.

לטפי עצמך החוצה מן הבור: על "בַּמִּקְדָּשׁ הַזֶּה הַיָּחִיד, בַּבָּשָׂר" מאת קים מידן

שי שניידר־אֵילת

.

הבקעת דרך החוצה בכוח המילה, מחשכַת תיבות סגורות שביוגרפיה אישית כופה, היא מנוע פואטי רב עוצמה. הוא נוהם במעמקיה של כתיבה בת זמננו וכתיבה בכלל, ובוודאי שירה עכשווית. תנועת ההיחלצות הזאת בעזרת השפה, היא קרביו של ספר הביכורים שכתבה קים מידן, במקדש הזה היחיד, בבשר.

במוטו לשיר [הסוד משכיב אותי בלילה לישון] מידן מצטטת שורה מקרביה של אחרת, הסופרת והמשוררת האמריקנית שרון אולדס:  "אֲנִי מְנַסָּה לִכְתֹּב אֶת דַּרְכִּי הַחוּצָה". הציטוט לקוח מתוך שיר של אולדס בשם "השטן אומר" (מתוך קרקעית חיינו, אפיק והליקון, 2017, בתרגומה המצוין של שירה סתיו), שתוכו דיאלוג דיאבולי בין מי שנעולה בתיבת ארז ובין כוח זדוני המבטיח לחלץ אותה, בתנאי שתקלל את אביה, אמה, עברה האבוד. הנעולה כמעט יוצאת לחופשי, אך ברגע אחרון מתוודה על אהבתה אותם ונותרת חתומה בפנים – במה שהשטן בכבודו מכנה ארון קבורתה.

השתהות על הציטוט הזה ועל שירתה של אולדס בהקשר זה – ספרה הראשון של מידן – מהותית משתי סיבות. ראשית, קל לחוש כי מידן קראה ומכירה את כתיבתה של אולדס, והיא רוחשת מתחת לעורה. שנית, ועוד יותר מכך – לשתי המשוררות משותף ניסיון המילוט הפואטי מתעוקת בית הילדות והשלכותיה, בעזרת ההתעקשות להאיר בפנס השפה את פינותיה האפלות, לקרוא לה בשמות מפורשים ועל ידי כך להשתחרר.

אך קולה של מידן קולה, הידיים ידיה – ובמקדש הזה היחיד, בבשר הוא ספר נוטף יופי, כאב ועוצמות פואטיות ייחודיות ולא שכיחות לספר ביכורים. הזירה שבה הוא מתרחש ומתוכה עולה הקול המבקש פתח יציאה היא זירת הגוף, גוף הבשר. בבשר מתרחש הכול, הוא מקור היופי, הכאב ואפשרות הגאולה; מחוּלל שוב ושוב מפנים ומחוץ, הבשר הוא מקדשו של הספר לכל אורכו, כפי שמבטיחה כותרתו.

מיד בשירים ראשונים נחשף הגוף כנגוף רעב והרעבה, חֶסר והתמכרות, הפלה ומפלה: "אַתְּ אוֹכֶלֶת עוֹד וְעוֹד מִן הֶחָלָל / הֶחָלָל אוֹכֵל עוֹד וְעוֹד מִן אַתְּ / וּכְפִי שֶׁיּוֹתֵר נֶאֱכֶלֶת / חֻלְיוֹתַיִךְ מִתְגַּלּוֹת חֲלוּלוֹת" [את אוכלת עוד ועוד מן החלל]. צליל הרקע בשירים הפותחים הוא של התנפצות אינסופית: "צִנְצֶנֶת דְּבַשׁ שֶׁהִתְנַפְּצָה נוֹתְרָה מִתְנַפֶּצֶת לָנֶצַח / הַקִּירוֹת הִצְטַעֲרוּ וְהָלְכוּ הַקָּרָה קָרְבָה אֵלֶיהָ מְאוֹד / וּבְכָל הַנּוֹגֵעַ לְחֹם – אֱלֹהִים אָהַב אוֹתָהּ לְבַד" [בערב תנים מייללים היו מקיפים את העיירה].

פנימה אל תוכו של הספר ולאחר הליכה בין השברים החותכים שבפתיחתו החזקה, לקוראת נמסרים־נרמזים פרטים ממקורה של אותה התנפצות, של אותו סוד "המשכיב בלילה לישון": "שׁוֹמֶרֶת הֵיטֵב עַל הַסּוֹד / קָרוֹב קָרוֹב לֶחָזֶה וְעָמֹק / מְסֻכָּן וְאָסוּר שֶׁיֵּדְעוּ / אִם יֵדְעוּ יִתְפָּרְקוּ יִתְגָּרְשׁוּ יִכְעֲסוּ יִשְׁלְחוּ / לְפְּנִימִיָּה וְכֻלָּם בְּבֵית סֵפֶר יִשְׁמְעוּ וְגַם כָּךְ / רָעָב לֹא קָשֶׁה לְמִי שֶׁרָגִיל בּוֹ / גַּם שְׁתִיקָה לֹא / דָּבָר טָמוּן בַּגּוּף נִהְיֶה הַגּוּף" ("משפחה"). אותו וידוי, אותה חשיפה הדרגתית של סוד הגוף ובתוכו הנפש שחוּללו בראשיתם, נעוץ בטבור הספר ובמידה רבה הוא הציר הטראומתי שסביבו סובב מכלול שיריו. אפלתו מגדירה את מערכת היחסים המפותלת של הספר עם המציאות – גברים, משפחה, בית, הורות, אמהות – והיא סיבת היות הגוף המרחב הבוער, הדואב, שממנו הכרחי להימלט.

לשונו של במקדש הזה היחיד, בבשר גופנית מאוד, מוחשית־חיה. זהו ספר ללא נקודות כמעט, היעדרן מדגיש את מרווחי הנשימה הקצרים בין מחשבה למחשבה, את הבהילות למסור את רשמי הגוף־נפש כפי שהם מופיעים בראשוניותם, כהווייתם. שפתו הלא־עוצרת מתגלגלת מתוך נאמנות לאמת הגולמית ולצורך מוחשי לרדת לפרטיה, לקרוא בשמם מבלי לסייג. נימתה הפואטית של מידן היא של קונקרטיות פרומה; בה בשעה שהיא גולמית ונשפכת כבווידוי דחוף וקולח, נאמן עד כאב למציאות, היא מלוטשת להפליא והשירים עשויים היטב ומוחזקים בעמוד שדרה איתן וברור.

האם הכתיבה אכן מחלצת? האם יש, בין דפי הספר, פתח ודרך החוצה? היכן? רגעים של התרוממות מעל לבשר המסוכסך־מקודש מורגשים בשירים שבהם מידן מגייסת דמויות חלופיות, בדרך כלל נשיות־מיתולוגיות, לדבר מבעדן. מהשיר "ארטמיס" למשל, המתרחש בממד אגדי, עולה נימה של הפוגה ונחמה: "שִׁמְעִי אוֹתָן פּוֹסְעוֹת בִּדְמָמָה עַד אֵלַיִךְ / הַרְגִּישִׁי בְּמַגַּע אַפָּן הָרָטֹב בָּא אֶל צַוָּארֵךְ אֶל עֵינַיִךְ / הֵן מַקִּיפוֹת אֶת כֻּלֵּךְ בְּמָחוֹל וְאָז / מִצְטַנְּפוֹת מִסְּבִיבֵךְ כְּגוּרוֹת / הַנִּיחִי לָהֶן לְהֵרָדֵם". בשיר שכותרתו Νίκη – ניקֶה, אלת הניצחון במיתולוגיה היוונית – אפשר לשמוע את משק הכנפיים הנפרשות מחוץ לכלוב, את השירה והמילה ככוח מתעלה, מנצח: "אוֹתוֹ הַכְּאֵב הֶעָמוּם הִצְמִיחַ שִׁנַּיִם, שָׁדַיִם, כְּנָפַיִם / בַּכְּלוּב הַזֶּה, בַּמִּקְדָּשׁ הַזֶּה הַיָּחִיד, בַּבָּשָׂר / שָׁנִים הֵם מְנַסִּים לִנְעֹץ עַצְמָם בָּךְ / לִתְבֹּעַ בָּךְ מָקוֹם / אֲבָל יָם רַב וַאֲדָמוֹת וְכָל מִינֵי אֱלֹהִים / נֶאֱסָפִים מִפִּנּוֹתַיִךְ לוֹמַר לָהֶם לֹא … / אֲנִי פֶּתַח הָרוּחַ אֲנִי הַמַּחְצָבָה הַהַתְחָלוֹת / כֻּלָּן מִתּוֹכִי אֲנִי הָאֵם מִמֶּנִּי הַמִּלִּים / אֲנִי הַקָּתֶדְרָלָה". הכתיבה מאפשרת לכותבת להפוך לדמות אישה כביכול־אחרת, כזו שיודעת לומר למכאיביה לא, להכריז לפני העולם על היותה פתח הרוח והמילים. "אַבָּא שֶׁלִּי קִוָּה לִקְרֹא לִי / דַּיָּה / קִוָּה אוֹתִי צִפּוֹר / וְצַיֶּדֶת / נְמֵרָה אֲדֻמָּה בַּשָּׁמַיִם / בְּסוֹף כְּשֶׁבָּאתִי הוּא קָרָא לִי / אַחֶרֶת. אוּלַי אִם הָיִיתִי דַּיָּהּ דַּיִּי / כָּל זֶה לֹא הָיָה קוֹרֶה – / … דַּי לִי דַּי לִי דַּיָּתִי … זֶה נִגְמַר – אֲנִי דַּיָּה" ("דיה").

ואולי אין הימלטות אחת מכוננת והכתיבה היא רצף חוזר ומתמשך של היחלצויות וניסיונות יציאה. "לַטְּפִי עַצְמֵךְ הַחוּצָה מִן הַבּוֹר", כותבת מידן, "נַסִּי לֶאֱהֹב דָּבָר שֶׁאֵינוֹ יָפֶה" ("שלוש הגולגלות"). כך או כך, משירתה עולה כי מידות הסלחנות, הרוך והאהבה – הכרחיות. למרות ואולי בגלל היישרת המבט אל השטן שבתיבה, מידן כאולדס, מתעקשת על אהבתה: "… הַרְבֵּה טְעִיתֶם בִּי / וַעֲדַיִן / הַחַלּוֹנוֹת גְּדוֹלִים / אוֹר גָּדוֹל נִכְנָס עַד הָעֶרֶב / אַתֶּם הַהוֹרִים שֶׁלִּי / אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶתְכֶם / עַד הָעֶרֶב אֲנִי נִשְׁאֶרֶת " [החלונות הגדולים בבית שלכם]. ההתעקשות הזו על מידת הליטוף, על אהבת הפגם והפוגמים, על יופיים של כל אלו – היא עצמה גאולה.

.

שלוש הגולגלות

אַתְּ חַיָּה עִם עַצְמֵךְ בְּרַכּוּת מְסֻיֶּמֶת אַךְ לֹא כָּךְ הֵם פְּנֵי הַדְּבָרִים

כָּל הַדְּבָרִים רַשָּׁאִים לְהֵחָתֵךְ

לַדְּבָרִים יֶשְׁנָהּ דֶּרֶךְ אַכְזָרִית לְהֵחָתֵךְ

שִׂימִי עַצְמֵךְ בְּמֶרְכָּזָהּ שֶׁל כְּנֵסִיָּה וְהָחֵלִּי לָנוּעַ כְּמִי

שֶׁלֹּא זָנְחָה אֶת אֱלֹהֶיהָ מֵעוֹלָם

כְּמִי שֶׁתָּמִיד כִּבְּדָה אֶת הוֹרֶיהָ

מֵעוֹלָם לֹא גָּנְבָה לָהֶם שְׁטָרוֹת מֵהָאַרְנָק

כְּמִי שֶׁהִיא טוֹבָה

הַשְּׁקָעִים הַלְּבָנִים בְּרַקּוֹתַיִךְ

נַסִּי לְהַרְפּוֹת מֵהֶם לְרֶגַע

לַטְּפִי עַצְמֵךְ הַחוּצָה מִן הַבּוֹר

הַבִּיטִי אֶל חִוְרוֹנוֹ הַכָּחֹל שֶׁל הַיּוֹם הַזֶּה

הַיּוֹם הַזֶּה הַיָּחִיד

מַגַּע הַשְּׂמִיכָה הַצְּהֻבָּה עַל עוֹרֵךְ כְּשֶׁהָיִית פָּעוֹטָה

הָאֵם הַנִּרְדֶּמֶת שֶׁבַּחֲלוֹמָהּ זָכְרָה לֹא לְהַפִּילֵךְ מֵהַיָּדַיִם

כָּעֵת הַמָּוֶת אוֹרֵב וְאֵינֵךְ סַבְלָנִית לִקְרָאתוֹ

אֵינֵךְ סַבְלָנִית כְּלָל וְאֵינֵךְ טוֹרַחַת עַל הַפְּרָחִים

אַךְ הַפְּרָחִים טוֹרְחִים וּמְטַפְּסִים לְאָרְכֵּךְ

בָּאִים לִנְשִׁיקָה

נַסִּי לֶאֱהֹב דָּבָר שֶׁאֵינוֹ יָפֶה

שֶׁאֵינוֹ בָּהִיר

נַסִּי לִהְיוֹת חֲלוּלָה וְרֵיקָה מֵעַצְמֵךְ

וְאַחֶרֶת

.

 שי שניידר־אֵילת, משוררת. ספרה הראשון, "הוא היה כאן, אני בטוחה בזה" (אפיק והליקון), ראה אור בשנת 2019. ספרה השני, "כל מה שהיא שרה מעלה עשן" יראה אור בקרוב בהוצאת מוסד ביאליק, סדרת כבר לשירה. שיריה פורסמו בהמוסך, הארץ, ידיעות אחרונות, גרנטה, מאזניים, עירובין ועוד. זכתה בפרס הליקון על שם רמי דיצני לשירה. רשימת ביקורת פרי עטה התפרסמה בגיליון 100 של המוסך.

.

קים מידן, "בַּמִּקְדָּשׁ הַזֶּה הַיָּחִיד, בַּבָּשָׂר", מקום לשירה, 2021.

.

 

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "וְאָז הָיִיתִי שָׁמַיִם" מאת רבקה פישביין עמנואל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

להפוך את הירח: מחוות הוקרה לפרויד מאת ה"ד (הילדה דוליטל)

ענת צור מהלאל

.

If you take the moon in your hands

And turn it round

(heavy, slightly tarnished platter)

you’re there.

.

(H.D., Selected Poems, Grove Press, 1957, p. 66)

.

המשוררת והסופרת ילידת ארצות הברית הילדה דוליטל (1886–1961), הידועה בכינויה ה"ד (H.D.), החלה את דרכה הפואטית כחלק מהזרם האימאג'יסטי. בשנות השלושים המוקדמות החלה ה"ד אנליזה אצל פרויד בווינה, בעקבות משבר כתיבה מתמשך. שנות מלחמת העולם השנייה הניעו אותה לכתיבה חדשנית ועשירה, ובכללה גם התנסות בז'אנר הממואר. דמיינו משוררת באמצע שנות החמישים שלה, המסרבת להתפנות מלונדון המופצצת בידי הנאצים, נאחזת בחוטי זיכרון, כותבת בקדחתנות ממוארים, כותבת ממואר המוקדש לאנליטיקאי המת שלה, פרויד, חופרת מחילה, נועצת ציפורניים בקירות המחילה כדי לנסות לבלום את נפילתה. בפברואר 1946, כעשור לאחר האנליזה וזמן קצר לאחר סיום כתיבת הממואר לפרויד – Writing on the Wall, הובהלה ה"ד למוסד הפסיכיאטרי קוסנכט (Küsnacht) בציריך במצב פסיכוטי חריף וניתוק מוחלט מסביבתה, ונותרה מאושפזת שם חודשים ארוכים. בתקופת האנליזה כתבה ה"ד יומן, ובהמשך ערכה אותו ונתנה לו את השם Advent (התגלות, הופעה). הממואר והיומן הופיעו אחרי מותה בכרך אחד בשם Tribute to Freud (הוקרה לפרויד). הממואר כולו בנוי מפרגמנטים של רשמי זיכרון, חלומות ודמיונות מתקופות שונות בעבר ובימי כתיבתו, מתקופת האנליזה ומילדותה. רשמי הזיכרון מוליכים אותה בעקבותיהם, משיבים אותה בכל פעם מחדש אל דמותו של הפרופסור. היא פונה אליו בממואר בגוף שלישי ומתייחסת אליו כאל מיילד הנפש, אב מאמץ, מאהב ובעיקר מקור השראה ומוזה. כתיבת הזיכרונות מתווה לה דרך בתוך הערפל.

היומן מתקופת האנליזה נפתח ברשמי זיכרונות שצפו ועלו בה בתחילת הטיפול:

בכיתי חזק מדי … איני יודעת מה אני זוכרת: הפגיעה של האחיות הקרות, דמויות הנזירות בזמן האשפוז הראשון שלי בלונדון, אביב 1915; הלם ספינת הלוסיטניה השוקעת במצולות ממש לפני שהילד נולד מת; פחד לטבוע … אם ארפה (אני, הטיפה האחת, האגו האחד תחת המיקרוסקופ–טלסקופ של זיגמונד פרויד) אני חוששת להתמוסס כל־כולי.

 (כל הציטוטים, אלא אם צוין אחרת, מתוך H.D., Tribute to Freud, New Directions, 1974, ובתרגומי מאנגלית.)

זיכרונות אלה מתקופת מלחמת העולם הראשונה שבים למודעותה מתוך בליל של אסוציאציות, רודפים את לילותיה בווינה. דימויים מוזרים פוקדים אותה שם בלילות הארוכים, והיא תוהה אם הם מהדהדים זיכרונות של אירועים שהתרחשו, שדומיינו, שנחלמו, או שמא הם נוצרים בדמיונה בהווה. "אינני יודעת אם חלמתי את זה או רק דמיינתי, או אם בשלב מאוחר יותר דמיינתי את מה שחלמתי," היא כותבת. "האם המצאתי הכול? האם חלמתי? ואם חלמתי, האם חלמתי את הדבר לפני ארבעים שנה, או שמא חלמתי אותו אמש?" היא שוקעת בניסיונות קדחתניים למצוא עוגנים שבעזרתם תוכיח לעצמה שאינה חולמת, או ליתר דיוק, שלא הלכה לאיבוד בחלום.

בנקוף ימי האנליזה גוברים ביעותי הלילה: "אהיה חייבת להדליק את האור בקרוב, שכן עיניי, הלטושות באפלה, תוהות אם חציתי את הסף שוב." היא תוהה מדוע אינה מספרת על החוויות הליליות שלה לפרויד. החוויה האנליטית נדמית לה סדורה מדי, פרויד נדמה לה ארצי מדי, "הסבריו של הפרופסור היו מוארים מדי, כך נראה לפעמים; כנפי המחשבה שלי דמויות העטלף היו מכות בכאב נוכח אלומת האור הפתאומית הזו."

בפתח הממואר המוקדש לפרויד היא מצהירה שברצונה להשתחרר מגבולות הזמן ההיסטורי: "איני רוצה להיות מעורבת בהקפדה יתרה ברצף ההיסטורי. הייתי רוצה להיזכר ברשמים, או ליתר דיוק, הייתי רוצה שהרשמים ייזכרו בי. תנו לרשמים לבוא בדרך שלהם, ליצור את הרצף שלהם." ה"ד שבה לרעיון זה בווריאציות שונות: "ביכולתי לוודא את התאריך הממשי של ההתרחשויות בעזרת המחברות שלי, אך אנו בעצם מעוניינים ברושם הכללי של הדברים, יותר מאשר ברצף ההיסטורי או הפוליטי," או במקום אחר: "אמרתי זה מכבר כי על הרשמים להוביל אותי, יותר משאני אוביל אותם".

כאנליזנטית וכמשוררת, ה"ד ערה לכוחה הטרנסצנדנטי של הספרות. ביומנה היא כותבת: "אמרתי שאיני יכולה לאבד אותו [את פרויד], ספריו היו שם עבורי טרם פגשתיו ויהיו שם שוב אחרי שאעזוב את וינה. אי שם ישנה נוסחה של זמן שטרם חושבה". בעניין כוחה הטרנסצנדנטי של הספרות, כתביו של פרויד מעידים על זהירות רבה יותר. הוא התייחס למשוררים שהעריץ כאל "בני אלמוות" (die Unsterblichen alle), והביע בזהירות את משאלתו שכתביו יזכו לחיי נצח. משאלה זו באה לידי ביטוי בספרו פירוש החלום (עם עובד, 2007; תרגמה רות גינזבורג). שם, בחלומו העוסק בביקור של גברת מסוימת במעונו, מתנהלת ביניהם שיחה:

"השאל לי משהו לקריאה." אני מציע לה את היא [She] של ריידר האגרד. "ספר מוזר, אבל בוודאי בעל משמעות סמויה," אני מבקש להסביר לה; "הנשי הנצחי, האלמוות של ריגושינו —" כאן היא קוטעת אותי, "את זה אני מכירה. אין לך דבר משלך?" – "לא, כתביי בני־האלמוות טרם נכתבו".

פרויד משתתק בחלום וחושב בליבו, "איזה מחיר של התגברות וכוח רצון עליי לשלם כדי לפרסם ברבים את עבודתי על החלום, שבה עליי להסגיר כל כך הרבה ממהותי האינטימית."

כך, בעוד כתיבתו של פרויד נוגעת באל־זמניות אך נטועה בממשות חייו, ה"ד שואפת להגביה עוף או להעמיק חקר אל לב האדמה. היא כותבת ביומנה חלום שחלמה לאחר ששכחה את בקבוקון מלחי ההרחה שלה על ספת האנליזה של פרויד באחד הימים, "בחלומי אני ממליחה את מכונת הכתיבה שלי. אני מניחה אפוא שכך ארצה להמליח את כתיבתי סרת הטעם עם מלח הארץ," וממשיכה, "מעולם לא הייתי לגמרי מסופקת מספריי, אלה שפורסמו ואלה שלא פורסמו … ספריי לא נולדו מתים [stillborn], אלא נולדו מהאינטלקט המנותק … התחושה היא שרק חלק מעצמי נמצא בהם" (ההדגשות במקור). במבט לאחור, היא מציגה את המפגש שלה עם פרויד לא רק כחוויה סדורה, אלא גם כמעוררת השראה טרנסצנדנטית: "השנים התקדמו קדימה, ואז שבו לאחור. מעבורת השנים משכה חוט שארג את הדפוס שלי אל תוכו של הפרופסור." אריגת השנים קדימה ואחורה מתקיימת מעבר למגבלות ההיסטוריה והנפרדות. בממלכת הדמיון, היא אומרת, "אנו עצמנו חופשיים לדמיין, לבנות מחדש, לראות אפילו, כמו במחזה או בסרט." האפשרות להתעלות מעל לגבולות הזמן והמרחב הארציים מתעצמת עם הכתיבה בדיעבד, "אין אפשרות לשוב לברגסה [הרחוב שבו התגורר פרויד בווינה מרבית חייו ועד שנמלט ללונדון], או כשם שהייתה צריכה להיקרא, פרוידגסה. אך לפחות בדמיוני, בערפל הדמדומים, אני עדיין יכולה להמשיך במסע החיפוש שלי."

סיבות רבות הובילו את ה"ד לכתוב את זיכרונותיה מהאנליזה (פרויד, על פי עדותה, לא עודד אותה לכך): "ייתכן כי מדובר בחידה עתיקה. ייתכן שאין לה תשובה או שמסוכן לשאול אותה … לפחות אני יכולה לתעד את פרטי ההתנסות שלי, לכתוב אותם, לארוג ולפרום את החוטים, המרבד הנתון במסגרת הזו." כמו פנלופה היא שקועה במלאכת האריגה והפרימה של האריג שלה, מרקם האנליזה, הטקסטורה, הופך לטקסט.

הממואר לפרויד נכתב כאמור לפני התפרצותו של משבר נפשי חריף, שה"ד קרסה אליו בעוצמה. בדיעבד, משבר זה היה עבורה צומת שלאחריו היא לא חזרה לחיים עצמאיים; היא נשארה בקרבת המוסד הרפואי שבו אושפזה ולבסוף מצאה בו את מותה. עם זאת, בכל אותן שנים היא לא חדלה לכתוב. בממואר המאוחר שלה על עזרא פאונד ועל המפגש המכונן וארוך השנים שלה עימו, End to Torment, היא כותבת על הגעתה למוסד האשפוז באותה עת: "כשהגעתי לכאן, לקוסנכט, מאי 1946, אחרי המלחמה, ניקיתי את התיק שלי מתכולתו המגובבת. מדוע קרעתי את התמונות? ובכן, הן היו בלויות וישנות, כשם שהייתי אני. הייתי חייבת למצוא קמעות חדשים. מצאתי אותם בכתיבתי."

.

ענת צור מהלאל, פסיכולוגית קלינית מומחית ובעלת תואר שלישי מטעם החוג לספרות עברית והשוואתית, אוניברסיטת חיפה. עמיתת מחקר במכון בוצריוס לחקר החברה וההיסטוריה הגרמנית בת־זמננו באוניברסיטת חיפה ומלמדת במסלולי תעודה מתקדמים בפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב. פרסמה בכתבי עת בארץ ובעולם בתחומי ההיסטוריה של הפסיכואנליזה, פסיכואנליזה וספרות. ספרה "אנליזה מן העבר האחר: מטופלי פרויד כותבים" ראה אור לאחרונה בהוצאת רסלינג, ולפני כן בגרסה אנגלית בשם Reading Freud’s Patients בהוצאת Routledge. רשימה פרי עטה על השבר והקינה בכתביו של פרויד התפרסמה בגיליון 60 של המוסך.

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: רתם פרגר וגנר חוזרת אל שיריו של דן פגיס, במלאת 35 שנה למותו

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שני שירים מאת מֵהְדי מוּסָוִוי

מפרסית: אורלי כהן

.

40 ^[1]

יוֹשֶׁבֶת בְּיָדַי

צִפּוֹר עֲצוּבָה

אוֹמֶרֶת לִי: קוּם!

אוֹמֶרֶת לִי: אַל תֵּשֵׁב

.

אֵיזֶה כְּאֵב בְּקוֹלָהּ!

אֵיזֶה רגֶֹז בְּעֵינֶיהָ!

אוֹמֶרֶת: הִצָּמֵד לַטֵּרוּף

וֶאֱהֹב אוֹתִי

.

קוּם מֵהָאֵימָה

גַּלֵּה אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

אֱמֹר לָעוֹלָם: לאֹ!

פְּתַח אֶת מַנְעוּל הַדֶּלֶת

.

צְחַק כִּמְשֻׁגָּע

בְּיָמִים חוֹלִים אֵלֶּה

בַּעֲבוּר אֲנָשִׁים אֵלֶּה

אַל תַּזִיּל לָרִיק דִּמְעוֹתֶיךָ

.

שְׁאַג עַל הָעוֹלָם,

שַׁאֲגַת שִׂמְחָה

צֵא בְּמָחוֹל מְשֻׁגָּע

עִם מִגְדַּל אַזַאדִי

.

אֶת שֶׁבְּלִבְּךָ מְקַנֵּן –

תֵּן לָזֶה לָצֵאת,

צַיֵּר עַל הַקִּירוֹת

אֶת חֲלוֹמוֹתֶיךָ בְּדָם

.

קַח אֶת הַגִּיטָרָה

הַתְחֵל לָשִׁיר

וּזְכֹר

אֶת רֶגַע הַמָּעוֹף

.

כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁמַע בָּעוֹלָם

קוֹל הָאַהֲבָה וְהַטֵּרוּף

בִּשְׁתִיקָה מֻחְלֶטֶת זוֹ

תָּשִׁיר… שׁוּב וָשׁוּב…

▪

גוֹסֶסֶת בְּידַָי

לְזֵכֶר הַגַּן וְהָעֵץ

צִפּוֹר עֲצוּבָה

צִפּוֹר בַּת־מַזָלּ…

 

۴۰

نشسته توو دستام

پرنده ای غمگین

به من می گه: پا شو!

به من می گه که نَشین

.

چه رنجیه توو صداش!

چه بغضیه توو چشاش!

می گه بزن به جنون

که عاشق من باش

.

بلند شو از کابوس

خورشیدو پیدا کن

بگو به دنیا: نه!

قفل درو وا کن

.

بخند دیوونه

توو این روزای مریض

برای این مردم

اشکاتو دور نریز

.

بکش سر دنیا

فریادی از شادی

برقص دیوونه

با برج آزادی

.

حرفای قلبت رو

بذار بیاد بیرون

بکش رو دیوارا

رؤیاهاتو با خون

.

گیتارتو بردار

سر بده آوازو

به خاطرت بسپار

لحظه ی پروازو

.

بپیچه توو دنیا

صدای عشق و جنون

توو این سکوت محض

بخون… دوباره بخون…

▪

می میره توو دستام

به یاد باغ و درخت

پرنده ی غمگین

پرنده ی خوشبخت…

 

59^[2]

הַהִמְנוֹן הָיָה עַל שְׂפָתַיִךְ

הֵפִיחַ חַיִּים בִּשְׁלשֶֹׁת הַצְּבָעִים הַמֵּתִים^[3]

זוֹעֶקֶת אֶת זַעֲקָתָהּ שֶׁל אִירָאן

דִּגְלֵךְ הֵנִיף אֶת הָרוּחַ!

.

תֹּף הָלַם בְּמוֹחֵךְ הֶחָלוּל

הַזַעַּם סָדַק אֶת הַקִּירוֹת

מִצַּד זֶה בְּתוֹךְ סִמְטָאוֹת לְלאֹ מוֹצָא

אֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה סָפְגָה מַכּוֹת

.

שֻׁדְרּו בַּטֵּלֵוִיזְיהָ

שֵׁמוֹת שֶׁהָיוּ לָךְ לְכִנּוּי וְלִגְנַאי

מַחֲשָׁבָה עַל שִׁחְרוּר מוֹלַדְתִּי

בְּיָדֵךְ הָיָה דֶּגֶל שְׁלשֶֹׁת הַצְּבָעִים שֶׁלָּךְ

▪

בַּלַּיְלָה שֶׁל עֵינֶיהָ הַשִּׁכּוֹרוֹת שֶׁל נֶדַא^[4]

הָיוּ הַצַּלָּקוֹת מֵהַמַּלְקוֹת הַ"חַד" שֶׁלִּי^[5]

הַיָּרֹק שֶׁל אוֹתוֹ עֵץ חֲסַר סְתָו

הַצֶּבַע הָיָה לֵילוֹת־הַבְּכִי שֶׁל אֲבוֹתַי

.

עַל כְּתֵפִי בָּעַר כַּדּוּר

זָר מָדַד אֶת הַדֹּפֶק שֶׁלִּי

בַּדָּם, רָכַן קָשִׁישׁ

נִשֵּׁק אֶת הַצָּמִיד הַיָּרֹק שֶׁלִּי^[6]

.

הַיָּרֹק שֶׁל הַדֶּגֶל לְאִישׁ לאֹ הִגִּיעַ

הַגַּן שֶׁלָּנוּ כֻּלּוֹ הוּצַף בִּנְחִילֵי אַרְבֶּה

תְּרוּפַת הַפֶּלֶא^[7] שׁוּב אִחֲרָה לְהַגִּיעַ

גּוּפָתוֹ שֶׁל סֹהְרַאבּ^[8] הָיְתָה קְפוּאָה

.

בְּסוֹף סִמְטְאוֹתַיִךְ לְלאֹ הַמּוֹצָא

הַנְּעוּרִים הִזְדַּקְּנוּ בְּלִבִּי

כֹּה הֻשְׁמַט… מִשִּׁירִי

לאֹ נוֹתַר מָה לִקְרֹא מִלְּבַד הַלָּבָן

.

צֶבַע שָׁחֹר הֵגִיחַ מִמֵּךְ, גּוֹזָל עוֹרֵב

עַל נוֹצוֹתֵיהֶן הָעֲיֵפוֹת שֶׁל הַיּוֹנִים

הָיָה זֶה סִפּוּר הִתְעַלּוּת הָאוֹהֲבִים:

עָלוּ עַל הַגַּרְדּוֹם, הָרָאשִׁים

.

"שְׁעוֹנֵךְ צִלְצֵל אַרְבַּע פְּעָמִים"^[9]

הָאֶקְדָּח תִּכְנֵן לַהֲרגֹ

מְטַר הַשֶּׁלֶג עַל קֶבֶר

הָיָה זֶה הַלָּבָן שֶׁל הַדֶּגֶל שֶׁלִּי^[10]

▪

חָשַׁבְתִּי עַל הַשֶּׁמֶשׁ

מִשְׁקְפֵי הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלָּךְ הָיוּ תָּמִיד

הָרַדְיוֹ שִׁדֵּר: הָעִיר שְׁקֵטָה

לְמַרְאִית עַיִן, הָאַסְפַלְט הָיָה אָדֹם!

.

הַבּוּלְדּוֹזֵרִים חַסְרֵי הָעֵרֶךְ שֶׁלָּךְ

קָצְרוּ אֶת הַצִּבְעוֹנִים שֶׁלִּי

בַּעֲלֵי הַקְּלִיעִים וְהָאַלּוֹת

הֵטִילוּ וֵטוֹ עַל גּוֹרַל הָאַהֲבָה

.

תַּגִּידִי לְנִטַ'אמִי^[11] שֶׁיִּכְתֹּב

כִּי מִי שֶׁהָיָה בָּעִיר מַגְ'נוּן^[12] הָיהָ

לאֹ הָיָה לוֹ יַיִן וְלאֹ תַּפּוּחַ שֶׁל חַוָּה

הַדֶּגֶל שֶׁלִּי אָדֹם מִדָּם הָיָה!

.

חֲבֵרַי מֵתוּ אֶחָד־אֶחָד

כְּאֵבֵנוּ מֵאַהֲבָה הָיָה אוֹ מִשִּׁגָּעוֹן?!

בְּיָדֵךְ הָיָה דֶּגֶל שְׁלשֶֹׁת הַצְּבָעִים שֶׁלָּךְ

כִּמְכֻשֶּׁפֶת הָיִית מוּל הַטֵּלֵוִיזְיָה

.

כָּתְבוּ בָּעִתּוֹן: אֲנַחְנוּ מְאֻשָּׁרִים!

אֲנִי בָּכִיתִי: הֵיכָן הִיא הַחֵרוּת?!

הָיִיתָ בְּחֵיק חֲבֶרְתְּךָ!

קִלַּלְתְּ אוֹתִי וְאֶת הָאַהֲבָה!

.

תַּחַת כֹּבֶד אַלְפֵי סְתִירוֹת

מֵעֵבֶר לַהִיסְטוֹרְיָה, לָנֶצַח הָיָה שָׁפוּף

מִכָּל צִבְעֵי תֵּבֵל

מוֹט הַדֶּגֶל, הָיָה גּוֹרַל הַדּוֹר הַזֶה!

 

۵۹

بر لب تو سرود ملّی بود

به سه تا رنگ مرده جان می داد

داد را می کشیدی از «ایران»

پرچمت باد را تکان می داد!!

.

طبل بر مغز خالی ات می کوفت

بغض دیوارها  ترک  می خورد

آن طرف توی کوچه ای بن بست

خواهر کوچکم کتک می خورد

.

پخش می شد درون تلویزیون

اسم هایی که نام و ننگت بود

من به فکر رهایی وطنم

دست تو پرچم سه رنگت بود

▪

در شبِ چشم های مست «ندا»

جای شلّاق های «حدّ» م بود

«سبز»ی آن درخت بی پاییز

رنگ «شبگریه»های جدّم بود

.

روی کتفم گلوله ای می سوخت

یک غریبه گرفت نبضم را

پیرمردی میان خون، خم شد

بوسه زد دستبند «سبز» م را

.

سبز پرچم به هیچ کس نرسید

همه ی باغ ما ملخ زده بود

نوشدارو دوباره دیر رسید

تنِ «سهراب» از تو یخ زده بود

▪

آخر کوچه های بنبستت

پیر شد در دلم جوانی ها

آنقدر حذف شد… که از شعرم

هیچ ماند و «سپید» خوانی ها

.

رنگ «مشکی» زد از تو جوجه کلاغ

بر پَرِ خسته ی کبوترها

شرح معراج عاشقان این بود:

رفت بالای دارها، سرها

.

«ساعتِ تو چهار بار نواخت»

اسلحه توی فکر کشتن بود

ریزش برف بر سرِ یک گور

این سپیدی پرچم من بود

▪

من به خورشید فکر می کردم

عینک دودی تو «هرگز» بود!

رادیو گفت: شهر آرام است

ظاهراً آسفالت، قرمز بود!

.

بولدوزرهای بی سر و پایت

لاله های مرا درو کردند

صاحبان گلوله و باتوم

عاقبت عشق را «وتو» کردند

.

به «نظامی» بگو که بنویسد

هر که در شهر بود «مجنون» بود

نه شراب و نه سیب حوّا داشت

سرخی پرچم من از خون بود!

▪

دوستانم یکی یکی مردند

درد ما عشق بود یا که جنون؟!

دست تو پرچم سه رنگت بود

مسخ بودی جلوی تلویزیون

.

روزنامه نوشت: خوشبختیم!

گریه کردم: کجاست آزادی؟!

بغل دوست دخترت بودی!

به من وعشق، فحش می دادی!!

.

زیر بارِ هزار ناموزون

پشت تاریخ، تا ابد خم بود

از تمامی رنگ های جهان

سهم این نسل، چوب پرچم بود!!

 

____________________________

[1] שיר מס' 40 מתוך הקובץ ״בְּשִׁיטַת הַסָּמוּרַאי״ ( به روش سامورایی), שיצא לאור בפרסית בשנת 2019.
[2] שיר מס' 59 מתוך הקובץ ״לֵצָנוּת מוּל כִּתַּת הַהוֹצָאָה לְהוֹרֵג״ (دلقکبازی جلوی جوخه اعدام), שיצא לאור בפרסית בשנת 2018.
[3] שלושת צבעי דגל איראן מסמלים רעיונות שונים המיוחסים לתקופה הפרה־אסלאמית וגם האסלאמית; הצבעים הם (מלמעלה למטה): ירוק, המסמל טבע, אושר, אחדות, פיתוח ושגשוג, וגם את האסלאם; לבן, המסמל חופש; אדום, המסמל אש, חיים, אהבה וגם אומץ ומרטיריות.
[4]  נֶדַא אַקַא־סוֹלְטַאן (ندا آقاسلطان, Neda Aqa-Soltan, 1983–2009): נהרגה במהלך הפגנות המחאה נגד תוצאותיהן המזויפות של הבחירות לנשיאות באיראן ב־20 ביוני 2009. על פי מקורות מערביים, עדי ראייה סיפרו שאַקַא־סוֹלְטַאן נורתה בפקודת הבַּסִיג' – ארגון צבאי למחצה. עוברי אורח צילמו את מותה ושידרו באינטרנט, והסרטון הפך לנקודת מפגן בעבור האופוזיציה. מותה של נדא הפך לסמל המאבק נגד בחירתו השנויה במחלוקת של הנשיא מחמוד אחמדינז'אד לקדנציה שנייה.
[5] "חַד" (יש לבטא 'הד') בפרסית משמעותו גבול, כלומר לשים גבול או להרתיע באמצעות ענישה. זוהי קטגוריה בחוקי הענישה האסלאמיים, המוזכרים בקוראן ובהלכה האסלאמית ומיושמים ברפובליקה האסלאמית. בקטגוריה זו אין השופט יכול לשנות את גזר הדין שניתן מחמת הפשע, כי הפסיקות הללו נקבעו בקוראן. ואלו כמה מהעונשים הקבועים בחוק: תלייה (למשל מפני גילוי עריות), צליפות שוט (למשל עקב שתיית יין) וקטיעת אצבע, יד או רגל (למשל בשל גניבה).
[6] בהפגנות של קיץ 2009 ענדו המפגינים באיראן צמידים ירוקים, הצבע המזוהה עם התנועה הירוקה. רבים מחוץ לאיראן ענדו אף הם צמידים כאלו לאות הזדהות עם המפגינים.
[7] נוּשְׁדַארוּ (בפרסית) – תְּרוּפַת פֶּלֶא, סוֹתְרָן, תרופה נוגדת רעל. ראו גם בהערה הבאה.
[8] סֹהְרַאבּ אַעְרַאבִּי (سهراب اعرابى, Sohrab Aʻrabi, 1990–2009): סטודנט בן 19, שמותו בעת ההפגנות שלאחר הבחירות לנשיאות איראן בשנת 2009 הפך אותו לסמל. סוהראב נעלם ב־15 ביוני במהלך ההפגנות, ולאחר כחודש של חיפושים שערכו חבריו וקרובי משפחתו – התברר שנהרג. נסיבות מותו המדויקות אינן ודאיות. הדובר בשיר אף מַפְנה אל סוהראב המיתולוגי מעלילות "רֹסְתַם וְסֹהְרַאבּ", המסופרות בשַׁאהְ־נַאמֶה. סוהראב היה בנו של רוסתם, לוחם וגיבור איראני. לאחר שנפצע סוהראב אנושות בדו־קרב, חשש מלך איראן ששילוב כוחם של האב והבן יביא למפלתו ועל כן עיכב את מתן תרופת הפלא לריפוי סוהראב.
[9] ציטוט משירהּ של המשוררת פֹרוּע' פַרֹחְ'זַאד (فروغ فرخزاد, Forough Farrokhzad, 1934–1937), "הבה נאמין בראשית העונה הקרה" (ایمان بیاوریم به آغاز فصل سرد…, 1974). שיר אוטוביוגרפי זה של פרח'זאד מתאר ייאוש פשוט ועצוב; את מצוקתה ובדידותה של הדוברת בהבינה שלא יגיע מושיע – ואילו הזמן חולף לו במעבר העונות, כארבעה צלצולי שעון.
[10] הכוונה לצבע הלבן, משלושת צבעי דגל איראן, המסמל חופש.
[11] גַ'מַאל אַ־דִּין אַבּוּ־מֻחַמַּד אִלְיַאס אִבְּן־יוּסֻף אִבְּן־זַכִּי אִבְּן־מֻאַיַּד (جمال الدین ابو محمّد الیاس بن یوسف بن زکی بن مؤیَّد), שנודע בשם נִטַ'אמִי גַנְגַ'וִי (Nizami Ganjavi, 1141–1209) היה משורר איראני סוני, יליד גַנְגַ'ה (כיום ברפובליקת אזרבייג'אן). ידוע כאחד המשוררים הרומנטיים הגדולים בספרות הפרסית.
[12] "לֶיְלִי וּמַגְ'נוּן" (בערבית مجنون ليلى, באנגלית Leyli and Majnun): פואמה שחיבר נט'אמי בשנת 1192. הפואמה מבוססת על סיפור אמיתי של אהבת המשורר הערבי קייס אל־עמארי ללילא. היות שאהבתו זו הוציאה אותו מדעתו, הוא נודע בתור "מַגְ'נוּן", כלומר משוגע.

.

מֵהְדי מוּסָוִוי, יליד איראן 1976, הוא משורר אופוזיציונר גולה החי כעת בנורווגיה. נחשב כיום לאחד המשוררים האיראנים המפורסמים והאהודים באיראן ומחוצה לה. מוסווי בעל תואר דוקטור ברוקחות והיה בעל בית מרקחת באיראן. השתתף בפסטיבלים מחתרתיים לשירה וגם יזם כמה, והעביר בסתר סדנאות כתיבה יצירתית ושירה באינטרנט. בשל נושאי כתיבתו וביקורתו על המשטר באיראן, הועמד לדין והורשע בשנת 2013 באשמת "העלבת דבר קודש", ונגזר עליו עונש מאסר לתשע שנים, ו־99 מלקות. מוסווי נאסר בכלא אווין והצליח להימלט מאיראן בשנת 2015. שיריו שכאן, בתרגומה של אורלי כהן, רואים אור בימים אלה בספר "כיכר החירות עקובה מדם", בהוצאת כתב.

אורלי כהן, ילידת איראן, דוקטורנטית בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטת חיפה. בעלת תואר שני בפילוסופיה ותואר ראשון בספרות ופילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב. בעלת תעודת הוראה בספרות. עוסקת בהוראת ספרות והוראת עברית באולפן עולים חדשים.

.

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: סיפור מאת רִיוּנוֹסוּקֶה אָקוּטָגָאווה בתרגום אירית עקרבי ואיתי פרל

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קטע מתוך "קליפות" / מור קדישזון

.

כשאינה מתקרבת הביתה בתום המשמרת היא רואה מרחוק כתם ירוק משונה על חזית ביתה. היא מעולם לא ראתה משהו דומה לזה בסביבת הבית שלה, אבל תחושת בטן אומרת לה שהיא יודעת מה זה, שכבר ראתה משהו דומה לזה, הרחק מכאן. היא לא מבינה מדוע, אבל ככל שהיא מתקרבת לביתה לִבהּ פועם יותר ויותר בעוצמה, כאילו קראה הרגע ידיעה מרעישה ומטילת אימה שאמורה לאיים על מכלול חייה. השכל הפשוט אומר לה, עזבי, כתם ירוק קטן, כנראה המזגן טיפטף לאחרונה יותר מהרגיל. היא רוצה מאוד להאמין לו, אבל הלב מאיץ, בשלו, והיא מפחדת. ללב שפה משלו. גלי זיעה מגיעים פתאום והיא חשה בעתה מהולה בנמהרות. היא רוצה להאט.

אינה ממלאה אמבטיה, לא לפני שהוציאה מתוכה עכביש קטן שניסה לשווא לטפס על המשטח הלבן, ועוד כמה נמלים שמטיילות בסביבה. היא מעלה אותן על ריבוע נייר טואלט ומניחה אותן בהיסח דעת על הרצפה. הפעולות האלה מהוות חלק בלתי נפרד משגרת התנועות בחלל הבית, שידיה מבצעות מבלי יותר מדי משים.

מתוך הנמנום באדים החמים מגיעה אליה תמונה. היא רואה את הבית שלה מתכסה בכתם הירוק הזה, תחילה החזית, ואז הצדדים, ואז הגג. הכול בתמונה הזאת קורה בהילוך מהיר, כשברקע צליל זמזום דבורים. אין שום דבר נעים בחלום הזה, ואינה מנערת אותו מעליה. שמחה למצוא את עצמה באמבטיה, בתוך המציאות הרגילה כביכול, אלא שזו כבר אינה אותה מציאות. אינה יודעת שנפל דבר בעולם. היא מחליטה להמשיך כרגיל, כל עוד המסרים אינם מגלים לה באופן גלוי ומובהק מה עליה לעשות. כל עוד הם אינם נותנים לה כלים מעשיים לפתרון החידה, היא תמשיך באורח חייה כסדרו. אינה ניחנה בסבלנות של עץ עתיק, והיא יודעת שעליה לחכות עד שהמציאות תואיל לדבר בקול רם.

למחרת אינה מתעוררת בבוקר מוקדם מהרגיל, לפני צלצול השעון המעורר, היא רושמת זאת לעצמה כאירוע חריג ביותר. השעה היא שעת דמדומים, אינה חושבת שהיא שמעה קול זמזום דבורים, אבל היא לא בטוחה מאיזה עולם הוא הגיע אליה. היא קמה לבדוק, תוהה. מובן שאין דבורים בחום הגדול, אומר לה השכל הפשוט, אבל לעולם אין לדעת. היא יוצאת החוצה. היא לא יודעת למה, היא רק יודעת שזו הפעולה הראשונה שעליה לעשות, היא בודקת את קיר החזית. הכתם הירוק גדל באופן משמעותי מאתמול. הוא התפשט מעלה ולצדדים, אינה מתקרבת ומלטפת אותו, אולי יהיה במגע התחלה של פתרון. עולה בה המחשבה שמא הריח עשוי לגלות לה משהו. היא מקרבת את אפה אל הקיר, אל הכתם. החוטים מתחברים. זהו אותו ריח מאולם רודת הדבש. היא יודעת זאת כעת, זוהי חזזית שמאיימת להשתלט לה על הבית.

אלפי שאלות מתרוצצות בהמולה בתוך ראשה. כיצד יכולה חזזית לגדול במדבר היבש? האם החזזית שמאיימת להשתלט על ביתה הנה אחותה של החזזית שמאיימת לכסות את רודת הדבש? האם היא הביאה עמה באורח מסתורי ניצנים שלה במסעה חזרה הביתה? מדוע היא מרגישה שחיית הסלעים הזאת שניזונה מרכיבים סמויים מהעין באה לדבר אליה באופן אישי? מדוע היא מרגישה שניתן יהיה להיפטר מהחזזית הזו לא על ידי שום חומר הדברה או ניקוי או צבע, אלא על ידי שורה של החלטות חדשות שממתינות לה על מפתן חייה?

לקראת ערב, כשאינה חוזרת ממשמרת הניקיון שלה, היא פותחת, מוטרדת, את המחשב, כדי להסתכל בתמונות הציורים המשוחזרים של רודת הדבש. כל שחזור נראה לה שונה, היא מנסה לקלוט רמזים. היא לא מבחינה אף לא ברמז אחד. היא חוזרת וקוראת במאמרים המנתחים ארכיאולוגית את סביבת המגורים בתקופה שבה מתוארכת רודת הדבש. השכל הפשוט אומר לה, עזבי, לא תמצאי כאן כלום, הכול סיפורים מבחוץ. את צריכה להקשיב לסיפורים שבפנים. אבל היא רגילה בקריאה, זה גם עוזר לה לצלול לעולם שלפני הקטסטרופה, עולם טרום המדרכות, וזה גם מקדם אותה בהגשת עבודת המחקר שלה, שהיא מקווה להגיש עוד השנה. לפתע היא שומעת קול זמזום של דבורה. אפשר לומר כי מאז החלום שהגיע אליה אתמול היא מוכנה יותר לפגוש דבורה במדבר, טיבם של חלומות לחלחל לתפאורת המציאות. היא ממשיכה בקריאה, משוכנעת שזהו פרי דמיונה הגועש הנרגש מאז הופעתה של החזזית, אלא שהיא בקושי מאמינה למראית עיניה, כשלפתע היא מבחינה בדבורה, אמיתית, ממשית, דבורת דבש מלכותית, נוחתת על מסך המחשב שלה. כל זה כבר יותר מדי עבורה.

היא מחפשת רמזים, משתוקקת למציאות שתתחיל לדבר, בקול רם, במפורש, בשפה ברורה, ואילו זו שולחת לה זמזומי דבורים בחלום, ואז דבורה בלב המדבר.

אינה מורגלת בעולם המיקרוקוסמי שזוחל על הרצפה. היא מכירה היטב את הסמויים מהעין ההולכים על ארבע, על שש, על שמונה. אולם היא לא בקיאה במיקרוקוסמי המעופף. הדבורה עדיין ניצבת על מסך המחשב. אולי כל זה חלום, ועוד רגע קט אינה תתעורר. היא מתבוננת בדבורה. בפרווה העדינה שלה, בעוקץ המבטיח, במפרקי הרגליים האחוריות שנראות חסרות פרופורציות ביחס לאלו הקדמיות, בכנפיים השקופות שנראה כאילו הן מתחילות מנקודה שרירותית לגמרי באזור הפרווה, ובעיקר, היא מתבוננת בשקדנות בעיניה של הדבורה. דומה שהיא לא יכולה להסיר ממנה את עיניה שלה, היא לרגע קל מרגישה שהדבורה מביטה בה. הדבורה לא שייכת לכאן, ואף על פי כן היא נמצאת כאן. נחשול אדיר של עצבות שוטף את אינה, עצבות חובקת־כול, עבור החיים שחיים את עצמם ללא דעת בתוך האינסוף של החלל. אינה מכירה את הנחשול הזה, שבא ושוטף אותה כשהיא פוגשת יופי מתפרץ, ושגורם לה לחשוב על חוסר האפשרות לתפוס את הפשר, על הנצח האדיש לכל היופי, ועל אינסוף הגלקסיות שנולדות ומתות בזמן שדבורה אחת מופיעה על מסך מחשב.

אינה יוצאת אל הרוח הקוראת לה. זו שעת הערביים, השעה שבה הרוח מתחילה לשרוק ולשלוט בממלכה. זו השעה שהכול בה נעשה רוח, השיער נעשה רוח, הבגדים, הצמחים, המחשבות נעשות רוח, הרגשות נעשים רוח. רק הכוכבים ניצבים דוממים כנגדה בתוך השחור הגדול. אינה לוקחת כיסא מהמרפסת, ומניחה אותו אל מול חזית הבית. הבית נראה לה כמו ליצן, מגוחך, חצי מצחיק וחצי עצוב, שהתלבש בבגדים לא לו, בתוך הקשר לא לו. היא מתבוננת בחזזית. היא כבר השיגה את גובה החלונות, נראית חיונית ופורחת. אינה מתבוננת בחידה, מנסה להשיג בתודעתה את מקור המחיה שלה. היא מתאמצת ממש, מעלה השערות ורעיונות בכל מיני כיוונים, אבל ההיגיון הפשוט יודע שאין כאן הסברים מהסוג שהוא מחפש. הלב שלה יודע שיש כאן ישות שבאה להשתלט על הבית, ועל החיים שלה. היא מנסה לעשות סדר בראש. אף שנוכחותה מציקה לה מאוד, הרי שהיא יכולה להמשיך בתוכניות חייה כרגיל, ללא כל הפרעה מצדה. ובכל זאת, אינה מרגישה שהופעתה של החזזית היא קיומית לחייה ולהתנהלותה, ושהיא לא תוכל להשאירה במצב זה, ללא כל רסן, ללא כל התייחסות, פראית במרחב, מחוללת להטוטים ככל העולה על רוחה. הירוק יפה לעיניים כאן בחום הגדול, אבל היא יודעת שהחזזית הזו, במקום אחר בעולם, מאיימת להשמיד ראיות לתקופות מיוחלות, לתקופות טובות יותר, ולכן כבת בריתה של רודת הדבש היא מוכרחה לסרב לה.

היום אינה לא הולכת לעבודה, זהו יום הכתיבה שלה, שבו היא מקדישה את זמנה להתקדמות בעבודת המחקר. אחרי ארוחה של בוקר, שגרה מוכרת — הצלחות לכיור, הנמלים שהספיקו להגיע לאזור יש מאין נאספות אל פיסת נייר מזדמנת, לא לפני שחלקן עולות על היד ומוחזרות במיומנות אל הלבן הגדול, הן קצת מתעכבות הפעם, לאינה זה לא מפריע, היא יודעת היטב להסתנכרן עם קצב העלייה שלהן אל הדף, ובדיוק כשהן מונחות בעדינות בחצר, לחפש את דרכן החדשה, מצלצל הטלפון בבית, דוד, המנחה שלה בעבודת הגמר, מעבר לקו. היא שמחה לשמוע אותו. גם הוא חולם מערות, אף שהיא לא בדיוק מבינה מה הוא חולם במערות שלו . הוא מספר לה שהוא מנסה כבר כמה ימים להשיג אותה, עד שעלה בדעתו לחפש ברשומות אם יש לה מספר טלפון גם בבית. "כן, אני יודעת, אני צריכה להטעין את הטלפון הנייד שלי." דוד רוצה לשאול לשלומה, ובעיקר לשמוע רשמים מהנסיעה שלה למערות, ובכלל. אינה מספרת לו על כל המאמרים והספרים החדשים שהיא מצאה שקשורים לנושא המחקר שלה, היא בטוחה שהם יקדמו אותה מאוד בחלק האחרון של העבודה, זה בדיוק מה שהיה חסר לה. הוא שואל על מערת העכביש, אינה מספרת לו בהתלהבות גדולה הכול, כלומר הרבה מאוד, הכול מלבד החזזית. הוא מציע שהם ייפגשו בקרוב לראות איך הכול משתלב יחד לחלק האחרון של העבודה. אינה רוצה להסכים איתו, אבל היא מרגישה משום מה שהיא לא יכולה להתחייב לכך, לאור החיה המשונה שמשתלטת לה על הבית. אין בכך שום היגיון, היא הרי לא מאיימת על חייה, והיא לא דורשת כל טיפול, אין צורך להאכיל אותה, סתם עוד קישוט בנוף, אינה כרגיל אדונית החופש שלה לכל תנועה במרחב, אבל איכשהו היא מרגישה קצת פחות חופשייה עכשיו, עם השאלה שהפציעה בחייה וששינתה באורח מסתורי את סדר העדיפויות שלה. היא מרגישה צורך להיות נוכחת, להיות עדה למתרחש. עדה לכל תזוזה, עדה לסימנים. היא יודעת שמתחולל כאן משהו, היא מרגישה צורך להיות קרובה, פתוחה ומזומנה לכל צורה וביטוי של פענוח.

 

מור קדישזון, "קליפות", כנרת זמורה־דביר, 2021.

.

.

» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך "לאיבוד" מאת יפתח אלוני

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן