קוראים כותבים לס. יזהר: "מה זה מצדיפים?", "איך נכתב 'השבוי'?"

לא מעט פניות הגיעו אל הסופר ס. יזהר ובהן בקשות לפירושי מלים מתוך סיפוריו. מה מיוחד בטקסטים של ס. יזהר שדורש הבהרות, ומדוע בעצם כל כך קשה לקרוא אותו?

אביבית משמרי
18.03.2020

הסופר ס. יזהר שלום, בספרך "ימי צקלג" מצאתי את הפועל "הצטבט" (עמ' 829), כתוב "מצתבט". האין זו טעות דפוס? בעמ' 582 נמצא "ובשוליים מצדיפים הצאצאים". מה פירוש "מצדיפים?"

כך נפתח מכתבו של הקורא יעקב כנעני אל ס. יזהר. המכתב נכתב בכסלו תשל"ד (1974) ובו הוסיף כנעני עוד ארבע בקשות לפירושי מילים מתוך כתביו של הסופר. המכתב נמצא בארכיונו של יזהר, לצד פניות דומות נוספות – למשל המכתב הבא, שאותו שיגרה ליזהר כיתת תלמידים שלמה – כיתה ו' "צבר" מקיבוץ נען.

מכתבו של הקורא יעקב כנעני. מתוך ארכיון יזהר סמילנסקי, מס' מערכת 990044097310205171

ס. יזהר שלום רב!

למדנו את סיפורך "שומר בכרמים" ונהנינו מאוד ממנו. לפעמים צחוק ולפעמים מתח ולפעמים… גם היתקלות (ב)דברים לא מובנים שהמורה הסבירה לנו אותם. נאבקנו עם רוב ביטוייך ויכולנו להם. אך ביטוי אחד לא פיצחנו ואף מורתנו נשארה ללא מוצא.

ואז החלטנו לפנות אליך ולבקש את עזרתך, ונודה לך מאוד אנחנו ומורתנו, אם תסביר לנו את כוונתך במשפט הבא: כשממולו במזרח היה משולש חרוש ואדמוני. אדום יותר מגג רעפים, נתון לברות לוע אפור".

הקוראים הנבוכים הללו, ובהם תלמידים, שהתקשו בפירושי ס.יזהר לא היו לבד במערכה: הדיון על אודות שפתו הקשה לפיצוח של ס. יזהר ניטש גם בין סופרים ואנשי רוח באותה תקופה. די לצטט ממאמר של איש הספרות משה סתוי ב"הארץ" במאי 1975, שהתלונן: "אנו זקוקים לסופרים הכותבים בלשון בני אדם!". סתוי מעיד על עצמו כי בזמן ששהה בבית הבראה ניסה לקרוא ספר של יזהר אבל "לא הצליח להתקדם בו יותר מחצי עמוד".

בתגובה למאמרו של סתוי נזעקו סופרים כמשה שמיר, חנוך ברטוב ועוד, וטענו בלהט שאין לקבוע את איכותו של סופר על פי נוחות קריאתו. עוד טענו כי דווקא שפתו המוזרה של יזהר מפליאה לתת ביטוי לנופים ולחוויות של גיבוריו.

מכתבה של כיתה ו', מתוך ארכיון יזהר סמילנסקי. מס' מערכת: 990044097310205171

אין פלא ששפתו של יזהר עוררה הדים לכאן ולכאן. די להתוודע אל פסקת הפתיחה של סיפורו "השבוי" כדי לחוש בלשונו החידתית של יזהר:

מאחר שרועים ועדריהם היו נטושים בטרשי הצלעות, בגריגי האלות, בבתות ורד-ההרים, ואף בגיאיות המתעכסים שהיו מקציפים אורות, אותם זהרורי דורה מאווששים, בהקים זהובים ירוקים קיציים, שעפרם תחתיהם מרוגבב כאגוזים, שנמחקים לקמח אפור למגע-רגל, עם ניחוח קרקע עתיקה ובשלה וטובה – מאחר שבמדרונות ובעמקים היו משוטטים חשיפי צאן ואילו הזיתים שבראשי הגבעות הצלו על דמויות אחת כה ואחת כה – מסתבר שאי אפשר היה עוד לחדור פנימה בלי לעורר התרגשות, מה שנטל מיד את טעם הסיור.

גריגים, בתות, מתעכסים, מרוגבב – אלה מילים שפירושן אינו מובן מאליו. אף אם נעיין במילון (או נשלח מכתב לסופר) ונצליח לפענח את פירושה של כל מילה לעצמה, נראה שהקושי שבקריאת הטקסט הזה יישאר בעינו. שכן דווקא צירופי המלים הם שיוצרים את הקושי: יזהר אמנם משתמש במלים נדירות לא פעם, אבל הוא מדביק זו לזו גם מלים רגילות בתכלית, לכדי דימויים מורכבים ובלתי מפוענחים. הקשר הבלתי שגור שבין המלים המולחמות, המקוריות שבצירוף והעושר החושי שהוא יוצר באמצעי זה – כל אלה תורמים לבלבול הקל שפוקד את מי שניגש לקרוא את יזהר לראשונה. "מקציפים אורות", מרוגבב כאגוזים" – הם צירופים מקוריים מאוד, ומתוך כך דורשים הרהור נוסף ו"מפריעים" לקריאה הקולחת.

חילופי שבויים. אוספי ביתמונה – אוסף אדי הירשביין. מס' מערכת 997001414420405171

ההתעכבות על מרקמים שונים (עפר, אגוזים, רגבים, קמח) והתמונה המוחשית שמציירות המלים מפעילות את החושים ללא מנוחה: התחלנו מזהרורים ובהקים, הגענו לעפר דמוי אגוזים, והנה הוא כבר הופך לקמח אפור.

קושי נוסף בטקסט הוא קושי תחבירי – אורך המשפט ומורכבותו מחייבים את הקורא לבדוק שוב ושוב כדי להבין על מי מדובר: עפרם של מי? מה נמחק לקמח? וכן הלאה. הפסקה מתחילה בציון קשר סיבתי ("מאחר ש") אך יש לחפור בה ולהסיט הצידה לרגע את תיאורי המראות, כדי לגלות שהקשר הסיבתי הוא בין נוכחות הרועים והעדרים באזור לבין הקושי של החיילים להיכנס למקום בחשאי.

אפשר להיווכח עד כמה המשפט הראשון של הסיפור "השבוי" מאתגר ומבלבל כאשר משווים אותו למשפטי פתיחה מסיפורים מוכרים אחרים, בהם השפה "הגיונית" ותמונת העולם יציבה:

כך למשל נפתח הסיפור "ספיח": של ביאליק: "כמה תקופות קַיִץ וחֹורף עברו עלי משעה שנגליתי לנפשי בכפר מולדתי עד אותה שעה שיצאנו משם, אני וּבית אבי, לגור בפרבר של העיר הקרובה – איני זוכר". הדובר וגיבור הסיפור הם אחד, וברור שמדובר בסיפור ילדות שיש בו ניסיון למפות את הזמן בצורה ברורה.

וכך פתח מנדלי מוכר ספרים את סיפורו "סוסתי": "כשם שנעשה נס לנח בשעתו ונשאר בעולם הוא וביתו מכל הבריות, שנשתקעו במי המבול, כך נשארתי אני, ישראל בן ציפּא, במקומי, בחור אחד משאר בני גילי, שנשאו נשים קודם זמנם ונשתקעו בעניות בעטיים של שדכנים". כאן נמסרת לצד שם הגיבור ומעמדו החברתי, גם מערכת האמונות החברתיות והדתיות שבתוכה הוא חי, לגבי ציפיות הנישואין למשל.

את הסיפור "אביב 1921 בפתח תקוה", פתחה אסתר ראב כך: "הדלת הצרה והגבוהה עשויה עץ כבד, גובהה שלושה מטר וממעל לה אשנב קטן בן שתי שמשות". התמונה המתקבלת מצומצמת אך ברורה ומזמינה אותנו לתהות מה מצוי מאחורי הדלת.

מתוך כתב היד של "השבוי". מס' מערכת 990029240200205171

לעומת אלה, יזהר מתעכב בפרטי פרטים על מרקמו של העפר בגיאיות, ואינו מזדרז אפילו למסור מיהו הקול המספר את "השבוי". במהלך הסיפור מתברר כי הדובר מתחלף בו כפעם בפעם. בפסקה השנייה נכנס הדובר אל הסיפור והוא נוקט לשון רבים, משמע הוא חלק מקבוצה גדולה יותר – כיתת החיילים. בהמשך הסיפור, מתחלף שוב גוף ראשון רבים בגוף שני יחיד ("אתה") כמין מונולוג פנימי של הגיבור, ואז חוזר הסיפור בסיומו לעמדת מספר יודע כל.

כך, מן ההתחלה נתקלים קוראי יזהר בערבובייה של דימויים, מלים כמו-מומצאות, משפטי סיבה נפתלים, וחוסר בהירות לגבי הקול המספר – אך באופן מעניין, כל אלה משרתים את הסיפור. שכן חלק חיוני ממנו הוא תיאור הערבוביה של רשמים חושיים חדשים בנוף מרשים, והמחשה של יכולתו יוצאת הדופן של הגיבור להבחין בפרטים הקטנים ביותר ולהתבונן באופן ייחודי על המציאות. השילוב בין אלה לבין רצונו של גיבור הסיפור להיטמע בתוך כיתת החיילים, יוצר את הבלבול בנפשו כשהוא נתקל ביחס של הכיתה לרועה השבוי. הבלבול הוא חלק מחוסר היכולת שלו להחליט עד כמה יוכל ללכת אחר ליבו ואמונותיו, האם יציית לנורמה בפלוגה שלו או ימשיך להתנהל בעקבות הנסיבות.

מתוך כתב היד של "השבוי". מס' מערכת 990029240200205171

על המורכבות שבכתיבתו ובתכני סיפוריו כבר אמר ס. יזהר בעצמו פעם במעין הצהרת כוונות של סופר: "דלו ידי המחבר מעשות חפצם (של הקוראים). מעולם לא התיימר ולא עלתה על לבו להיות כמין כל-בו מפורט לשימוש המבקשים פתרונות לשאלות הדור… ולא כמין פנס להאיר עיני תועים אבודים… אלא הרי הוא כמדומה, קודם כל, סיפור".

לזכות יזהר ייאמר, שלמרות הקושי הכרוך במפגש עם הטקסטים שלו, היו קוראים לא מעטים שיצאו מהם נשכרים. כך אפשר להסיק למשל ממכתב ששלח לו הנער חיים אורן בינואר 1969:

סופר נכבד,

אני תלמיד כיתה י' בבית הספר י.ח. ברנר בפתח תקוה והריני נוטל לעצמי הרשות להטרידך במספר שאלות כלהלן:

א.      אם תוכל לציין לי היכן בדיוק היתה חרבת חזעה.

ב.      באיזה מקורות אוכל למצוא פרטים היסטוריים על מקום זה בתקופת מלחמת השחרור.

כמו כן, אדוני הסופר, אם תוכל לכתוב לי, מה היו מניעיך לכתוב את שני הסיפורים הנפלאים "השבוי" ו"חרבת חזעה".

אני מקווה כי תסלח לי על שהטרדתיך בשאלותי.

לשון ההתנצלות של הנער אכן מנומסת מאוד, אך ניתן לנחש כי השאלות עבור יזהר לא היו מטרד כלל. הן היו חלק בלתי נפרד מן המפגש שלו עם קוראים, בעיקר מיטיבי הלכת שבהם, שעבורם הסיפורים היו אתגר מהנה לפענוח, ששכרו בצדו.

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation

אביבית משמרי

סופרת, עורכת ומו"לית. כלת פרס היצירה לסופרים ומשוררים תשע"ט (2018) ופרס רמת גן לספר ביכורים (2014). מתגוררת בתל אביב.

לכתבות נוספות של אביבית משמרי >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו