.
אורית נוימאיר פוטשניק
שלושה שירים חומציים
1
כּוֹכַב הָרוֹק דָּרַךְ בִּשְׁמֵי מוּסַף הָאָרֶץ
וְלַהַב זַעֲמוֹ דָּרוּךְ וּמְשֻׁנָּן.
עַל דַּל שְׂפָתָיו חִיּוּךְ, אִירוֹנִי מְיֻמָּן
וְהוּא נָכוֹן לַחְשֹׂף, לְהִלָּחֵם בְּאֹמֶץ
בְּכָל הַמִּמְסָדִים, בְּכָל נוֹתְנֵי הַטּוֹן.
הַבּוּרְגָּנוּת הָרְקוּבָה כְּבָר לֹא תַּשְׁתִּיק
אֶת צְלִיל קוֹלוֹ הַיִּחוּדִי, הַמַּעֲמִיק
וְהָרוֹעֵם שֶׁכְּבָר נִשָּׂא עַל פְּנֵי הָמוֹן
שֶׁל לַייְקִים הַזּוֹרְמִים מִכָּל הַמִּקְלָדוֹת,
בְּשׂוֹרָה גְּדוֹלָה עוֹלָה, לוֹהֶבֶת וְרוֹגֶשֶׁת
בִּשְׁאוֹן מַהְפֵּכָה, בְּקוֹל שִׁירַת הָרֶשֶׁת.
וְהַמִּלִּים בְּעִקְבוֹתֶיהָ מְדַדּוֹת.
.
2
אוּלַי תֵּלְכִי לְעוֹד סַדְנַת הַעֲצָמָה נָשִׁית?
אוּלַי תֵּלְכִי לְעוֹד שִׁעוּר עַל קַבָּלָה וְיוֹגָה?
לְכִי לָרוּץ עִם זְאֵבִים, לְהִתְמַסֵּר לָרֹגַע,
וּלְדַקְלֵם עוֹד פַּעַם אֶת הַמַּנְטְרָה הַטִּפְּשִׁית
שֶׁרַק מִכּוֹחַ מַחְשַׁבְתֵּךְ קָרָה כָּל שֶׁקָּרָה,
כִּי כָּל סוֹדוֹ שֶׁל הָעוֹלָם טָמוּן בְּכַף הַיָּד,
שֶׁאַתְּ זוֹהֶרֶת כְּכוֹכָב אֲשֶׁר מֵעֵז לְבַד
וּמְנִיעָה גָּלַקְסְיוֹת מִתּוֹךְ תַּת הַהַכָּרָה.
סַפְּרִי לִי אֵיךְ חֶשְׁבּוֹן הַבַּנְק תָּפַח כִּי בְּתוֹכֵךְ
לָמַדְתְּ אֵיךְ לִחְיוֹת תָּמִיד בְּתוֹדָעָה שֶׁל שֶׁפַע,
מִבְּלִי לִשְׁעוֹת אֶל הַקִּנְאָה, אֶל לְחִישַׁת הַצֶּפַע,
הַמַּזְכִּירָה שֶׁהַמַּשְׂכֹּרֶת הִיא שֶׁל בַּעֲלֵךְ.
.
3
קְצָת יַהֲדוּת עוֹד לֹא הָרְגָה פֹּה אַף אֶחָד.
זֶה לֹא יַזִּיק לְהִתְחַבֵּר לַשָּׁרָשִׁים.
בִּלְעֲדֵיהֶם אַתֶּם מְרַחֲפִים, תְּלוּשִׁים.
עוֹד אִישׁ לֹא מֵת מִקְצַת מִצְווֹת וְיִידִישְׁקַיְט.
כֻּלָּם עוֹלִים וּמִצְטָרְפִים לָעֲגָלָה
הַמְּלֵאָה, מִתְחַמְּמִים לְאוֹר נֵרוֹת,
נוֹשְׂאִים קוֹלָם בְּיַחַד, מַנְעִימִים זְמִירוֹת.
בְּלֵב מָלֵא, בּוֹעֵר בְּלֶהָבָה גְּדוֹלָה.
כֻּלָּם יוֹשְׁבִים סָבִיב אוֹתוֹ שֻׁלְחָן עָרוּךְ,
מְאֻחָדִים סָבִיב לַצֶּדֶק, לַמּוּסָר.
מִכָּאן עוֹלֵה הָאוֹר וְקוֹל צָלוּל נִשָּׂא
אֶל הָאֲוִיר וְרֵיחַ שֶׁל בָּשָׂר חָרוּךְ.
אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, בעלת תואר שני בפיזיקה, משוררת ומתרגמת שירה. שירים, תרגומים ורשימות פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. ספרה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור השנה בהוצאת פרדס.
.
.
מיכל מוגרבי
משימות יומיום
1. לִסְכֹּר אֶת הַבּוֹר בְּקַרְקָעִית בְּאֵר הַיַּיִן.
2. לְקַרְצֵף אֶת הַמַּחְסוֹם הַנִּלְחָץ
אֶל פִּיו הַשְּׂטָנִי שֶׁל הַקַּיִץ –
נְבִיחָה אַחַת שָׁוָה אַזְהָרָה,
שְׁתֵּי נְבִיחוֹת דַּלֶּקֶת אָזְנַיִם.
3. אֶבֶן מִתְחַפֶּרֶת בַּגָּרוֹן כִּמְסָרֶבֶת
לַחְשֹׂף אֶת תְּכוּלָתָהּ
לְעֵינוֹ הַחוֹשֶׁדֶת שֶׁל הָאוֹר
כְּשֶׁלַּהֲבוֹ בּוֹצֵעַ אֶת הַשַּׁחַר לִשְׁנַיִם,
לְרַכֵּךְ אֶת שְׁמוּרוֹת הָעַיִן.
4. לְהַצְמִיד אֶת שִׂפְתֵי הַנְּקִישָׁה לִלְשׁוֹן הַשַּׁעַר,
לִפְתֹּחַ לִפְתֹּחַ לִפְתֹּחַ.
5. לְהַצְמִיחַ יָד שְׁלִישִׁית שֶׁלֹּא תִּיעַף
גַּם כְּשֶׁגּוּפִי מוּטָל עַל הַסַּף גַּם
כְּשֶׁהַיָּם סוֹחֵף בֵּין מַלָּחָיו וַחֲרוּזָיו.
6. לִכְפֹּר בַּנְּעוּרִים וּבִמְעִיל הָעוֹר
שֶׁדָּבַק לְגוּפָם כְּמוֹ עֲקִיצָה.
7. לְהַנְבִּיט מַסְמְרִים מִן הָעֶצֶם.
8. לְבַקֵּשׁ שֶׁקֶט
לְבַקֵּשׁ שׁוּב בְּקוֹל רוֹעֵם.
9. כְּנֶגֶד קִמְטֵי הַלַּיְלָה וַאֲבַק הַחֹשֶׁךְ
לְהִתְחַפֵּר עַל גְּדַת הַפֶּצַע
לְכַוֵּן –
10. לְהַסְתִּיר אֶת הַחֻלְשָׁה בַּכּוֹס הַשְּׁבוּרָה.
*
שְׁכַחְתֶּם אוֹתִי. וְאֵיךְ יְכָלְתֶּם
לִשְׁכֹּחַ אוֹתִי? הַחַיִּים מִתְמַהֲרִים
לְדַרְכָּם, כָּל דַּקָּה מְעִיפִים מַבָּט
בַּשָּׁעוֹן הַצָּמוּד לַמִּפְרָק
כִּמְאַיֵּם לִכְבֹּל אֶת הַגּוּף הַצָּרוּד
לְשַׁלְשְׁלָאוֹת הַזְּמַן.
הַחַיִּים לֹא מִתְחַבְּרִים
לְרַעְיוֹן הַהִתְחַבְּרוּת הָאֵינְסוֹפִי
שֶׁבּוֹ הַקּוּרִים שׁוֹלְטִים בַּחַיִּים
וּבוֹ הָאָזְנַיִם בּוֹעֲרוֹת מֵרִבּוּי
לְשׁוֹנוֹת, וְהַצַּעַר נוֹגֵחַ
בְּכַדּוּרֵי שִׂמְחָה זְעִירִים
הַנּוֹרִים אוֹטוֹמָטִית מִמְּכוֹנַת
הַחַיִּים הַנְּטוּשָׁה.
זֶה מַתְחִיל שָׁם, אַתֶּם מַקִּישִׁים
בְּאֶצְבַּע חוֹלָה עַל הַכִּוּוּן
הַמְּהֻפָּךְ שֶׁל הַחֵץ,
שָׁם שָׁם, הָרוּחַ מִתְעַקֵּשׁ
וְהָאֶצְבַּע מִתְכַּנֶּסֶת בְּעֶצֶם הַכְּאֵב.
בְּצַעַד מְהַסֵּס קָרֵב הַוְּרִיד
אֶל הַלֵּב, הַדָּם מְכַזֵּב,
גַּם כַּדּוּר שִׂמְחָה יָכוֹל לְחַסֵּל,
וּבְאֵין לָנוּ יְכֹלֶת לְהַבְחִין בֵּין שְׁלַל הַצְּבָעִים,
וּבְאֵין לָנוּ דֶּרֶךְ לְהָסִיר אֶת הַמַּחְסוֹם
הַנֶּאֱטָם בֵּין הַמַּלְאָךְ לַחַיִּים –
הַקּוֹלוֹת מִתְפַּצְּלִים וּמוֹשְׁכִים בִּקְצוֹת
שְׁמִי כְּמוֹ בְּחֶבֶל זָקֵן הַמִּתְיַגֵּעַ לְהִקָּרַע.
*
בְּפִתְחוֹ שֶׁל אַרְמוֹן הַחֲלוֹם
מִתְחַלֵּף הַדּוּאֵט הַיָּדוּעַ שֶׁל הַבֻּבָּה וְהַדֹּב
בְּצַעֲדֵי רִקּוּד אַלִּימִים
וּרְחָבָה חֲלַקְלַקָּה מְקַדֶּמֶת אֶת יַשְׁבָנֵי הָאוֹרְחִים –
הוּא, הַדֹּב, נִסָּה לְהַסְתִּיר פְּלָאִים
בִּמְעִיל מְקֻמָּט,
אֲבָל אֲנִי הִבְחַנְתִּי רִאשׁוֹנָה בַּכְּנָפַיִם
שֶׁצָּמְחוּ מִכְּתֵפָיו,
וּבְכָל זֹאת יָד בְּיָד, כָּתֵף אֶל כָּנָף,
הֶחָזֶה שָׁט קָדִימָה, הַתְּשׁוּקָה לְהַנְצִיחַ
אֶת הַמִּרְדָּף גּוֹבֶרֶת עַל הַלַּהַט
לִקְפֹּא בָּרֶגַע,
(הָרֶגַע מְנַצֵּחַ.)
בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ נִפְלָט הִדְהוּדוֹ הַקּוֹדֵר
שֶׁל הַדּוֹ מִינוֹר,
וְנִשְׁמָט הֶחָבֵר הָאַחֲרוֹן
מֵרְשִׁימַת הַמֻּזְמָנִים –
אַל תְּגַלִּי הִתְנַגְּדוּת
לַצַּעַד שֶׁבָּעַט בַּכִּסֵּא
רֶגַע לִפְנֵי הָרֶגַע.
מיכל מוגרבי פרסמה שני ספרי שירה: ״החלומות נטו על צידם״ (קשב לשירה, 2016) ו״דוֹּ״ (עיתון 77, 2019). השירים האלו לקוחים מהמגירה, ואולי יראו אור בספר שלישי. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליונות 10 ו־36 של המוסך.
.
.
טלי עוקבי
טמפרטורות
1.
שְׁעוֹת הַבֹּקֶר הַמֻּקְדָּמוֹת
נִמְתָּחוֹת
בְּתוֹךְ
מַפַּת הַסְּדָקִים שֶׁל הָעוֹלָם.
הִנֵּה הַתַּפּוּחִים שֶׁל אוֹגוּסְט בְּשֵׁלִים
אָמַר הַקַּרְיָן אֶתְמוֹל בַּטֵּלֵוִיזְיָה.
עַכְשָׁו נוֹבֶמְבֶּר
הָאַחֲרוֹנִים תְּלוּיִים חַסְרֵי חַיִּים בַּצַּמָּרוֹת
מַמְתִּינִים לַסְּעָרָה
לִפֹּל אֶל תּוֹךְ הַסֶּדֶק
לְהִתְגַּשֵּׁם בָּעוֹנָה הַבָּאָה.
2.
מִתּוֹךְ הַשֶּׁלֶג צוֹמַחַת אֵשׁ קְטַנָּה
מִישֶׁהוּ מַבִּיט בַּשָּׁמַיִם
הַכּוֹכָבִים יָצְאוּ הוּא אוֹמֵר
מַצְבִּיעַ וּמְצַיֵּן אֶת שְׁמוֹתֵיהֶם.
אֲנַחְנוּ קוֹפְאִים מִקֹּר
מְלֻפָּפִים בִּסְמוֹל טוֹק אַסְטְרוֹלוֹגִי.
מִישֶׁהִי מְבַקֶּשֶׁת מִמִּישֶׁהוּ סִיגַרְיָה
"לִפְעָמִים אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לִנְשֹׁם
אֲנִי צְרִיכָה סִיגַרְיָה
שֶׁתִּמְשֹׁךְ אֶת הָאֲוִיר הַכָּלוּא בָּרֵאוֹת הַחוּצָה" הִיא אוֹמֶרֶת.
זוֹ מְסִבַּת יוֹם הֻלֶּדֶת
הָאוֹרְחִים עוֹמְדִים בַּחוּץ
מַבִּיטִים בָּאֵשׁ בַּשֶּׁלֶג בַּכּוֹכָבִים
עֲשַׁן הַסִּיגַרְיוֹת כָּחֹל.
3.
בַּגִּנָּה כִּסָּה צֶמַח מְטַפֵּס
אֶת גִּזְעֵי הַשִּׂיחִים
וְאֶת כָּל הַפְּרָחִים שֶׁל הָעוֹנָה הַבָּאָה.
אֵיךְ הֵם מְטַפְּסִים
נֶאֱחָזִים
נִכְרָכִים עַל עֶצֶם אַחֵר
מִסְתַּגְּלִים לְכָל הַתְּנָאִים
לַצּוֹמֵחַ
לַדּוֹמֵם
לְעוֹנוֹת יְבֵשׁוֹת
לֹא כָּל הָאֲהָבוֹת סוֹפָן לְהִתְגַּשֵּׁם.
4.
בַּפְּרוֹפִיל הַמְּזֻיָּף
הִקְפֵּאתִי אֶת עַצְמִי
עַל מִלְגָּה מְדֻמָּה בְּגֶרְמַנְיָה.
חָקַרְתִּי אֶת תִּסְמֹנֶת הֶנְזֶל וּגְרֵטֶל
פִּתַּחְתִּי פְּסוֹרְיָאזִיס נַפְשִׁי.
מִישֶׁהוּ אָמַר כֻּלָּנוּ חַיִּים בַּחֲרָדָה
שֶׁלְּפֶתַע נִמְצָא אֶת עַצְמֵנוּ בְּיַעַר
מִסְּבִיבֵנוּ עֵצִים קְפוּאִים.
הָאֲדָמָה וְהַשָּׁמַיִם מַרְאָה גְּדוֹלָה
מִתּוֹכָהּ יִשְׁתַּקְּפוּ דְּמֻיּוֹת
נַחְשֹׁב שֶׁהֵם אֲנַחְנוּ.
טלי עוקבי, סופרת ומשוררת ישראלית, ילידת 1970. בוגרת "המדרשה לאמנות" במכללת בית ברל במגמת חינוך ואמנות. למדה בשוויץ ציור ולימודים אנתרופוסופיים. פרסמה שלושה ספרים: "בלוטת האושר" (סיפורים קצרים; כנרת דביר, 2018), "רצועות" (נובלה; בלה לונה,2017) ו"עור התוף של הלילה" (שירה; אינדיבוק, 2013).
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
