ביקורת פרוזה | הכול חוץ מבדיון

"הקוראים מקבלים בהבנה ערבוב סוגות בתחום הבדיון, אבל בממואר, באוטוביוגרפיה, זו נדמית הפרה של הכללים, ואולי אף חשד בתרמית." ריקי כהן על "מבוסס על סיפור אמיתי" מאת דלפין דה ויגאן

ג'ניפר בלוך, ללא כותרת, צילום דיגיטלי, 2016

.

מאת ריקי כהן

 

בהתחלה, כשהשלמתי עם הרעיון לכתוב את הספר הזה בתום משא ומתן ממושך ואילם עם עצמי, חשבתי שלא ארגיש שום קושי לשלב בדיון ושום ייסורי מצפון להשלים את החסר. במילים אחרות, האמנתי שהמושכות יישארו בידי. חשבתי שבכוחי לבנות סיפור זורם ומבוקר, או לפחות טקסט שיתפתח בצורה מסודרת ובטוחה ויצבור משמעות עם הכתיבה. דמיינתי שאצליח להמציא, ליצוק חיים וכיוון, לכונן מתח, להגיע מקצה אחד למשנהו בלי נקודות שבירה או הפסקות. קיוויתי שאצליח לטפל בחומר כרצוני, והדימוי המסורתי של בצק עלה במוחי: בצק עוגות כמו שליאן לימדה אותי להכין בילדותי, בצק פריך או בצק עלים, שאלוש בידי ממצרכים שונים ומשונים ואחר כך אגלגל תחת ידי, אשטח ביד רמה ואף אטיח בתקרה כדי לראות כיצד הוא נדבק אליה.

תחת זאת איני מסוגלת לשנות דבר. תחת זאת נדמה לי שאני יושבת במשך שעות כשידי באוויר. השרוולים מופשלים עד המרפקים, מלופפת בסינר קצבים מחריד, נבעתת מן המחשבה שאני בוגדת בסיפור, טועה בתאריכים, במקומות ובגילים, תחת זאת אני פוחדת להיכשל בבניית הסיפור כפי שציירתי אותו בעיני רוחי.

מאחר שאין ביכולתי להשתחרר מן המציאות, אני מפיקה בדיון על כורחי, מחפשת את הזווית שתאפשר לי להוסיף ולהתקרב עוד ועוד, מחפשת מרחב שיהיה לא אמת ולא בדיה, אלא שניהם גם יחד.

 

את הדברים האלו כתבה דלפין דה ויגאן בספרה הקודם, אל מול הלילה (מודן, 2018; תרגמה רמה איילון), שבו כתבה את סיפורה של אִמה, לוסיל, את קרעי הביוגרפיה שלה, שניסתה לאחות במילים, מילדות ועד התאבדותה של האם, זמן קצר לפני שדה ויגאן החלה בכתיבת הספר. קריאה חוזרת שלהם לאחר הקריאה בספרה הבא, מבוסס על סיפור אמיתי (מודן, 2019; תרגמה רמה אילון), מציגה אותם באור נבואי נוכח העתיד לבוא והגלים שהכתה כתיבתה בצרפת ובמדינות רבות נוספות.

הפופולריות של ז'אנר הממואר והדיונים בסוגיה השונים של הכתיבה האוטוביוגרפית עוררו פולמוס על טיבם הספרותי. דוגמה קרובה וחשובה היא "הקרנף של אסף", תשובתה של יערה שחורי למאמרו של אסף ענברי, "אוטוביוגרפיה בעידן הנרקיסיזם", שהתפרסמה בגיליון 67 של המוסך. ההאשמה בנרקיסיזם מוכרת היטב לדה ויגאן. היא הותקפה על כך בין היתר על ידי קרובי משפחה, ובמבוסס על סיפור אמיתי ההאשמה הזו מוטחת בה באופן בוטה וארסי, במכתבים אנונימיים שהיא מקבלת לתיבת הדואר שלה. משפטים אכזריים כגון "לילדים שלך יש אימא גרפומנית שזכתה לחשיפת יתר" נכתבו אליה בידי מי שכותב בגוף ראשון יחיד, זכר, בן משפחה הזועם על ספרה הקודם. יש מקום לחשוד שיש דמיון בין חרדתו של הסופר הגבר התורן, המתעקש להסביר לקוראים מדוע ספרות המזוהה כספרות נשית היא שולית, ובין זו של דמות הגבר, בדוי או אמיתי, השולח את ביקורתו האלימה בפתקים אנונימיים, אבל את מרכז הבמה ברשימה הזו אני מעדיפה לתת לסופרת, דה ויגאן. הן משום שלטעמי הכישרון הספרותי שלה והדיון הארספואטי המרתק שהיא מבליעה בשני הספרים מוכיחים שהיא סופרת משמעותית בזמן הזה, והן משום שהיא עצמה מציבה במרכזם של שני הספרים שבהם הרשימה עוסקת דמויות נשיות.

באל מול הלילה כאמור, דה ויגאן מנסה לפענח את דמותה של אמה, לוסיל. את החלקים החסומים בפניה מן הביוגרפיה שלה, בילדותה של האם למשל, היא משלימה בעזרת ראיונות עם אחיה ואחיותיה של האם, אחותה שלה, חבריה וקרובי משפחה אחרים. באופן טבעי, לכל אחד מהאנשים שהכירו אותה יש סיפור חלקי מתוך הפאזל שהוא לוסיל, ודה ויגאן נעזרת בדמיון וביכולתה הספרותית, וכך מטשטשת את ההבחנה בין ביוגרפיה שהיא "אמת" ובין בדיון. הטשטוש הזה מציב שאלות אתיות וספרותיות, המייסרות את הכותבת, והיא דנה בהן בכנות מרשימה, המייצרת אפקט רגשי. הטשטוש הזה גם הניע בהצלחה דיון ספרותי ער סביב הספר, שכן הקוראים מקבלים בהבנה ערבוב סוגות בתחום הבדיון, אבל בממואר, באוטוביוגרפיה, זו נדמית הפרה של הכללים, ואולי אף חשד בתרמית. אבל מהי האמת? גם דה ויגאן אינה משלה את עצמה שזיכרונותיה הם "אמת", שהסיפור שגדלה לתוכו ובתוכו הוא אכן כל התמונה. הווידוי על חולשת נקודת המבט שלה – למרות היותה בתה של לוסיל – מעיד על מודעותה הגבוהה, והאומץ לחשוף פנים מגוונות של האישה שהייתה מציג את המחויבות המרשימה שלה, מוסרית וספרותית, לפרויקט העצום שנטלה על עצמה. היא שוזרת כרונולוגיה הנפתחת בהתאבדות, חוזרת אל ילדותה של האם, הוריה ומשפחה וקורותיה האומללים, ומגיעה עד לחייה הבוגרים וזקנתה, בין האשפוזים וההפוגות התפקודיות. באינטימיות פורעת לב היא מתארת את אופייה והתנהלותה של האם טרם ההתמוטטות וגם אחריה, ובכלל זה מתארת מצבים פסיכוטיים מחרידים, סיכון ילדותיה, וירידה אל תעלותיה הנמוכות של הבזות, אם להידרש למושג של קריסטבה. גם את החלקים הבהירים היא משלימה, את הכריזמה של האם, ההומור, כישרון הכתיבה שלא העזה לחשוף, האהבה העזה שלה לבנותיה.

פעמים רבות מושמעת ביקורת כאילו ספרי ממואר הנוגעים בטראומה הם מכשיר תרפויטי, ובתור שכאלה ערכם הספרותי פחוּת. אצל דה ויגאן המסגרת הסיפורית והדרמטית עשויה במיומנות, אבל העוצמה הגדולה ביותר טמונה במבט המזוקק, נטול הזיוף, מבט שאינו מחפש פוטוגניות, על החיים במחיצת האם הזו. ובמבט הזה יש גם אימה וצער לופת, וגם אהבה עצומה וגעגוע.

מסע כל כך תובעני רגשית, שאני בעצמי מנסה לעשות בשנתיים האחרונות, ודאי שיגבה מחירים רגשיים כבדים מהכותבת. צאתו לאור של אל מול הלילה, יחסי הציבור שלו, הדרך שבה התקבל, הותירו את דה ויגאן ללא שביב של עור, וממילא הייתה חשופה מאוד גם קודם לכן. מול השאלות של התקשורת והקוראים במסעותיה לקידום הספר, שחדרו אל המקומות האינטימיים ביותר שלה, היא לא יכלה להסתתר מאחורי הבדיון. מה אם כן נותר לה אחרי ערטול כזה, ועם הציפייה שנוצרה לכתיבתו של ספר חדש, שירגש לא פחות?

את הספר שפרסמה אחריו, בעל השם האירוני הנהדר, מבוסס על סיפור אמיתי, היא פותחת בתיאור שיתוק הכתיבה שחוללו הדברים האלו, שיתוק שנמשך שנים אחדות: "נוכח הישנותה של השאלה הזאת הלך והשתרש בי הרעיון המבהיל שכתבתי, בבלי דעת, את הספר האחרון שלי. ספר שמעבר לו אין מאומה, שמעבר לו דבר לא יוכל להיכתב. הספר סגר את המעגל, שבר את הקסם, שם קץ לכוח היצירה.״ אל הוואקום והחרדה האלו נקלעת אישה חדשה שפגשה, המכונה ל', והיא הופכת לחברתה הטובה, בשלב שבו הסופרת נחושה לכתוב ספר חדש שכולו בדיון עלילתי, כדי להוכיח שהחרדה הייתה חרדת שווא. היא מפתחת בסיס לעלילה בדיונית על ריאליטי; בחירה ספרותית מתבקשת נוכח הדיון המרכזי בו, כבידור המתחזה ל"אמיתי".

החברה החדשה שלה, שמכירה כמדומה את כל ספריה לפני ולפנים וגם פרטים ביוגרפים אינטימיים אחרים, נכנסת לחייה באופן שתלטני ותוקפת אותה על כוונתה לכתוב בדיון. לטענתה, כל ספר אחר שתכתוב אחרי ספרה האחרון יהיה בגידה בקוראיה, המצפים ל"סיפור אמיתי", לעוד ליטרת בשר מחייה המציאותיים: "הקוראים מצפים למשהו אחר מהספרות והם צודקים: הם מצפים לאמיתי, לאותנטי. הם רוצים שיספרו להם על החיים, את מבינה? אסור לספרות לטעות בטריטוריה שלה."

אף שאת הסיפור מספרת הסופרת בקולה, והיא מתארת את עבודתה, את ילדיה ואת הזוגיות שלה, הדרמה הולכת ומתעצבת כמותחן מתעתע, עם מוטיבים של אימה והומאז' גלוי למיזרי של סטיבן קינג, שרבים מספריו עובדו לקולנוע. ונראה שהתרגיל הזה של דה ויגאן הצליח, כיוון שגם הספר הזה עובד לקולנוע (ולמרבה הצער בוים דווקא על ידי רומן פולנסקי, שהורשע בעבירות מין). והתעתוע בספר הזה בעל רבדים רבים. באיזו טריטוריה ספרותית אנחנו? האם ל' קיימת או שהיא אני נוסף של הגיבורה? מדוע דווקא היא מייצגת את ההרס והסכנה? ולמה הייצוג שלה הוא של נשיות מהסוג שהסופרת נמשכת אליו ורוצה בו?

דה ויגאן הצליחה ליצור ספר שירחיק אותה מהטריטוריה האוטוביוגרפית ועם זאת לעבד בתוכו את ההתמודדות עם גלי ההדף שיצר ספרה הקודם ועם השאלות הגדולות של חייה, ובזאת להנכיח את מה שהוא הכול חוץ מבדיון.

 

ריקי כהן, משוררת, ממייסדות המוסך. לאחרונה ראה אור ספר שיריה השני, "מעטה דק" (פרדס, 2019).

 

 

» רשימתה של יערה שחורי, "הקרנף של אסף"

 

» במדור ביקורת בגיליון הקודם של המוסך: דפנה לוי על "מינימי" מאת רונית ידעיה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו