שתי כפות חמדניות על ברכיה. ילדה קטנה התיישבה על הנדנדה. מישהי שנראתה כמו סבתה אחזה בשני החבלים, ביד אחת העיפה אותה מעלה ובאחרת אחזה בלולאה בנוקשות כמבקשת לבלום את התנועה פן תעוף. "תחזיקי חזק," אמרה לה במתח. "עוד, עוד," צעקה הילדה שרצתה להגיע לשמיים. חיוורת, ראשה סחרחר, התאמצה הסבתא להישאר יציבה. "זו זכותי," קראה הילדה. "כבר יש לך זכויות?" אמרה הסבתא, "ומה עם החובות שלך?" גבי פרשה את שתי ידיה אל על כמו כדי לראות עד היכן הן יכולות לטפס והרגישה את המאמץ בבטנה. לרגע נדמה לה שהגוף נקרע לשניים. היא עצמה את עיניה. בתוך האדמה הרועדת נכרה בור ומבלי משים הידרדרה לתוכו. היא חשה את נועם הנפילה והקיצה, רגליה קרות. השמש עמדה לשקוע. הגינה נעשתה שוממה. משפת הרחוב לא שוער עומקה המסתורי. כבדות מאיימת עלתה מן העצמים שחדלו מפעילות וניצבו דוממים, הנדנדות, המגלשות, ערוגות החול. גופה רטט לכל רחש שמא נשכח איזה ילד, שמא פלשו אורחים לא קרואים. הכלבים זחלו בתחנונים. היא חשבה שאין לה כוח לברוטליות שהחיים דורשים. עכשיו זו כבר לא הייתה תחושת מחסור או געגוע אלא אי־נוחות גופנית שאיבדה את מקורותיה וליוותה אותה כמו מטרד. עכשיו לא היו אלה הוריה שנמוגו, מותירים מאחוריהם סימני דרך חסרי חיות, אלא כיליון רחב ועקרוני יותר, מוחלט ומרוקן מתקווה. ואף על פי כן, ידעה, זה המקום, אלה חומריו, רכים, לא עקשנים, לא מתנגדים. הכול עשוי עוד לצמוח.

בדרך הביתה, אחרי שהחזירה את הכלבים, עצרה אותה עוברת אורח, עגלתה מלאה שקיות. פניה נראו לה מוכרים. "תני לי כסף," פקדה עליה. היא שלפה את ארנקה מהתרמיל והחלה נוברת. האישה הציצה לתוכו. "כמה יש לך?" שאלה בתקיפות. "אין לי מטבעות," אמרה בקול קטן. "כמה יש לך?" התעקשה עוד. היא החזירה את הארנק לתיק ומיהרה את צעדיה הביתה, טיפסה במדרגות ונעלה את הדלת אחריה פעמיים. היא רצה לחלון לוודא שלא עקבה אחריה, נכנסה למקלחת, שטפה את עצמה וחזרה אל החלון, עמדה כשמגבת לגופה ואז שמטה אותה לפני האישה שעמדה בחוץ, עורה מוכתם, פיה פעור לרווחה.

.

מיכל בן־נפתלי היא סופרת, מסאית, מתרגמת ועורכת. ספרה "המורה" (כתר) זיכה אותה בפרס ספיר לשנת 2016, וספרה "בגד מאש" (כתר) נכלל ברשימה הקצרה של פרס ספיר לשנת 2019. לאחרונה ראה אור הספר "הקבוצה", בהוצאת כתר. "השליח", סיפור קצר פרי עטה, התפרסם בגיליון 74 של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "גוף זר", סיפור מאת רות קינן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | הגאולה שבבשר

"זהו ספר ללא נקודות כמעט, היעדרן מדגיש את מרווחי הנשימה הקצרים בין מחשבה למחשבה, את הבהילות למסור את רשמי הגוף־נפש כפי שהם מופיעים בראשוניותם, כהווייתם." שי שניידר־אֵילת על ספר השירה של קים מידן

רותם עמיצור, קולאז' ניירות צבועים, 10X7 ס"מ, 2019 (צילום: עידו מרקוס)

.

לטפי עצמך החוצה מן הבור: על "בַּמִּקְדָּשׁ הַזֶּה הַיָּחִיד, בַּבָּשָׂר" מאת קים מידן

שי שניידר־אֵילת

.

הבקעת דרך החוצה בכוח המילה, מחשכַת תיבות סגורות שביוגרפיה אישית כופה, היא מנוע פואטי רב עוצמה. הוא נוהם במעמקיה של כתיבה בת זמננו וכתיבה בכלל, ובוודאי שירה עכשווית. תנועת ההיחלצות הזאת בעזרת השפה, היא קרביו של ספר הביכורים שכתבה קים מידן, במקדש הזה היחיד, בבשר.

במוטו לשיר [הסוד משכיב אותי בלילה לישון] מידן מצטטת שורה מקרביה של אחרת, הסופרת והמשוררת האמריקנית שרון אולדס:  "אֲנִי מְנַסָּה לִכְתֹּב אֶת דַּרְכִּי הַחוּצָה". הציטוט לקוח מתוך שיר של אולדס בשם "השטן אומר" (מתוך קרקעית חיינו, אפיק והליקון, 2017, בתרגומה המצוין של שירה סתיו), שתוכו דיאלוג דיאבולי בין מי שנעולה בתיבת ארז ובין כוח זדוני המבטיח לחלץ אותה, בתנאי שתקלל את אביה, אמה, עברה האבוד. הנעולה כמעט יוצאת לחופשי, אך ברגע אחרון מתוודה על אהבתה אותם ונותרת חתומה בפנים – במה שהשטן בכבודו מכנה ארון קבורתה.

השתהות על הציטוט הזה ועל שירתה של אולדס בהקשר זה – ספרה הראשון של מידן – מהותית משתי סיבות. ראשית, קל לחוש כי מידן קראה ומכירה את כתיבתה של אולדס, והיא רוחשת מתחת לעורה. שנית, ועוד יותר מכך – לשתי המשוררות משותף ניסיון המילוט הפואטי מתעוקת בית הילדות והשלכותיה, בעזרת ההתעקשות להאיר בפנס השפה את פינותיה האפלות, לקרוא לה בשמות מפורשים ועל ידי כך להשתחרר.

אך קולה של מידן קולה, הידיים ידיה – ובמקדש הזה היחיד, בבשר הוא ספר נוטף יופי, כאב ועוצמות פואטיות ייחודיות ולא שכיחות לספר ביכורים. הזירה שבה הוא מתרחש ומתוכה עולה הקול המבקש פתח יציאה היא זירת הגוף, גוף הבשר. בבשר מתרחש הכול, הוא מקור היופי, הכאב ואפשרות הגאולה; מחוּלל שוב ושוב מפנים ומחוץ, הבשר הוא מקדשו של הספר לכל אורכו, כפי שמבטיחה כותרתו.

מיד בשירים ראשונים נחשף הגוף כנגוף רעב והרעבה, חֶסר והתמכרות, הפלה ומפלה: "אַתְּ אוֹכֶלֶת עוֹד וְעוֹד מִן הֶחָלָל / הֶחָלָל אוֹכֵל עוֹד וְעוֹד מִן אַתְּ / וּכְפִי שֶׁיּוֹתֵר נֶאֱכֶלֶת / חֻלְיוֹתַיִךְ מִתְגַּלּוֹת חֲלוּלוֹת" [את אוכלת עוד ועוד מן החלל]. צליל הרקע בשירים הפותחים הוא של התנפצות אינסופית: "צִנְצֶנֶת דְּבַשׁ שֶׁהִתְנַפְּצָה נוֹתְרָה מִתְנַפֶּצֶת לָנֶצַח / הַקִּירוֹת הִצְטַעֲרוּ וְהָלְכוּ הַקָּרָה קָרְבָה אֵלֶיהָ מְאוֹד / וּבְכָל הַנּוֹגֵעַ לְחֹם – אֱלֹהִים אָהַב אוֹתָהּ לְבַד" [בערב תנים מייללים היו מקיפים את העיירה].

פנימה אל תוכו של הספר ולאחר הליכה בין השברים החותכים שבפתיחתו החזקה, לקוראת נמסרים־נרמזים פרטים ממקורה של אותה התנפצות, של אותו סוד "המשכיב בלילה לישון": "שׁוֹמֶרֶת הֵיטֵב עַל הַסּוֹד / קָרוֹב קָרוֹב לֶחָזֶה וְעָמֹק / מְסֻכָּן וְאָסוּר שֶׁיֵּדְעוּ / אִם יֵדְעוּ יִתְפָּרְקוּ יִתְגָּרְשׁוּ יִכְעֲסוּ יִשְׁלְחוּ / לְפְּנִימִיָּה וְכֻלָּם בְּבֵית סֵפֶר יִשְׁמְעוּ וְגַם כָּךְ / רָעָב לֹא קָשֶׁה לְמִי שֶׁרָגִיל בּוֹ / גַּם שְׁתִיקָה לֹא / דָּבָר טָמוּן בַּגּוּף נִהְיֶה הַגּוּף" ("משפחה"). אותו וידוי, אותה חשיפה הדרגתית של סוד הגוף ובתוכו הנפש שחוּללו בראשיתם, נעוץ בטבור הספר ובמידה רבה הוא הציר הטראומתי שסביבו סובב מכלול שיריו. אפלתו מגדירה את מערכת היחסים המפותלת של הספר עם המציאות – גברים, משפחה, בית, הורות, אמהות – והיא סיבת היות הגוף המרחב הבוער, הדואב, שממנו הכרחי להימלט.

לשונו של במקדש הזה היחיד, בבשר גופנית מאוד, מוחשית־חיה. זהו ספר ללא נקודות כמעט, היעדרן מדגיש את מרווחי הנשימה הקצרים בין מחשבה למחשבה, את הבהילות למסור את רשמי הגוף־נפש כפי שהם מופיעים בראשוניותם, כהווייתם. שפתו הלא־עוצרת מתגלגלת מתוך נאמנות לאמת הגולמית ולצורך מוחשי לרדת לפרטיה, לקרוא בשמם מבלי לסייג. נימתה הפואטית של מידן היא של קונקרטיות פרומה; בה בשעה שהיא גולמית ונשפכת כבווידוי דחוף וקולח, נאמן עד כאב למציאות, היא מלוטשת להפליא והשירים עשויים היטב ומוחזקים בעמוד שדרה איתן וברור.

האם הכתיבה אכן מחלצת? האם יש, בין דפי הספר, פתח ודרך החוצה? היכן? רגעים של התרוממות מעל לבשר המסוכסך־מקודש מורגשים בשירים שבהם מידן מגייסת דמויות חלופיות, בדרך כלל נשיות־מיתולוגיות, לדבר מבעדן. מהשיר "ארטמיס" למשל, המתרחש בממד אגדי, עולה נימה של הפוגה ונחמה: "שִׁמְעִי אוֹתָן פּוֹסְעוֹת בִּדְמָמָה עַד אֵלַיִךְ / הַרְגִּישִׁי בְּמַגַּע אַפָּן הָרָטֹב בָּא אֶל צַוָּארֵךְ אֶל עֵינַיִךְ / הֵן מַקִּיפוֹת אֶת כֻּלֵּךְ בְּמָחוֹל וְאָז / מִצְטַנְּפוֹת מִסְּבִיבֵךְ כְּגוּרוֹת / הַנִּיחִי לָהֶן לְהֵרָדֵם". בשיר שכותרתו Νίκη – ניקֶה, אלת הניצחון במיתולוגיה היוונית – אפשר לשמוע את משק הכנפיים הנפרשות מחוץ לכלוב, את השירה והמילה ככוח מתעלה, מנצח: "אוֹתוֹ הַכְּאֵב הֶעָמוּם הִצְמִיחַ שִׁנַּיִם, שָׁדַיִם, כְּנָפַיִם / בַּכְּלוּב הַזֶּה, בַּמִּקְדָּשׁ הַזֶּה הַיָּחִיד, בַּבָּשָׂר / שָׁנִים הֵם מְנַסִּים לִנְעֹץ עַצְמָם בָּךְ / לִתְבֹּעַ בָּךְ מָקוֹם / אֲבָל יָם רַב וַאֲדָמוֹת וְכָל מִינֵי אֱלֹהִים / נֶאֱסָפִים מִפִּנּוֹתַיִךְ לוֹמַר לָהֶם לֹא … / אֲנִי פֶּתַח הָרוּחַ אֲנִי הַמַּחְצָבָה הַהַתְחָלוֹת / כֻּלָּן מִתּוֹכִי אֲנִי הָאֵם מִמֶּנִּי הַמִּלִּים / אֲנִי הַקָּתֶדְרָלָה". הכתיבה מאפשרת לכותבת להפוך לדמות אישה כביכול־אחרת, כזו שיודעת לומר למכאיביה לא, להכריז לפני העולם על היותה פתח הרוח והמילים. "אַבָּא שֶׁלִּי קִוָּה לִקְרֹא לִי / דַּיָּה / קִוָּה אוֹתִי צִפּוֹר / וְצַיֶּדֶת / נְמֵרָה אֲדֻמָּה בַּשָּׁמַיִם / בְּסוֹף כְּשֶׁבָּאתִי הוּא קָרָא לִי / אַחֶרֶת. אוּלַי אִם הָיִיתִי דַּיָּהּ דַּיִּי / כָּל זֶה לֹא הָיָה קוֹרֶה – / … דַּי לִי דַּי לִי דַּיָּתִי … זֶה נִגְמַר – אֲנִי דַּיָּה" ("דיה").

ואולי אין הימלטות אחת מכוננת והכתיבה היא רצף חוזר ומתמשך של היחלצויות וניסיונות יציאה. "לַטְּפִי עַצְמֵךְ הַחוּצָה מִן הַבּוֹר", כותבת מידן, "נַסִּי לֶאֱהֹב דָּבָר שֶׁאֵינוֹ יָפֶה" ("שלוש הגולגלות"). כך או כך, משירתה עולה כי מידות הסלחנות, הרוך והאהבה – הכרחיות. למרות ואולי בגלל היישרת המבט אל השטן שבתיבה, מידן כאולדס, מתעקשת על אהבתה: "… הַרְבֵּה טְעִיתֶם בִּי / וַעֲדַיִן / הַחַלּוֹנוֹת גְּדוֹלִים / אוֹר גָּדוֹל נִכְנָס עַד הָעֶרֶב / אַתֶּם הַהוֹרִים שֶׁלִּי / אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶתְכֶם / עַד הָעֶרֶב אֲנִי נִשְׁאֶרֶת " [החלונות הגדולים בבית שלכם]. ההתעקשות הזו על מידת הליטוף, על אהבת הפגם והפוגמים, על יופיים של כל אלו – היא עצמה גאולה.

.

שלוש הגולגלות

אַתְּ חַיָּה עִם עַצְמֵךְ בְּרַכּוּת מְסֻיֶּמֶת אַךְ לֹא כָּךְ הֵם פְּנֵי הַדְּבָרִים

