.
מות החתולה (מיומנה של מכשֶפֶץ)
עלית קרפ
.
חתולתי פ', בת בלי שם, מסייעת לי בעבודת הגינה. מצבן של הפטוניות שרכשתי רק לפני כמה ימים, ערב הסגר השלישי, במשתלה ביישוב הקהילתי הסמוך, בכי רע. "אין להן בכלל עלים," היא אומרת כאילו לא ראיתי בעצמי. "מי אכל אותן?" אנחנו שואלות זו את זו, וללא תשובה.
"תשמעי," אני אומרת לה, "בלילה נציב מארב ונראה מה קורה."
"מארבים הוא שמי השני," אומרת לי פ', כאילו אני לא יודעת שהיא אורבת לילה־לילה במיטתי בעיקר לתנועות רגליי, שאותן, כך נראה, היא מדמה לעכברי ענק, רק כדי שתוכל לצוד אותן, ויהיה המחיר אשר יהיה. אבל מכיוון שיש בינינו כל מיני שקרים מוסכמים, ויחסינו, אחרי שנים רבות כל כך, נמצאים בסטטוס קוו שלא כדאי להפרו רק בגלל אי־דיוקים קטנים, אני שותקת.
בערב, מול מהדורת החדשות, אנחנו יושבות על הספה. אני מתחת לשמיכה והיא מעליה, אבל רק משום שאני פוחדת שאם אאפשר לה להיכנס מתחת לשמיכה תנשוך אותי בהזדמנות הראשונה. בפרסומות אני אומרת לה: "זוכרת את המארב שתכננו לעשות הערב?" – "אהממ…" היא עונה. "מארב וערב זה מאותו שורש?" (הלא תבינו, חתולתי פ' לא זכתה בהשכלה מסודרת, וידיעותיה בעברית ובכלל הן פרי האינטליגנציה הטבעית שלה ותו לא.) "לא," אני אומרת לה, "מארב זה באלף וערב זה בעין." אבל אני יודעת שמטרת השיחה שלנו להסיח את דעתנו מהצורך לצאת החוצה.
ובכל זאת אנחנו יוצאות. אני מאירה על הצמחים בפנס שבטלפון הנייד שלי, אבל פ' מזכירה לי את מוצאה הנמרי ואת ראיית הלילה שהתברכה בה עוד לפני שאני מדליקה אותו. "זה החלזונות הבני זונות," היא אומרת (יש לה, כפי שכבר הבחנתם, אוזן מוזיקלית ועניין בשפות). ואכן, צבא חלזונות צובא על מה שנותר מהשתילים שלי, וחלק מהכוחות כבר עברו לכרסם בשתילי התות־שדה.
הכרסום הזה אינו עולה בקנה אחד עם תוכניותיי: לפני די הרבה שנים נסענו בקיץ עם בתנו לבקר בשוודיה. החברה שבביתה התארחנו קיבלה על עצמה לטפל בימות הקיץ בגן הירק של חברה אחרת, שנעדרה מהעיר לרגל נסיעה. גן הירק הזה הוא חלק ממתחם גני ירק שנמצא במקום מרכזי למדי בשטוקהולם. כן, ככה זה: בשטוקהולם אפשר לשכור פיסת אדמה במרכז העיר ולטפח אותה. לפעמים בקיץ רואים זקנה נוסעת בתחתית כשבידיה סל ובתוכו כמה קישואי ענק, צרור גזרים וכיוצא באלה ירקות. אם נתקלתם בזקנה כזאת, היו סמוכים ובטוחים שבשבועיים הקרובים יאכלו בני משפחתה שלל נזידים מימיים מהירקות פרי גנה.
בכל מקרה, החברה ההיא של החברה שלנו בכלל לא גידלה ירקות כאלה. הגן שלה היה מלא אך ורק בתותים. מעולם לא ראיתי תותים כאלה: השיחים שעליהם גדלו היו עצומים, והתותים, אדומים, בשלים, מתוקים, הציצו אלינו מכל עבר. בהעדרה של בעלת הבית, השקינו במהירות את הערוגות, והתנפלנו על התותים. זללנו עד להתפקע, ושפתותינו האדימו כדם. "אימא," שאלה אותי בתי, שהיה זה ביקורה הראשון בשוודיה מאז עזבנו אותה לפני שנים רבות, "איך זה שכל כך ירוק כאן, ואיך זה שיש להם תותים כאלה?" הסברתי לה שמחירו של קיץ כזה הוא חורף קשה, אכזרי וממושך, אבל בליבי נצרבה תשוקתה של בתי לתותים, ומאז אני מנסה לגדל אותם מדי פעם, ואין לי שום חשק שהחלזונות יאכלו את עליהם ואת פירותיהם.
פ', שתמיד ידעה לנגן על נימי נפשי, ולאו דווקא על הנימים המוארות שבהן, התחילה: "יאללה," אמרה לי, "תעיפי אותם לכל הרוחות. הכי טוב שתהרגי אותם. כן, למה לא? הם מזיקים. הנה, תראי, אני מגלגלת אחד עד לקצה המעקה ומשליכה אותו למטה. שומעת איך השריון שלו מתפצח? ככה מתים." ופ' לא מסתפקת בדיבורים, ומגלגלת בכפתה הקדמית עוד אחד מהחלזונות ומשליכה אותו מעבר למעקה. קול הפיצוח נשמע היטב בדממת הלילה.
"פ'," אני אומרת לה, "הם יצורים חיים, כמוך וכמוני. ראי, יש משהו אנושי כמעט בקרניים שלהם, רחמי עליהם. אולי נאסוף אותם בכלי ונעביר אותם לשדה?"
"השתגעת?" היא אומרת לי, "לא קר לך? בואי נחסל אותם צ'יק צ'ק ונחזור לשמיכה. הם לא יונקים אפילו. מה לנו ולהם? תכף מתחיל מאסטר שף, והיום יש פרק דגים, אני מתה על זה."
"די," אני אומרת לה. "את יודעת שאני צמחונית, לא יפה. את זוכרת איך הדגים קופצים מהים בקיץ, איזה זהרורי כסף עוטפים את גופיהם? איך את יכולה לאכול אותם? טוב שאותי את לא אוכלת."
"חכי," אומרת לי פ', "אני עדיין לא מספיק רעבה."
כאילו הרעב הוא שמנחה את פעילותה. רק כמה ימים קודם למארב רצחה עכבישה והותירה את שק העכבישונים שלה מיותם. לא עזרה תחינתי שהעכבישה היא אם מופלאה, מגלגלת את שק הביצים שלה איתה בכל אשר תלך, וכשעכבישוניה הקטנים בוקעים היא שומרת עליהם בתוך שק מיוחד עד שהם בשלים לצאת ממנו. פ' נתקפה חירשות, תפסה את העכבישה והמיתה אותה ללא אומר ודברים. גופתה המרוטשת בסלון היא כל מה שנותר.
מכאן אני יודעת, שלא הרעב מוליך אותה אלא האכזריות. "למה עשית את זה?" שאלתי את פ', אבל היא זקפה זנבה בעלבון מדומה, הפנתה לי את אחוריה ואמרה "זה לא אני." באותו לילה נאלצתי לישון בלעדיה. אין כמותה נקמנית כשהיא נפגעת.
אולי משום כך היא אוהבת במיוחד את הסדרה "הכתר" שבה צפינו לאחרונה. היא מזדהה עם הדמויות, לא רק משום שגם הן, כמוה, עלו לגדולה במקרה ולא על סמך כישוריהן, אלא גם משום שממש כמותן היא אינה עובדת לפרנסתה, ודאגות היומיום רחוקות ממנה.
ואף על פי כן, אהבתיה. כשהפסיקה לדבר לפני כמה שבועות לא הבנתי מה קרה לה. "מה?" שאלתי אותה. "משהו לא בסדר? אמרתי לך משהו? מה קרה?" היא לא ענתה. אחר כך גם הפסיקה לאכול. "רוצה עוף?" שאלתי אותה, אבל כנפי העוף המבושלות והמפורקות שהגשתי לה נותרו בכלי, וגם במאכלים שמיועדים לחתולים לא נגעה. פוררתי, טחנתי, ערבבתי, יצקתי וכלום לא עזר. עד מהרה גם גזרתה, ששנים חיקתה את גזרתי, הידלדלה מאוד.
"מה יש לך?" שאלתי אותה. היא המשיכה לשתוק. ניסיתי לחשוב בת כמה היא, ולא הצלחתי להגיע לשום מסקנה. הלא היא תמיד לצידי. היא רזתה ורזתה, לא אכלה ולא שתתה ובבוקר שבת לפני שבועיים, כשפרוותה מרוטה והיא בקושי עומדת על רגליה, הביטה בי במבט פרידה ויצאה לדרך. אולי משום שחלק מהסטטוס קוו בינינו אומר שאיננו מצערות זו את זו שלא לצורך.
נו, אמרו לי, לחתולים יש תשע נשמות, היא עוד תחזור. אבל אני בספק, שכן פ' הייתה חתולה חסרת השכלה והפרט הזה על חיי החתולים וגלגוליהם מעולם לא נודע לה.
בינתיים, פרסמתי מודעה שאני מחפשת עורב. וכבר כמה התקשרו, אבל אינני בטוחה שהם מתאימים. אולי הגיע הזמן להפשיר את מנוח העורב, שהיה המלווה הקבוע של אבי, וממנו למדתי את לשון החיות ומאז מת הוא מצפה לתורו במרתף הקריר של ביתנו.
.
.
עלית קרפ היא מתרגמת ועורכת. שימשה נספחת התרבות בשגרירות ישראל בשוודיה. ספרה ״אווזים״ ראה אור בהוצאת אפיק ב־2018. רשימה פרי עטה על הסופרת השוודית סלמה לגלרף התפרסמה בגיליון 72 של המוסך.
.
» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "יותר טוב ככה", סיפור מאת לאה שדה
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
