פרוזה | חולצה ורודה

"חייכתי בשפתיים סגורות ('כשאתה לחוץ אתה משדר את זה לילד, ילדים קולטים הכול') והתרחקתי עם עידו על הידיים אל בין צללי האורנים, כמעט מועד על אבן, עיניי מסומאות." סיפור מאת תמר וייס־גבאי