כָּל הַדְּבָרִים רַשָּׁאִים לְהֵחָתֵךְ

לַדְּבָרִים יֶשְׁנָהּ דֶּרֶךְ אַכְזָרִית לְהֵחָתֵךְ

שִׂימִי עַצְמֵךְ בְּמֶרְכָּזָהּ שֶׁל כְּנֵסִיָּה וְהָחֵלִּי לָנוּעַ כְּמִי

שֶׁלֹּא זָנְחָה אֶת אֱלֹהֶיהָ מֵעוֹלָם

כְּמִי שֶׁתָּמִיד כִּבְּדָה אֶת הוֹרֶיהָ

מֵעוֹלָם לֹא גָּנְבָה לָהֶם שְׁטָרוֹת מֵהָאַרְנָק

כְּמִי שֶׁהִיא טוֹבָה

הַשְּׁקָעִים הַלְּבָנִים בְּרַקּוֹתַיִךְ

נַסִּי לְהַרְפּוֹת מֵהֶם לְרֶגַע

לַטְּפִי עַצְמֵךְ הַחוּצָה מִן הַבּוֹר

הַבִּיטִי אֶל חִוְרוֹנוֹ הַכָּחֹל שֶׁל הַיּוֹם הַזֶּה

הַיּוֹם הַזֶּה הַיָּחִיד

מַגַּע הַשְּׂמִיכָה הַצְּהֻבָּה עַל עוֹרֵךְ כְּשֶׁהָיִית פָּעוֹטָה

הָאֵם הַנִּרְדֶּמֶת שֶׁבַּחֲלוֹמָהּ זָכְרָה לֹא לְהַפִּילֵךְ מֵהַיָּדַיִם

כָּעֵת הַמָּוֶת אוֹרֵב וְאֵינֵךְ סַבְלָנִית לִקְרָאתוֹ

אֵינֵךְ סַבְלָנִית כְּלָל וְאֵינֵךְ טוֹרַחַת עַל הַפְּרָחִים

אַךְ הַפְּרָחִים טוֹרְחִים וּמְטַפְּסִים לְאָרְכֵּךְ

בָּאִים לִנְשִׁיקָה

נַסִּי לֶאֱהֹב דָּבָר שֶׁאֵינוֹ יָפֶה

שֶׁאֵינוֹ בָּהִיר

נַסִּי לִהְיוֹת חֲלוּלָה וְרֵיקָה מֵעַצְמֵךְ

וְאַחֶרֶת

.

 שי שניידר־אֵילת, משוררת. ספרה הראשון, "הוא היה כאן, אני בטוחה בזה" (אפיק והליקון), ראה אור בשנת 2019. ספרה השני, "כל מה שהיא שרה מעלה עשן" יראה אור בקרוב בהוצאת מוסד ביאליק, סדרת כבר לשירה. שיריה פורסמו בהמוסך, הארץ, ידיעות אחרונות, גרנטה, מאזניים, עירובין ועוד. זכתה בפרס הליקון על שם רמי דיצני לשירה. רשימת ביקורת פרי עטה התפרסמה בגיליון 100 של המוסך.

.

קים מידן, "בַּמִּקְדָּשׁ הַזֶּה הַיָּחִיד, בַּבָּשָׂר", מקום לשירה, 2021.

.

 

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "וְאָז הָיִיתִי שָׁמַיִם" מאת רבקה פישביין עמנואל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | אלף־בית של ממשות

"גדול הפלא, וכל כולו אנושי: פלא השפה, שיודעת להעמיד עץ ומים, ופלא הכתב, הצובר את השפה סוללות־סוללות". מחזור שני מתוך עבודה מתהווה מאת ליה נירגד

דורית פיגוביץ גודארד, ללא שם, קולאז' גובלן, 2015

.

אלף־בית של ממשות

ליה נירגד

.

א

ולפעמים בכל זאת נדמה שכן, לפעמים הנפש עדיין מתפתה לזה: לכתוב 'אוויר' ולשמוע גם 'אוויר' גם 'עביר', לראות את האל"ף שם בָּראשית כיאה לה, וצורתה פרוצה כיאה לאוויר העביר – ורק אז להגיע אל האוויר עצמו, כי הרי זה כוחו של הכישוף, להשכיח ממשות בסבך המילים. ולנשום, לנשום אז בפליאה, שכל זה נמצא, נוכח וחיוני ולגמרי שקוף, שקוף ולא רק לעין, המתבוננת בחדר ואומרת הוא ריק.

.

ב

עמוק, עמוק הבלבול – רגל פה רגל שם והראש מסתחרר ביניהן שם למעלה. ולא רק שתיים הרגליים, כי אין כאן סתם עניין של פה ושל שם, השָם לא אחד וגם הכאן לא, הרבה שָמִים וכּאנים מבלבלים את רגלינו – כאן ג'ינס וטריקו ושם משי ותחרה, כאן חדות רציונליות אבל שם בפינה מפת המזלות, כאן דמוקרטיה בכאילו ושם כיבוש של ממש; ונוסטלגיה לעָבר של אחרים מצד אחד, והתנערות מגורלם הכובל מצד שני, כאן עמקים של שלווה ושם מצוקי ההרפתקה; ושקידה על שכלול הנפש הפרטית לצד מסירות הנפש לאחרים, ומריטת שפם אבל לא גבות, ותזונה אורגנית בין מסעות אל־אס־די – כך עוד ועוד, כי כאלה חיינו, כתמנון בחזקת מי יודע הרוקד על ריבוא רגליו, מדלג בין מכות החשמל.

.

ג

מה גאוותנית הגאווה, ראו איך היא מגעגעת בגאון, ראוותנית כל כך, מדרגה אחר מדרגה עולה מעומק הגרון מטפסת אל הלוע מגיעה לשיניים המתהדקות בפסקנות לשפה התחתונה ומיד נפשקות בתנופת מנצחים, ג־א־וו־ההה.

כן, קצת נלעגת הגאווה הזאת, קצת מטרידה, תמיד מסתתר באמתחתה איזה פס מדידה, תמיד היא מתגנדרת לעיני איזה צופה, שונה כל כך מאחיותיה הפשוטות שמחה ואהבה, מאחיה הענווים סיפוק וכבוד. לא אליה יפנו בשעת צרה, לא איתה ימתיקו סוד, בימים של חג ובימים של אבלות היא באה ביניהם במחלצות הדורים, מצמיתה במבטיה האטומים, מנערת מעליה את האבק בצאתה.

.

ד

תשתיות הביוב יקרסו. האדמה תרעד. הכול יתפורר. מים רבים יציפו אותנו, ובכל זאת נהיה צמאים. וגם מס הכנסה, ולחץ דם, גם הילדים, אחד אחת, וגאופוליטיקה, עוד מילדות, וסרטן וזקנה ושאר גוונים של אובדן שבאופק – אלף פנים לדאגה שהופכת את מעינו בשנת דמדומים של שחר. מגדול אל קטן, מרחוק אל קרוב מבטה סוקר את הממשות, ניתז  ומקרטע מצד אל צד כמבטה של תרנגולת נסערת.

והנה היא באה, מוקפת בלהקתה חרדה תבהלה ואימה, גם פלצות וחלחלה אצות במאסף, וכולן אדומות כרבולת, רגע מגעגעות רגע מצווחות, שורטות את הקרקע בתזזיתן הנואלת, מתרוצצות כה וכה וצווארן שלוח להקדים פני צרה, קורץ לשוחט.

לו רק הייתה כאותה אווזה בוטחת המהדסת לה בנחת, הרושפת, גם כן בנחת, על כל חשוד; או עליזה כחתלתולה המשתובבת… או תכליתית כדבורה… ואולי דואה גבוה, גבוה, בכחול הרחוק? אך צר, צר עולמה של הדאגה, ובגעגוע חנוק היא חומקת לפינה, מטילה ביצה ונחה.

.

ה

הווה של ממש, כל כולו התהוות, התגלמות מושלמת בין עבר לעתיד מופקעת ממחזור הירחים, תשעה צעדי נחשון מן הכלום לממש; והכול ייתכן – תלתל שחור, ריס בהיר, רגליים קלות ולשון כבדה – הכול טמון, הכול מקופל, משתכשך בוורוד השפיר, נישא על כנפי משאלה הרת גורל, או נגזר ברגע הרה אסון, או נספח אל עולמו העכור של המובן מאליו.

וכאן, בין המִמילאי והמשתאה, שוב ניכר ההבדל בין גוף ונפש, כי בהיריון אין כל שיעור חדש לגוף, הוא עושה את מה שהיה מסוגל לעשות כמעט מאז ומתמיד; כי בעודו ברחם כבר הייתה לו רחם משלו, ובין שיעשה זאת ובין שלא, הוא מיומן בתכלית לטוות מתוכו חיים של אחר. ואילו הנפש דהומה, הומייה כולה פנימה, מתערסלת אף היא בחשכת המים, מערסלת באהבה, יש לקוות, נשמה חדשה בתכלית. ואם שפר מזלה, אם אומנם נתברכה בהיריון הזה, תוכל להביט מבעד לארובותיה ולהתפעם לנוכח קימורי האופק הנמתח בגופה, ולחלום עוללים של שחר.

חתולה עוברת ברחוב, בטנה שוב תפוחה, אלא מה.

.

ו

כי לפעמים הממשות מסנוורת, או מכוערת, או סתם מיותרת, והנפש מבקשת לה מסתור, חיץ נוסף בין דלת אמות ששקדה לגדר לעצמה לבין המולת הימים, עוד עפעף דקיק שיסוכך על מבטה המגורה, שיצבע בגוונים את האור הבוהק, וירכך זוויות. אולי תסתפק בפס רחב של תחרה כסימון אוורירי למשאלת ההתכנסות שלה, אולי תעדיף יריעה ניגרת של כותנה רכה הנאספת בשלולית על הרצפה; ואולי משי, אם מצויה הפרוטה בכיסה, שאז תחשב בנדיבות את הבד, פי שניים וחצי מרוחב החלון, לחרוש באור תלמים של צל.

וכשבאה רוח הווילון מתבדר, מבודח מיומרותיה לתחום כך גבולות; ואם טוב היום תחייך אף היא, מפויסת, ואם רע תמהר לסגור כל חלון.

.

ז

עוד ועוד ועוד עודפות, נערמת כהרים, צפה באיים, עולם שלם של פלסטיק סדוק ומתכת חלודה שאין חפץ בם, לא עוד. כי לא רק מארזים על גבי מארזים יש בזבל הזה, שכבר מזמן אינו מדשן דבר, אלא גם דברים שסתם נמאסו, או נמצא בהם איזה קלקול של מה בכך, וילדים קטנים, וזקנים קטנים – שחומי עור על פי רוב, הרי כך סידרנו את עולמנו – נוברים בהם ללקט קיימות; ונוברות בהם ציפורים, ונוברים בתמימות הדגים, שטרם למדו את אורחות הקִדמה ושיעור קשה מחכה להם, ונוברים מקקים וצוחקים צחוק גדול, צחוק אחרונים.

.

ח

אמרת חֶבל אמרת קצוות, אמרת חיבור, מצד אל צד נמתח כמו חיוך, מרים מפרש מקים אוהל תולה ערסל אורג רשת, קושר. ילדה הולכת בדרך כורכר וחבל בידה, מחכה להזדמנות.

.

ט

עמקים משובצים בחום וירוק בין גבעות של חורש, ובד ארוג מפשתן, וכלי שכויר בחומר ונשרף באש – ישנו עדיין מקום קסום של מפגש, ובו דברים מעשה אדם שהיד נוגעת בהם כפי שתיגע בסלע או בפרפר, מגע של חי בחי; שם העין רווה נחת קדומה למראה הגשם על התלמים, והאוזן מיטיבה לשמוע את הרוח במצילות שתוּכּנו מעץ ומצדף. שם אפשר עדיין לדמות כי האדם מלמד את הטבע שירים חדשים, ממצה עוד פלא שקופל בו, כאילו אומנם ניתן לו להשתתף במעשה בראשית, ובאהבה. שם, במקום הזה, חוּמה וסבלנית, מחכה הטחינה: כבר שכחה את מוצאה בשומשום היבשושי והיא שלווה בצמיגותה, נדמה לה שהשלימה את מסעה. למגע המים היא נחרדת תחילה, כל כולה עור אווז גבשושי, אבל הנה, עוד סיבוב או שניים היא מתרצה ותכף אף בוהקת בעליזות, מעדן מלכוּת שחברו בו שמש ומים ומגע יד אדם, כמעט היישר מגן עדן באה אלינו, לשמח כל כך את חיינו.

.

י

הן רכות, זה ברור, מי תדמה ירכיים ולא תדמה אותן רכות גם אם יש בעולם אחרות – רוך וירכיים כרוכים בעליל זה בזה; ודשנות הן, בוודאי, מה חפץ בירך בלי הקימור המדויק המזמין למנוחה עורף אהוב; וחזקות כמובן, נושאות הלאה והלאה את הגוף, צעד זו צעד זו, או עוטפות בחיבוק, שתיהן יחד, גוף של אחר.

ובחיבוק מתרווחות הירכיים ומחייכות, חשות ברכותן מבפנים, כמין אפשרות למקום.

.

כ

הנה אחד הגבולות הברורים של הדמיון, המדמה כי ביכולתו להתעופף באשר ירצה, לשכון היכן שיבחר. כי חרף זחיחותו המובנת אין הדמיון יכול להשיג את כאבו של אחר, רק לחבר זיכרונות ולערבב קצת ביניהם: היה לנו פעם פצע דומה ברגל, נדַמה אותו גדול יותר, נדמה אותו בלחי, נכפיל כפליים מפאת רגישות הלחי – והנה, כבר נשמע משק הכנפיים: האיש הזה ממול, שצלקת אדומה חוצה את לחיו, הנה חשנו את כאבו שכאב, חשנו ממש, בדמיוננו המפותח שחוננו בו מילדות. והרעב הנורא שחשנו פעם, בין ארבע לארבע וחצי, והחרדה שתקפה אותנו שהייתה קשה באמת, והניתוח שפעם, והפחד הארוג ברקמות מבראשית – כאבים־כאבים, חומרים מן המוכן, קוביות־קוביות קמים באוויר מגדלים שברוח, מחוזקים פה ושם בידיעה שקראנו ובסרט שבמהלכו עצמנו עיניים רוב הזמן, והנה אנחנו מהנהנים ליד מיטת חוליו של אחר, מעמיקים מבט מבין במבט, ושוב מתפעם ליבנו מעוצם אהדתו, ושוב מחרישות פעימותיו את אוזנינו.

והרי אפילו הכאב הפרטי, זה שבזיכרון, הרי גם הוא רק תצלום דהוי עם כיתוב ממוחזר, הרי כל קוץ, כל ציר, כל עווית כל חתך מפתיעים שוב ושוב, מרעישים ממש, מהתלים בזמן וגם במרחב, כשהכול עוצר והכול מתכנס אל מקום שאין בו אלא כאב, מקום ששום מעוף של הרוח לא ישיג לעולם כי כולו גוף, זעקת תאים בממלכת החומר.

.

ל

ראשיתו בפרחים הקטנים, העבים, דמויי הפלסטיק, שרק ריחם המתוק מעיד על עתידם, נישא בחמימות בין ערביים של אביב. והנה עוד קצת, כמו בצילום איטי, נוצרים הזרעים, עטופים ציפוי חלקלק, וכבר יש גם קליפה ירוקה ומתוחה לגונן על חיים שבכוח, ובין לבין נאגרים אט־אט המים בזקיקים והופכים לעסיס. דומה על כן הלימון לקופת חיסכון, ומי שתשקה כל הקיץ, כל קיץ, תוכל בשעת צורך להכין ממנו לימונדה.

.

מ

טבעי, שלילי, רציונלי ולפעמים גם לא – איזה תכונות אנושיות קשרנו למספר, ממש יוסי'לה קטן עשינו ממנו בלולאות המילים שלנו, בניסיון הנואש לגשר בין מה שמומצא כל כך וגם מוחלט כל כך, לתפוס את המהות החמקמקה הזאת שבלעדיה לא היה אפשר לחלק שליש בחצי, מי הייתה רוצה בכלל, מה זה אומר בכלל מחוץ לכללים המטורפים של המשחק הזה שלכי תביני אותם בלי שיעורי עזר, והרבה.

ואף על פי כן שתי כנפיים לציפור ושלושה חלקים לעוזי, ויחד זה יוצא חמש, תמיד. וגם אם נוסיף ציפורים כאוות נפשנו, וכלי משחית למכביר, תמיד נוכל לרשום בטור מספר אחר מספר ולסכם ולהחסיר בלי חשבון. וזאת רק ההתחלה: סדרים שמימיים, הרמוניה נשגבת, מקצבים מדויקים שביסוד כל ממשות, פתיתי שלג ומשושים של דונג ומערבולות שבצדף; ואוהב לא אוהב, ותאוות הזוגיות של זו המרטשת חרצית – הכול סדור בסך כזה או אחר שיתברר לנו אם רק נשתכלל עוד בתורת המספר. ואולי, מי יודע, אולי זו תמצית האנושיות, לגלות ולבטא את מה שקיים ממילא.

.

נ

ומכל מקום עולה הנהי, רוחות משתרכות בין מצבות שנותצו, גאיות לוחשים שמות שהיו למרמס, בין טרשים זועקות אבנים שהיו פעם קיר. ועם כל צעד בשבילי האביב נמחץ הלב והדעת מתבלבלת, משתבללת במבוכה מאימת האמת ואוזלת התוחלת: כאן, וכאן, וכאן חיו – ואינם עוד. ובמורד האילם מכסיפות עלוות נושנות, ומשוכות צברים מסמנות גבולות מחוקים; במעיין המים עודם מפכים חרש נ נכ נכב נכבה, וילדים שרחצו כאן היו לזקנים; ואיש לא נותן דין וחשבון נפער עוד ועוד כתהום רוחשת.

.

ס

איך לתאר את הפלא? מלבני, תמיד – בגדלים שונים אבל תמיד מלבני – לא בצורה סוד קסמו; צבעו מתחלף בחוץ אך תוכו תמיד לבן – לא בצבע כוחו; ניחוחו דק, וניכר רק מקרוב, ואילו האוזן אינה למדה ממנו דבר. אך היד הלמודה אוחזת בו בנוחות, בקרבה, הופכת בדפים, שם בין שכבות העלים מסתתר הקסם. ואין לדעת מה יתחולל הפעם, מה צפון בשרבוטים הנערמים זה על זה, לאן יוליך הספר את הנפש המרווה במבטה נייר ודיו שיבשו, מצמיחה מחדש את מה שנאצר בהם.

גדול, גדול הפלא: כאילו הכה ברק בעץ, והעץ השכיל לטמון חשמל באצטרובליו הנושרים ומתגוללים במורד, ומי שיאחז באצטרובל וייתן עליו את דעתו יחוש בעקצוץ מן הזרם. כאילו קפאו אדוות האגם כשפגעה בהן אבן, ואגם אחר ירגוש על פי רישום שנמסר לו בדרכים עלומות שמתחת לימים כולם, והנה אדוותיו כאדוות ההן, אז.

גדול הפלא, וכל כולו אנושי: פלא השפה, שיודעת להעמיד עץ ומים, ופלא הכתב, הצובר את השפה סוללות־סוללות – קרבי אליהן עין מיומנת וכבר נושרים אצטרובלים, עוד רגע תישמע אוושת הרוח, וילדות רחוקה של אחרת תהיה משכן ארעי לילדה שקירות הבית צרים לה, ולשונה תרטט ממתיקות מרקחות של פרי שמעולם לא טעמה.

.

ע

ורק לא להביט לאחור. מי שמביטה לאחור דינה להיות למלח, ולא סתם מלח בתפזורת, זה המשמח את חיינו ארוחה אחר ארוחה, אלא מלח בניצב, כלומר גוש קפוא, קפוא לעד, אין לגרוע אין להוסיף, כלומר אין עוד חיים בו. כי העבר, כך לימדו אותנו מילדות, עוד לפני שהספיקו להתחלף לנו השיניים, מסוכן. קטלני אפילו. קדימה, רק קדימה, לכי אחרי לוט, לכי אחרי אלוהיו המר הניחם שוב ושוב על מעשה הבריאה שלו, אל תפני מבט לאחור. העיקר לא להביט לאחור: זה הסתדר יפה עם רוח הזמן החלוצית.

אבל מה יש שם מאחור? לאן מפנה את מבטה זו שתשלם עליו מחיר כבד כל כך? אל מה, אל מי היא מביטה?

אנשים, אנשים רבים יש שם, ושכנים, וחברי ילדות, ומכרים מזדמנים שאומנם לא יקרים לה במיוחד ובכל זאת היו חלק מנוף חייה; גם היא עצמה עוד שם, אניצים מנפשה נותרו במארג שממנו נתלשה בחטף.

מה היה אז במבטה, כשהביטה, ועיניה מסיעות את נפשה אל העיר? מה השקיע את עקביה בחול? געגוע, בוודאי, עוד לא הספיקה להתגעגע בפועל אבל כבר היא יודעת טעמו של געגוע שיבוא; וערגה, בוודאי, הצובטת פחות אך כואבת בלי הפסק, וגם היא למפרע; וצער איום על כל מה שאובד; וחמלה אינסופית, גם כן, כי אין מלבדה שיחמול, לא לוט שהציע לאנשי סדום המתגודדים את שתי בנותיו אשר לא ידעו איש, ולא אלוהיו שחיזק את ידו; ועול הזיכרון, זיכרון כל החטאים שחטאה וחטאו בה, וזיכרון הנפשות והשמות כולם, שאף הוא מוטל עליה מעכשיו; והפחד האיום שמא תשכּח.

וכך היא ניצבת לעולמים אילמת, כתמרור אזהרה לשוגים בכיסופים: רק בזהירות, רק במבטים חטופים בין צעד לצעד, רק בתפזורת הציצו בעבר, ובקשו בליבכם מחילה.

.

פ

עיניה מוקפות קמטוטים, כל כולה חרושה חריצים, נחרצות גם רגליה, כבדות וקמוטות. בבטחת שנים מוליכה הפילה את עדרה, למודת שרב ובצורת, מטילה עם כל צעד את כל כובד משקלה, שאינו כבד לה כלל. מראות ומוראות רבים כבר ראתה בעיניה הזעירות, שאינן מספרות דבר, קולות של נפץ שמעו אוזניה הכבירות, ותרועות מלחמה. שוב היא תרה אחר עיר מקלט, נווה מדבר, זוכרת נתיבים שהתהלכה בהם בצעירותה, מבקשת לה שלולית קטנה להשתכשך בה, כמה עלים ירוקים להביא אל הפה בסלסול חינני של החדק.

ומסופר אי שם, כי אי אז בימי ראשית העולם, לאחר שנבראו אריות ונמרים וזאבים ותנים וריבוא מיני ציפורים וקופים עד שתם מעשה הבריאה כולו, סנטו המלאכים בבורא, שכל יצוריו דומים כל כך. בו במקום, על מנת להשתיק אחת ולתמיד את הגיחוכים, העמיד בפניהם יצור שטרם נראה כמותו, נישא ומוצק כהר, חשוף, ואוזניו ככנפיים אדירות להקל את צעדיו, וחוכמת רזים אין שיעור לה ניבטת שקטה מעיניו. מחאו כל המלאכים כף אל כף והריעו לבורא, ורק מלאך אחד סורר שרבב שפתיים בזלזול והפטיר: "ארבע רגליים וזנב אחד, אוזניים ועיניים שתיים ועוד שתיים – הכול כרגיל; גדול יותר, אומנם, אבל לא הגודל קובע." שרקו כולם בבוז ואמרו לו, "ודאי שקובע," והביטו בחשש בבורא שמא נעלב מדבריו של ההוא, שהרי כבר יצא לו שם של נוטר ונוקם. אך לא עווית של זעם ראו בפניו הנשגבות אלא רק קריצה קונדסית, כשהשיב לחצוף: "חכה חכה, נראה מה תגיד עכשיו…"

.

צ

זורח כחרצית, בוהק בקידה בין הקוצים, חיוור כסהר או יוקד כירח קציר: אין כמו צהוב לאגור את השמש, להעיד על האור – אורן המיטיב של שעות אחרי צהריים מתוקות, של ערבי כיפורים בשדרה, כשהטיח נצבע בחמלה.

.

ק

כן, אפשר עוד קצת, העוגה באמת נהדרת – וכל מה שהיה קודם גם, נהדר, כל מנה ומנה – אבל רק פרוסה קטנה בבקשה; אוי, יצאה גדולה – לא נורא, לעוגה כזאת תמיד יש מקום. בחיוך טופח אדם על בטנו, באדנות, זה מכבר הרגיל את הקיבה שלו לגמישות יתרה. והיא נעתרת, מתמתחת כפי כוחה ועוד קצת, כנועה, כן, אפשר עוד קצת, תמיד, ורק מעט חמיצות עולה ממנה עם כל ויתור נוסף.

.

ר

בפנים דומם ובחוץ רוגש הכול, רוח באה; והיא מרקידה עלים, ענפים, מזמנת תנועה לעצים, בזכותה רוקד אפילו הברוש המכונס, מתנועע בגל איטי ומדוד.

בפנים דומם ובחוץ רוחש, בפנים דומם ובחוץ מתנועע, הרוח מרעידה זגוגיות, מטלטלת כביסה על החבל. נפש הלומת טלטלות, שאינה יכולה לשאת עוד תנועה, תיחרד אז כאילו צר אויב על הבית.

.

ש

אמרת שמש אמרת ניכור: זוהרת בלי הרף, בלי כוונה ובלי תכלית, אדישה לעולם שיונק מחומה, שעולץ לאורה, לעולם מסתפק ברשימוּ. ממרחקים שאין שיעור להם היא חורצת גורלות, יום אחרי יום ושנה אחרי שנה, פעם מחיה ופעם חורכת, והכול בלי משים, מבלי שייגרע ממנה דבר.

אמרת שמש אמרת שררה: כל זרע שהנבטנו בחרדה, כל טיול כל חגיגה, כל שמחה שתכננו – הכול תלוי על בלימה, נטוי חסד, בן רגע היא תוכל לגזול מאיתנו הכול. וכבר בוקעת מעומק קרבינו התחינה, עולה כאד מבעבועים של פחד, וכבר מתערבלים ייחולים בְּדמיון והנה היא טובה השמש, מלטפת, מיטיבה, בשררתה מבטחנו; וכבר אנו קושרים לה כתרים משלמים לה מיסים מקטירים לה זבחים, הנה מוטלים הם, שורות־שורות.

וכך מתרוצצים אנו עלובים, מבוהלים, מורגלים בשרביט, עינינו נישאות מעלה בחשש, וחומקים בין צללים, וגרגרנים כשמזדמן, מתרפקים על זיו חמים של חורף לחמם מפרקים פריכים.

.

ת

השאלה היסודית היא שאלת התום. מה קורה לתום הנעורים עם תום הנעורים. האם הוא עוד אפשרי אז? האם הוא רצוי בכלל? ואולי הוא רק התפנקות? או עווית פנימית, מעין גיחוך מבוהל שקפא? ואולי סתם טמטום?

ומה על תום הנעורים המשותף, תום המדורה והדגל? מדוע הייתה בו כזאת ערגה נכמרת? אותה מתיקות נושנה – שמא הייתה מתיקות הצימוק, מתיקות מרוכזת של פרי שיבש זה מזמן, זיכרון מתוזמר של תום שכבר מזמן חלף־הלך לו?

והתום ההוא, הראשוני, הנקי, המיתי והאמיתי, התום האקסיומטי, התום הדוגמטי – עד כמה היה כרוך מראשיתו בהכחשה פראית, בהדחקה נחושה, בהשתקה מזלזלת, בעיוורון עיקש של עם קשה עורף? כמה אלימות דרש התום ההוא?

וכאן, כאן ועכשיו – יש עוד בכלל? ומה שיש, האומנם תום הוא, או רק עזות מצח באדרת ילדות מתחנחנת?
ואולי סתם טמטום?

ושוב, על אחת כמה וכמה: כמה אלימות נדרשת לקיים את התום הזה?

.

.

ליה נירגד, סופרת ומתרגמת. ספרה האחרון עד כה, "במקום גרניום", ראה אור בשנת 2019 בהוצאת חרגול/מודן. סיפור קצר פרי עטה התפרסם בגיליון 56 של המוסך. הטקסט שכאן הוא מחזור שני מתוך עבודה מתהווה. המחזור הראשון פורסם באתר שלה.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: שני פרקים ראשונים מהספר "משחק הוגן" מאת טוּבֶה ינסון, בתרגום דנה כספי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן