.

גוף זר

רות קינן

.

זמן־מה אחרי שמתה, התעוררה מיכל כשהיא בגופה של אישה אחרת. איך זה אפשרי? לא היה לה מושג. זה היה בלתי־צפוי לחלוטין, ועם זאת, כשאנשים רבים כל כך מתים בעולם מדי יום, טבעי שתיפולנה טעויות. זיכרונות פטירתה עוד היו טריים: בוהק האור בחדר בית החולים, נוזל שקוף מטפטף לתוך צינור שקוף. גם אם לא ראתה אותם, ידעה שאלירז והילדים שם. היא חשה עצב עמוק עליהם, ואשמה. היא הבטיחה שתנצח את המחלה, אף שכבר תקופה ידעה שזה גובר עליה.

כעת מצאה את עצמה יושבת על ספסל ציבורי ברחוב ראשי מוכר. כצנלסון, או אולי ביאליק. היא ידעה את הדרך מפה הביתה. כשהביטה מטה ראתה ירכיים. לא היה אפשר להחמיץ אותן אפילו מתחת לחזה הגדול ולבטן העגולה. ירכיים רחבות מאוד, בתוך מכנסי בד בדוגמה צבעונית. לא משהו שאפשר להלביש עליו ג׳ינס, חשבה. כשעוד הייתה בריאה הקפידה מיכל לתחזק את גופה הנאה: פילאטיס פעמיים בשבוע, סלט לארוחת ערב. מיכל שלפני המוות הייתה נתקפת בעתה מהגוף ששכנה בו כעת, אבל הגוף הזה לא כאב ולא הכאיב. על ספסל הרחוב, בעיניים עצומות מופנות אל שמש הבוקר המאוחר, היא חוותה בו מנוחה שלא ידעה שנים.

רגעים ארוכים עברו לפני שעלה בדעתה לזוז, לעשות דבר־מה. מכוניות חלפו מולה, אנשים צעדו על המדרכה ממהרים ליעדם. לצידה מונח היה תיק שחור, שהרצועה שהתפתלה ממנו נחה על כתפה. היא פנתה לאיטה והרימה את התיק בשתי ידיים. פלסטיק דמוי עור, עם אבזם מתכת גדול במרכז. בפנים היה ארנק, שחור גם הוא. בשטרות היו בו ארבע מאות וחמישים שקלים, כיס מרשרש היה מלא במטבעות, ובכל מקום התפיחו את הארנק תלושי הנחה וקבלות. היו בו שני כרטיסי אשראי משני בנקים שונים, שניהם על שם לאה אסולין, כרטיס קופת חולים הנושא את אותו השם, ותעודת זהות של לאה אסולין, ילידת אלף תשע מאות חמישים ושבע, רווקה, רחוב האתרוג שלוש. הגוף היה מבוגר ממיכל בעשר שנים בדיוק.

מיכל נאנחה וקמה מהספסל, מושכת לעמידה את כבודת גופה של לאה אסולין, והחלה ללכת הביתה. היא לא ידעה כמה זמן חלף מאז נפטרה, האם דקות? ימים? חודשים? אולי אפילו שנים? יהיה מישהו בבית? אלירז יהיה ודאי בעבודה. בתה הגדולה, יערה, גרה עם חבר בדירה בעיר אחרת. איתי דחה את הטיול שאחרי הצבא כשמצבה הידרדר, מי יודע היכן הוא עכשיו. אם הדר לא הלכה לבית הספר אולי תהיה בבית. בתקופות שבהן הייתה מיכל מאושפזת, הדר הייתה יוצאת מהבית בבוקר, עם תיק הגב, ונעלמת. לפעמים לא ידעו היכן היא במשך כמה ימים. היה חיווי בווטסאפ שהיא פעילה, אבל היא לא ענתה לטלפונים שלהם ולא הגיבה להודעות. גם אחרי שהייתה שבה לא הצליחו לקבל ממנה תשובות.

כל הדרך הטריד את מיכל משהו, כמו כשהתקשתה להיזכר בשם של מכר. היא כבר פנתה לרחוב שלה, שבתי דירות מהודרים השקיפו בו מצד אחד של הכביש על תאומיהם מהצד השני, כשהבינה שאין לה מפתח. כאילו ההכרה שאינה עוד מיכל כהן־לביא הייתה מין נוזל שקוף שטפטף לאט לתוך התודעה שלה.

לאיתי הייתה דרך להיכנס הביתה כשהיה שוכח לקחת מפתח. הוא היה מגיע אל אחורי הבניין, עובר את הגדר החיה המפרידה בין החנייה לחצר הבניין, בין שני שיחים פחות צפופים, מטפס מעל גדר האבן אל הגינה של דירת הגן שלהם, מושיט זרוע דרך פתיחת הקִיפּ של חלון השירותים, פותח אותו לרווחה ומשתחל דרך החלון הצר לתוך הבית. לא היה פשוט להעביר את ירכיה של לאה בין השיחים, וגם הטיפוס מעל גדר האבן היה מאתגר. על כניסה דרך חלון השירותים לא היה מה לדבר. ובכל זאת, מיכל הצליחה להביא את גופה של לאה לגינה, ודרך עיניה התבוננה אל הדירה.

מבעד לוויטרינה נראה הסלון כפי שזכרה אותו. השולחן והכונניות, הכורסאות הרכות שאהבה, השטיח שהיה יקר מאוד, והניסיון שלה לשמור עליו היה מקור מתמיד לתסכול ולמריבות, ספרים ופריטי נוי שקיבלו, שאספו בנסיעות, שירשו מקרובים, כולם היו שייכים לה ובאותה מידה לא־מושגים. היא ניגשה אל צד הבית, לחלון חדרה של הדר, מקווה שתראה אותה שם, ישנה במיטה באמצע היום. הדר לא הייתה, אבל בגדיה היו פזורים בכל מקום במין פריסה צבעונית. הבלגן שתמיד הכעיס אותה נראה עכשיו למיכל כמו יצירת אומנות אניגמטית. התעורר בה דחף לחקור את האופן שבו קצה של עליונית ורדרדה כיסה את הרוכסן הפתוח של מכנסיים שחורים, את הצורה שבה גרב התגלגלה לתוך עצמה. כאילו אוצרים הבגדים בתוכם את סודות הלובשת. ריגוש מסוים אחז בה: דברים משונים מאוד כבר קרו, אולי יש לה עכשיו היכולת לפענח היכן הייתה הדר בכל היעדרויותיה, ועם מי.

אך כמו מעשה שדים, ככל שניסתה יותר ללמוד מהבגדים על מקומות מחוץ לבית, כך גברו במחשבותיה רעשי הבית וקולותיו: קרקוש כלים במטבח, צלילי הטלוויזיה, היא כמעט יכלה לשמוע את קולה שלה: ״הדרי, בואי רגע״, ״הדרי, תקראי לאבא״, ״הדרי, תעזרי לי עם ה…״; היא ניתקה עצמה בכעס מהחלון. הבגדים של הדר רימו אותה. הם היו שם רק כדי להזכיר לה את מה שהמחלה והמוות לקחו ממנה. התחזקה בה נחישות לקחת הכול בחזרה.

היא הצעידה את גופה של לאה בחזרה על המשטח המרוצף שלפני הסלון, ואז לצידה האחר של הדירה, אל הוויטרינה הקטנה והצרה של חדר השינה. כשקנו את דירת הגן הזו, תשע־עשרה שנה לפני שנפטרה, היא התאהבה באפשרות לצאת מחדר השינה ישר אל הגינה, אל אזור פרטי, מוגן מצד אחד בקיר האבן ומן הצד האחר בקיר החיצוני של הסלון. יערה הייתה אז בת ארבע, איתי בן שנתיים, היא נצמדה אל רגליה כל הזמן, הוא לא ירד לה מהידיים. מיכל נהנתה כל כך לדמיין ארוחות בוקר פרטיות עם אלירז בפרוזדור הדשא הזה. בפועל היה הפרוזדור צר מלהכיל שולחן ושני כיסאות ברווחה, ורחוק מדי מן המטבח בשביל שזה יהיה הגיוני. היא דחפה בכוח וניסתה לפתוח את הוויטרינה בעזרת אצבעותיה העבות, עדויות הטבעות של לאה. לא היה טעם, הוויטרינה הייתה נעולה.

היא התרחקה מחדר השינה והתחילה לחפש אבן גדולה להשליך על הזכוכית. גופה של לאה התנשם בכבדות. כל הפעולות האלה היו מאמץ גדול עבורה. מיכל נעצרה. היא לא יכולה להרשות לעצמה להרוג עוד גוף. היא הסדירה נשימה כשהיא בוחנת את חדר השינה.

כיסוי המיטה היה מגולגל לצד שלה. אלירז לא טרח לכסות את המיטה אחרי שקם ממנה. על מתקן העץ, ה"ג׳נטלמן", היו זרוקים מכנסיים של אלירז כשכיסיהם הפוכים. זיכרון הכה בה. זה היה בלילה. הייתה להם מריבה. הוא עזב את הבית וחזר רק לפנות בוקר. בהעדרו היא הפכה את המזוודה שלקח לנסיעות עבודה, בלי למצוא דבר. היא זרקה זוג מכנסיים אחרי זוג מכנסיים על המיטה, אחרי שרוקנה להם את הכיסים, ואז בכיס פנימי של ז'קט מצאה כעשרים או שלושים חשבוניות מארוחות ומוניות. היא התיישבה על קצה המיטה והתחילה לעבור עליהן בזו אחר זו, בלי שהיה לה מושג למה הן קשורות. בחלק מהן דהה הדיו והיא הצמידה אותן אל מנורת הקריאה בניסיון להבין מה היה כתוב שם. בשלב מסוים הרימה מבט וראתה את דמותה משתקפת בוויטרינה. זה היה חסר תוחלת. בניירות האלה לא היו תשובות לשאלות שהסתחררו בראשה: אם היא לא מאמינה לו יותר, מה אפשר לעשות? מה היא מוכנה לעשות, כדי לא לאבד יותר ממה שכבר איבדה? ומה עם הבית? והילדים? ומה יחשבו עליה? חודשים ספורים אחר כך הגיע האבחון, והמחלה רוקנה ממנה את כל השאלות.

עכשיו, מול הוויטרינה הנעולה, הרגישה מיכל את הזמן דוחף כמו גל ענק, תמיד לאותו כיוון, ואת החרטות שלה הודפות בכל כוחות נפשה לכיוון הנגדי. הסתירה קרעה אותה בכאב עז כל כך שדמעות פרצו מעיניה של לאה, זלגו בשטף על כריות לחייה, נקוו בסנטרה ונשרו על חזה בטיפות ענק. רק כששמעה געיית בכי זר פורצת מגרונה התעשתה מיכל, שלפה מהתיק השחור ממחטות נייר, קינחה את אפה וניגבה את פניה. היא טיפסה בזהירות מעל גדר האבן, נדחסה בין השיחים, ועשתה דרכה בחזרה למרכז העיר. עד שהגיעה לרחוב האתרוג כבר נטמעה לחלוטין בגופה של לאה אסולין.

.

רות קינן היא מעצבת מוצר ומעצבת גרפית. שירים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת משיב הרוח, צריף, לכל הרוחות, המוסך ועוד, ספר שיריה הראשון, בעריכת אלי אליהו, עתיד לראות אור בהוצאת פרדס. זהו לה פרסום ראשון בפרוזה.

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "מות החתולה (מיומנה של מכשֶפֶץ)", סיפור מאת עלית קרפ

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קוּר העכביש / רִיוּנוֹסוּקֶה אָקוּטָגָאווה

תרגמו אירית עקרבי ואיתי פרל

.

1

יום אחד טייל המכובד שָקיָאמוּני* לבדו בגן עדן לאורך הגדה של בריכת הלוטוס. הפרחים על פני הבריכה היו כפנינים לבנות, ומן הליבה המוזהבת של כל פרח עלה ניחוח נפלא שאין לתארו כלל, והוא הציף בלי הרף את הסביבה כולה. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת בגן עדן.

לאחר זמן מה השתהה מעט שקיאמוני על שפת הבריכה והביט תחתיו, מבעד לעלי הלוטוס הפרושים על פני המים, אל המתרחש למטה. היישר מתחת לבריכת הלוטוס היה המדור הנמוך ביותר בגיהינום, וכשהשקיף מבעד למים הצלולים כבדולח, יכול היה לראות כעל כף ידו את כל העולם התחתון, על נהר שלושת המעברים והר המחטים שבו, והכול בבהירות, כאילו הביט דרך תיבת הצצה.

שם למטה נתקל מבטו באדם ושמו קַנְדָטָה, שהתפתל והתחבט בגיהינום יחד עם שאר החוטאים. הוא היה שודד גדול, שגרם הרבה מאוד רעה בעולם, ואף רצח אנשים ושרף בתים. אך דומה כי קנדטה עשה פעם אחת ויחידה מעשה טוב. יום אחד, כשפסע בתוך חורש צפוף, הבחין בעכביש קטן זוחל לצד השביל. מחשבתו הראשונה הייתה למעוך אותו למוות, אך בעודו מרים את רגלו באוויר חשב בליבו פתאום: "לא, לא כדאי. אפילו דבר זעיר כזה מְפַעמים בו חיים. חבל לגזול אותם ממנו סתם כך." והוא חס על העכביש והניח לו להסתלק בלי פגע.

והנה, כשהביט מטה אל העולם התחתון, נזכר המכובד שקיאמוני איך קנדטה הציל את העכביש, וחשב לעצמו: אם אוכל, אציל את האיש הזה מן הגיהנום, כגמול על המעשה הטוב היחיד שעשה. למרבה המזל הביט הצידה וראה עכביש של גן עדן טוֹוֶה קור כסוף יפהפה על עלה לוטוס בגון אבן ירקן בוהקת. הוא הרים בעדינות את קוּר העכביש ושלשל אותו היישר מטה, דרך הפריחות דמויות הפנינים, אל מעמקי הגיהינום.

.

2

כאן, בבריכת הדם שבמדור הגיהינום הנמוך ביותר, היה קנדטה צף ושוקע חליפות לצד שאר החוטאים. בכל כיוון שהביט ראה רק אפלה מוחלטת, ואם בצבץ דבר־מה מבעד לחשיכה, היה זה הֶבזֶק של אחת המחטים על הר המחטים הנורא, שרק הֶעֱצים את תחושת הייאוש שלו. בסביבת הבריכה שררה דומייה מוחלטת, כמו בתוך קבר. ואם בקע איזה צליל רפה מתוך הדממה, הייתה זו אנחה חלושה של אחד החוטאים. אלה שנפלו עמוק כל כך אל תוך הגיהינום היו ודאי כה מותשים מן העינויים השונים והמשונים, עד שלא היה בכוחם אפילו לפלוט יבבה. ועם כל היותו שודד גדול, יכול היה קנדטה רק לפרכס כמו צפרדע גוססת, כשגרונו נשנק שוב ושוב מן הדם שבבריכת הדם.

והנה, כשנשא קנדטה במקרה את ראשו והביט אל השמיים, מעל לבריכת הדם, ראה קור עכביש כסוף מנצנץ, דק ועדין עד מאוד, מחליק מטה בהיחבא מן השמיים הרחוקים כל כך וחוצה את החשיכה הדוממת: האין הוא מגיע היישר אליו? קנדטה מחא כפיו מרוב שמחה. אם רק יוכל לתפוס את הקוּר ולטפס עליו מעלה־מעלה, יעלה בידו בוודאי להימלט מן הגיהינום. ואולי, אם תצלח דרכו, יוכל אפילו להיכנס לגן העדן. אז לא ייגרר עוד לעולם במעלה הר המחטים, ולא יוטבע בבריכת הדם.

מיד כשחלפה המחשבה הזאת במוחו, אחז קנדטה בחוזקה את הקוּר בידיו והחל לטפס עליו, יד אחר יד, מעלה־מעלה, בכל כוחו. כיוון שהיה שודד גדול, היה רגיל בפעולות כגון אלה.

אך הגיהינום והרקיע רחוקים זה מזה אלפי מילין, ואפילו לאדם כמו קנדטה לא היה קל להגיע למעלה ולהיחלץ, למרות כל נחישותו. כעבור זמן־מה התעייף כל כך, עד שלא יכול עוד להרים את זרועו אפילו טֶפח אחד. לא נותרה לו ברירה אלא לעצור ולנוח, ובעודו נתלה על הקוּר הביט תחתיו, הרחק מטה.

אז נוכח כי היגיעה הרבה שהשקיע בטיפוס – שְֹכרהּ בצידה: בריכת הדם אבדה עתה אי שם במעמקי האפלה, ואפילו הנצנוץ העמום של הר המחטים הנורא היה הרחק מתחת לרגליו. אם ימשיך לטפס בקצב הזה, אין זה רחוק מן הדעת שיצליח לעלות מעלה ולצאת אל מחוץ לגיהינום. בעוד שתי ידיו חובקות את קוּר העכביש, צחק קנדטה בקול רם – הקול שלא השתמש בו כל אותן שנים מאז הגיע למקום הזה:

"הצלחתי!" לפתע הבחין הרחק למטה בתחתית הקור בהמוני חוטאים המטפסים בנחישות מעלה־מעלה בעקבותיו, כמו טור של נמלים ממש, על קור העכביש.

הוא נבהל והתמלא פחד כה נורא, עד שזמן־מה נשאר פיו פעור ושיווה לו מראה מטומטם; רק עיניו זעו. הקור הדק כבר חישב להיקרע רק מכובד משקלו שלו, ואיך יוכל לסבול משקל של אנשים רבים כל כך? אם יתרחש הגרוע מכול והקור ייקרע באמצע הדרך, כי אז הוא, קנדטה בכבודו ובעצמו, יצנח מטה חזרה אל הגיהינום, אחרי שעשה במאמץ רב את כל הדרך עד כאן. כמה נורא יהיה הדבר! בעודו חושב כל זאת, זחלו מעלה מן התחתית של בריכת הדם האפלה מאות ואולי אלפי חוטאים, ובטור מתארך והולך טיפסו בנחישות על הקור הדק והבוהק. הוא ידע שעליו לעשות מעשה בטרם יהיה מאוחר מדי, וָלא – יפקע החוט, והוא עצמו ייפול מטה.

אז צעק אליהם קנדטה: "הֵי, חוטאים! קור העכביש הזה הוא שלי! מי הרשה לכם לטפס עליו? תרדו ממנו! תרדו!"

באותו רגע ממש, בקול פצפוץ, נקרע קוּר העכביש שהחזיק מעמד יפה עד עתה, ונחצה לשניים בדיוק במקום שבו נתלה עליו קנדטה. לכן לא היה לקנדטה כל סיכוי. כהרף עין ניתַק ממנו, פילח את האוויר, הסתחרר כסביבון, וצנח במהירות הבּזק כשראשו מטה אל המעמקים האפלים.

מאחוריו נותר רק קצהו הקצוץ של קור העכביש של גן עדן, משתלשל מלמעלה, דקיק ונוצץ בשמיים נטולי ירח ונטולי כוכבים.

.

3

מן הגדה של בריכת הלוטוס בגן העדן צפה המכובד שקיאמוני, במבט מרותק, בכל אשר אירע. וכאשר בסופו של דבר צלל קנדטה כאבן כבדה אל בריכת הדם, חידש המכובד את טיולו, אך עתה היו פניו אפופות עצב. קנדטה התכוון להציל את עצמו בלבד, וכעונש על היעדר החמלה שהפגין שב ונפל אל הגיהינום. בוודאי היה כל זה מביש בעיני המכובד שקיאמוני.

ואולם בבריכת הלוטוס, היו פרחי הלוטוס שווי נפש לכל אשר התרחש. פרחיהם הלבנים כפנינים פרשו את גביעיהם והניעו אותם אנה ואנה לרגליו של המכובד שקיאמוני, ומן הליבה המוזהבת של כל פרח עלה ניחוח נפלא שאין לתארו כלל, והוא הציף בלי הרף את הסביבה כולה. היה כבר קרוב לשעת צהריים בגן עדן.

.

16 באפריל 1918

__________________________________

*  שקיאמוני – אחד משמותיו של הבודהה, שהיה בן שבט שאקיה ההודי.

.

רִיוּנוֹסוּקֶה אָקוּטָגָאווה (1892–1927), מגדולי כותבי הסיפור הקצר ביפן, מחבר הסיפור "ראשומון", שהיה הבסיס לסרטו הידוע של אקירה קורוסוואה, ורבים אחרים. הסיפור "קור העכביש" תורגם לפי כמה גרסאות אנגליות ונערך מול המקור היפני. 

אירית עקרבי, מתרגמת ותיקה של ספרות קלאסית מצרפתית, תרגמה את "מאדאם בובארי" מאת פלובר (הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 1991), "הווידויים" מאת ז'אן ז'אק רוסו (כרמל, 1999), "אדולף" מאת בנז'מן קונסטאן (כרמל, 2018), ועוד.

איתי פרל, עובד היי־טק, חובב התרבות והשפה היפנית, לומד ומתרגל קליגרפיה יפנית.

.

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת אוסטפ סליווינסקי, בתרגום אלכס אוורבוך

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן