.

סמדר פלק־פרץ

במים הוא רואה אותי

פִימָה מִמְּלוֹן "הֵרוֹדְס" לֹא יוֹדֵעַ הַרְבֵּה מִלִּים עִבְרִית

יֵשׁ לוֹ יָדַיִם גְּדוֹלוֹת לְהָרִים

מִזְוָדוֹת

וְחִיּוּךְ שֶׁנִּפְרָשׂ

כְּמוֹ מְנִיפַת אֵשֶׁת הַצָּאר נִיקוֹלַאי הַשֵּׁנִי

כְּשֶׁנּוֹתְנִים לוֹ טִיפִּים שְׁמֵנִים.

בַּלַּיְלָה הוּא מוֹצֵא אוֹתִי כּוֹתֶבֶת לְיַד הַבְּרֵכָה

בַּמַּיִם הוּא רוֹאֶה אוֹתִי, אוֹסֵף

אֶת הַזֶּבֶל בְּשֶׁקֶט, עֵינָיו מֻשְׁפָּלוֹת לְמֶחֱוַת בְּרָכָה,

נִשְׁמָתוֹ דְּרוּכָה

כְּאֶקְדָּח

שְׁלוֹשִׁים כַּדּוּרֵי עוֹפֶרֶת מַסָּתוֹ

 

הַאִם רוֹאִים אוֹתוֹ

.

בבית הנסן

"וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת הַנָּגַע"

(פרשת תזריע, ויקרא יג, יג)

בְּבֵית הַנְסֶן אֲשֶׁר בְּטַלְבִּיָּה

סְטוּדֶנְטִיּוֹת צַחוֹת צַוָּאר לוֹמְדוֹת

הַיּוֹם

אָמָּנוּת עַכְשָׁוִית.

 

הֲלֹא תָּבִין:

מֻרְסַת הָעַכְשָׁו הַמַּרְעִיד

תִּהְיֶה לְתַקְשִׁיט הֶעָתִיד.

.

.

סמדר פלק־פרץ, דוקטור לספרות השוואתית, חוקרת ספרות וספרות ילדים. מרצה לספרות עברית ואנגלית במכללת דוד ילין ואחרות. שיריה התפרסמו בכתבי העת מאזניים, משיב הרוח, נתיב ועוד. השיר "בבית הנסן" לקוח ממיזם אמנותי שהקימה עם הצלמת ד"ר ויטלא ארזי, "קול ותמונה בפרשה" – שירים ותצלומים המתכתבים עם פרשיות השבוע ועם המציאות בת ימינו.

.

.

רוני צורף

בבוקר

אֲנִי כְּבָר לֹא זוֹכֶרֶת אִם דִּבַּרְתִּי יָפֶה בַּבֹּקֶר

(אִם לֹא אִכְזַבְתִּי אוֹתָךְ

לִפְנֵי שֶׁנָּסַעְתְּ מִכָּאן)

הָיִיתִי צְרִיכָה לֶאֱסֹף צִמּוּקִים מֵהָרִצְפָּה

תָּמִיד אֲנִי מוּכָנָה לַעֲיֵפוּת בְּרֶגַע שֶׁכָּזֶה

מִמֵּילָא יְפֻזְּרוּ בַּשֵּׁנִית

וְאוּלַי טוֹבִים הֵם לְאוֹר הַחֶדֶר הָאָפֹר

לַזְּמַן שֶׁנִּשְׁכַּח בֶּחָלָל

…………נְשִׁימוֹתַי גָּדְלוּ הַלַּיְלָה

וְהִנֵּה, גַּם הַבַּיִת מִגְדָּל פּוֹרֵחַ

אוּלַי אוֹתִיר לַךְ דְּבַר מָה

רַק דְּבַר מָה אֶחָד

לְלַקֵּט.

.

מה שלא מתערבב

מָה שֶׁלֹּא מִתְעַרְבֵּב נִשְׁמָר,

אַתְּ אוֹמֶרֶת.

לְמוּל עֵינַיִךְ יְלָדִים שָׁטִים לַצַּד הַנָּכוֹן

עוֹבְרִים בַּחֲלֻקָּה הַמִּשְׁתַּחְזֶרֶת

הִיא מַכְפִּילָה אֶת עַצְמָהּ

בִּמְרוּצַת הַמִּסְדְּרוֹן אֶל עַצְמוֹ

נִבְלַעַת בַּנָּהָר הָאָיֹם

עִם נַהֲמוֹת דֻּבֵּי־לַיְלָה

זֶה שֶׁמַּתִּיז עַל גּוּפִי שֶׁצֶף בּוּעוֹת בֵּןבָּנוֹת.

הִנֵּה הוּא  –

דָּג כְּחֹל עֵינַיִם

דּוֹבֵר יָם.

 

עִם בֹּקֶר נִלְקָחוֹת מִמֶּנִּי כָּל הַיְּדִיעוֹת.

אַתְּ אוֹמֶרֶת,

לְכוּ רְעוּ בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הַגְּדוֹלָה

הִיא אֵינָהּ מוֹתִירָה אַף לֹא כַּפְתּוֹר אֶחָד שֶׁאֵינוֹ פָּתוּר

בְּחֻלְצוֹתֵיכֶן הַמְּגֹהָצוֹת הֵיטֵב,

בְּחֻלְצוֹתֵיכֶן הַמְּגֹהָצוֹת דַּיָּן,

בְּחֻלְצוֹתֵיכֶן

הַמְּגֹהָצוֹת

עַד

בְּלִי

דַּי.

 

רוני צורף, חוקרת אמנות יהודית וישראלית. שיריה פורסמו בכתבי העת עיתון 77, הכיוון מזרח, משיב הרוח, המוסך, ובבמות נוספות.

.

.

טובי לין קמנץ

TERMINAL

זֶה לֹא הַזְּמַן, זוֹ הַתְּנוּעָה שֶׁפָּסְקָה.
הַתְּנוּעָה הָעִלִּית, הָעֲתִידִית, וְעַכְשָׁו גַּם בַּיַּבָּשָׁה. שְׂדֵה הַתְּעוּפָה כְּבָר חָבוּשׁ,
אֶגֶד מִדַּבֵּק עַל עֲתִידִים אֱנוֹשִׁיִּים שֶׁתֻּכְנְנוּ, מִי בִּקְפִידָה, מִי מִתּוֹךְ יֵאוּשׁ, מִי מִתּוֹךְ כֹּרַח,
הִתְאַדּוּ אֶל תּוֹךְ הַשֶּׁקֶט הָאִטִּי בְּאוּלַם הַיּוֹצְאִים, אוּלַם הַנִּכְנָסִים. פּוֹעֵל בָּרִיא שֶׁבְּעֶצֶם רַק לֹא נִבְדַּק, מְחַטֵּא סַפְסָל כְּמוֹ תִּקְוָה רְדוּמָה בַּגּוּף הַיָּשֵׁן שֶׁל הָעִיר נַתְבָּ"ג – וְלָהּ רִבּוֹנוּת זְמַנִּית מִשֶּׁלָּהּ, אַךְ עַתָּה, הֻפְקְעָה בְּהֵעָדֵר נוֹסְעִים. אֲנִי מַמְתִּינָה כְּמוֹ חֲתוּל בַּיִת הַצָּד לְטָאָה עַל קִיר, קְפוּאָה. תָּמוּת אֲדוֹנִיתוֹ הַקְּשִׁישָׁה בְּעוֹד כְּשָׁעָה, אֶכְתֹּב. כְּבָר יוֹמַיִם קֹצֶר הַנְּשִׁימָה, וְאִישׁ לֹא מוּדָע. עַתָּה, כְּבָר הֻכְרַע מוֹתָהּ

וְיִתְמַמֵּשׁ.

.

הַשָּׁמַיִם אָמְרוּ אֶת דְּבָרָם. הַנּוֹף גַּם מָאַס בַּשְּׂרִיטוֹת הַקַּלּוֹת בְּכִפָּתוֹ, בָּאֲנָשִׁים הַמְּמַהֲרִים אַחַר חֲלוֹמוֹתֵיהֶם בְּקֻפְסָאוֹת מְכֻנָּפוֹת. הַטֶּבַע הֵעִיר הֶעָרָה בְּעִנְיָן זֶה. חָבַט בִּזְנָבוֹ שֶׁל זְבוּב הַפַּח. לֹא יַטְרִיד עוֹד אֶת הַבְּרִיאָה הָאֲדִישָׁה – אֶרֶץ פִּרְחוֹנִית, שְׁלֵוָה. לְצִפּוֹרִים וְחַיּוֹת הַשָּׂדֶה, אַף לְחַיּוֹת הַבַּר –
הֻתַּר. וְעַל הַצִּמְחִיָּה שֶׁאִישׁ לֹא שַׁיָּךְ לָהּ, דָּבָר לֹא נִגְזַר – גַּם אִם אָדָם וְאָדָם יִטְמְנוּ בְּשָׁרְשֵׁיהֶן הַלַּחִים,
(הֲרֵי יֵשׁ מָקוֹם לְכֻלָּם), אֵין בְּהֶכְרֵחַ מִי שֶׁיִּטְרַח מִבֵּין הָעֵצִים לְמָשָׁל, דַּוְקָא מִתַּחְתָּם – עֲצֵי הַתְּאֵנָה, גַּם לֹא בִּנְאוֹת הַדֶּשֶׁא עֲלֵיהֶם יִרְבְּצוּ וְיַחְסְמוּ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בְּמִשְׁקַל גּוּפָם, תִּמָּצֵא מְנוּחָה, בְּרַם, סְבִיבָם הַתִּפְרַחַת תִּתְפָּרֵץ כְּמוֹ מַחֲלַת בְּרִיאוּת, אֲדִישָׁה לַשִּׂמְחָה הָאֱנוֹשִׁית

מִיָּפְיָהּ.

.

יָכֹלְתִּי לָשִׂים אֶת עַצְמִי בִּנְקֻדָּה כָּלְשֶׁהִי בַּנּוֹף. לְתָאֵר אֶת הַנּוֹכְחוּת הָעוֹיֶנֶת, שָׁמַיִם וָאָרֶץ
בַּאֲוִיר הַחֹלִי אוֹתוֹ נוֹשֶׁמֶת, אֲוִיר הַמֻּנְשָׁם בְּתַחְלִיף לִבִּי הַמְּמֻכָּן, בְּשָׁכְבִּי. וְעִם קוּמִי,
אָקִים אַף אֲנִי אֶת הַזַּעַם בַּזְּלִילָה הַגְּדוֹלָה, בִּדְחִיקַת הַבַּר. וְהַטֶּבַע יִתְפַּתֶּה, יַאֲמִין. יַסְכִּים שׁוּב לִשְׂרִיטוֹת קְטַנּוֹת בָּאוֹזוֹן, לְחֹרִים קְטַנִּים בָּאַטְמוֹסְפֵרָה, כִּי לְעוֹלָם אֶרֶץ אַחֶרֶת מוֹכֶרֶת תִּרְגּוּמִים שֶׁל יֵאוּשׁ לְשָׂפוֹת אֲחֵרוֹת. וַאֲנִי מַגְשִׁימָה אֶת חֲזוֹן הַחֲלִיפִין כְּדַרְכִּי, בְּטִיּוּל קַיִץ מִשְׁפַּחְתִּי הָעוֹבֵר דֶּרֶךְ הָעִיר נַתְבָּ"ג, אֵם כָּל הֶעָרִים, וְיַחְדָּו כָּל שְׂדוֹת הַתְּעוּפָה, לְהָקוֹת, לְהָקוֹת שֶׁל חֲבָרוֹת מִסְחָרִיּוֹת יִנְדְּדוּ בָּעוֹנָה אֶל הַנּוֹף הַבָּא, הַמַּפְעִים, וְאֶסַּע עִמָּם כְּשֶׁאַבְרִיא, וְאַגִּיד אַף אֲנִי, מִי הָיָה מַאֲמִין שֶׁכָּךְ, לִפְנֵי שָׁנָה, אִישׁ לֹא יָצָא אוֹ נִכְנַס, מִלְּבַד מְנַקִּים נַיָּחִים עִם חֹמֶר חִטּוּי, וְנִבָּדֵק אִם נִמָּצֵא חִיּוּבִיִּים אוֹ לְכָל הַיּוֹתֵר

 

נַשָּׂאִים.

.

טובי לין קמנץ, בעלת תואר שני מהחוג לספרות ובלשנות אנגלית באוניברסיטת בר־אילן, כותבת ומפרסמת שירה בעברית ובאנגלית. בשנים האחרונות עוסקת בכתיבת פרוזה, וכן בתרגום פרוזה מעברית לאנגלית. קובץ שיריה, "ארכיון של פיזור דעת", זכה בפרס הרי הרשון של האוניברסיטה העברית. ספר שיריה הראשון, "בגדגוף, נפש" (הוצאת עיתון 77, 1995) זכה במקום השני בפרס רון אדלר.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת ספיר יונס וענת חנה לזרע

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת דפנה לוי

.

להוציא אחד־עשר חודשים במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ ועוד כמה שבועות לפני ואחרי כן במעצר וחקירות – תקופה שהוא מכנה ״הפסקות שלא רציתי בהן״ – פרימו לוי בילה כמעט את כל חייו באותו בית, בבית שברחוב רֶה אומברטו בטורינו. שם נולד, ושם, למרגלות גרם המדרגות, גם מצא את מותו. ברשימה הראשונה בספר מקצועות של אחרים לוי מתאר את עצמו כצַלְחית, סוג של חלזון ים, שאחרי שלב קצר מאוד שבו הוא שוחה בחופשיות הוא דבק בסלע ואינו זז ממנו לעולם. הרשימה, שכותרתה ״הבית שלי״, מוקדשת לזיכרונות האינטימיים ביותר שנושאים כל דלת ומשקוף בבית הזה, משיני החלב שאיבדו ילדיו ועד טיפות המים שנטפו מן המטרייה שהיה אביו מניח במתקן המתאים בשובו מעבודתו. וברקע כל אלה פועמת התשוקה לתור עולם אחר, רחוק וזר, תשוקה שלוי טוען כי מעולם לא מומשה, משום שבחר בחיי נייחוּת.

אלא שלוי לא נדרש לצאת מביתו כדי לחקור עולמות רחוקים. באסופת הרשימות, שרובן התפרסמו בעיתון האיטלקי La Stampa וקובצו על ידו לקראת פרסום כשנה לפני מותו ב־1987, הוא מרחיק לשוטט ועושה זאת בכוח סקרנותו, דמיונו וכישורי הקשב וההיקש שלו, המאפיינים את כתיבתו האוטוביוגרפית וגם את הפרוזה שלו. הדרך שלו מתחילה אמנם בבית, שמעולם לא שקל להחליף, כך הוא אומר, ממש כפי שלא נראה לו טבעי להחליף את עורו, אבל היא ממשיכה משם אל מחוזותיהם של זואולוגים, בוטנאים, אנשי מחשבים, משוררים ושחקני שחמט. היא מתפתלת בין מבנה הכנפיים של החיפושיות למלכודות טפילים, בין מעשה שהיה במפעל לחומרי נפץ לבין המבט המשתנה בשמיים מכוכבים. לוי לוקח איתו למסעות הללו לא רק את קוראיו, אלא גם כותבים והוגים שקדמו לו. קאנט וקפקא, דנטה, אלדוס הקסלי, פרנסואה רבלה וז׳ול ורן משמשים לו לעיתים נקודת מוצא ולעיתים משענת.

רוחב היריעה שלוי שואף אליו, בין שהוא עוסק במבנה של כלי שיט, בגלגוליהם של ביטויים יוצאי דופן או במסטיקים הנדבקים למדרכות טורינו, אינו גורע מעומק המחשבה ותשומת הלב שלו. לוי כותב ברצפים אסוציאטיביים, המשלבים זיכרונות אישיים עם עובדות היסטוריות ומדעיות. כך זיכרונותיו מהפעם הראשונה שבה השתמש במעבד תמלילים מתגלגלים לתהייה על החיים בעולם שכבר מזמן איננו מבינים, וכעת הוא גם מלווה בלשון לא ידועה:

יתרה מזאת, זו לשון לעגנית ומטעה, שמלים פשוטות ביותר כמו ׳פְּתח׳, ׳סְגור׳ או ׳צא׳ נושאות בה מובנים לא־שגרתיים. יש מונחון שטורח להגדיר אותם, אבל הוא מתקדם בכיוון הפוך מזה של המילונים הרגילים: אלה מגדירים מונחים לא־ברורים באמצעות פנייה למונחים מוכרים; ואילו המונחון הזה מתיימר לתת מובן חדש למונחים שחשבנו בטעות שאנחנו מכירים, באמצעות פנייה למונחים לא־ברורים, והתוצאה הרסנית.

עיון בשולחן ערוך של יוסף קארו מוביל אותו למצוא הומור במדרשים שבהם, כך הוא כותב, ״החוקים מהופכים בהעזה על ראשיהם״; ניסיון להבין את חרדתם של מתבגרים מביא אותו לנסח בבהירות את הסיבות שבגללן אסור לנו להתעלל בבעלי חיים; ומהתפתחות הטכנולוגיה הוא גוזר מסקנות על האופן שבו האדם חושב על העתיד, יכולתנו להתמודד עם שינויים והפחדים שאנחנו תולים בטבע, האדיש לגמרי לקיומנו.

לוי כותב בהומור, ואף שרשימותיו משובצות באנקדוטות (ולעיתים יותר מזה) מחייו האישיים, הוא אינו גולש לסנטימנטליות. ברשימה ״החנות של סבא״ הוא מתאר את צוות העובדים כ״אוסף מוזר של דוגמאות אנושיות אנומליות,״ שהבולטת בהם הייתה ״הגוש הנצחי וטוב הסבר הקרוי טוטָה ג׳ינה הקופאית, שהייתה בשר אחד עם הקופה הרושמת…״. את סבו הוא מתאר כפטריארך שנון שמעולם לא צחק וספק אם אי פעם קרא ספר, ומספר כי לסבתו היו עשרים ואחד אחים ואחיות ״שנפוצו כמו זרעי שן־הארי ברוח… ואחד (מספרים בלחישה ואימה) כשעוד היה עם המינקת נטרף בעריסתו על ידי חזיר.״ וברשימה ״דו־קרב ממושך״ הוא מתאר את שנות התבגרותו דרך התחרות האינסופית שלו עם תלמיד אחר, גוידו, שעקבותיו אבדו לו ועד היום אינו יודע מי מהם ניצח ״בריצה למרחקים ארוכים של החיים״, אף שלוי עדיין זוכר אותו עומד על השולחן בכיתה עירום, ״פרובוקטיבי, דיוניסי ומגונה באופן הפוך – מונומנט חולף של כוח ארצי ושל חוצפה.״

לוי, שבעשור האחרון לחייו פרש לגמרי מעבודתו ככימאי והקדיש את עצמו לכתיבה בלבד, מעולם לא איבד את היכולת לבחון דברים בהיגיון, להביט בתופעות אנושיות באופן המציב השערה ואז מאשש או פוסל אותה כנגד ראיות. ממש כפי שעשה בהטבלה המחזורית (הקיבוץ המאוחד, הספרייה החדשה, 1987; תרגם עמנואל בארי), קובץ הסיפורים האוטוביוגרפיים שנגעו באושוויץ, באכזריות, ביחסי קרובים, בחברות, שייכות ואחרוּת מבעד לעיניו של כימאי; וממש כמו במפתח כוכב (הקיבוץ המאוחד, הספרייה החדשה, 201; תרגם מירון רפופורט), שלכאורה לא היה אוטוביוגרפי, אלא סופר מפיו של טכנאי המעורב בפרויקטים ענקיים בכל העולם – גם באסופת רשימותיו לוי אינו מתעלם מפרטים שוליים, שבהם נמצא המפתח לדברים החשובים והמורכבים יותר. המציאות שהוא מתאר, בין שמככבים בה בני אדם, עכבישים, צמחים או הירח, היא מרובדת, כל חלקיה ארוגים יחדיו, וכדי להבין אותה יש להצטייד בעיניים חדות, כמו שלו. במובן הזה לוי מאיר את הדמיון, ואולי אפילו את הזהות הגמורה, בין המדע לאמנות. בעולם שלו אין הפרדה בין מדענים ואמנים ובין מושאי התשוקה והיצירה שלהם. בהטבלה המחזורית הוא המשיל את היסוד אַרגוֹן, גז אציל, היינוּ שאינו נוטה ליצור קשרים כימיים עם יסודות אחרים, לדוד שלו, שסירב לצאת ממיטתו במשך עשרים שנה. את עצמו הוא המשיל לפחמן, שיכולתו לקשור קשרים שונים ומשונים הצילה אותו לא אחת ממוות. במקצועות של אחרים קו המחשבה שלו דומה: הוא מפנה את מבטו של המדען גם אל עצמו, ומעבר לכך הוא מגלה כי האמנות, המחקר המדעי והחיים עצמם הם ניסיונות לבטא איזו אמת חדשה, שאנחנו יכולים להביט בה בתמיהה, להשתוקק אליה, לקטלג אותה באובססיביות ולהתרגש מתגליותינו – אך אלה תמיד נובעות מתוכנו ואנו המשליכים אותן על העולם.

הרשימות החלשות ביותר בקובץ הן דווקא אלה המוקדשות לכתיבה. לוי מונה תשע סיבות לכתיבה, מנסה לגלות את מקור הדחף לכתיבה וכותב מכתב לקורא צעיר, ובכל המקרים נוטה לדידקטיות, וזו דוחקת מכתיבתו את ההתפעמות העמוקה שהפגין קודם מול הרגלי ההזדווגות של החגבים ואת עומק צערו נוכח הדלוּת הלשונית בכל הקשור לתיאורי ריחות. ואולם ככלות הכול הרשימות באסופה מצטברות כולן לכדי קריאה מעניינת, רבגונית ומרחיבת מחשבה.

.

פרימו לוי, "מקצועות של אחרים", הקיבוץ המאוחד, הספרייה החדשה. מאיטלקית: יונתן פיין.

.

.

» במדור ביקורת בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "וְאָז הָיִיתִי שָׁמַיִם", ספר שירה מאת רבקה פישביין עמנואל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שירה אוקראינית עכשווית: אוסטפ סליווינסקי

מאוקראינית: אלכס אוורבוך

 

את מה שמזמן הייתי חייב לכתוב

סָבִי לֹא אָהַב מְשׁוֹרְרִים

אָמַר שֶׁאֵלֶּה תָּמִיד כְּאִלּוּ מִתְנַצְּלִים

אֲפִלּוּ כְּשֶׁהֵם מַעֲנִישִׁים אוֹ מְקַלְּלִים.

לָכֵן סְלַח לִי, סַבָּא, עַל עוֹד שִׁיר אֶחָד

וְעַל כָּךְ שֶׁתָּחַבְתִּי אוֹתְךָ לְתוֹכוֹ.

סְלַח לִי עַל שֶׁחֵצִי מֵהַחַיִּים אֲנִי מְבַקֵּשׁ סְלִיחָה, וְלֹא לָמַדְתִּי

לֹא לְהַעֲנִישׁ וְלֹא לְקַלֵּל,

שֶׁעַל "תּוֹדָה" וּ"סְלִיחָה" – עַל שְׁנֵי חוּטִים אֵלֶּה אֲנִי תּוֹלֶה כָּל מִלָּה

כְּאִלּוּ מְקַשֵּׁט אֵיזֶה עֵץ חֲתֻנָּה מֻפְקָר

וּמִשְּׁאַר הַמִּלִּים אֲנִי נִמְנָע.

תַּגִּיד שֶׁאֲנִי מוֹלִיךְ גִ'ירָפָה מִנְּיָר דֶּרֶךְ הַסָּוָנָה –

וְאֶצְחַק יַחַד אִתְּךָ.

פְּקֻדּוֹת, קְלָלוֹת, דְּרִישׁוֹת וְתוֹכֵחוֹת,

תְּשׁוּבוֹת לֹא נְכוֹנוֹת וּנְכוֹנוֹת –

נוֹשְׁרוֹת וּמְרַשְׁרְשׁוֹת כְּעָלִים בַּסְּתָו

וְנִהְיָה בָּהִיר יוֹתֵר.

אֲנִי מְדַמְיֵן אֵיךְ אַתָּה מַבִּיט בִּי

מִבַּעַד לָעֲנָפִים שֶׁנִּהְיוּ שְׁקוּפִים סוֹף־סוֹף

וְסוֹלֵחַ.

.

אלינקה בגינה עם כלב גדול

אָז כַּמָּה הוּא חַי? כָּל הַיְּלָדִים – כָּל הַחֲמִשָּׁה –

רָכְבוּ עָלָיו.

כְּשֶׁהִגִּיעַ תּוֹרִי

הוּא כְּבָר הִתְעַוֵּר וְהִסְתּוֹבֵב בַּמָּקוֹם כְּמוֹ כְּלַבְלַב

שֶׁצָּד אֶת זְנָבוֹ –

כֶּלֶב יַלְדוּתִי עָצוּב. מֵאָז קָרָה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה

שֶׁלֹּא הִתְרַחֵשׁ כְּלוּם.

טוֹב שֶׁהַשְּׂרֵפוֹת לְעוֹלָם לֹא קוֹשְׁרוֹת קֶשֶׁר בֵּינֵיהֶן,

וּמֵהֶן הָיִיתִי חוֹמֶקֶת.

שֶׁהָרוּחוֹת, כְּמוֹ דַּרְדַּקִּים כַּפְרִיִּים, לִוּוּ אוֹתִי בִּשְׁרִיקוֹת.

רַק אֵלֶּה שֶׁלָּקְחוּ אֶת הָאַחִים וְהֵצִיצוּ בַּסִּירִים

יָדְעוּ הֵיטֵב אֶת מְלַאכְתָּן.

מִצַּד שֵׁנִי, הָיוּ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מַצִּילִים, לָהֶם רָצִיתִי לִצְחֹק בַּפָּנִים.

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה יוֹעֲצִים שֶׁפָּחֲדוּ לִשְׂרֹף אֶת הַשַּׁרְווּל.

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מוֹרִים, עַד שֶׁאֲנִי מַמְשִׁיכָה לְהִסְתּוֹבֵב בַּמָּקוֹם –

כְּמוֹ בַּתְּמוּנָה הַיְּשָׁנָה הַהִיא –

אִשָּׁה קְטַנָּה עַל כֶּלֶב גָּדוֹל.

.

אורפיאוס

לְמַעַן הָאֱמֶת לַסִּפּוּר הַזֶּה

יֵשׁ סִפּוּר מַקְדִּים וְהוּא

עַל יֶלֶד שֶׁפָּחַד מִמַּיִם.

אֲבָל הָלַךְ עִם כֻּלָּם לַחוֹף וְטִפֵּס

עַל אֶבֶן אֲרֻכָּה

וְכַאֲשֶׁר הַיְּלָדִים קָפְצוּ לַיָּם, הוּא נִשְׁאַר

לַעֲמֹד שָׁם, רָזֶה וְאָבוּד

וְהִסְתַּכֵּל אֵיךְ מִתְרַחֲקִים

הָרָאשִׁים בִּמְנִיפוֹת נְתָזִים

וְקִוָּה רַק לְדָבָר אֶחָד –

שֶׁאַף אֶחָד מֵהֶם לֹא יַבִּיט לְאָחוֹר.

וְאָז הָלַךְ לְעֵבֶר הַבָּתִּים

הַקְּרוֹבִים וְעָרַף בְּחֹסֶר אוֹנִים

אֶת רָאשֵׁי הַבַּרְקָנִים,

שׁוֹנֶה מִכָּל הַשְּׁאָר כָּאן

כְּמוֹ מֵיתַר נְחֹשֶׁת שָׁזוּר

בְּטָעוּת בְּסַלְסִלַּת נְצָרִים.

אַתָּה מַכִּיר אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה?

אַתָּה מַכִּיר אֶת הָרֶגַע

שֶׁבּוֹ מוּזִיקָה בּוֹקַעַת מִזַּעַם כְּמוֹ פַּרְפַּר

מִגֹּלֶם קָפוּא?

אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיפֹה הוּא הָיָה עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר

הוֹרָיו מָצְאוּ אוֹתוֹ מְיֻזָּע בָּעֵשֶׂב

עִם שִׁנַּיִם קְפוּצוֹת?

וְעוֹד: תַּגִּיד כַּמָּה זַעַם יָכוֹל הַשִּׁיר לְהָכִיל –

מַסְפִּיק בְּדִיּוּק כְּדֵי

לְהַחְרִישׁ אֶת הַסִּירֵנוֹת?

.

כמעט אלתור

הָעֵץ שֶׁתַּחְתָּיו הִתְפַּשַּׁטְנוּ פַּעַם

כְּשֶׁהָיִינוּ כִּמְעַט יְלָדִים, וְלֹא יָדַעְנוּ מָה לַעֲשׂוֹת הָלְאָה.

הָעֵץ שֶׁסָּבְתָא זִהֲתָה לְפִיו אֶת מִקּוּם

בֵּית נְעוּרֶיהָ.

הָעֵץ שֶׁלְּתוֹכוֹ זָרַקְתִּי סַכִּינִים.

הָעֵץ הַמָּלֵא בְּקִנֵּי צְרָעוֹת שֶׁהָיָה מְלַמֵּד אוֹתָנוּ זְהִירוּת

לַשָּׁוְא.

הָעֵץ שֶׁהָיִינוּ שׁוֹדְדִים אוֹתוֹ רָדוּם, כְּשֶׁמִּתַּחַת לַכְּפוֹר

עוֹד הִצְהִיבוּ הַתַּפּוּחִים.

הָעֵץ שֶׁבְּמֶשֶׁךְ עֲשׂוֹרִים רַבִּים תָּלְתָה עָלָיו נַדְנֵדַת

יְלָדוֹת, עַד שֶׁאֲחוֹתִי נָפְלָה מִמֶּנָּה

וְנִפְצְעָה.

הָעֵץ שֶׁפַּעַם חַי בּוֹ סוּס.

עַל מָה הֵם יְדַבְּרוּ כַּאֲשֶׁר

בְּעוֹד קֵיצִים רַבִּים יִתְכַּנְּסוּ אַחֲרֵינוּ

כְּדֵי לָנוּחַ סוֹף־סוֹף בְּצֵל־צִלָּם.

.

אוסטפ סליווינסקי (1978) הוא משורר, מתרגם, חוקר ספרות ומסאי אוקראיני. פרסם חמישה ספרי שירה, וכן ביקורות ומאמרים רבים. שיריו תורגמו לשש־עשרה שפות. מחבר־שותף של המדריך האלטרנטיבי של לביב. בשנים 2006–2007 אצר את הפסטיבל הספרותי הבינלאומי בפורום המו"לים בלביב. אוצר הפרויקט "היסטוריית השוֹנוּת" ופרויקט "הבמה החיה". מלמד את תולדות ספרויות מרכז ומזרח אירופה באוניברסיטה הלאומית בלביב ובאוניברסיטה הקתולית האוקראינית.

.

אלכס אוורבוך, נולד ב־1985 באוקראינה, מתגורר בישראל משנת 2001. משורר דו־לשוני (אוקראינית ורוסית), מתרגם וחוקר ספרות, דוקטורנט במחלקה לשפות ולספרויות סלאביות באוניברסיטת טורונטו. פרסם שני ספרי שירה ומגוון תרגומים ספרותיים בעברית, רוסית, אוקראינית ואנגלית. שיריו ותרגומיו פורסמו באנתולוגיות ובכתבי עת ספרותיים. ארגן אירועי שירה ופסטיבלים רבים, האחרון שבהם הוא הפסטיבל הבינלאומי לשירה אוקראינית בת ימינו, בקיץ 2020. שירתו עוסקת באתניות מקוטעת, ריבוי זהויות ורב לשוניות, קוויריות, כתיבה תיעודית וזיכרון.

.

תודה לנועה מונסטר על העריכה.

.

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת ריקרדו דומֶנֶק, נטשה פליקס ופרד סְפּאדה, בתרגומה של טל ניצן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן