.
מאת עלית קרפ
.
אם הייתי בבית של סלמה לגרלף, את שואלת. ודאי שהייתי, אבל לפני שאספר לך על זה, אני רוצה להגיד לך משהו: רק פעמיים התמוטט המכרה של פאלון בירת דלרנה במהלך אלף שנות פעילותו. פעם אחת בחג המולד ופעם שנייה בחגיגות אמצע הקיץ. המכרה היה ריק כמובן, ולכן לא נפגע איש. תושביה של פאלון ראו בעיתוי נס שחסך את חייהם של מאות, אם לא של אלפים.
עכשיו תשמעי: גוּדרוּן, המדריכה שקיבלה את פנינו בפתח ביתה של סלמה לגרלף בכפר לא רחוק מפאלון, הייתה לבושה בבגד שרוב הנשים היו מהססות לצאת מפתח ביתן כשהן לבושות בו. מין ספק חלוק ספק כתונת לילה בצבע ורוד עתיק, שהוא צבע מכוער על כל אדם ובמיוחד על בלונדיניות דהויות. הסיור בבית היה ככל הסיורים בבתי אמנים בשוודיה. אחרי זמן מה נראה לך שמתכונת הדיור הציבורי קיימת שם מקדמת דנא ושגם למגזר האמנים יש דיור שנגזר למידותיו: קומה ראשונה, חדר הסבה ובו שתי ספות וכורסה, שולחן עתיק עשוי בעבודת יד על פי מיטב המסורת הסקנדינבית, מראה עמומה, וחלון, חלון גדול כמובן, צופה על פני הנוף. בפינה פתח לקמין מחופה האריחים המשתרע על חצי מהקיר, ורצפת עץ חורקת. זה הרגע שבו עוברים למטבח, שגם הוא בקומה הראשונה, ומתפעלים ממכשירי המטבח העתיקים ששימשו בראשית המאה העשרים את דיירי הבית. אחר כך עולים במדרגות לקומה השנייה ומביטים במיטות שנראות לנו קטנות יחסית, בנול שניצב בכל בית שוודי בן התקופה הזאת ובאריגים המונחים על ידו. ואז, כשהקהל מסתובב ופונה לרדת במדרגות, גודרון אומרת: "הקטע המעניין ביותר בסיור עדיין לפנינו ומי שרוצה לשמוע אותו, מוזמן לקפטריה שצמודה לביתה של סלמה לגרלף."
יש לשוודים מין מנהג כזה, להצמיד לכל בניין היסטורי קפטריה שבה מוכרים קפה ועוגות שמרים. אולי משום כך היו מי שראו בעניין מלכודת תיירים והסתלקו. אבל מי שנשאר וקנה קפה ועוגת שמרים בקינמון, שהיא פחות או יותר המאכל הלאומי בשוודיה, שמע סיפור מעניין.
היא התחילה במה שנראה כמו עוד הרצאה שכבר שמענו מאות כמותה על לגרלף, דיברה על נילס והאווזים ואחר כך גם על ירושלים ואמרה שמעניין לציין שבשתי היצירות הללו, הנחשבות לפסגת יצירתה של לגרלף, המוטיבציה המניעה את העלילה היא חטא אנושי, לא מיתולוגי: נילס הוא ילד רע שמציק לחתול, מורט זנבות של עופות ומתעלל בגמד שנוחת במטבח של הוריו שבו הוא יושב בבוקר יום ראשון לאחר שסירב ללכת עימם לכנסייה. על כן הוא נענש והופך לגמד כמו זה שבו התעלל, וכעת עליו להתעמת עם תלאות החיים והטבע הסקנדינבי האכזר בממדיו החדשים. וכך הוא יוצא למסע עם להקת אווזי בר על גבו של אווז הבית שלהם, שמשתוקק לחופש ולמרחבים. רק אחרי שהוא לומד לקח, מגלה אמפתיה ומסייע לאחרים הוא מצליח לשוב לממדיו המקוריים ולהוריו. זה ספר, אמרה גודרון, שמצליח להיות גם חינוכי, אפילו דידקטי, וגם יפה להפליא. לגרלף כתבה את הספר הזה כדי ללמד את ילדי שוודיה גאוגרפיה ואולי גם מעט מוסר, אבל היא מצליחה לצקת תוכן אמיתי ביחסיו של נילס עם העולם, והנו־נו־נו שהיא עושה לו טובע בפוך האווזים הסמיך שמרכך אותו מעט. הוא כתוב, כך אמרה כשמבט חולמני נשקף מעיניה הכחולות, באהבה אמיתית.
והיא המשיכה: גם בירושלים, הרומן החשוב השני שלה, רובץ חטא לפתחה של העלילה; החטא שחטא אינגמר אינגמרסון לבריתה ארוסתו, שכפה את עצמו עליה אחרי שנאלצה להשתדך לו למרות רצונה, שהתעברה לו בטרם נישואיה למרות רצונה וילדה ילד בטרם הייתה לרעיה, וגם זה למרות רצונה. בעקבות כל החטאים הללו שחטא כלפיה היא לקתה בדיכאון ורצחה את התינוק שילדה.
הייתכן, אמרה גודרון, שתחושת החטא הרובצת לפתח יצירותיה נובעת מתחושת האשם שליוותה אותה בגלל היותה לסבית שחיה חיים פתוחים וחופשיים עם חברתה, סופי אלקן, סופרת יהודייה שוודית? אין לדעת, אבל לדעתי, הוסיפה, נס הוא שקיבלה פרס נובל לספרות, והעובדה שהייתה האישה הראשונה לקבל אותו בכלל מדהימה: היא חיה עם אישה – ועוד עם אישה יהודייה – וסיפרה, בראשית המאה העשרים על נשים ממאנות, ואפילו על נקבות מנהיגות, כמו אקא מנהיגת האווזים. לגרלף קיבלה את הפרס ב־1909. אם זוכרים שרק שנתיים קודם לכן, ב־1907, זכה בו רודיארד קיפלינג שהיטיב לשקף את רוח הזמן ביצירתו, הכוללת בין היתר את השיר "משא האדם הלבן", נראית זכייתה מפליאה שבעתיים. לא שקיפלינג הוא סופר רע, אלא שוועדת פרס נובל הייתה מאז ומתמיד ועדה פוליטית מאוד, ועל כן הצירוף "שיקוף רוח התקופה" הוא לעיתים קרובות סינונימי מבחינתה לצירוף "סופר טוב". באיזו מידה שיקפה לגרלף את רוח התקופה באורחות חייה או בכתיבתה? ואולי בכל זאת לפעמים צודקת ועדת פרס נובל בבחירותיה?
כך המשיכה גודרון להשיח באוזני המשתתפים עוד ועוד רעיונות מרעיונות שונים, עד שפתאום התעשתה ואמרה: הוי, עיקר שכחתי. לפני כמה חודשים הייתה בעיה ברצפת העץ בבית, והבנאים שבאו לתקן אותה מצאו מתחת ללווחים קופסת עץ קטנה ובה כמה ניירות דקים כתובים בכתב יד. אלה נשלחו אחר כבוד לספרייה המלכותית בסטוקהולם, שבה מוחזק עיזבונה של לגרלף, ואחרי זמן קצר הוציאה הספרייה הודעה לעיתונות: "בין ניירותיה של לגרלף נמצאו התכתבויותיה האישיות, והן יישמרו לצד יתר כתביה בארכיון המיוחד לכך. כעת מפרסמת הספרייה המלכותית סיפור מתוך עיזבונה של הסופרת הדגולה, ששמו 'מץ השָמן'."
ועכשיו, אמרה, אקרא לפניכם את הסיפור. היא הוציאה מתיקה נייר מנוילן וקראה את הסיפור הבא:
"בימים האחרונים של הקיץ ישבו אמיליה ומריה ליד השולחן הסמוך לחלון המטבח שלהן. בכלי מים קטן הניחו את ורדי הבר האחרונים לעונה וריחם המופקר מילא את האוויר. 'אם כבר נעשה חם', אמרה מריה, 'סימן שתכף ירד שלג, נקווה שיהיו פטריות טובות השנה'. אמיליה לא אמרה כלום. הקיץ מילא את הנוף בירק עבה וצפוף והיא שמחה שהסתיו ישיר את העלים ואפשר יהיה לראות מי מתקרב הביתה.
הן היו כבנות שישים. לפעמים שכחו מי הצעירה ומי המבוגרת מבין שתיהן. לפני כמה שנים התאלמנה מריה מנילס, ואז עברה להתגורר עם אחותה אמיליה, שלא נישאה מעולם. פעם, לפני שנים רבות, שאל אותה אחד מילדי אחותה: 'איפה האבא שלך?' ומכיוון שמיד הבינו כולם את שאלתו, ניסו להסות אותו, אבל עוד בטרם הספיקו, אמרה לו: 'בבית שלי אין אבא. היה צריך להיות, אבל הוא נסע לירושלים'. בדממה שהשתררה בחדר שאל הפעוט: 'איפה זה ירושלים?' והיא הסתובבה והצביעה לכיוון דרום מזרח. 'שם', אמרה.
היעלמותו של מץ בעיצומן של חגיגות אמצע הקיץ מילאה אותה בתחילה ציפייה, שנמשכה כמה שנים, והציפייה נמהלה בעלבון, שתפס אט־אט את מקומה, והיא התמסרה לו בנפש חפצה כשכעס, סקרנות ותאוות נקם משמשים בה בערבוביה בחגיגת אין אונים: פעם גאה בה הכעס ופעם תאוות הנקם, וכשאלו הניחו לה מדי פעם, הציקה לה הסקרנות. 'אני רוצה לפגוש אותו אפילו אחרי שאשכח אותו', נהגה לומר לאחותה. את יגונה הטביעה בעבודה קשה ובאמונה דתית יוקדת. לפעמים שמעה את הכומר אומר בימי ראשון שיש בעצם שתי ירושלים, וכששאלו אותו לפשר הדבר, אמר שבעברית יש צורה מיוחדת לשם עצם שהווייתו זוגית, כמו עיניים, ידיים, שדיים וכו', ושגם לשם ירושלים יש צורה כזאת, ועל כן ברור שיש שתי ערים בשם זה, אחת של מטה ואחת של מעלה. לפעמים לעגה לעצמה על געגועיה למי שנטש אותה, אבל בעליונים או בתחתונים, בלעג, בזעם, בעלבון ובכאב, קיוותה בכל ליבה שיום יבוא ותפגוש שוב את מץ.
גם עתה כשישבו שתי האחיות ליד השולחן והוורד מבשם את האוויר ביניהן, הביטה בשלוש הפרות שבחוץ וידעה שבקרוב מאוד תצטרך להכניס אותן לדירו של החזיר; הוא, כך ידעה, יקבל אותן אמנם בסבר פנים יפות, אולי אפילו בשמחה, אבל שמחתו לא תארך שכן השכנות ביניהם לא תימשך זמן רב. לקראת חג המולד יישחט, כדי שיהיה לה ולמריה מה לאכול במהלך החורף. אלמלא היו באמת נזקקות לבשר, לא הייתה שוחטת שום חזיר לעולם. היא חיבבה את גורי החזירים, שבכל שנה גידלה מקטנות עד לשחיטה. הם היו נבונים, הכירו אותה ונִחררו בשמחה לקראתה. אבל אוכל זה אוכל, וחוץ מבשר החזיר באמת שאין הרבה מה לאכול כאן, חשבה בנקיפת לב כשנגסה בבשר ידידה לשעבר. 'אנחנו מהמשפחה של הבל', הייתה מסבירה למריה המיוגעת מרוב ילדים, וגם לעצמה, בעת שהיו בוחנות את יבול תפוחי האדמה ששוב לא עלה יפה, בגלל קרה מזדמנת, כפור חולף או סתם גשם אינסופי שהרקיב את הפקעות, 'עלינו לאכול בשר ולשתות חלב'.
בהדרגה חדלה לשאול מי בא כשדלת הבית הייתה נפתחת, כי כבר ידעה בחלוף השנים, שאולי אחד מאחייניה הגיע, אולי אחד השכנים נכנס, אבל לא מץ. הוא לא בא. את הציפייה שלה תרגמה לאוסף של מעשים: התבוננות דרך החלון, יציאה לחצר, כניסה בחזרה, מבט ממושך שהייתה שולחת בין עצי היער שאין לו סוף, ובקיץ – בישיבה ליד שולחן האוכל במטבח, שנהגה להציבו ליד החלון. הירוק המתפרץ מהעצים בחודש מאי הזכיר לה את תאוותו, והיא התגעגעה אליו, למרות הכול.
היא נהגה לענות עצמה במחשבות על הפעם האחרונה שבה ראתה אותו, להעלות במחשבתה את דמותו כפי שנגלתה לה בחצר הכנסייה בחגיגות אמצע הקיץ. הם הביטו זה בזה במבט שסימן שבעוד רגע ייפגשו. אז, באותם ימים, לא נהגו נאהבים לנופף זה לזה. אבל הפגישה לא התקיימה מעולם. כמה פעמים אמרו לה אנשים שהיו מי שראו אותו באמריקה; אבל אמיליה ידעה שליבו של מץ לא היה במערב, אלא במזרח, ואף על פי כן, לא כעסה על מי שמסר לה את הבשורות הללו, כי הרי גם היא ראתה אותו מדי פעם. לפעמים, בשבתות, כשהייתה יורדת העירה כדי לקנות כמה דברים, נדמה היה לה, על פי תנועת גוף או ניע ראש, על פי נפנוף שיער או חיכוך של רגל ברגל, שמץ הוא העומד בצד השני של הרחוב, אבל כשניסתה להתקרב, לפעמים חשבו האנשים שהתקרבה אליהם שהיא מין תימהונית, והיו אפילו גברים שהציעו לה כמה הצעות מגונות, כי זיהו בעיניה שהיא מחפשת משהו, רק לא ידעו מה, ומכל מקום תמיד התברר לה שאין זו אלא אשליה, שמי שעומד לפניה אינו מץ כלל וכלל, והיא נסוגה במבוכה. לפעמים, בעת שישבה ליד שולחן הקיץ במטבח, נדמה היה לה כאילו דמותו קרבה והולכת מבין עצי היער. לפעמים דימתה לשמוע צעדים בליל חורף, חורקים על השלג הנערם ולפעמים… לפעמים סתם חשבה על כל אותם ימי קיץ שבהם היו רוחצים יחדיו עירומים באגם ובאחד מהם גם הרתה את בתה, מכיוון שלמרות הבטחותיו הלהוטות של מץ, המים לא שטפו מגופה את זרעו.
היא הייתה בודדה כל כך אל מול המשפחתיות השופעת של מריה, הילדים שנולדו לה בזה אחר זה, ואחרי הפסקה קצרה גם הנכדים, עד שרק כתבי הקודש ניחמו אותה. שוב ושוב קראה בהם כדי להיווכח בצדיקותו של יוסף. היא ידעה, שגם ישוע המשיח היה ילד לאב לא ידוע, ועד כדי כך פקפקה במוצאו, שכאשר חתולתה המליטה שלושה גורים, מיד קראה להם בשני שמות, ואולי בעצם בשלושה: בלבה קראה להם מהר, שלל, חשבז, וגם השילוש, הקדוש ועמנואל, ובפני אחותה ואנשים אחרים קראה להם בשמות חתוליים: מקס, רקס, ולשמן שבהם היא קראה ביורן.
האומנם נטש אותה כדי לעלות לירושלים, מי חכם וידע? אמנם, בין יתר התאוות שפיעמו בליבו, הייתה גם תאווה דתית, והוא אמר לעיתים קרובות שהוא רוצה לערוך מסע צליינות לירושלים, לעלות לקבר הריק של המשיח, לראות את נתיב הייסורים שבו הלך כשהצלב על גבו, ובעיקר – לנסות למצוא את מקום הנשיקה. אבל בינתיים, אולי כדי לפצות עצמו על מסע הצליינות שלא יצא אליו לירושלים, ואולי כדי לחבוש את פצעי הצליבה הדמיוניים, חיפש את מקום הנשיקה אצל אמיליה. חיפש וגם מצא, והשאר, הריהו כתוב על ספר הישר ובעיקר הגלוי, בדמותה של התינוקת שנולדה לה חודשים מספר אחרי שנעלם אביה. תינוקת מתוקה, שגדלה להיות ילדה חמודה ונערה חמודה עוד יותר, שנעלמה מהכפר גם היא, עם הקרקס הראשון שעבר בו, ולא שבה אליו לעולם.
וכך קרה, שבאותו יום קיץ ישבו שתיהן ליד השולחן, ומריה מזגה לה מעט שנאפס ששמרה מהחורף, והירוק עדיין היה צפוף מאוד, אף על פי שמעט צהוב כבר הוטל בו, והן מצצו יחדיו כמה אוכמניות ופירות פטל אדום שמצאו ביער. 'עוד מעט צריך יהיה להכניס את הפרות,' אמרה מריה ואמיליה שתקה כי כבר לא חיכתה לשום דבר באמת.
האור היה עדיין משריר את שלטונו כשהעיפה מבט לעבר היער וראתה דמות מוכרת מתקרבת. הוא הלך לאט, מפלס דרכו בין העשבים הגבוהים, נרכן מדי פעם כדי לאסוף גרגיר יער ולאכול אותו. 'מעניין למה הוא בא אלינו', אמרה מריה ופתחה לכומר את הדלת. הוא בירך אותן כשנכנס וכן, הוא מוכן לכוסית שנאפס, אבל קטנה אם אפשר. הוא ישב ולא אמר דבר זמן רב, ואחר כך, כשכבר כמעט עמד לצאת אמר, 'את מוכנה לבוא אתי לפאלון, אמיליה? בבית הלוויות יש גופה עתיקה שמצאו במכרה'."
עלית קרפ היא מתרגמת ועורכת. שימשה נספחת התרבות בשגרירות ישראל בשוודיה. ספרה ״אווזים: רשמי מסע בשוודיה״ ראה אור ב־2018 בהוצאת אפיק.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
