פרוזה | מות החתולה

"אני מאירה על הצמחים בפנס שבטלפון הנייד שלי, אבל פ' מזכירה לי את מוצאה הנמרי ואת ראיית הלילה שהתברכה בה עוד לפני שאני מדליקה אותו. 'זה החלזונות הבני זונות,' היא אומרת". סיפור מאת עלית קרפ

גלי לוצקי, קוראת לסערה, שמן וג'סו על קרטון, 84X66 ס"מ, 2016

.

מות החתולה (מיומנה של מכשֶפֶץ)

עלית קרפ

.

חתולתי פ', בת בלי שם, מסייעת לי בעבודת הגינה. מצבן של הפטוניות שרכשתי רק לפני כמה ימים, ערב הסגר השלישי, במשתלה ביישוב הקהילתי הסמוך, בכי רע. "אין להן בכלל עלים," היא אומרת כאילו לא ראיתי בעצמי. "מי אכל אותן?" אנחנו שואלות זו את זו, וללא תשובה.

"תשמעי," אני אומרת לה, "בלילה נציב מארב ונראה מה קורה."

"מארבים הוא שמי השני," אומרת לי פ', כאילו אני לא יודעת שהיא אורבת לילה־לילה במיטתי בעיקר לתנועות רגליי, שאותן, כך נראה, היא מדמה לעכברי ענק, רק כדי שתוכל לצוד אותן, ויהיה המחיר אשר יהיה. אבל מכיוון שיש בינינו כל מיני שקרים מוסכמים, ויחסינו, אחרי שנים רבות כל כך, נמצאים בסטטוס קוו שלא כדאי להפרו רק בגלל אי־דיוקים קטנים, אני שותקת.

בערב, מול מהדורת החדשות, אנחנו יושבות על הספה. אני מתחת לשמיכה והיא מעליה, אבל רק משום שאני פוחדת שאם אאפשר לה להיכנס מתחת לשמיכה תנשוך אותי בהזדמנות הראשונה. בפרסומות אני אומרת לה: "זוכרת את המארב שתכננו לעשות הערב?" – "אהממ…" היא עונה. "מארב וערב זה מאותו שורש?" (הלא תבינו, חתולתי פ' לא זכתה בהשכלה מסודרת, וידיעותיה בעברית ובכלל הן פרי האינטליגנציה הטבעית שלה ותו לא.) "לא," אני אומרת לה, "מארב זה באלף וערב זה בעין." אבל אני יודעת שמטרת השיחה שלנו להסיח את דעתנו מהצורך לצאת החוצה.

ובכל זאת אנחנו יוצאות. אני מאירה על הצמחים בפנס שבטלפון הנייד שלי, אבל פ' מזכירה לי את מוצאה הנמרי ואת ראיית הלילה שהתברכה בה עוד לפני שאני מדליקה אותו. "זה החלזונות הבני זונות," היא אומרת (יש לה, כפי שכבר הבחנתם, אוזן מוזיקלית ועניין בשפות). ואכן, צבא חלזונות צובא על מה שנותר מהשתילים שלי, וחלק מהכוחות כבר עברו לכרסם בשתילי התות־שדה.

הכרסום הזה אינו עולה בקנה אחד עם תוכניותיי: לפני די הרבה שנים נסענו בקיץ עם בתנו לבקר בשוודיה. החברה שבביתה התארחנו קיבלה על עצמה לטפל בימות הקיץ בגן הירק של חברה אחרת, שנעדרה מהעיר לרגל נסיעה. גן הירק הזה הוא חלק ממתחם גני ירק שנמצא במקום מרכזי למדי בשטוקהולם. כן, ככה זה: בשטוקהולם אפשר לשכור פיסת אדמה במרכז העיר ולטפח אותה. לפעמים בקיץ רואים זקנה נוסעת בתחתית כשבידיה סל ובתוכו כמה קישואי ענק, צרור גזרים וכיוצא באלה ירקות. אם נתקלתם בזקנה כזאת, היו סמוכים ובטוחים שבשבועיים הקרובים יאכלו בני משפחתה שלל נזידים מימיים מהירקות פרי גנה.

בכל מקרה, החברה ההיא של החברה שלנו בכלל לא גידלה ירקות כאלה. הגן שלה היה מלא אך ורק בתותים. מעולם לא ראיתי תותים כאלה: השיחים שעליהם גדלו היו עצומים, והתותים, אדומים, בשלים, מתוקים, הציצו אלינו מכל עבר. בהעדרה של בעלת הבית, השקינו במהירות את הערוגות, והתנפלנו על התותים. זללנו עד להתפקע, ושפתותינו האדימו כדם. "אימא," שאלה אותי בתי, שהיה זה ביקורה הראשון בשוודיה מאז עזבנו אותה לפני שנים רבות, "איך זה שכל כך ירוק כאן, ואיך זה שיש להם תותים כאלה?" הסברתי לה שמחירו של קיץ כזה הוא חורף קשה, אכזרי וממושך, אבל בליבי נצרבה תשוקתה של בתי לתותים, ומאז אני מנסה לגדל אותם מדי פעם, ואין לי שום חשק שהחלזונות יאכלו את עליהם ואת פירותיהם.

פ', שתמיד ידעה לנגן על נימי נפשי, ולאו דווקא על הנימים המוארות שבהן, התחילה: "יאללה," אמרה לי, "תעיפי אותם לכל הרוחות. הכי טוב שתהרגי אותם. כן, למה לא? הם מזיקים. הנה, תראי, אני מגלגלת אחד עד לקצה המעקה ומשליכה אותו למטה. שומעת איך השריון שלו מתפצח? ככה מתים." ופ' לא מסתפקת בדיבורים, ומגלגלת בכפתה הקדמית עוד אחד מהחלזונות ומשליכה אותו מעבר למעקה. קול הפיצוח נשמע היטב בדממת הלילה.

"פ'," אני אומרת לה, "הם יצורים חיים, כמוך וכמוני. ראי, יש משהו אנושי כמעט בקרניים שלהם, רחמי עליהם. אולי נאסוף אותם בכלי ונעביר אותם לשדה?"

"השתגעת?" היא אומרת לי, "לא קר לך? בואי נחסל אותם צ'יק צ'ק ונחזור לשמיכה. הם לא יונקים אפילו. מה לנו ולהם? תכף מתחיל מאסטר שף, והיום יש פרק דגים, אני מתה על זה."

"די," אני אומרת לה. "את יודעת שאני צמחונית, לא יפה. את זוכרת איך הדגים קופצים מהים בקיץ, איזה זהרורי כסף עוטפים את גופיהם? איך את יכולה לאכול אותם? טוב שאותי את לא אוכלת."

"חכי," אומרת לי פ', "אני עדיין לא מספיק רעבה."

כאילו הרעב הוא שמנחה את פעילותה. רק כמה ימים קודם למארב רצחה עכבישה והותירה את שק העכבישונים שלה מיותם. לא עזרה תחינתי שהעכבישה היא אם מופלאה, מגלגלת את שק הביצים שלה איתה בכל אשר תלך, וכשעכבישוניה הקטנים בוקעים היא שומרת עליהם בתוך שק מיוחד עד שהם בשלים לצאת ממנו. פ' נתקפה חירשות, תפסה את העכבישה והמיתה אותה ללא אומר ודברים. גופתה המרוטשת בסלון היא כל מה שנותר.

מכאן אני יודעת, שלא הרעב מוליך אותה אלא האכזריות. "למה עשית את זה?" שאלתי את פ', אבל היא זקפה זנבה בעלבון מדומה, הפנתה לי את אחוריה ואמרה "זה לא אני." באותו לילה נאלצתי לישון בלעדיה. אין כמותה נקמנית כשהיא נפגעת.

אולי משום כך היא אוהבת במיוחד את הסדרה "הכתר" שבה צפינו לאחרונה. היא מזדהה עם הדמויות, לא רק משום שגם הן, כמוה, עלו לגדולה במקרה ולא על סמך כישוריהן, אלא גם משום שממש כמותן היא אינה עובדת לפרנסתה, ודאגות היומיום רחוקות ממנה.

ואף על פי כן, אהבתיה. כשהפסיקה לדבר לפני כמה שבועות לא הבנתי מה קרה לה. "מה?" שאלתי אותה. "משהו לא בסדר? אמרתי לך משהו? מה קרה?" היא לא ענתה. אחר כך גם הפסיקה לאכול. "רוצה עוף?" שאלתי אותה, אבל כנפי העוף המבושלות והמפורקות שהגשתי לה נותרו בכלי, וגם במאכלים שמיועדים לחתולים לא נגעה. פוררתי, טחנתי, ערבבתי, יצקתי וכלום לא עזר. עד מהרה גם גזרתה, ששנים חיקתה את גזרתי, הידלדלה מאוד.

"מה יש לך?" שאלתי אותה. היא המשיכה לשתוק. ניסיתי לחשוב בת כמה היא, ולא הצלחתי להגיע לשום מסקנה. הלא היא תמיד לצידי. היא רזתה ורזתה, לא אכלה ולא שתתה ובבוקר שבת לפני שבועיים, כשפרוותה מרוטה והיא בקושי עומדת על רגליה, הביטה בי במבט פרידה ויצאה לדרך. אולי משום שחלק מהסטטוס קוו בינינו אומר שאיננו מצערות זו את זו שלא לצורך.

נו, אמרו לי, לחתולים יש תשע נשמות, היא עוד תחזור. אבל אני בספק, שכן פ' הייתה חתולה חסרת השכלה והפרט הזה על חיי החתולים וגלגוליהם מעולם לא נודע לה.

בינתיים, פרסמתי מודעה שאני מחפשת עורב. וכבר כמה התקשרו, אבל אינני בטוחה שהם מתאימים. אולי הגיע הזמן להפשיר את מנוח העורב, שהיה המלווה הקבוע של אבי, וממנו למדתי את לשון החיות ומאז מת הוא מצפה לתורו במרתף הקריר של ביתנו.

.

(התצלום באדיבות סיון בר ניר)

.

עלית קרפ היא מתרגמת ועורכת. שימשה נספחת התרבות בשגרירות ישראל בשוודיה. ספרה ״אווזים״ ראה אור בהוצאת אפיק ב־2018. רשימה פרי עטה על הסופרת השוודית סלמה לגלרף התפרסמה בגיליון 72 של המוסך.
 .

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "יותר טוב ככה", סיפור מאת לאה שדה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פודקאסט | הרגע המיסטי הזה

האזינו לפרוזה, שירה או מסה מהמוסך, ולשיחה קצרה עם היוצרות שמאחוריהן. והפעם: הדס גלעד בשיחה על שירה ואושר, אימהוּת וחירוּת, חשיפה ורשתות חברתיות

.

הדס גלעד קוראת משיריה ומדברת על שירה, אושר, אימהוּת, חופש, חשיפה, ועוד.

משוחחות עם האורחת: דפנה לוי וריקי כהן

.

.

להאזנה באפליקציות ההסכתים הפופולריות – לחצו כאן

 

» בפרקים הקודמים בפודקאסט המוסך: שיחות עם יערה שחורי ונעה ידלין

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ארנונה גדות, הסופרת הנשכחת וחבורות הילדים שהמציאה

אם בשנות ה-70 וה-80 הייתם ילדי בית ספר יסודי, או שהיו לכם אחים או ילדים בגיל הזה, כנראה תזהו את חבורות הילדים שנציג כאן, ותתמלאו גלי נוסטלגיה. אבל איך התייחסו לספרים הללו בזמן אמת?

"חבורת פופיק" - ילדי ספרי ה"חבורות" הפופולריים של שנות ה-70 וה-80

איך יכול להיות ששכחנו את הילדים שתרמו כל כך הרבה למדינת ישראל ולעולם כולו? ילדים שחשפו חבורת מרגלים, שחררו טייס ישראלי שבוי והצילו משלחת מדענים בינלאומית? נכון, הם רק פרי דמיונה של סופרת פוריה, ובכל זאת, איך יכול להיות שאחרי שהעניקו לילדי ישראל שעות רבות של קריאה מותחת ומהנה, הם נשכחו כמעט לחלוטין? וזאת, יש לציין, בניגוד גמור לחבורת ילדים דמיונית אחרת, שבחלק מהזמן פעלה במקביל אליהם (כן, אלה מהמערה החשמלית).

אם בשנות ה-70 וה-80 הייתם ילדי בית ספר יסודי, או שהיו לכם אחים או ילדים בגיל הזה, כנראה תזהו את חבורות הילדים שנציג כאן, חבורת פופיק, חבורת צ'ופצ'יק, חבורת הרֵעים וגם רוני ונבחרת הבלשים. הספרים הללו, שנכתבו על ידי ארנונה גדות, יצאו לאור החל מסוף שנות ה-60 וזכו לפופולריות רבה. כאשר אנחנו מדברים על פופולריות, אנחנו מתייחסים לילדים, כמובן, כי רבים מהמבוגרים לא אהבו, בלשון המעטה, את אופיים ותכנם של הספרים הללו.

תמונות ילדי החבורה תומס, שירלי ופיט. מתוך "פופיק וחבורת גשר הזהב"

לא מדובר בתופעה שאינה מוכרת לנו. גם כיום, לנוכח כמה מספרי הילדים הפופולריים ביותר, נשמעים קולות מחאה וזעזוע על רמתם ועל איכותם של הספרים הללו, אלא שמיד לאחר הביקורת הנוקבת תגיע בדרך כלל התרפקות על העבר, והשוואה לספרי האיכות של פעם. ובכן, עיון במאמרים וביקורות בעיתונים ובכתבי עת חינוכיים מגלה שאין חדש תחת השמש, ולעולם ידאגו המבוגרים מהתדרדרותו המוסרית והרוחנית של הדור הצעיר. יותר מזה, נראה שחלק מהספרות שקראנו כילדים, ונתפסה על ידי סביבתנו הבוגרת כקלוקלת, תהפוך כעבור שנים, הודות לרגשות הנוסטלגיים שיתלוו אליה, לספרות שנרצה שילדינו יקראו גם ושכמובן תתעלה בעינינו על כל חומר קריאה עכשווי שיגיע לידיהם.

ובחזרה לחבורות הילדים שלנו – בעוד שספר חבורה דוגמת "אמיל והבלשים" זכה (בצדק כמובן) לביקורות חיוביות, וכך גם ספר החבורה שנחשב לחלוץ ספרי החבורה העבריים – "שמונה בעקבות אחד", הסדרות שבמרכזן חבורות היוצאות להרפתקות, מסעות בילוש או הצלת המולדת, זכו לקבלת פנים מעורבת. על ידי רבים מילדי ישראל הם התקבלו בהתלהבות רבה ונקראו בשקיקה, אך ההורים ובעיקר המחנכים התייחסו לתופעה בדאגה ואפילו בשאט נפש והביקורות קטלו את הספרים הללו ללא רחמים. הבולטים בקבוצה זו היו כמובן, ספרי חסמב"ה, הסדרות של אבנר כרמלי (שרגא גפני, שכתב גם בשמות עט נוספים) כמו "הימאים", "הבלשים הצעירים" ו"השביעיה הסודית" שלנו וחבורות ספרותיות נוספות כמו "ילדי העיר העתיקה" של חיים אליאב ו"חבועוז" של חיים גיבורי.

אחת הסופרות הפוריות ביותר של ספרי חבורות הייתה ארנונה גדות שנולדה בתל אביב באמצע שנות ה-40 ופרסמה חלק מהספרים תחת שמה וחלק, גם זאת כמיטב המסורת של סופרי הספרות הפופולרית, תחת השם הבדוי ת. אורגיל.

ספריה נכתבו על פי הנוסחה הבסיסית של ספרי החבורות. ילדי החבורות שלה נתקלו בהרפתקאות מסעירות ובמצבים מסוכנים, אך בכוחות משותפים הצליחו לפצח תעלומות שאיש מהמבוגרים לא הצליח, ולגבור על אויביהם, שתמיד היו טפשים מכדי לסכל את תכניותיהם. בספר "חבורת צ'ופצ'יק וילדי הגבול", ילדי החבורה מגלים חבורת ילדים אומללים שעובדים בשירותו של איש רשע שמטיל עליהם אימה. אחד מבני החבורה מתחזה ליתום עני, וכך הם מצליחים להביא למעצרו של האיש, שמתגלה כמרגל וכפושע מבוקש. בספר "חבורת הרעים בעקבות המרגלים", מדובר בכלל על אח ואחות שאביהם, המרגל, נשבה בידי הערבים. בביקור במוזיאון השעוה בלונדון הם נתקלים בלוכדיו של אביהם, מתחזים לפסלים וכך שומעים את תכניותיהם ומסכלים אותן. בניגוד לספרים אחרים מסוג זה, גיבוריה של גדות כן נעזרו במבוגרים "הטובים" שסביבם, אך הם היו אלה שבזכותם באו הרעים על עונשם. וכמובן, כמו בספרי החבורות האחרים, גם כאן, הטובים הם תמיד טובים מאד, והרעים הם רשעים ונלעגים מאד.

1
ילדי חבורת צ'ופצ'יק, הכלב חניבעל ומוטלה – הילד היתום שהצילו מידיו של פדללה הרשע. מתוך "חבורת צ'ופצ'יק וילדי הגבול", עמ' 63, איור: מ. אריה

רבים מספרי החבורות, כולל חלק מספריה של גדות עצמה, מצאו את הצדקתם החינוכית בערכי אהבת הארץ והגנת המולדת שבהם. מרבית הגיבורים הם ילדים ישראלים צברים והאויבים הם בדרך כלל, אויבי המדינה. בספר "חבורת צ'ופצ'יק וילדי חבש", ה"אויבים" הם דווקא הורים ישראלים שבעקבות עסקיהם עברו לגור עם המשפחה בחבש (שהיהודים שאנחנו פוגשים בה הגיעו אליה מפולין…) והילדים הנועזים מצליחים להערים על ההורים ולהבריח את האחים בחזרה לישראל. כמובן שכאן כבר מחכה להם פתק מההורים שהבינו את טעותם וישובו לארץ גם הם. אבל למרות ההיענות לקו הלאומי בחלק מהספרים, דווקא בנקודה זו גדות חרגה מהקו המקובל, ולקחה את גיבוריה למסעות ברחבי העולם – רוני ונבחרת הבלשים נתקלו בהרפתקאות בדנמרק, במזרח הרחוק ובאפריקה והחבורה הבולטת ביותר שלה, חבורת פופיק, בכלל לא חיה בישראל. שמה הרשמי של החבורה היה "חבורת גשר הזהב" וגיבוריה, עם שמות אמריקאים כמו פיט, תום ואליזבט, התגוררו בסן פרנסיסקו ולהרפתקאותיהם כמעט לא היה קשר לישראל – הם נסעו לאלסקה להציל משלחת מדענים בינלאומית שמטוסה נחטף, נקלעו לתאונת מטוס עם כוכבות הוליוודיות, גילו מושבה בקוטב הצפוני וסייעו לפצח רצח בחווה אמריקאית.

1
"חבורת פופיק באלסקה", עמ' 66

כפי שציינה הביקורת, חטאו ספרי החבורות הפופולריים בהצגה בעייתית של הערבים, כרעים מוחלטים וכטפשים. ספריה של גדות לא חפים מכך, אך בספר "חמישה רעים במבצע הטייס האמיץ", שמספר על חילוץ של טייס ישראלי שנפל בשבי הסורי במלחמת ששת הימים, שחמשת הרעים הם שני בני קיבוץ, ילד דרוזי מהרמה הסורית, ילד בדואי, וכלבו של הבדואי – מג'נון. אין בכך כדי לחפות על תכנים בעייתיים בספר עצמו, והספר עצמו מלא בסטריאוטיפים בעייתיים, אך לאותם ימים זו לא הייתה בחירה מובנת מאליה. בעיניים עכשוויות, עולה גם הסוגיה המגדרית של ספרי החבורות. בחבורותיה של גדות יש בדרך כלל רוב גברי והתפקידים המגדריים של הילדים והמבוגרים תואמים את התפקידים המסורתיים, אך לעתים יש ניסיון לאמירות אחרות. בספרי "רוני ונבחרת הבלשים" רוני היא בת, מקרה יוצא דופן באותם ימים של חבורה שנקראת על שם אחת הבנות בה. בנוסף, באחד מספרי חבורת פופיק, ניתן למצוא את הדיאלוג הזה:

"אותה שעה, פסעו במרחק צעדים ספורים מאחוריהם שירלי ואליזבט. גם הן היו עסוקות בשאלה מה תעשינה כשתגדלנה… אני, מילדות, רציתי להיות אחות רחמניה", אמרה אליזבט. ואם לא אחות אז עובדת סוציאלית… הייתי רוצה לעזור לאנשים. הלואי ואני הייתי כל כך בטוחה במה שאני רוצה", התלוננה שירלי. אבל אני לא בטוחה. מפני שיום אחד אני רוצה להיות שחקנית, יום אחד נהגת מכוניות מרוץ, ויום אחר רופאה של בעלי חיים… בדבר אחד אני בטוחה בכל אופן… בזה שאני לא רוצה להיות כזאת מין אשה שמתחתנת ומיד יולדת ילדים וכל חייה היא סגורה בבית".
"זה דווקא יכול להיות נחמד להתחתן וללדת ילדים", אמרה אליזבט בקולה הרך והביישני"
"נחמד? אולי", השיבה אליזבט בפקפוק. "אבל אי אפשר לבזבז על זה את כל החיים".

(חבורת פופיק בתעלומת הבית הבודד, עמ' 10)

הביקורת, כאמור, הייתה קטלנית. אוריאל אופק כינה את ספריה של גדות, כמו גם ספרים פופולריים אחרים מאותה תקופה "מזון רוחני קלוקל" והאשים אותם בתוכן מפוקפק ובסגנון דל. על חבורת צ'ופצ'יק של ארנונה גדות, כתב שהיא עולה במידת מה על כמה מהספרים האחרים בסגנון זה, אך בסופו של דבר פנה אליה באופן שיש בו עלבון רב כל כך שלא נחזור עליו כאן. תוכלו לראות את הדברים שכתב בקישור לכתבה שיובא בסוף.

וכיצד הגיבה גדות עצמה לביקורת? בראיון שמצוטט אצל אוריאל אופק עצמו, היא אומרת: "אינני כותבת בשביל עצמי. אני כותבת כדי שילדים יקראו וייהנו. נקודה זו של הנאה חשובה לי מאד, ואם סיפור שלי מבדר ומרתק את הקוראים, אני יודעת שהשגתי את מטרתי." ועל חוסר הסבירות של חלק מהעלילות אמרה "כיוון שהמציאות עולה על כל דמיון, יכול הסיפור להיות מופלא לעין שיעור, ועם זאת אמין בתכלית". (לקסיקון אופק לספרות ילדים, עמ' 129).

לקריאה נוספת על הסדרה הזו ועל ספרי חבורות

תנו להם ספרים : פרקי ספרות ילדים / אוריאל אופק

מטרזן ועד זבנג : הסיפור של הספרות הפופולרית העברית / אלי אשד

הסיפור המוזר על הכנסת הראשונה

הם נפגשו באולם קולנוע, נתקלו בניסיון התנקשות קצת ביזארי, הובלו ע"י קואליציה מגוונת להפליא, ובסוף ראש הממשלה התפטר

ישיבת הממשלה הראשונה של מדינת ישראל. צילום: בנו רותנברג, אוסף מיתר

כשעה לפני הישיבה הפותחת של הכנסת הראשונה שנבחרה במדינת ישראל, ב-14 בפברואר 1949, נכנס ראש הממשלה המיועד, דוד בן גוריון, לבית הכנסת "ישורון" בירושלים. 

זו הייתה הפעם הראשונה שהאב המייסד של המדינה היהודית הגיע לבית כנסת בארץ ישראל בשעת התפילה, כך כתב ביומנו.

למה עשה זאת ראש הממשלה הראשון דווקא עכשיו, אחרי כ-40 שנה מאז שעלה לארץ? כי הבטיח לאחד הרבנים הבולטים של הציונות הדתית שיגיע. היה זה הרב מאיר בר-אילן (ברלין), לו נתן בן גוריון את מילתו שיגיע לתפילת ההודיה המיוחדת שנערכה בבית הכנסת. בסיומה, צעד כמה עשרות מטרים ונכנסת לבניין הסמוך בו התכנסה הישיבה.

האירוע הלא אופייני הזה היה כנראה סימן לבאות עבור הממשלה הראשונה של ישראל – שהייתה ודאי ייחודית אבל גם מעט משונה, וביותר ממובן אחד נתנה את הטון לממשלות שיכהנו עוד שנים קדימה.

 

לא מה שהצבענו עבורו

עד ימינו ממש מתהדרות הבחירות לכנסת הראשונה ב-1949 באחוז ההצבעה הגבוה ביותר שנרשם בישראל אי פעם – 87% מקהל הרשאים להצביע בבחירות מימשו את זכותם הדמוקרטית! אבל אותם 440 אלף איש לערך שהגיעו לקלפיות לא הצביעו בכלל לכנסת. 

הבחירות הראשונות בישראל התקיימו עבור האספה המכוננת, שמטרתה הייתה לכונן חוקה למדינה היהודית הצעירה, ולאו דווקא למשול או לחוקק.

עברו בסך הכל יומיים מאז אותה ישיבה ראשונה וכתוצאה מכיפופי ידיים הדדיים שמנעו את חיקוק החוקה, הוביל דוד בן גוריון החלטה שהפכה את האספה המכוננת החדשה לכנסת, הרשות המחוקקת של ישראל. 

מאז ועד היום, למדינת ישראל אין חוקה.

קלפי באבו גוש בבחירות לאספה המכוננת, 1949. צילום: קרן היסוד, מתוך אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הקואליציה החילונית-סוציאליסטית-חרדית-דתית-ציונית-ספרדית-מזרחית-ליברלית-ערבית

שתי המנצחות הגדולות של הבחירות הראשונות היו מפא"י בהנהגת דוד בן גוריון ומפ"ם בהובלת מאיר יערי. שתי המפלגות היו חילוניות וסוציאליסטיות, ואף על פי כן סירב בן גוריון להכניס את מפ"ם לקואליציה שבנה. 

ראש הממשלה הראשון העדיף לשלב בה ארבע מפלגות קטנות יותר, שיצרו בסופו של דבר קואליציה רחבה וכמעט בלתי ניתנת לדמיון (אבל רק כמעט) המורכבת מנציגים חרדים, דתיים-ציוניים, יהודים-ספרדים ומזרחים, חילונים ליברליים וערבים.

לבן גוריון היו כמובן סיבות משלו להחלטה הזו. חשוב היה לו שבממשלה הראשונה יהיו חברות מפלגות המייצגות זרמים שונים בחברה הישראלית המתגבשת – ובמיוחד אוכלוסיות ותיקות ומבוססות בארץ. הוא האמין שכך תהיה לממשלה תמיכה רחבה יותר בציבור, מאשר לממשלה צרה שתתבסס רק על מפלגות השמאל החילוניות.

המפלגה השנייה בגודלה באותה קואליציה סבוכה הייתה החזית הדתית המאוחדת, שהורכבה בעצמה מארבע מפלגות שכולן היו דתיות, אך שונות באופיין. החזית הדתית המאוחדת חיברה יחדיו את "אגודת ישראל" ו-"פועלי אגודת ישראל", מפלגות חרדיות ולא ציוניות, עם "המזרחי" ו-"הפועל המזרחי", מפלגות שייצגו את הציונות הדתית. היא זכתה ב-16 מנדטים באותן בחירות.

ההצבעה הראשונה של האספה המכוננת, 14 בפברואר 1949. צילום: משה לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

 

לקואליציה של בן גוריון הצטרפה גם המפלגה שנודעה בשם "ספרדים ועדות המזרח" שחרטה על דגלה לקדם את ענייניהן של האוכלוסיות המוזכרות בשמה. עוד נכנסה לקואליציה המפלגה הפרוגרסיבית של פנחס רוזן, שאמנם ממש לא הייתה סוציאליסטית כמו מפא"י, אך כמוה ייצגה בעיקר אוכלוסייה יהודית-אשכנזית-חילונית.

המפלגה הקטנה ביותר באותה קואליציה הייתה "הרשימה הדמוקרטית של נצרת", שקיבלה שני מנדטים בלבד בבחירות. שני נציגיה בכנסת היו סיף א-דין א-זועבי, לימים ראש עיריית נצרת, ואמין-סלים ג'רג'ורה, נצרתי נוסף שהיה מחנך ומשפטן. מפלגתם הייתה מפלגת לוויין של מפא"י, ולכן נכנסה לקואליציה, כחלק ממאמציו של בן גוריון להוכיח שיהודים וערבים יכולים לחיות יחד במדינת ישראל שאך הוקמה.

 

חיים בסרט

אם דוברי עברית מההווה היו פוגשים בתחילת המאה ה-20 את בעלי החלומות על פרלמנט יהודי במדינה יהודית עצמאית אולי הם היו מפטירים בשקט את הביטוי "חיים בסרט". אבל בסופו של דבר החלומות האלו התגשמו, וגם הביטוי הסלנגי התממש בצורה משלו. 

איך? אתם שואלים. פשוט מאוד: הכנסת הראשונה של ישראל התכנסה באולם קולנוע. כן, זו לא טעות. הכנסת הראשונה ניהלה את רוב דיוניה בחודשיה הראשונים באולם קולנוע תל אביבי, שנקרא – אתם יושבים? – קולנוע "קסם".

כשנפתח ב-1945, נחשב קולנוע "קסם" לאולם המהודר ביותר בתל אביב, עם יותר מ-1100 מושבים מרופדים (!), והקרנות של שוברי הקופות הבינלאומיים של אותה עת. אך ימיו כאולם קולנוע היו קצרים יחסית.

מבט מבפנים על קולנוע "קסם", ששימש בניין הכנסת בשנת 1949. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

 

עם הקמת המדינה הופקע הבניין ושימש במשך מספר חודשים כמפקדת חיל הים, עד שזו עברה לחיפה. במרץ 1949 התכנסה בו לראשונה הכנסת, ושם ערכה את מרבית ישיבותיה באותה שנה. פרלמנט שמתכנס באולם קולנוע אולי נשמע קצת יוצא דופן, אך היה היגיון רב בהחלטה לקיים שם את הישיבות, במקום מרכזי, חדש ומרווח יחסית.

מלבד רקע לישיבות הכנסת הראשונה, קולנוע "קסם" היה גם תפאורה לאחד מניסיונות ההתנקשות בדוד בן גוריון (היו עוד). ב-12 בספטמבר 1949 נכנס לבניין הקולנוע אדם מקיבוץ תל-גזר כשבידו תת-מקלע טעון ומזוודה מלאה עלונים, עליהם הדפיס את תכניתו לבניית "מקדש השלום הנצחי" בירושלים. הוא אמנם טען שהתכוון להתאבד בבניין הכנסת כדי למשוך תשומת לב לתכנית שתביא שלום עולמי, אבל חלק מהעיתונים דיווחו שהמתנקש קרא "אני אהרוג את בן גוריון!", אחרי שסדרני הכנסת התנפלו עליו וריתקו אותו לרצפה.

שוטר עם מזוודתו של המתנקש ותת המקלע מסוג סטן שהביא עמו. מתוך "מעריב", 13 בספטמבר 1949

סוף דבר

בימי מושבה של הכנסת הראשונה כיהנה גם הממשלה הראשונה של ישראל. אך זו לא האריכה ימים רבים, והיא סיימה את כהונתה די בפתאומיות – וגם באופן די אבסורדי – כשבן גוריון התפטר מתפקידו ב-15 באוקטובר 1950. 

מדוע? 

ראש הממשלה ביקש למנות שר מסחר ותעשייה חדש, אך לפי החוק באותה עת, מינויו של שר חדש דרש את התפטרותה של הממשלה כולה.

החוק תוקן כמובן במהרה, אבל גם הממשלה הבאה בתור שהוביל בן גוריון לא שרדה הרבה. הוא התפטר שוב בתחילת 1951, פחות מארבעה חודשים אחרי הקמת הממשלה. באותה הזדמנות גם פוזרה הכנסת, ועל הכנסת השנייה נצטרך לכתוב כתבה חדשה.

דוד בן גוריון ביומה הראשון של האספה המכוננת, 14 בפברואר 1949. צילום: משה לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

 

הכנסת הראשונה והממשלות שכיהנו בזמן כהונתה העמידו במידה רבה את היסודות לכנסות ולממשלות שבאו אחריהן, ואולי גם לאקלים הפוליטי הסוער וההפכפך בישראל מאז ועד היום: דברי הימים הפוליטיים של ישראל יכולים בוודאי היו לפרנס כמה וכמה סרטים בקולנוע "קסם".