מודל 2021 | דבורה בלב המדבר

"היא מקרבת את אפה אל הקיר, אל הכתם. החוטים מתחברים. זהו אותו ריח מאולם רודת הדבש. היא יודעת זאת כעת, זוהי חזזית שמאיימת להשתלט לה על הבית." קטע מתוך "קליפות" מאת מור קדישזון

קרן גלר, טרופיקאריום, מיצב וידאו, מתוך התערוכה "מציאות, אולי מדומה", המרכז לאמנות עכשווית רמלה CACR, 2021 (אוצרת: סמדר שפי; באדיבות האמנית וגלריה רו־ארט)

.

קטע מתוך "קליפות" / מור קדישזון

.

כשאינה מתקרבת הביתה בתום המשמרת היא רואה מרחוק כתם ירוק משונה על חזית ביתה. היא מעולם לא ראתה משהו דומה לזה בסביבת הבית שלה, אבל תחושת בטן אומרת לה שהיא יודעת מה זה, שכבר ראתה משהו דומה לזה, הרחק מכאן. היא לא מבינה מדוע, אבל ככל שהיא מתקרבת לביתה לִבהּ פועם יותר ויותר בעוצמה, כאילו קראה הרגע ידיעה מרעישה ומטילת אימה שאמורה לאיים על מכלול חייה. השכל הפשוט אומר לה, עזבי, כתם ירוק קטן, כנראה המזגן טיפטף לאחרונה יותר מהרגיל. היא רוצה מאוד להאמין לו, אבל הלב מאיץ, בשלו, והיא מפחדת. ללב שפה משלו. גלי זיעה מגיעים פתאום והיא חשה בעתה מהולה בנמהרות. היא רוצה להאט.

אינה ממלאה אמבטיה, לא לפני שהוציאה מתוכה עכביש קטן שניסה לשווא לטפס על המשטח הלבן, ועוד כמה נמלים שמטיילות בסביבה. היא מעלה אותן על ריבוע נייר טואלט ומניחה אותן בהיסח דעת על הרצפה. הפעולות האלה מהוות חלק בלתי נפרד משגרת התנועות בחלל הבית, שידיה מבצעות מבלי יותר מדי משים.

מתוך הנמנום באדים החמים מגיעה אליה תמונה. היא רואה את הבית שלה מתכסה בכתם הירוק הזה, תחילה החזית, ואז הצדדים, ואז הגג. הכול בתמונה הזאת קורה בהילוך מהיר, כשברקע צליל זמזום דבורים. אין שום דבר נעים בחלום הזה, ואינה מנערת אותו מעליה. שמחה למצוא את עצמה באמבטיה, בתוך המציאות הרגילה כביכול, אלא שזו כבר אינה אותה מציאות. אינה יודעת שנפל דבר בעולם. היא מחליטה להמשיך כרגיל, כל עוד המסרים אינם מגלים לה באופן גלוי ומובהק מה עליה לעשות. כל עוד הם אינם נותנים לה כלים מעשיים לפתרון החידה, היא תמשיך באורח חייה כסדרו. אינה ניחנה בסבלנות של עץ עתיק, והיא יודעת שעליה לחכות עד שהמציאות תואיל לדבר בקול רם.

למחרת אינה מתעוררת בבוקר מוקדם מהרגיל, לפני צלצול השעון המעורר, היא רושמת זאת לעצמה כאירוע חריג ביותר. השעה היא שעת דמדומים, אינה חושבת שהיא שמעה קול זמזום דבורים, אבל היא לא בטוחה מאיזה עולם הוא הגיע אליה. היא קמה לבדוק, תוהה. מובן שאין דבורים בחום הגדול, אומר לה השכל הפשוט, אבל לעולם אין לדעת. היא יוצאת החוצה. היא לא יודעת למה, היא רק יודעת שזו הפעולה הראשונה שעליה לעשות, היא בודקת את קיר החזית. הכתם הירוק גדל באופן משמעותי מאתמול. הוא התפשט מעלה ולצדדים, אינה מתקרבת ומלטפת אותו, אולי יהיה במגע התחלה של פתרון. עולה בה המחשבה שמא הריח עשוי לגלות לה משהו. היא מקרבת את אפה אל הקיר, אל הכתם. החוטים מתחברים. זהו אותו ריח מאולם רודת הדבש. היא יודעת זאת כעת, זוהי חזזית שמאיימת להשתלט לה על הבית.

אלפי שאלות מתרוצצות בהמולה בתוך ראשה. כיצד יכולה חזזית לגדול במדבר היבש? האם החזזית שמאיימת להשתלט על ביתה הנה אחותה של החזזית שמאיימת לכסות את רודת הדבש? האם היא הביאה עמה באורח מסתורי ניצנים שלה במסעה חזרה הביתה? מדוע היא מרגישה שחיית הסלעים הזאת שניזונה מרכיבים סמויים מהעין באה לדבר אליה באופן אישי? מדוע היא מרגישה שניתן יהיה להיפטר מהחזזית הזו לא על ידי שום חומר הדברה או ניקוי או צבע, אלא על ידי שורה של החלטות חדשות שממתינות לה על מפתן חייה?

לקראת ערב, כשאינה חוזרת ממשמרת הניקיון שלה, היא פותחת, מוטרדת, את המחשב, כדי להסתכל בתמונות הציורים המשוחזרים של רודת הדבש. כל שחזור נראה לה שונה, היא מנסה לקלוט רמזים. היא לא מבחינה אף לא ברמז אחד. היא חוזרת וקוראת במאמרים המנתחים ארכיאולוגית את סביבת המגורים בתקופה שבה מתוארכת רודת הדבש. השכל הפשוט אומר לה, עזבי, לא תמצאי כאן כלום, הכול סיפורים מבחוץ. את צריכה להקשיב לסיפורים שבפנים. אבל היא רגילה בקריאה, זה גם עוזר לה לצלול לעולם שלפני הקטסטרופה, עולם טרום המדרכות, וזה גם מקדם אותה בהגשת עבודת המחקר שלה, שהיא מקווה להגיש עוד השנה. לפתע היא שומעת קול זמזום של דבורה. אפשר לומר כי מאז החלום שהגיע אליה אתמול היא מוכנה יותר לפגוש דבורה במדבר, טיבם של חלומות לחלחל לתפאורת המציאות. היא ממשיכה בקריאה, משוכנעת שזהו פרי דמיונה הגועש הנרגש מאז הופעתה של החזזית, אלא שהיא בקושי מאמינה למראית עיניה, כשלפתע היא מבחינה בדבורה, אמיתית, ממשית, דבורת דבש מלכותית, נוחתת על מסך המחשב שלה. כל זה כבר יותר מדי עבורה.

היא מחפשת רמזים, משתוקקת למציאות שתתחיל לדבר, בקול רם, במפורש, בשפה ברורה, ואילו זו שולחת לה זמזומי דבורים בחלום, ואז דבורה בלב המדבר.

אינה מורגלת בעולם המיקרוקוסמי שזוחל על הרצפה. היא מכירה היטב את הסמויים מהעין ההולכים על ארבע, על שש, על שמונה. אולם היא לא בקיאה במיקרוקוסמי המעופף. הדבורה עדיין ניצבת על מסך המחשב. אולי כל זה חלום, ועוד רגע קט אינה תתעורר. היא מתבוננת בדבורה. בפרווה העדינה שלה, בעוקץ המבטיח, במפרקי הרגליים האחוריות שנראות חסרות פרופורציות ביחס לאלו הקדמיות, בכנפיים השקופות שנראה כאילו הן מתחילות מנקודה שרירותית לגמרי באזור הפרווה, ובעיקר, היא מתבוננת בשקדנות בעיניה של הדבורה. דומה שהיא לא יכולה להסיר ממנה את עיניה שלה, היא לרגע קל מרגישה שהדבורה מביטה בה. הדבורה לא שייכת לכאן, ואף על פי כן היא נמצאת כאן. נחשול אדיר של עצבות שוטף את אינה, עצבות חובקת־כול, עבור החיים שחיים את עצמם ללא דעת בתוך האינסוף של החלל. אינה מכירה את הנחשול הזה, שבא ושוטף אותה כשהיא פוגשת יופי מתפרץ, ושגורם לה לחשוב על חוסר האפשרות לתפוס את הפשר, על הנצח האדיש לכל היופי, ועל אינסוף הגלקסיות שנולדות ומתות בזמן שדבורה אחת מופיעה על מסך מחשב.

אינה יוצאת אל הרוח הקוראת לה. זו שעת הערביים, השעה שבה הרוח מתחילה לשרוק ולשלוט בממלכה. זו השעה שהכול בה נעשה רוח, השיער נעשה רוח, הבגדים, הצמחים, המחשבות נעשות רוח, הרגשות נעשים רוח. רק הכוכבים ניצבים דוממים כנגדה בתוך השחור הגדול. אינה לוקחת כיסא מהמרפסת, ומניחה אותו אל מול חזית הבית. הבית נראה לה כמו ליצן, מגוחך, חצי מצחיק וחצי עצוב, שהתלבש בבגדים לא לו, בתוך הקשר לא לו. היא מתבוננת בחזזית. היא כבר השיגה את גובה החלונות, נראית חיונית ופורחת. אינה מתבוננת בחידה, מנסה להשיג בתודעתה את מקור המחיה שלה. היא מתאמצת ממש, מעלה השערות ורעיונות בכל מיני כיוונים, אבל ההיגיון הפשוט יודע שאין כאן הסברים מהסוג שהוא מחפש. הלב שלה יודע שיש כאן ישות שבאה להשתלט על הבית, ועל החיים שלה. היא מנסה לעשות סדר בראש. אף שנוכחותה מציקה לה מאוד, הרי שהיא יכולה להמשיך בתוכניות חייה כרגיל, ללא כל הפרעה מצדה. ובכל זאת, אינה מרגישה שהופעתה של החזזית היא קיומית לחייה ולהתנהלותה, ושהיא לא תוכל להשאירה במצב זה, ללא כל רסן, ללא כל התייחסות, פראית במרחב, מחוללת להטוטים ככל העולה על רוחה. הירוק יפה לעיניים כאן בחום הגדול, אבל היא יודעת שהחזזית הזו, במקום אחר בעולם, מאיימת להשמיד ראיות לתקופות מיוחלות, לתקופות טובות יותר, ולכן כבת בריתה של רודת הדבש היא מוכרחה לסרב לה.

היום אינה לא הולכת לעבודה, זהו יום הכתיבה שלה, שבו היא מקדישה את זמנה להתקדמות בעבודת המחקר. אחרי ארוחה של בוקר, שגרה מוכרת — הצלחות לכיור, הנמלים שהספיקו להגיע לאזור יש מאין נאספות אל פיסת נייר מזדמנת, לא לפני שחלקן עולות על היד ומוחזרות במיומנות אל הלבן הגדול, הן קצת מתעכבות הפעם, לאינה זה לא מפריע, היא יודעת היטב להסתנכרן עם קצב העלייה שלהן אל הדף, ובדיוק כשהן מונחות בעדינות בחצר, לחפש את דרכן החדשה, מצלצל הטלפון בבית, דוד, המנחה שלה בעבודת הגמר, מעבר לקו. היא שמחה לשמוע אותו. גם הוא חולם מערות, אף שהיא לא בדיוק מבינה מה הוא חולם במערות שלו . הוא מספר לה שהוא מנסה כבר כמה ימים להשיג אותה, עד שעלה בדעתו לחפש ברשומות אם יש לה מספר טלפון גם בבית. "כן, אני יודעת, אני צריכה להטעין את הטלפון הנייד שלי." דוד רוצה לשאול לשלומה, ובעיקר לשמוע רשמים מהנסיעה שלה למערות, ובכלל. אינה מספרת לו על כל המאמרים והספרים החדשים שהיא מצאה שקשורים לנושא המחקר שלה, היא בטוחה שהם יקדמו אותה מאוד בחלק האחרון של העבודה, זה בדיוק מה שהיה חסר לה. הוא שואל על מערת העכביש, אינה מספרת לו בהתלהבות גדולה הכול, כלומר הרבה מאוד, הכול מלבד החזזית. הוא מציע שהם ייפגשו בקרוב לראות איך הכול משתלב יחד לחלק האחרון של העבודה. אינה רוצה להסכים איתו, אבל היא מרגישה משום מה שהיא לא יכולה להתחייב לכך, לאור החיה המשונה שמשתלטת לה על הבית. אין בכך שום היגיון, היא הרי לא מאיימת על חייה, והיא לא דורשת כל טיפול, אין צורך להאכיל אותה, סתם עוד קישוט בנוף, אינה כרגיל אדונית החופש שלה לכל תנועה במרחב, אבל איכשהו היא מרגישה קצת פחות חופשייה עכשיו, עם השאלה שהפציעה בחייה וששינתה באורח מסתורי את סדר העדיפויות שלה. היא מרגישה צורך להיות נוכחת, להיות עדה למתרחש. עדה לכל תזוזה, עדה לסימנים. היא יודעת שמתחולל כאן משהו, היא מרגישה צורך להיות קרובה, פתוחה ומזומנה לכל צורה וביטוי של פענוח.

 

מור קדישזון, "קליפות", כנרת זמורה־דביר, 2021.

.

.

» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך "לאיבוד" מאת יפתח אלוני

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מי מפחד מהקדרים שבאים?

הקדרים באים! אנחנו לא מפחדים! האם ייתכן שמשחק הילדים התמים והאהוב הוא בעצם זיכרון מעובד של תקופת פוגרומים נוראית?

1

ילדים רצים בחצר בית ספר, מתוך הארכיון לתולדות פתח תקווה ע"ש עודד ירקוני

ילד בודד עומד מול חבורת ילדים העומדת מולו בשורה ומביטה בו בעיניים חרדות, מצפות. הילד מישיר מבט נחוש אל הילדים שמולו, ואז זוקף את גבו וקורא: "הקדרים באים!". שורת הילדים שמולו, אמיצה לא פחות, עונה פה אחד "לא מפחדים!". עדויות מוקדמות יותר מציינות שיש לענות "איש לא יירא!", אך כך או כך זהו האות שמורה לכל הילדים לרוץ. הילד שעמד לבדו בצד אחד רץ אל עבר שורת הילדים, ואילו השורה רצה כנגדו, מנסה להתחמק מידיו המושטות. מי שייתפס, יהפוך להיות "קדר" ויצטרף לקבוצה שתנסה בתורה לתפוס עוד ועוד ילדים.

זהו בקווים כלליים המשחק הידוע ברחובות ישראל בשם "הקדרים באים". חוקים נוספים: כל קבוצה רצה אל העבר השני של המגרש; מותר לרוץ רק קדימה ולצדדים, אחורה אסור; אסור גם לצאת מגבולות המגרש; הילד הראשון הוא בכלל "קדר מדומה", ואחרי שהוא מצליח לתפוס ילד נוסף (או יותר) הם מתחלפים. המנצח יהיה הילד שיישאר אחרון ולא ייתפס על ידי קבוצת הקדרים.

1
הוראות המשחק "הקדרים באים", מתוך ספרו של משה הורביץ "אלף משחק ומשחק", כרך ג', הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ז

סביר להניח שילדים לא מטרידים עצמם בשאלות על השם המוזר של המשחק. אבל לאט לאט הם גדלים ופתאום אפשר לתמוה: למה שנימלט מקדרים דווקא? איזה סיכון יש בבעלי מלאכה שמכינים כדים ומאפרות מחימר, למעט הסיכוי שישחזרו בפנינו את הסצינה ההיא מ-Ghost (הסרט "רוח רפאים")? עבור חלק מהילדים הבעיה נפתרה בעזרת שינוי שם המשחק לַ"קטרים באים", והרי קטרי רכבת מאיימים באמת וראוי להימלט מפניהם אם הם דוהרים אליך.

1
סצינת הקדרות המפורסמת בכיכובם של פטריק סווייזי ודמי מור. צילום מסך מתוך הסרט "רוח רפאים" (1990), Paramount.

אך ייתכן גם ששם המשחק טומן בחובו סוד היסטורי בן מאות שנים. ייתכן שהקריאה שהתגלגלה אל משחק הילדים נטועה בזיכרון הקולקטיבי של אחד מן הפוגרומים האיומים ביותר בתולדות העם היהודי. על פי תיאוריה שהועלתה על הכתב בעבר, בין היתר על ידי פרופ' דוד אסף, ד"ר רוביק רוזנטל, ודור סער-מן, הקדרים המדוברים הם לא אחרים מאשר הטטרים מפילי האימה.

מי היו הטטרים? איך התגלגלו אל המילה קדר? ננסה להסביר בקצרה. הפוגרום האיום שזכרו ההיסטורי התקבע במשחק החצר הוא הפוגרום שקיבל את השם פרעות ת"ח-ת"ט, על שם השנים העבריות בו התרחש, או פרעות חמלניצקי, על שם האיש שהוביל את הפורעים. הרקע הוא מרד שהוביל בוגדן חמלניצקי (חמי"ל בכרוניקות היהודיות), ובו מרדו איכרים אוקראיניים נגד הפולנים ששלטו בשטח. זה גם הפוגרום שהכניס לזיכרון הקולקטיבי היהודי את המושג "קוזאקים", שמם של הכוחות האוקראיניים המורדים. הקוזאקים האוקראיניים כרתו ברית עם הטטרים המוסלמים שחיו בגבול בין אוקראינה לאימפריה העות'מאנית, ושתי הקבוצות שיתפו פעולה נגד הפולנים השליטים. בין מתקפה למתקפה, שתי הקבוצות לא בחלו בהתנפלות על עיירות יהודיות.

1
ילדים עומדים בשורה בקיבוץ יד מרדכי, שנות ה-60. צילום: גד לבני, מתוך ארכיון יד בן צבי

כדי להבין את הקשר בין הטטרים לקדרים, נחזור עוד קצת אחורה – השם קֵדר, או קידר, מופיע בתנ"ך ככל הנראה כשמו של שבט נוודים, שעל פי הכתוב התגוררו באוהלים. יש המשערים ששמו המקורי של המשחק היה "הקידרים באים" על שם אותם שוכני אוהלים. ייתכן שזהו באמת שיבוש כל כך פשוט, אבל בכל זאת למה דווקא ששבט בודד יאיים כל כך על ילדי ישראל? נמשיך להתחקות אחרי השם. קידר מוזכר גם בספר בראשית כאחד מבניו של ישמעאל, ומכאן, ובעקבות מדרשי ימי הביניים, השתמשו היהודים בשם זה לתיאור מוסלמים.

אז מה בין שבט נוודים מחצי האי ערב לאותם טטרים שפרעו ביהודים בערבות אוקראינה? מי שהצמיד את הכינוי הזה לטטרים תושבי חצי האי קרים היה הרב והסופר נתן נטע הנובר. נתן נטע הנובר כתב את הספר "יוון מצולה" בו תיאר את הזוועות של פרעות ת"ח-ת"ט (1648-1649). אבל למה המרד האוקראיני לווה בפוגרומים נגד יהודים, איך היהודים קשורים לכאן? היהודים נחשבו בעיני כוחותיו של חמלניצקי לבני בריתם של הפולנים, משום שיהודים רבים ניהלו את האחוזות בשם האצילים הפולנים שהעבידו את האיכרים האוקראיניים. את הקוזאקים האוקראיניים כינה הנובר בספרו "יוונים", משום שהם נוצרים בני הכנסייה היוונית-אורתודוקסית (ויש אומרים בשל הצליל הקרוב לשם הנפוץ "איוון"). הטטרים, מצידם, היו ממוצא אתני טורקי ומוסלמים, ועל כן קרא להם הנובר בספרו "קדרים" או "בני קדר".

1
"המרבה לספר גזרות והמלחמות שהיו במדינות רוסיא וליטא ובפולין המקוללת…שמרדו היוונים במלכות והתחברו ליושבי קדר בני עוולה…". שער הספר "יוון מצולה" מאת ר' נתן נטע הנובר, 1653, ונציה. זמין לקריאה דיגיטלית בספרייה הלאומית.

על פי דור סער-מן, שכתב על המשחק כאן, הטטרים שהתנפלו על הקהילות היהודיות העדיפו לשבות כמה שיותר יהודים ולא להמיר את דתם או לרצוח אותם, כפי שביקשו הקוזאקים. נתן הנובר מספר בספרו שהיו מקרים בהם בחרו יהודים במודע לרוץ לעבר הטטרים משום שהעדיפו את השבי – ממנו רבים נפדו בעזרתן של קהילות היהודים המכובדות בקונסטנטינופול ובשאר רחבי טורקיה.

האם סביר שזכרון מאורעות איומים כאלו התגלגל דווקא למשחק ילדים? פרופ' דוד אסף חושב שכן. בשנת 2008 הציג אסף את השערתו – שאותה הציג כ'דרשה' – בפני ידידו המנוח יהושע מונדשיין, חסיד חב"ד וחוקר תולדותיה, שעבד אז בספרייה הלאומית. מונדשיין הסכים להשערה זו ואגב כך גם סיפר לאסף על משחק ששיחקו בנותיו הצעירות בירושלים:

"ניכרים דברי אמת. וביותר מפני שגם לי יש דרוש דומה, והוא על המשחק (שנתוודעתי אליו רק ממשחקיהן של ילדותיי בקטנותן בירושלים), שהייתה ילדה אחת במרכז המעגל, "קתרינא", והיו הילדות שואלות אותה: "קתרינא הקדושה, למי את משתחווה?". היא משיבה: "לאבינו שבשמים!, והן משיבות לה במכות…

יום אחד הייתי קורא באנציקלופדיה "אוצר ישראל" בערך "פולין", ומצאתי שם: "וההיסטוריון ביעלסקי מספר על אודות גיורת מבנות עם הארץ מקראקא ושמה קאטארינא מאלכער שנשרפה על קדוש השם". רעדה אחזתני באותה שעה, כיצד מתגלגל לו אירוע היסטורי עתיק למשחקי הילדים, ואפשר שמשחק זה עצמו נמשך והולך אצל ילדי ישראל במשך מאות בשנים?

ברבות השנים נפלו בי הרהורי כפירה בעתיקותו של המשחק, וחשבתי אולי באחד מבתי הספר עשו הצגה על הנושא הזה, והילדות שחזרו את אחת התמונות. אבל עדיין איני בטוח שאין זה משחק יהודי עתיק יומין".

1
ילדים בבריכה, שנות ה-70. מתוך ארכיון שדה אליהו

נראה שהדוגמה הזו מאפשרת לדמיין איך משתקע במרוצת השנים סיפור היסטורי אמיתי בתוך משחק ילדים תמים לכאורה. עם זאת, כיצד בדיוק הגיעו הטטרים בני המאה ה-17 אל קריאותיהם של ילדי ארץ ישראל במאה ה-20, לא הצלחנו לגלות. לא ידוע לנו, למשל, האם ילדי בית ישראל שיחקו משחק דומה עוד באירופה והביאו אותו לכאן. לא ידוע לנו האם יש גרסה מקומית של המשחק, שאולי מנציחה רודפים מפחידים אחרים. כל מידע בנושא יתקבל בברכה. מה שאנחנו כן יכולים לספר עוד, הוא עד כמה המשחק המדובר היה כאן פופולרי.

1
ילדים משחקים ברחוב. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

אפשר לשער שילדים בארץ ישראל משחקים במשחק הזה כבר מאה שנה לערך: נראה שהמשחק היה נפוץ מאוד כבר בשנות ה-30, ובוודאי בשנות ה-40. המשורר חיים גורי ז"ל היה יליד שנות ה-20 והתבגר בשנות ה-30. בשירו המפורסם מאוד והיפה מאוד "פנס בודד", מציין גורי במיוחד את "הקדרים באים", המשחק ששיחקו הילדים עד הערב לאור הפנס. הוראות המשחק מופיעות גם בלקסיקון המשחקים העצום של משה הורביץ, "אלף משחק ומשחק", שכרכו הראשון יצא כבר ב-1945. נראה שגם הוא התקשה עם שם המשחק, ולכן "גייר אותו" לצורה "הכדרים", על אף שבמשחק אין חימר ולא כדור. בנוסף, רבים סיפרו לנו שהם זוכרים את המשחק דווקא מהבריכה. על פי הגרסה הזו, על הילדים לשחות מצד אחד של הבריכה אל הצד השני ולהתחמק בשחייה או בצלילה מהקדרים שקופצים לעברם. גרסה אחרת של המשחק החליפה את הקדרים-הטטרים בחיות טורפות כמו בבונים או דוב גדול (שגם הם לא בהכרח מתארים חוויות שילדי ישראל נתקלו בהן לעיתים קרובות). ילדים רבים עדיין משחקים במשחק החצר האהוב, שריבוי גרסאותיו והאזכורים שלו בתרבות מעידים ככל הנראה על תפוצתו הרחבה ועל "עתיקותו" היחסית.

אם יש למי מהקוראות והקוראים מידע נוסף על גלגולי המשחק, אם תרצו לספר לנו כיצד שיחקו אותו בילדותכן/ם, אם אתן/ם מזהות/ים את אחד הילדים בתמונות, או אם תרצו להוסיף כל פרט אחר, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

תודה לפרופ' דוד אסף על סיועו בהכנת כתבה זו.

שירי קיץ | בשעה שש לשאון האש

שירים מאת עמוס נוי, מאיה ויינברג, הדר לוטן, ענת לוין, יונתן קונדה, מירלה משה אלבו, שחר ברם וצילה זן־בר צור

שלומי ללוש, דיוקן עצמי עם קיקיון, שמן על בד, 200X140 ס"מ, 2019

.

עמוס נוי

הקיץ ההוא

הַקַּיִץ הַהוּא הִכָּה אוֹתָנוּ בְּסַנְוֵרִים

הִכָּה אוֹתָנוּ בְּסַנְוֵרִים וּבְבוּשָׁה

הִכָּה אוֹתָנוּ בְּסַנְוֵרִים וּבְאַשְׁמָה

בַּקַּיִץ הַהוּא חָנָהלֶ'ה בָּאָה מֵעֲפוּלָה

תֵּל אֲבִיבָהּ וְתִסְרוֹקֶת לְרֹאשָׁהּ

בַּקַּיִץ הַהוּא שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה מָלְאוּ

לְגַבִּי שׁוּשָׁן וְלִבּוֹ הָמָה

הַקַּיִץ הַהוּא בָּעַר וּבָעַר עַד הַמִּלְחָמָה

 

הָיְתָה לָנוּ מוּזִיקָה אֲבָל הַמּוּזִיקָה לֹא עָזְרָה

הַמּוּזִיקָה לֹא עָזְרָה לָנוּ בְּקַו בַּר־לֵב

הַמּוּזִיקָה לֹא עָזְרָה לָנוּ כְּשֶׁהַסּוּרִים

הִגִּיעוּ כִּמְעַט לְגֶשֶׁר בְּנוֹת יַעֲקֹב

וַאֲנִי הִתְפַּלֵּאתִי בְּבֵית הַחוֹלִים פּוֹרִיָּה

גֶשֶׁר בְּנוֹת יַעֲקֹב? כִּי כְּכָל הַיָּדוּעַ לִי

לְיַעֲקֹב הָיְתָה רַק בַּת אַחַת בְּשֵׁם דִּינָה

שֶׁנֶּאֶנְסָה פַּעֲמַיִם: פַּעַם בְּמַעֲשֶׂה וּפַעַם בְּמִלָּה

 

הַקַּיִץ הַהוּא הִכָּה אוֹתָנוּ בְּסַנְוֵרִים

עַפְנוּ וְעַפְנוּ וּסְמָדַר עָפָה רָחוֹק מִדַּי

וְהָאִשָּׁה שֶׁבִּתִּי הַבְּכוֹרָה קְרוּיָה עַל שְׁמָהּ

לָקְחָה אֶת הָאֶקְדָּח שֶׁל אַבָּא שֶׁלָּהּ וְיָרְתָה בְּעַצְמָהּ

וְזוֹ שֶׁנָּתְנָה לִי יָד בַּלַּיְלָה שֶׁלֹּא אֶתָּקֵל בַּחֲפָצִים

הָלְכָה אֶל תּוֹךְ הַמַּיִם מֵחוֹף סִידְנִי עָלִי וְעַד אֶרֶץ הַמֵּתִים

 

אַחַר כָּךְ בָּא הַסְּתָו וּבָאָה מִלְחָמָה

וְהַסְּתָו הִכָּה אוֹתָנוּ בַּחֲשֵׁכָה

הִכָּה אוֹתָנוּ בַּחֲשֵׁכָה וְשָׁכַחְנוּ

שָׁכַחְנוּ לְגַמְרֵי שֶׁהַקַּיִץ הַהוּא

הִכָּה אוֹתָנוּ בְּסַנְוֵרִים

.

.

מאיה ויינברג

*

רֵאשִׁית קַיִץ.

נִזְקֵי הַחֹרֶף עוֹד

נִכָּרִים.

עֲצֵי הַשַּׁלֶּכֶת יוֹדְעִים

שֶׁבְּקָרוֹב טוֹב

אַךְ נִרְאֶה שֶׁעַצְמָם

אֵינָם מַאֲמִינִים.

 

הַחַיִּים שֶׁצְּרִיכִים

לָצֵאת מֵהַמְּחִילוֹת.

 

אַתְּ רוֹצָה לִחְיוֹת

מִבְּלִי לְהֵחָשֵׂף

לָגַעַת בְּלִי כְּאֵב

בְּלִי לְהִנָּגַע כְּלָל בַּחֲזָרָה.

 

אֵין לָךְ בְּרֵרָה.

.

.

הדר לוטן

*

הַיּוֹם אַתְּ מַנִּיחָה לִי לִרְאוֹת בַּעֲדֵךְ

בְּשִׂמְלַת קַיִץ קַלָּה

שֶׁקָּנִית פַּעַם בָּעִיר הָעַתִּיקָה,

אַתְּ פּוֹשֶׁטֶת בַּחֹם זְרוֹעוֹת

וְרַגְלַיִם שְׁקוּפוֹת, מְסֹעֲפות וְרִידִים.

כְּמוֹ שֶׁסְנוּנִית רוֹאָה מִלְּמַעְלָה

אֶת הָאָרֶץ שֶׁלָּךְ, מְפֹרֶצֶת נְהָרוֹת וּנְחָלִים.

בַּמַּחְשׂוֹף הָרָחָב פּוֹעֵם בְּכָחֹל

נְהַר הָאָלָזַנִּי,

מֵצִיף אֶת חָזֵךְ בִּקְרִירוּת

מֵי שְׁלָגִים נְמַסִּים.

 

הֶבֶל חַם עוֹלֶה מֵעִשְׂבֵי הֶחָצֵר:

הִנֵּה הָאָרֶץ הַזֹּאת פּוֹרֶצֶת בְּעַד הַחַלּוֹן

לִשְׁדֹּד אוֹתָךְ שׁוּב.

אֲבָל הַיּוֹם אֶת מַשִּׁילָה אֶת מִשְׁקַל מֵתַיִךְ,

לְבַדֵּךְ, קַלָּה בְּשִׂמְלַת הַקַּיִץ,

וַאֲנִי רוֹאָה בַּעֲדֵךְ

שֶׁאַתְּ בּוֹעֶרֶת

וְאֵינֵךְ כָּלָה.

 

בוהיניה

א.

כָּל כֻּלּוֹ מְרַפְרֵף

צִמְדֵי כְּנָפַיִם

וַאֲפִלּוּ עַל קְלִפָּתוֹ לוֹבֵשׁ

זֵרֵי פַּרְפָּרִים.

נוֹדֵף סֻכָּר וָרֹד,

פּוֹתֵחַ יָדָיו לְשַׁחְרֵר

פַּרְפָּרִים שֶׁקְּמֵלִים בָּעֵשֶׂב.

תַּרְמִילָיו מִתְפַּקְּעִים בְּחֹם

בִּתְנוּעַת סִחְרוּר שֶׁנֶּאֶצְרָה

כָּל הָאָבִיב,

בְּכוֹחַ הַמָּעוֹף שֶׁנּוֹתַר כָּבוּל לַקַּרְקַע.

 

ב.

בְּהוֹנְג־קוֹנְג שׁוֹמְרִים תַּלְמִידִים אֶת עָלָיו

כְּסִימָנִיָּה בֵּין עֲלֵי סֵפֶר.

הוּא סֵמֶל לְחָכְמָה וּלְדַעַת.

 

לָכֵן סְבִיבוֹ תּוֹזֶזֶת כָּל הַקַּיִץ

עֲדַת מַעֲרִיצָיו

וְאֶת תּוֹרָתוֹ

מוֹצֶצֶת מִמֶּנּוּ בְּרָעָב.

 

*

הָרוֹעִים קְשׁוּרִים בַּעֲבוֹתוֹת הַשֵּׁבֶט,

הַגְּמַלִּים בְּחַבְלֵי־אֲדוֹנָם,

וַאֲנִי בְּשׁוֹשֶׁלֶת הָעוֹמְדִים מִנֶּגֶד

וּמַשְׁפִּילִים מַבָּטָם.

 

שַׁבָּת חַמָּה מְסַמֵּאת עֵינַיִם,

עֲצֵי הַיַּנְבּוּט מַגִּירִים שְׂרָף שָׁחֹר.

 

גְּמַלִּים עוֹבְרִים

לְאַט בִּתְוַאי הַנַּחַל הַמַּצְחִין.

רַגְלֵיהֶם הַקִּדְמִיּוֹת קְשׁוּרוֹת

בְּחֶבֶל קָצָר, קַרְסֻלֵּיהֶם

פְּצוּעִים וְכָל צוּרָתָם מְעֻוֶּתֶת.

בְּקֹשִׁי פּוֹסְעִים

וְרוֹכְנִים לְלַחֵךְ בַּדֶּרֶךְ.

 

עַפְעַפַּיִם אֲרֻכֵּי־רִיסִים וּדְמָעוֹת

שְׂרָף שָׁחֹר

מַדְבִּיקִים אֶת רַגְלַי לַמִּדְרָכָה.

שַׁרְשֶׁרֶת אֲצִילִים מֻכְנָעִים

חוֹתֶכֶת בָּעֵינַיִם,

עַלְעוֹל אָבָק לָבָן מְכַסֶּה

רַק לְרֶגַע.

.

.

ענת לוין

יחד אנחנו

קַלִּים, נוֹצָה וְנוֹצָה, צִפּוֹרִים,

הַלַּיְלָה מַקְדִּים וְשׁוֹכֵב

הַבֹּקֶר בָּא פָּשׁוּט וּפָרִיךְ,

נַעֲשָׂה קַר (חַבֵּק אוֹתִי)

וְקַר מְאוֹד וּפָחוֹת קַר

וְחַמִּים, חַם, בַּקַּיִץ אֲנַחְנוּ שׂוֹחִים

עַד עֹמֶק הַיָּם, מְגַדְּלִים חֻלְיוֹת,

שְׁלָדִים צְפוּפִים, זִימִים, סְנַפִּיר.

יַחַד אֲנַחְנוּ שְׁנֵי דָּגִים כְּסוּפִים.

בְּמַיִם אֲנִי שָׂרָה לְךָ בְּפֶה עָגֹל

שִׁיר כָּחֹל. אֲנַחְנוּ שְׂמֵחִים.

.

.

יונתן קונדה

כמעט סתם

נוֹתַרְנוּ כָּךְ כִּמְעַט סְתָם בְּכוֹבְעֵי קַיִץ, כְּמוֹ זִכְרוֹנוֹת

לֶאֱסֹף פֵּרוּרֵי פְּנִימִיּוּתֵנוּ

עַל סַפְסָל לְיַד הַיָּם

 

לְנַגֵּב אֶת הַשְּׂפָתוֹן

אֶת נְשִׁיקוֹת פִּיהוּ

מֵהַלְּחָיַיִם

 

לָשִׁיר לַחֲלַל

הַפָּעוּר בְּקִרְבֵּנוּ שֶׁיֵּדַע

שֶׁאָנַחְנוּ מְאֻשָּׁרִים

לַמְרוֹת הַכֹּל

בְּכָל מָקוֹם

 

שֶׁמֵּי תְּהוֹם

עֲדַיִן מְנַצְנְצִים בֵּין קִפְלֵי הַמֹּחַ הַנֶּאֱהָב

.

.

תל אביב בקיץ

נוֹעַ תָּנוּעַ כְּמוֹ לַהֲקוֹת עוֹרְבִים כְּמוֹ בָּשָׂר בְּתוֹךְ קֻפְסַת

שִׁמּוּרִים

 

בָעַיִן הַחוֹתֶכֶת

אֶת הַכְּתָרִים מֵאוֹתִיּוֹת

צֵל סָמִיךְ אֲנַחְנוּ מֵטִילִים בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת

 

וּבְפִינוּ הַטִּיל

הֶחָכָם שֶׁל הָעִבְרִית

נִנְעַל

 

עַל מַּטָּרָה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִית

.

.

מירלה משה אלבו

בשעת ההתאיידות

״לואיס ילדת חלום״ – יאיר הורביץ

בְּשָׁעָה שֵׁשׁ לִשְׁאוֹן הָאֵשׁ

לוּאִיס קוֹאָלַת חֲלוֹם

בַּכִּיס, עִם עֲשָׁנָהּ אֶת הַשְּׂרֵפוֹת תֶּחֱצֶה

וּתְדַמֶּה, הַכֹּל הִיא תְּדַמֶּה

לְשֶׁמֶשׁ.

וּבַסְּבַךְ הַיָּרֹק הַמִּתְכַּהֶה שֶׁל הַפְּלָאוֹת

הִיא גֶּחָלִים

תִּשְׁתֶּה וּתְדַמֶּה

לְכוֹס שֶׁמֶשׁ. אֲבָל

אִם תַּרְחִיק שָׁעוֹת מִסְפָּר

יַרְאוּ לְלוּאִיס קוֹאָלַת חֲלוֹם

אֶת רֶמֶץ הַצֵּל,

יַרְאוּ לָהּ אֶת רֶמֶץ הַצֵּל,

יַרְאוּ לְלוּאִיס קוֹאָלַת חֲלוֹם אֶת רֶמֶץ הַצֵּל

בִּשְׁעַת הַהִתְאַיְּדוּת.
.

* לואיס, השם שניתן לקואלה שנאספה מהאש אך לא שרדה. אוסטרליה, 2020..

.

.

שחר ברם

יום שחלף

כְּפִרְחֵי כְּמוּרָה הַמּוֹדִים לָאָדוֹן עַל יוֹם שֶׁחָלַף

מַשְׁפִּילוֹת הַחַמָּנִיּוֹת אֶת רֹאשָׁן, נִפְרָדוֹת מֵהָאוֹר,

מְקַפְּלוֹת אֶת חֲלוֹמוֹת הַזָּהָב.

מִסְדָּר דּוֹמֵם נוֹסֵעַ עִם הַגְּבָעוֹת אֶל חֲשֵׁכָה,

מִתְמַסֵּר לִדְרָשָׁה עַל מַחְזוֹר וְעוֹנָה

שֶׁלֹא רָצִינוּ לִשְׁמוֹעַ.

 

רַצְנוּ חַסְרֵי נְשִׁימָה, חוֹלְמִים בְּעַיִן פְּקוּחָה

בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם, וּבְמַמְלֶכֶת הַשִּׁכְחָה מִצְטַנְּפִים

בְּמֶשֶׁךְ הַלַּיְלָה. דִּמִּינוּ שֶׁחַיֵּי הַמֵּתִים לֹא יִתַּמּוּ,

שֶׁעִם בֹּקֶר יִפָּתְחוּ כְּתָמִיד חַלּוֹנוֹת הַזָּהָב

הַשּׁוֹמְרִים עַל סוֹד שֶׁדִּמִּינוּ לָדַעַת,

וְאוּלַי אָכֵן יָדַעְנוּ, אֲבָל לֹא יָדַעְנוּ

שֶׁהַסֶּדֶר מוֹלִיד אֶת הַסּוֹד,

לֹא עָצַרְנוּ, רַצְנוּ עַד תּוֹם.

 

סוֹף הַקַּיִץ קֵרֵב בֵּינֵינוּ. רֹאשֵׁי הַפְּרָחִים שָׁחוּ,

יְרֵאֵי אָב, אֶל הָאָרֶץ, עַצָרְנוּ בַּשָּׂדֶה לְהַקְשִׁיב.

שָׁמַעְנוּ אֶת הַזָּהָב מַעֲכִיר.

.

.

צילה זן־בר צור

שיר אחרון

הִיא הָלְכָה בִּשְׂדֵה בָּטְנִים

זֶה הָיָה בַּקַּיִץ

אִשָּׁה זְקֵנָה

בַּת מֵאָה וְשֶׁבַע שָׁנִים.

 

הִיא עָטְפָה אֶת שְׁתֵּי

צַמּוֹתֶיהָ הָרָזוֹת הַלְּבָנוֹת

בְּמִטְפַּחַת חוּמָה

עִם פִּרְחֵי פֵּיגָם.

אָמְרוּ שֶׁהִיא לָבְשָׁה

מֵעַל שִׂמְלָתָהּ

סְוֵדֶר יָרֹק

עִם כַּפְתּוֹרֵי עֵץ.

נִשְׁמְרָה מִפְּנֵי הָרוּחוֹת.

 

הִיא שָׂרָה לְמוּראָד

בְּנָהּ הַתִּינוֹק

שִׁיר בְּשָׂפָה רְחוֹקָה

בְּטַעַם חָלָב אֵם.

מִישֶׁהוּ שָׁמַע.

 

הָיוּ אֵלֶּה

עֲצֵי אֵקָלִיפּטוּס בּוֹדְדִים

שֶׁהָיוּ גְּבוֹהִים מֵהַזְּמַן.

 

הִיא הִסְפִּיקָה לֶאֱסֹף

אֶל תּוֹךְ הַסַּל

שְׁנֵי קִילוֹ בָּטְנִים

קְלִפָּתָם הָיְתָה חַמָּה

בְּשֶׁמֶשׁ הַצָּהֳרַיִם.

 

בַּשִּׁבְעָה קָלִינוּ בְּמַחֲבַת בְּדִיל

בָּטְנִים עִם מֶלַח.

[מִישֶׁהוּ אָמַר שֶׁהִיא

דָּאֲגָה לְהַשְׁאִיר כִּבּוּד

לִפְנֵי שֶׁעָזְבָה לְגַן עֵדֶן.]

מִישֶׁהִי תָּלְתָה אֶת הַסַּל

עַל מַשְׁקוֹף דֶּלֶת בֵּיתָהּ

כְּקַמֵּעַ.

 

זוֹ הָיִיתִי אֲנִי.

.

עמוס נוי, חוקר תרבות ופולקלור. ספר שיריו השני, "קוסם אחד ניסר אותי והלך למקום אחר", ראה אור בהוצאת עולם־חדש בשנת 2021.
מאיה ויינברג, וטרינרית וחוקרת עטלפים. ספר שיריה השלישי, "מהיד אל הפה", ראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2021.
הדר לוטן, עוסקת באמנות פלסטית ועובדת בליווי שיקומי והדרכת אמנות לאנשים עם צרכים מיוחדים. ספר שיריה השני, "נראה אותך חוצה את זה בחיים", ראה אור בהוצאת אפיק–הליקון בשנת 2020.
ענת לוין, עורכת ספרי שירה. ספר שיריה השני, "מפה לפה", ראה אור בהוצאת קשב לשירה בשנת 2013.
יונתן קונדה, אמן ספוקן־וורד, חבר בצמד המוסיקלי "קונדה&להאור" המשלב היפ־הופ ופיוטים. ספר שיריו השני, "יהפוך הסדק אורו", ראה אור בהוצאת אפיק–הליקון בשנת 2018.
מירלה משה אַלְבוֹ, תכשיטנית. ספר שיריה השני, "ארמון טרמיטים", רואה אור בימים אלה בהוצאת עיתון 77.
שחר ברם, מרצה לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. ספר שיריו הרביעי, "שעון הציפורים", ראה אור בהוצאת אפיק בשנת 2016.
צילה זן־בר צור, חוקרת תרבויות נשים במרכז אסיה, מלמדת חברה ומגדר באקדמיה. ספר שיריה הרביעי, "מַחְברוֹת שָׂדה", ראה אור בהוצאת צבעונים בשנת 2021.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת סמדר פלק־פרץ, רוני צורף וטובי לין קמנץ

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | להתעורר בגוף זר

"מיכל שלפני המוות הייתה נתקפת בעתה מהגוף ששכנה בו כעת, אבל הגוף הזה לא כאב ולא הכאיב." סיפור מאת רות קינן

שלומית אלטמן, מתוך הסדרה מגזרות וקרניים, צילומים דיגיטליים של מגזרות נייר וקרני אור, 2021

.

גוף זר

רות קינן

.

זמן־מה אחרי שמתה, התעוררה מיכל כשהיא בגופה של אישה אחרת. איך זה אפשרי? לא היה לה מושג. זה היה בלתי־צפוי לחלוטין, ועם זאת, כשאנשים רבים כל כך מתים בעולם מדי יום, טבעי שתיפולנה טעויות. זיכרונות פטירתה עוד היו טריים: בוהק האור בחדר בית החולים, נוזל שקוף מטפטף לתוך צינור שקוף. גם אם לא ראתה אותם, ידעה שאלירז והילדים שם. היא חשה עצב עמוק עליהם, ואשמה. היא הבטיחה שתנצח את המחלה, אף שכבר תקופה ידעה שזה גובר עליה.

כעת מצאה את עצמה יושבת על ספסל ציבורי ברחוב ראשי מוכר. כצנלסון, או אולי ביאליק. היא ידעה את הדרך מפה הביתה. כשהביטה מטה ראתה ירכיים. לא היה אפשר להחמיץ אותן אפילו מתחת לחזה הגדול ולבטן העגולה. ירכיים רחבות מאוד, בתוך מכנסי בד בדוגמה צבעונית. לא משהו שאפשר להלביש עליו ג׳ינס, חשבה. כשעוד הייתה בריאה הקפידה מיכל לתחזק את גופה הנאה: פילאטיס פעמיים בשבוע, סלט לארוחת ערב. מיכל שלפני המוות הייתה נתקפת בעתה מהגוף ששכנה בו כעת, אבל הגוף הזה לא כאב ולא הכאיב. על ספסל הרחוב, בעיניים עצומות מופנות אל שמש הבוקר המאוחר, היא חוותה בו מנוחה שלא ידעה שנים.

רגעים ארוכים עברו לפני שעלה בדעתה לזוז, לעשות דבר־מה. מכוניות חלפו מולה, אנשים צעדו על המדרכה ממהרים ליעדם. לצידה מונח היה תיק שחור, שהרצועה שהתפתלה ממנו נחה על כתפה. היא פנתה לאיטה והרימה את התיק בשתי ידיים. פלסטיק דמוי עור, עם אבזם מתכת גדול במרכז. בפנים היה ארנק, שחור גם הוא. בשטרות היו בו ארבע מאות וחמישים שקלים, כיס מרשרש היה מלא במטבעות, ובכל מקום התפיחו את הארנק תלושי הנחה וקבלות. היו בו שני כרטיסי אשראי משני בנקים שונים, שניהם על שם לאה אסולין, כרטיס קופת חולים הנושא את אותו השם, ותעודת זהות של לאה אסולין, ילידת אלף תשע מאות חמישים ושבע, רווקה, רחוב האתרוג שלוש. הגוף היה מבוגר ממיכל בעשר שנים בדיוק.

מיכל נאנחה וקמה מהספסל, מושכת לעמידה את כבודת גופה של לאה אסולין, והחלה ללכת הביתה. היא לא ידעה כמה זמן חלף מאז נפטרה, האם דקות? ימים? חודשים? אולי אפילו שנים? יהיה מישהו בבית? אלירז יהיה ודאי בעבודה. בתה הגדולה, יערה, גרה עם חבר בדירה בעיר אחרת. איתי דחה את הטיול שאחרי הצבא כשמצבה הידרדר, מי יודע היכן הוא עכשיו. אם הדר לא הלכה לבית הספר אולי תהיה בבית. בתקופות שבהן הייתה מיכל מאושפזת, הדר הייתה יוצאת מהבית בבוקר, עם תיק הגב, ונעלמת. לפעמים לא ידעו היכן היא במשך כמה ימים. היה חיווי בווטסאפ שהיא פעילה, אבל היא לא ענתה לטלפונים שלהם ולא הגיבה להודעות. גם אחרי שהייתה שבה לא הצליחו לקבל ממנה תשובות.

כל הדרך הטריד את מיכל משהו, כמו כשהתקשתה להיזכר בשם של מכר. היא כבר פנתה לרחוב שלה, שבתי דירות מהודרים השקיפו בו מצד אחד של הכביש על תאומיהם מהצד השני, כשהבינה שאין לה מפתח. כאילו ההכרה שאינה עוד מיכל כהן־לביא הייתה מין נוזל שקוף שטפטף לאט לתוך התודעה שלה.

לאיתי הייתה דרך להיכנס הביתה כשהיה שוכח לקחת מפתח. הוא היה מגיע אל אחורי הבניין, עובר את הגדר החיה המפרידה בין החנייה לחצר הבניין, בין שני שיחים פחות צפופים, מטפס מעל גדר האבן אל הגינה של דירת הגן שלהם, מושיט זרוע דרך פתיחת הקִיפּ של חלון השירותים, פותח אותו לרווחה ומשתחל דרך החלון הצר לתוך הבית. לא היה פשוט להעביר את ירכיה של לאה בין השיחים, וגם הטיפוס מעל גדר האבן היה מאתגר. על כניסה דרך חלון השירותים לא היה מה לדבר. ובכל זאת, מיכל הצליחה להביא את גופה של לאה לגינה, ודרך עיניה התבוננה אל הדירה.

מבעד לוויטרינה נראה הסלון כפי שזכרה אותו. השולחן והכונניות, הכורסאות הרכות שאהבה, השטיח שהיה יקר מאוד, והניסיון שלה לשמור עליו היה מקור מתמיד לתסכול ולמריבות, ספרים ופריטי נוי שקיבלו, שאספו בנסיעות, שירשו מקרובים, כולם היו שייכים לה ובאותה מידה לא־מושגים. היא ניגשה אל צד הבית, לחלון חדרה של הדר, מקווה שתראה אותה שם, ישנה במיטה באמצע היום. הדר לא הייתה, אבל בגדיה היו פזורים בכל מקום במין פריסה צבעונית. הבלגן שתמיד הכעיס אותה נראה עכשיו למיכל כמו יצירת אומנות אניגמטית. התעורר בה דחף לחקור את האופן שבו קצה של עליונית ורדרדה כיסה את הרוכסן הפתוח של מכנסיים שחורים, את הצורה שבה גרב התגלגלה לתוך עצמה. כאילו אוצרים הבגדים בתוכם את סודות הלובשת. ריגוש מסוים אחז בה: דברים משונים מאוד כבר קרו, אולי יש לה עכשיו היכולת לפענח היכן הייתה הדר בכל היעדרויותיה, ועם מי.

אך כמו מעשה שדים, ככל שניסתה יותר ללמוד מהבגדים על מקומות מחוץ לבית, כך גברו במחשבותיה רעשי הבית וקולותיו: קרקוש כלים במטבח, צלילי הטלוויזיה, היא כמעט יכלה לשמוע את קולה שלה: ״הדרי, בואי רגע״, ״הדרי, תקראי לאבא״, ״הדרי, תעזרי לי עם ה…״; היא ניתקה עצמה בכעס מהחלון. הבגדים של הדר רימו אותה. הם היו שם רק כדי להזכיר לה את מה שהמחלה והמוות לקחו ממנה. התחזקה בה נחישות לקחת הכול בחזרה.

היא הצעידה את גופה של לאה בחזרה על המשטח המרוצף שלפני הסלון, ואז לצידה האחר של הדירה, אל הוויטרינה הקטנה והצרה של חדר השינה. כשקנו את דירת הגן הזו, תשע־עשרה שנה לפני שנפטרה, היא התאהבה באפשרות לצאת מחדר השינה ישר אל הגינה, אל אזור פרטי, מוגן מצד אחד בקיר האבן ומן הצד האחר בקיר החיצוני של הסלון. יערה הייתה אז בת ארבע, איתי בן שנתיים, היא נצמדה אל רגליה כל הזמן, הוא לא ירד לה מהידיים. מיכל נהנתה כל כך לדמיין ארוחות בוקר פרטיות עם אלירז בפרוזדור הדשא הזה. בפועל היה הפרוזדור צר מלהכיל שולחן ושני כיסאות ברווחה, ורחוק מדי מן המטבח בשביל שזה יהיה הגיוני. היא דחפה בכוח וניסתה לפתוח את הוויטרינה בעזרת אצבעותיה העבות, עדויות הטבעות של לאה. לא היה טעם, הוויטרינה הייתה נעולה.

היא התרחקה מחדר השינה והתחילה לחפש אבן גדולה להשליך על הזכוכית. גופה של לאה התנשם בכבדות. כל הפעולות האלה היו מאמץ גדול עבורה. מיכל נעצרה. היא לא יכולה להרשות לעצמה להרוג עוד גוף. היא הסדירה נשימה כשהיא בוחנת את חדר השינה.

כיסוי המיטה היה מגולגל לצד שלה. אלירז לא טרח לכסות את המיטה אחרי שקם ממנה. על מתקן העץ, ה"ג׳נטלמן", היו זרוקים מכנסיים של אלירז כשכיסיהם הפוכים. זיכרון הכה בה. זה היה בלילה. הייתה להם מריבה. הוא עזב את הבית וחזר רק לפנות בוקר. בהעדרו היא הפכה את המזוודה שלקח לנסיעות עבודה, בלי למצוא דבר. היא זרקה זוג מכנסיים אחרי זוג מכנסיים על המיטה, אחרי שרוקנה להם את הכיסים, ואז בכיס פנימי של ז'קט מצאה כעשרים או שלושים חשבוניות מארוחות ומוניות. היא התיישבה על קצה המיטה והתחילה לעבור עליהן בזו אחר זו, בלי שהיה לה מושג למה הן קשורות. בחלק מהן דהה הדיו והיא הצמידה אותן אל מנורת הקריאה בניסיון להבין מה היה כתוב שם. בשלב מסוים הרימה מבט וראתה את דמותה משתקפת בוויטרינה. זה היה חסר תוחלת. בניירות האלה לא היו תשובות לשאלות שהסתחררו בראשה: אם היא לא מאמינה לו יותר, מה אפשר לעשות? מה היא מוכנה לעשות, כדי לא לאבד יותר ממה שכבר איבדה? ומה עם הבית? והילדים? ומה יחשבו עליה? חודשים ספורים אחר כך הגיע האבחון, והמחלה רוקנה ממנה את כל השאלות.

עכשיו, מול הוויטרינה הנעולה, הרגישה מיכל את הזמן דוחף כמו גל ענק, תמיד לאותו כיוון, ואת החרטות שלה הודפות בכל כוחות נפשה לכיוון הנגדי. הסתירה קרעה אותה בכאב עז כל כך שדמעות פרצו מעיניה של לאה, זלגו בשטף על כריות לחייה, נקוו בסנטרה ונשרו על חזה בטיפות ענק. רק כששמעה געיית בכי זר פורצת מגרונה התעשתה מיכל, שלפה מהתיק השחור ממחטות נייר, קינחה את אפה וניגבה את פניה. היא טיפסה בזהירות מעל גדר האבן, נדחסה בין השיחים, ועשתה דרכה בחזרה למרכז העיר. עד שהגיעה לרחוב האתרוג כבר נטמעה לחלוטין בגופה של לאה אסולין.

.

רות קינן היא מעצבת מוצר ומעצבת גרפית. שירים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת משיב הרוח, צריף, לכל הרוחות, המוסך ועוד, ספר שיריה הראשון, בעריכת אלי אליהו, עתיד לראות אור בהוצאת פרדס. זהו לה פרסום ראשון בפרוזה.

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "מות החתולה (מיומנה של מכשֶפֶץ)", סיפור מאת עלית קרפ

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן