.

אורית נוימאיר פוטשניק

שלושה שירים חומציים

1
כּוֹכַב הָרוֹק דָּרַךְ בִּשְׁמֵי מוּסַף הָאָרֶץ
וְלַהַב זַעֲמוֹ דָּרוּךְ וּמְשֻׁנָּן.
עַל דַּל שְׂפָתָיו חִיּוּךְ, אִירוֹנִי מְיֻמָּן
וְהוּא נָכוֹן לַחְשֹׂף, לְהִלָּחֵם בְּאֹמֶץ

בְּכָל הַמִּמְסָדִים, בְּכָל נוֹתְנֵי הַטּוֹן.
הַבּוּרְגָּנוּת הָרְקוּבָה כְּבָר לֹא תַּשְׁתִּיק
אֶת צְלִיל קוֹלוֹ הַיִּחוּדִי, הַמַּעֲמִיק
וְהָרוֹעֵם שֶׁכְּבָר נִשָּׂא עַל פְּנֵי הָמוֹן

שֶׁל לַייְקִים הַזּוֹרְמִים מִכָּל הַמִּקְלָדוֹת,
בְּשׂוֹרָה גְּדוֹלָה עוֹלָה, לוֹהֶבֶת וְרוֹגֶשֶׁת
בִּשְׁאוֹן מַהְפֵּכָה, בְּקוֹל שִׁירַת הָרֶשֶׁת.
וְהַמִּלִּים בְּעִקְבוֹתֶיהָ מְדַדּוֹת.

.

2
אוּלַי תֵּלְכִי לְעוֹד סַדְנַת הַעֲצָמָה נָשִׁית?
אוּלַי תֵּלְכִי לְעוֹד שִׁעוּר עַל קַבָּלָה וְיוֹגָה?
לְכִי לָרוּץ עִם זְאֵבִים, לְהִתְמַסֵּר לָרֹגַע,
וּלְדַקְלֵם עוֹד פַּעַם אֶת הַמַּנְטְרָה הַטִּפְּשִׁית

שֶׁרַק מִכּוֹחַ מַחְשַׁבְתֵּךְ קָרָה כָּל שֶׁקָּרָה,
כִּי כָּל סוֹדוֹ שֶׁל הָעוֹלָם טָמוּן בְּכַף הַיָּד,
שֶׁאַתְּ זוֹהֶרֶת כְּכוֹכָב אֲשֶׁר מֵעֵז לְבַד
וּמְנִיעָה גָּלַקְסְיוֹת מִתּוֹךְ תַּת הַהַכָּרָה.

סַפְּרִי לִי אֵיךְ חֶשְׁבּוֹן הַבַּנְק תָּפַח כִּי בְּתוֹכֵךְ
לָמַדְתְּ אֵיךְ לִחְיוֹת תָּמִיד בְּתוֹדָעָה שֶׁל שֶׁפַע,
מִבְּלִי לִשְׁעוֹת אֶל הַקִּנְאָה, אֶל לְחִישַׁת הַצֶּפַע,
הַמַּזְכִּירָה שֶׁהַמַּשְׂכֹּרֶת הִיא שֶׁל בַּעֲלֵךְ.

.

3
קְצָת יַהֲדוּת עוֹד לֹא הָרְגָה פֹּה אַף אֶחָד.
זֶה לֹא יַזִּיק לְהִתְחַבֵּר לַשָּׁרָשִׁים.
בִּלְעֲדֵיהֶם אַתֶּם מְרַחֲפִים, תְּלוּשִׁים.
עוֹד אִישׁ לֹא מֵת מִקְצַת מִצְווֹת וְיִידִישְׁקַיְט.

כֻּלָּם עוֹלִים וּמִצְטָרְפִים לָעֲגָלָה
הַמְּלֵאָה, מִתְחַמְּמִים לְאוֹר נֵרוֹת,
נוֹשְׂאִים קוֹלָם בְּיַחַד, מַנְעִימִים זְמִירוֹת.
בְּלֵב מָלֵא, בּוֹעֵר בְּלֶהָבָה גְּדוֹלָה.

כֻּלָּם יוֹשְׁבִים סָבִיב אוֹתוֹ שֻׁלְחָן עָרוּךְ,
מְאֻחָדִים סָבִיב לַצֶּדֶק, לַמּוּסָר.
מִכָּאן עוֹלֵה הָאוֹר וְקוֹל צָלוּל נִשָּׂא
אֶל הָאֲוִיר וְרֵיחַ שֶׁל בָּשָׂר חָרוּךְ.

 

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, בעלת תואר שני בפיזיקה, משוררת ומתרגמת שירה. שירים, תרגומים ורשימות פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. ספרה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור השנה בהוצאת פרדס.

.

.

מיכל מוגרבי

משימות יומיום

1. לִסְכֹּר אֶת הַבּוֹר בְּקַרְקָעִית בְּאֵר הַיַּיִן.

2. לְקַרְצֵף אֶת הַמַּחְסוֹם הַנִּלְחָץ
אֶל פִּיו הַשְּׂטָנִי שֶׁל הַקַּיִץ –

נְבִיחָה אַחַת שָׁוָה אַזְהָרָה,
שְׁתֵּי נְבִיחוֹת דַּלֶּקֶת אָזְנַיִם.

3. אֶבֶן מִתְחַפֶּרֶת בַּגָּרוֹן כִּמְסָרֶבֶת
לַחְשֹׂף אֶת תְּכוּלָתָהּ
לְעֵינוֹ הַחוֹשֶׁדֶת שֶׁל הָאוֹר

כְּשֶׁלַּהֲבוֹ בּוֹצֵעַ אֶת הַשַּׁחַר לִשְׁנַיִם,
לְרַכֵּךְ אֶת שְׁמוּרוֹת הָעַיִן.

4. לְהַצְמִיד אֶת שִׂפְתֵי הַנְּקִישָׁה לִלְשׁוֹן הַשַּׁעַר,
לִפְתֹּחַ לִפְתֹּחַ לִפְתֹּחַ.

5. לְהַצְמִיחַ יָד שְׁלִישִׁית שֶׁלֹּא תִּיעַף
גַּם כְּשֶׁגּוּפִי מוּטָל עַל הַסַּף גַּם
כְּשֶׁהַיָּם סוֹחֵף בֵּין מַלָּחָיו וַחֲרוּזָיו.

6. לִכְפֹּר בַּנְּעוּרִים וּבִמְעִיל הָעוֹר
שֶׁדָּבַק לְגוּפָם כְּמוֹ עֲקִיצָה.

7. לְהַנְבִּיט מַסְמְרִים מִן הָעֶצֶם.

8. לְבַקֵּשׁ שֶׁקֶט
לְבַקֵּשׁ שׁוּב בְּקוֹל רוֹעֵם.

9. כְּנֶגֶד קִמְטֵי הַלַּיְלָה וַאֲבַק הַחֹשֶׁךְ
לְהִתְחַפֵּר עַל גְּדַת הַפֶּצַע
לְכַוֵּן –

10. לְהַסְתִּיר אֶת הַחֻלְשָׁה בַּכּוֹס הַשְּׁבוּרָה.

 

*
שְׁכַחְתֶּם אוֹתִי. וְאֵיךְ יְכָלְתֶּם
לִשְׁכֹּחַ אוֹתִי? הַחַיִּים מִתְמַהֲרִים
לְדַרְכָּם, כָּל דַּקָּה מְעִיפִים מַבָּט
בַּשָּׁעוֹן הַצָּמוּד לַמִּפְרָק
כִּמְאַיֵּם לִכְבֹּל אֶת הַגּוּף הַצָּרוּד
לְשַׁלְשְׁלָאוֹת הַזְּמַן.

הַחַיִּים לֹא מִתְחַבְּרִים
לְרַעְיוֹן הַהִתְחַבְּרוּת הָאֵינְסוֹפִי
שֶׁבּוֹ הַקּוּרִים שׁוֹלְטִים בַּחַיִּים

וּבוֹ הָאָזְנַיִם בּוֹעֲרוֹת מֵרִבּוּי
לְשׁוֹנוֹת, וְהַצַּעַר נוֹגֵחַ
בְּכַדּוּרֵי שִׂמְחָה זְעִירִים
הַנּוֹרִים אוֹטוֹמָטִית מִמְּכוֹנַת
הַחַיִּים הַנְּטוּשָׁה.

זֶה מַתְחִיל שָׁם, אַתֶּם מַקִּישִׁים
בְּאֶצְבַּע חוֹלָה עַל הַכִּוּוּן
הַמְּהֻפָּךְ שֶׁל הַחֵץ,
שָׁם שָׁם, הָרוּחַ מִתְעַקֵּשׁ
וְהָאֶצְבַּע מִתְכַּנֶּסֶת בְּעֶצֶם הַכְּאֵב.

בְּצַעַד מְהַסֵּס קָרֵב הַוְּרִיד
אֶל הַלֵּב, הַדָּם מְכַזֵּב,
גַּם כַּדּוּר שִׂמְחָה יָכוֹל לְחַסֵּל,

וּבְאֵין לָנוּ יְכֹלֶת לְהַבְחִין בֵּין שְׁלַל הַצְּבָעִים,
וּבְאֵין לָנוּ דֶּרֶךְ לְהָסִיר אֶת הַמַּחְסוֹם
הַנֶּאֱטָם בֵּין הַמַּלְאָךְ לַחַיִּים –

הַקּוֹלוֹת מִתְפַּצְּלִים וּמוֹשְׁכִים בִּקְצוֹת
שְׁמִי כְּמוֹ בְּחֶבֶל זָקֵן הַמִּתְיַגֵּעַ לְהִקָּרַע.

 

*
בְּפִתְחוֹ שֶׁל אַרְמוֹן הַחֲלוֹם
מִתְחַלֵּף הַדּוּאֵט הַיָּדוּעַ שֶׁל הַבֻּבָּה וְהַדֹּב
בְּצַעֲדֵי רִקּוּד אַלִּימִים
וּרְחָבָה חֲלַקְלַקָּה מְקַדֶּמֶת אֶת יַשְׁבָנֵי הָאוֹרְחִים –

הוּא, הַדֹּב, נִסָּה לְהַסְתִּיר פְּלָאִים
בִּמְעִיל מְקֻמָּט,
אֲבָל אֲנִי הִבְחַנְתִּי רִאשׁוֹנָה בַּכְּנָפַיִם
שֶׁצָּמְחוּ מִכְּתֵפָיו,

וּבְכָל זֹאת יָד בְּיָד, כָּתֵף אֶל כָּנָף,
הֶחָזֶה שָׁט קָדִימָה, הַתְּשׁוּקָה לְהַנְצִיחַ
אֶת הַמִּרְדָּף גּוֹבֶרֶת עַל הַלַּהַט
לִקְפֹּא בָּרֶגַע,

(הָרֶגַע מְנַצֵּחַ.)

בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ נִפְלָט הִדְהוּדוֹ הַקּוֹדֵר
שֶׁל הַדּוֹ מִינוֹר,
וְנִשְׁמָט הֶחָבֵר הָאַחֲרוֹן
מֵרְשִׁימַת הַמֻּזְמָנִים –

אַל תְּגַלִּי הִתְנַגְּדוּת
לַצַּעַד שֶׁבָּעַט בַּכִּסֵּא
רֶגַע לִפְנֵי הָרֶגַע.

 

מיכל מוגרבי פרסמה שני ספרי שירה: ״החלומות נטו על צידם״ (קשב לשירה, 2016) ו״דוֹּ״ (עיתון 77, 2019). השירים האלו לקוחים מהמגירה, ואולי יראו אור בספר שלישי. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליונות 10 ו־36 של המוסך.

.

.

טלי עוקבי

טמפרטורות

1.
שְׁעוֹת הַבֹּקֶר הַמֻּקְדָּמוֹת
נִמְתָּחוֹת
בְּתוֹךְ
מַפַּת הַסְּדָקִים שֶׁל הָעוֹלָם.
הִנֵּה הַתַּפּוּחִים שֶׁל אוֹגוּסְט בְּשֵׁלִים
אָמַר הַקַּרְיָן אֶתְמוֹל בַּטֵּלֵוִיזְיָה.
עַכְשָׁו נוֹבֶמְבֶּר
הָאַחֲרוֹנִים תְּלוּיִים חַסְרֵי חַיִּים בַּצַּמָּרוֹת
מַמְתִּינִים לַסְּעָרָה
לִפֹּל אֶל תּוֹךְ הַסֶּדֶק
לְהִתְגַּשֵּׁם בָּעוֹנָה הַבָּאָה.

 

2.
מִתּוֹךְ הַשֶּׁלֶג צוֹמַחַת אֵשׁ קְטַנָּה
מִישֶׁהוּ מַבִּיט בַּשָּׁמַיִם
הַכּוֹכָבִים יָצְאוּ הוּא אוֹמֵר
מַצְבִּיעַ וּמְצַיֵּן אֶת שְׁמוֹתֵיהֶם.
אֲנַחְנוּ קוֹפְאִים מִקֹּר
מְלֻפָּפִים בִּסְמוֹל טוֹק אַסְטְרוֹלוֹגִי.
מִישֶׁהִי מְבַקֶּשֶׁת מִמִּישֶׁהוּ סִיגַרְיָה
"לִפְעָמִים אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לִנְשֹׁם
אֲנִי צְרִיכָה סִיגַרְיָה
שֶׁתִּמְשֹׁךְ אֶת הָאֲוִיר הַכָּלוּא בָּרֵאוֹת הַחוּצָה" הִיא אוֹמֶרֶת.
זוֹ מְסִבַּת יוֹם הֻלֶּדֶת
הָאוֹרְחִים עוֹמְדִים בַּחוּץ
מַבִּיטִים בָּאֵשׁ בַּשֶּׁלֶג בַּכּוֹכָבִים
עֲשַׁן הַסִּיגַרְיוֹת כָּחֹל.

 

3.
בַּגִּנָּה כִּסָּה צֶמַח מְטַפֵּס
אֶת גִּזְעֵי הַשִּׂיחִים
וְאֶת כָּל הַפְּרָחִים שֶׁל הָעוֹנָה הַבָּאָה.
אֵיךְ הֵם מְטַפְּסִים
נֶאֱחָזִים
נִכְרָכִים עַל עֶצֶם אַחֵר
מִסְתַּגְּלִים לְכָל הַתְּנָאִים
לַצּוֹמֵחַ
לַדּוֹמֵם
לְעוֹנוֹת יְבֵשׁוֹת
לֹא כָּל הָאֲהָבוֹת סוֹפָן לְהִתְגַּשֵּׁם.

 

4.
בַּפְּרוֹפִיל הַמְּזֻיָּף
הִקְפֵּאתִי אֶת עַצְמִי
עַל מִלְגָּה מְדֻמָּה בְּגֶרְמַנְיָה.
חָקַרְתִּי אֶת תִּסְמֹנֶת הֶנְזֶל וּגְרֵטֶל
פִּתַּחְתִּי פְּסוֹרְיָאזִיס נַפְשִׁי.
מִישֶׁהוּ אָמַר כֻּלָּנוּ חַיִּים בַּחֲרָדָה
שֶׁלְּפֶתַע נִמְצָא אֶת עַצְמֵנוּ בְּיַעַר
מִסְּבִיבֵנוּ עֵצִים קְפוּאִים.
הָאֲדָמָה וְהַשָּׁמַיִם מַרְאָה גְּדוֹלָה
מִתּוֹכָהּ יִשְׁתַּקְּפוּ דְּמֻיּוֹת
נַחְשֹׁב שֶׁהֵם אֲנַחְנוּ.

 

טלי עוקבי, סופרת ומשוררת ישראלית, ילידת 1970. בוגרת "המדרשה לאמנות" במכללת בית ברל במגמת חינוך ואמנות. למדה בשוויץ ציור ולימודים אנתרופוסופיים. פרסמה שלושה ספרים: "בלוטת האושר" (סיפורים קצרים; כנרת דביר, 2018), "רצועות" (נובלה; בלה לונה,2017) ו"עור התוף של הלילה" (שירה; אינדיבוק, 2013).

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

ארבע תמונות (נשים מחכות)

נעמה צאל

 

מקום בויצ"ו

לדפוק על קירות – שולחנות – או דלתות? – לרקוע ברגליים: תינוק בכל יד, שני בתי שחי אחוזים, הידיים חסונות, תפוסות, הרגליים רוקעות, והפה: בבת אחת התינוקות יבכו, ממש יצרחו, והיא, יחד איתם: כבר שנה ועשרה חודשים! מה, מה רוצים? זה תאומים! 7,000 שקלים? מה הם רוצים? מי אם לא הם, מה זה אין מקום?? מי אם לא הם? לא היא לא יכולה לחכות. לא היא לא יכולה לחכות עוד חודש.

ככה, בדרך, כמו דורבן, או מתאגרף, עם עגלת שני הראשים, של המפלצת התלת־ראשית, תחזיק את שניהם בידיים, ראש מציץ מתוך כל בית שחי – ביחד, מפלצת תלת־ראשית, הם יצעקו, שלושתם: הם יכניעו את המנהלת הקרירה, הדקיקה, עם הלק הוורדרד – יש לה זמן לעשות לק! היא כבר שבועיים לא התקלחה! (תגזים קצת) היא כבר חודשים לא צבעה! שתראה אותה! שתגיד! אם זה נראה לה הגיוני! היא חייבת לחזור לעבוד! לא היא לא יכולה לחכות עוד חודש – לא! שיגידו – שיגידו לה – כאן ועכשיו! לא זה לא מעניין אותה בכלל! שני בתי שחי, שנה ועשרה חודשים, תפוסים בראשים של תינוקות!

כמו דורבן, או מתאגרף, נכנסו, גוף תלת־ראשי, חדור מטרה, בוכה בלי הפסקה. זה לא מעניין! שימצאו פתרון! היא רוצה לראות? הוצאות־הכנסות? איומי עיקולים? מה, מה הם רוצים?? לא, שיגידו לה כאן ועכשיו, מה היא אמורה לעשות??

אבל לא היה צריך כלום; בדיוק התפנו מקומות. צריך לקרוא לה מזל. טוב שהגיעה. כאן ועכשיו, אפשר להכניס אל הגדולים.

עכשיו היא יושבת על ספסל. עגלה דו־ראשית לידה, פעורה, פונה יחד איתה אל גדר גבוהה ואדומה.

מעבר לה – חצר, צעצועים של ילדים.

אף ילד לא נמצא בחוץ, רק הצעצועים.

בובות מדובללות בערימה גדולה, דחוקות זו על גבי זו בתוך קופסה. בקצה הערימה דובי שכוב על בטנו, צמר גפן יוצא החוצה מגבו.

שׂערהּ נדבק לרקותיה. כמה זמן לא חפפה?

היא מביטה חלולות אל הגדר שמולה.

אוויר קר נע קלות, מתיישב בין שני בתי השחי, הופך לשני עיגולים קרירים, נח לו שם.

תאומים! היא המשיכה את הצעקה בתוכה.

שני ראשי אוויר נעדרים בין שני בתי שחייהּ.

יכלה לנער ידיים. להרים ידיים. לצייר שמש גדולה.

אבל הידיים עופרת. היא מביטה אל הגדר הגבוהה.

זרם דק של חלב – (נתנה בקבוק? – נתנה. שני תיקים? – ) כן. אצלה נשארה רק העגלה.

כמו מטרונום, בדיוק מושלם, שני זרמים דקים של חלב נשלחים מפנים בתי השחי אל השדיים. הם מתמלאים.

היא לא זזה. לא מנגבת בבד.

על החולצה נוצרים שני כתמים קטנים. היא מרגישה. הם גדלים והולכים. אבל היא לא מביטה לשם, מבטה תקוע על הגדר שמולה.

השדיים נגדשים והופכים קשים. שתי עופרות של בטון.

ואז, לאט־לאט – היא מרגישה – מהשדיים, הצידה, ולמעלה, איבר אחרי איבר, קרום דק שהופך לברזל, איבר אחרי איבר, הגוף כולו הופך לבטון. היא ישובה.

הידיים כבר עופרת. הרגליים כבר ברזל. השיער המדובלל – דבוק לרקותיה – ככה תיזכר.

הבטן, משתפלת, מתמצקת בצורתה. בטן שמנמנה מברזל, קשיחה. הצוואר מקשיח. עוד מעט הגוף כולו.

רק העיניים עוד זזות, ממצמצות, נפערות, מסתובבות בעיגולים לראות את האיבר אחרי איבר, את גוף הברונזה הדומם המתמצק סביבן – הקרום הדק והקישח מתחיל להגיח גם אליהן, מן העפעפיים, פנימה – הן עוד זזות, לפני שיתקבעו סופית, קהות כבר, הן מפסיקות את תזוזתן, שלוחות קדימה, רגע לפני ההתמצקות הגמורה, אל עבר הגדר האדומה.

 

***

 

13:31

סיר ריק, חבילת פתיתים, בצל קלוף, וקערה, בתוכה סלט קצוץ דק. נייר שקוף מתוח על פי הקערה.

ליד הקערה צלחת רחבה, עליה פרוסות חזה עוף עטופות בפירורי לחם, ביניהן נייר סופג.

מחבת גדולה, חבילת חמאה, סכין נח לצידה.

מחוץ לשם, על ספה גדולה, רכה ורחבה, יושבת אישה.

ראשה רכון, כל גופה מכונס: האצבע המורה מחליקה על מסך קטן, טופחת, כמו ניקורים של ציפור. עוצרת; הראש נרכן עוד, נצמד כמעט, הכתפיים מתכנסות, כל הגוף (היא לבושה בשמלה ירוקה) – כל הגוף על הספה הגדולה מצטמצם כמו לכדור, מתכנס אל עצמו, כמו עובר (רגליה משוכלות, צמוד־צמוד) הראש קדימה, ספון, כמעט נצמד, ואז, באחת, מרפה, זורקת את הטלפון לצידה על הספה.

מביטה קדימה, אל עבר איזו נקודה על הקיר. מחליפה את שיכול הרגליים.

כמה שמלות מפוזרות על כורסה בפינה, מראה ארוכה ניצבת על כיסא מטבח, שעונה עקום על הקיר, צעיף וסוודר זרוקים למרגלות הראי.

האישה מחככת את אגודל רגלה בעקב של הרגל השנייה. מגרדת בבוהן את העקב.

היום, בפעם הראשונה, הילדים לא מסיימים כרגיל ב־13:30, אלא ב־16:00.

שעתיים וחצי חדשות, נקיות, בכל יום, לעצמה.

היא התכוננה.

בצד השולחן הרחב – שולחן נמוך, כבד, רחב – הניחה כבר אתמול בערב, אחרי ההשכבה, ערימה של ספרים.

היא מביטה אל השעון שמציץ מהמטבח. 13:31. עכשיו הסתיים הצלצול. לא צלצול של סיום אלא צלצול של הפסקה. (זה צלצול אחר?) עכשיו הם יֵצאו, יאכלו סנדוויץ' עם חביתה, בפנים גם מלפפון ועגבנייה – אם לא יזרקו – ואחר כך לא הביתה, אלא חזרה אל הכיתה.

היא מביטה אל ערימת הספרים המונחים בצד השולחן הנמוך. באמצע הערימה מציץ ספרון דק, ורוד דהוי, קווים שחורים, היא מכווצת גבות – הוא מזכיר עמומות משהו, מעבר לו עצמו – היא שולפת אותו מן הערימה, מביטה בכריכה. היא פותחת אותו בעמוד הראשון.

עיניה משוטטות על המילים.

זה מחזה: שמות של דמויות – ואמירות, מצד שמאל.

פונה שוב אל הכריכה; הכריכה מהוהה, מוכרת באיזה אופן קדום, מעומעם; פותחת שוב את הספרון.

אחרי כמה עמודים שעל פניהם היא מרפרפת באצבעות דקות, בלק ורוד בהיר מאוד, בשוליים, היא פוגשת הערות. בעיפרון כהה, חרוט־כמעט על הדפים. כתב לא ברור לגמרי, מרוח בצדדים, חזק, קו תחתון עבה מתחת למילה. חרוט, כמו חריטה בדפים, כתיבה מהירה, תנועות עזות של קווים.

היא פוגשת בכתב ידה.

היא מרפה לרגע את אחיזתה בזה; נוגעת שוב קלות בשולי הכריכה; מתבוננת עוד רגע.

סוגרת מהר את הספרון.

מחזירה, רחוק, אל הערימה שעל השולחן.

היא מביטה אל עבר הווילונות המרפרפים על תריסים סגורים למחצה, שדרכם מגיח אור עדין, מאיר את החדר הרחב באור צהבהב.

אצבעות כף רגלה מלחכות את אניצי השטיח העבה, האפרפר, הרך.

האישה נעמדת, מסתובבת באמצע החדר, שמלתה הירוקה נפרשת לצדדים, כמו טווס, או מניפה, רחבה, ירקרקה, כמו קרוסלה יפה, כמו אווירון, או פרפר – היא נעצרת באמצע החדר הריק, השמלה יורדת לאיטה.

פניה אל הדלת הפתוחה של המטבח.

היא מביטה בשעון המטבח: שתיים ושבע דקות.

היא נכנסת לשם: מתקרבת אל הצלחת הרחבה עם פרוסות חזה העוף, מקלפת את קצה הנייר השקוף, מרכינה ראש – מרחרחת בקצה האף את חזה העוף. עוצרת רגע, מרחרחת שוב, מרימה את הצלחת ומכניסה אל תוך המקרר.

היא ניגשת אל קערת הסלט, מסירה ממנה את קצה הנייר השקוף. מסתכלת פנימה.

היא מקלפת את הנייר השקוף – החתיכות הקטנות עייפות – היא לוקחת את הקערה וזורקת את תכולתה אל הפח.

היא פותחת שוב את דלת המקרר; היא מוציאה מן המקרר שתי עגבניות, שלושה מלפפונים, שני פלפלים ובצל, סכין חד מהמגירה. היא מסדרת את העגבניות, המלפפונים, הפלפלים והבצל בשורה, מניחה לצידם את הסכין. לצד הסכין – קרש חיתוך.

היא מסתכלת מחוץ לחלון. אור שמש מסמא מוצא את דרכו, מבעד לשולי הווילונות, מבעד לתריסים הסגורים למחצה, בקווים דקיקים לאורך קיר המטבח, ועל הירקות.

היא מביטה בשעון שמעל הכיור. עוד שתי דקות השעה תהיה שתיים ועשרה.

 

***

 

התנדבוּת

לג'ף וול

מה דמיינה: מילים, אנשים, חיכוכים, ימי חול.

הגיעה – ב־7:00, בדיוק, כמו שנקבע – לשממה.

רצפה אפורה, מסדרונות, הד גדול.

עכשיו עמדה בפתח חדר זר. הדלת נסגרה מאחוריה. בחוץ, במסדרון, לא נשמע כלום. רק מדי פעם טפיפות עקבים, רק מדי פעם מישהו (מישהי? זו שהובילה אותה לכאן) שהפר את הדממה.

היא עמדה בפתח והביטה על רצפת מעוינים אפורה.

היא הייתה לבושה בנעלי ספורט לבנות, מכנסיים בהירים וסודר בהיר וקל, מונח על הכתפיים. שעון יד דק מזהב נח על מפרק כף ידה, שרשרת מפנינים לבנות עיטרה את צווארה. על כתפה היה תלוי תיק עור לבן, גדול, עם אבזמים בצבע זהב. על העיניים משקפי שמש גדולים. שׂערהּ היה אפרפר, גזור קצר.

היא הביטה סביבה. החדר מסודר יחסית. החלון מעט דהוי, רק קצת כתמים עליו. כיסא אפור, עם רגליים נוצצות. שולחן פורמייקה. שלט, אסור לעשן. כמה צעצועים.

שעון גדול שהורה על 8:05. זמן של אנשים בעבודה.

היא פתחה את אבזמי התיק הזהובים. היא הוציאה מתיק העור הגדול שקית סגורה. פתחה את השקית, עטתה שתי כפפות גומי.

עומדת בפתח החדר, במשקפי שמש, בכפפות גומי, היא הביטה סביבה.

דלי, על גלגלים, ובתוכו מים עכורים. מגב. כיור עמוק, ובו צלחת אחת מלוכלכת מאוד, וכוס עם משקע של קפה. כמה צעצועי ילדים תלויים על מוט אפור. רצפת לינוליאום לבנה־אפרפרה, מיחם גדול, כסוף, עכור; מגבת תחובה לידו.

חמישה כיסאות אפורים, מרופדים עור מדומה, מסודרים זה לצד זה לאורך הקיר שעליו מצויר ציור גדול בצבעים אפורים.

היא התקרבה לאט אל הכיור. בכפפות הגומי, בקצות האצבעות, אספה מטלית שהייתה מונחת שם. היא פתחה קצת את ברז המים והרטיבה את שולי המטלית. היא עמדה שם, עם המטלית, רגע; אחרי כמה רגעים, שלתה בזהירות מתוך הכיור את הצלחת המלוכלכת. המים זרמו מהברז. עם מטלית ביד אחת, עם צלחת ביד השנייה, בכפפות הגומי, היא ניגבה את הצלחת עם המטלית. אחר כך הסתובבה לאחוריה, עם הצלחת ביד, הביטה שוב סביבה; מאחוריה המים זרמו מהברז. הביטה: על עמוד כסוף היו תלויות בובות בד. ארנב לבן, קואלה, קוף חוּם. גרפילד בכתום־עמום. חוט דק שעליו תלויות מגבות עם כתמים, פרושות לייבוש. עיתונים היו פרושים על השיש, ועל החימום שבצד הכיור.

ליד הכיור – פח.

היא הסתכלה בזה רגע; ואז – אז ניגשה אל הפח;

היא זרקה את הצלחת המלוכלכת פנימה, אל תוך הפח.

עמדה שם, באמצע החדר, ליד הפח, עוד רגע.

חזרה אל הכיור; לקחה את הכוס עם משקע הקפה; חזרה אל הפח: זרקה גם את הכוס עם משקע הקפה, פנימה, אל תוך הפח.

היא הסתכלה בזה, בפח. הסתכלה פנימה.

בתוך הפח, לצד הכוס והצלחת, ראתה פתאום בד. תחתונים: תחתוני אישה גדולים, רפויים. מלוכלכים, קרועים, מלאי דם.

במשקפי שמש שחורים, בכפפות גומי צהובות, האישה הביטה בזה. בתחתונים הנשיים, מלאי הדם.

מהמסדרון לא נשמעו שום נקישות, כבר כמה דקות ארוכות.

היא עמדה באמצע החדר, הביטה פנימה, אל הצלחת, הכוס, התחתונים.

אחרי כמה רגעים הרימה עיניים. על הקיר שמולה היו מצוירים פרפרים. ומפת העולם, מפת העולם כולו: ציפורים עם כנפיים רחבות, לבנות, עפות אל־על, אל עבר שמיים רחבים, רחבים, אפורים. ציפורים מעופפות, ברושים גבוהים. הרים מושלגים.

פתאום התיישבה. על הכיסא שלידה. וחלצה לפתע נעל: זרקה אותה, אל קצה החדר. מתחת לשמיים האפורים, מתחת ליונים המעופפות. הביטה אל כף רגלה: אל הגרב הלבן, המעוטר בשולי תחרה דקה. קילפה את הגרב וזרקה גם אותו.

ישובה על הכיסא, באמצע החדר, הביטה למטה, אל כף רגלה החשופה: פרשה את אצבעות כף הרגל, עוד ועוד, אל הצדדים.

הן לא נפתחו.

ניסתה שוב: עוד, בריכוז, הביטה בכף הרגל, באצבעות המכווצות, פרשה, פתחה, את אצבעות כף הרגל, לצדדים.

הן לא נפתחו.

ניסתה. שוב. הביטה: עוד. ניסתה עוד, שוב, חזק, למעלה, לפרוש, לכל הצדדים;

האצבעות לא נפתחו.

מתאמצת, האצבעות מנסות חזק להיפתח, קדימה, למעלה, מנסות (מכווצות), עוד, למעלה, נפתחות קצת־קצת־קצת, בשבריר מילימטר, אולי אפשר אפילו לראות, עוד, לפתוח, לפרוש הצידה, למעלה, קרניים, ארוכות, עוד, לכל הכיוונים – קצת־קצת־קצת, האצבעות נפתחות – כן – עוד, חזק, מתאמצת, מאוד, לאט, בריכוז, האישה פרשה כף רגל, ובפעם הראשונה בחייה, האישה קירבה כף רגל חשופה, חשופה לגמרי (לא נעל, לא נעל בית, אפילו לא גרב דק – שום חציצה), בפעם הראשונה בחייה, האישה קירבה כף רגל חשופה, חשופה לגמרי, והניחה אותה, ככה, ישר, על הרצפה.

 

***

 

יום שני, 10:00–14:00

היא לוחצת על כפתור במתקן מים קטן, מסתכלת מחוץ לחלון. המים ממשיכים – היא עוצרת, מוציאה מהר את הספל, המים קצת נשפכים לצדדים.

שׂערהּ קצר, בצבע אדום, עם קוצים קטנים שמזדקרים קצת למעלה. היא נועלת כפכפים חומים מהוהים. משקפיים דקים עם חוט מאחורי הצוואר. היא לובשת חולצת טריקו רחבה, שחורה (יש שם כתם מאחור שהיא לא רואה), ומכנסיים רחבים וקצת מהוהים. הבגדים של המשחקים.

10:20; בשעה הזו, עד השבוע שעבר, כמו בכל יום שני, הנכד אצלה. בתה מביאה, רצה, תיק גדול – ואז, שקט, ורק הוא והיא, עם כל המשחקים המתחבאים במחילות. (מתחת לספה, בשני ארונות מאחורי הספרים, בארון גבוה שצריך לטפס על כמה כריות – לא אמרה לבתה.)

אבל אתמול התחיל גן. ימים ארוכים. סוף־סוף בתה תוכל לחזור לעבוד במשרה מלאה. החיים ישובו למסלול.

בכפית קטנה היא מעבירה עכשיו קבוצת גרגירי קפה אל הספל.

מניחה במתקן המים, לוחצת שוב על הכפתור, מוציאה חלב מהמקרר ומוזגת פנימה.

קרן שמש חולפת לרגע, מאירה את שערה – הוא אדום מדי, בוהק מדי, קצת כמו ליצן. כי טעתה בצבע. (בתה תנזוף בה שתלך לסַפָּר.)

אבל היא השאירה את הצבע הזה, כי היא חשבה שהנכד יצחק.

עוד מעט ריח של עוגיות ימלא את המטבח.

(בשעה הזו, במשך שנתיים, בכל יום שני, היו יושבים ומכרסמים, יושבים על הרצפה, בוהים בצעצועים שמפוזרים סביבם, ומכרסמים. עכשיו היא עושה לו שיהיה לו לגן, שייתן לכל הילדים.)

היא קמה, מתיישבת על כיסא ליד שולחן המטבח הישן.

פורשת מולה עיתונים, מניחה את כוס הקפה לצידם.

מעלעלת בעיתונים הגדולים.

לוגמת לגימה.

קמה, עם העיתון הגדול, קצת נגרר אחריה, וניגשת אל פינת הדירה, אל המחשב הכבד, מדליקה בכפתור.

ריצודים.

קצת צבעים, וריצודים.

היא מקלידה במחשב: גן ציפי.

פרסומות.

מקלידה: גן ציפי ראשון לציון.

גלריית תמונות.

ילדים בחוֹל.

צעצועים מושלכים. קצה משאית שבור. עוגה.

מעגל, ילדים בוהים, שרשרות קרטון.

סוכה.

נרות חנוכה.

גננת מחייכת.

האישה מגרדת באף, מביטה אל לב הדירה.

מתחת לספה, בקופסה הפוכה, מציץ סליל קטן עם ליצן בקצהו, החוט קצת בחוץ, במיוחד כדי שהנכד ימצא. כי הוא תמיד שוכח לחפש שם.

בספה מימין, גבוה קצת, שני כדורים קופצים עם נצנצים בתוכם.

הריח של העוגיות שוקולד־צ'יפס מתחיל לעלות.

היא בוהה אל חלל הדירה, מגרדת באף.

היא מתחילה קצת לחטט: באצבע אחת, מחטטת ומחטטת (הנכד היה עכשיו צוחק מאוד, ליצן עם צבע אדום מחטט ככה באף – ) קצת עמוק יותר, מחטטת –

איכסה. יצאה לה גולה גדולה.

היא מביטה קדימה אל חלל הדירה. הליצן הקטן אדום השיער שבקצה הסליל מציץ אליה מתוך המגירה, גם האף שלו בחוץ, הוא מציץ אליה משם, ומביט בה במעוקם.

שני ליצנים עם שיער אדום מביטים זה בזה, בשני קצוות הדירה. היא מעקמת אליו פרצוף חזרה, וחוזרת, בוהה לעברו, אל נקודה עמומה, דרכו, כאילו תקועה לרגע בתוך איזו מחשבה;

איכסה! היא אומרת פתאום בקול רם. (כי מרחה את גוש הנזלת על העיתון שלצידה.)

 

נעמה צאל, כותבת פרוזה ומסה, מייסדת ועורכת סדרת "מעבדה" לספרות ניסיונית בהוצאת רסלינג ומרצה בכירה במכללת ספיר. כתבה דוקטורט בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית. ספרה, "הם דיברו בלשונם: הפואטיקה של יהושע קנז", ראה אור בהוצאת מאגנס בשנת 2016. סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת שונים, בהם גרנטה, עיתון 77 ואורות. ארבעת הקטעים הם חלק מספר בכתובים, "שימי ראש" (סיפורים קצרים ונובלה), שיראה אור בשנה הקרובה.

 

.

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: פרק מספר בכתובים מאת פאולינה טוכשניידר

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת דפנה לוי

.

לוסיאנה היא אישה שאינה מתבלטת. ״אין לי סגנון אישי שמצריך איזשהם משאבים או אישיות,״ היא מעידה על עצמה. ״אני לא הרבה דברים. לא טווסית, לא יומרנית, לא יפה, לא מושכת במיוחד, לא צעירה, לא אינדיבידואלית במיוחד. מה כן? כל השאר.״ אלא שלוסיאנה, כדרכן של גיבורות המספרות את סיפוריהן בגוף ראשון, נוטה פה ושם להגזים, ופה ושם גם לעטוף את המציאות בפנטזיות, הזיות והצטנעויות שלא לצורך.

הפער הזה בין העדות ממקור ראשון שמוסרת לנו לוסיאנה – גיבורת מינימי, ספרה החדש של רונית ידעיה – לבין שבבים של מציאות שהסופרת מוסרת לנו, כשלוסיאנה מסגירה כביכול פרטים מזיכרונותיה בשפה פחות מלוטשת או בהיסח הדעת, מייצר את הרגעים הנוגעים ללב בסיפור, אלה שבהם העלילה, הנעה בפראות בין דמויות והתרחשויות ומייצרת ללא הרף רגעים מדהימים או מביכים או סקסיים או מצחיקים, נסדקת לרגע – ומבין הסדקים מציץ העולם הרגשי העמוק והמורכב שידעיה מתארת, עולמה של אישה המחפשת לעצמה מקום והגדרה, אישה שאינה יודעת כיצד להחלים מפצעיה ומנסה נואשות להיגאל מאותו ״כל השאר״ שהיא מתארת את עצמה באמצעותו.

לוסיאנה מוצאת את הגאולה באמנות, אבל לזה נגיע מיד. קודם יש להציג את הסביבה שבתוכה מתרחשת עלילת מינימי: הבורסה ליהלומים ברמת גן. לוסיאנה עבדה בבורסה כממיינת יהלומים. היא לא הייתה חברה בבורסה, ולכן חלו עליה מגבלות תנועה במקום, אבל המגבלות האלה לא חלו על עיניה ואוזניה והיא למדה להכיר את האנשים, את חולשותיהם, את התככים והמזימות שלהם. היא אפילו למדה מספיק כדי לגנוב כמה יהלומים, שתחובים אצלה בתוך עוף קפוא במקפיא. מבעד לעיניה של לוסיאנה הבורסה מצטיירת כמעין משפחה מורחבת, וזו כידוע יכולה להיות מקור לחום ונחמה, ולא פחות מזה לתסכול וכאב.

עשר שנים לאחר פיטוריה, אחרי שבעלה מעל בכספים ונמלט מהארץ ואחרי מות בתה התינוקת, לוסיאנה חוזרת אל חברי הבורסה. היא גובה מהם עדויות, מאפשרת להם לספר את סיפוריהם האישיים מן הימים שלפני קריסת הענף, כשהמקום היה עדיין יוקרתי, כשכולם גלגלו סכומי עתק ונסעו נסיעות עסקים לחו״ל. הבורסה של היום מצטיירת כמקום רעוע, מייאש ואפילו עלוב. האוּמנות נדדה לארצות העולם השלישי, והעסקאות הגדולות נעשות במקומות נוצצים יותר. חיה של לוסיאנה דומים. היא חיה בבית מוזנח, בבדידות מייאשת, מטפלת באופן פולחני כמעט בשורה של עציצים שהיא מעניקה להם את שמות האנשים שהיו קרובים לה ונעלמו מחייה, ומעלה רעיונות למיזמים מיניים שאין להם סיכוי להצליח כלכלית. הישועה, לזו וגם לזו, תבוא באמצעות האמנות.

זו ההתגלות הגדולה שחווה לוסיאנה בביקור ב״טייט מודרן״ בלונדון, כשהיא עומדת מול היצירה של האמנית הקולומביאנית דוריס סלסדו: סדק באורך של 167 מטר ברצפת הבטון של הגלריה, ובקצהו חדר חשוך ובו ערימה של נעלי נשים שנמצאו בקברים משותפים בקולומביה. סלסדו הופכת לחברה הדמיונית של לוסיאנה, מודל החיקוי והפנטזיה. האחת יושבת מול בריכה בביתה, בכיסא נוח יוקרתי והשנייה יושבת על דלי הפוך במרפסת, אבל שתיהן מנסות להפוך את הטראומות שלהן למיצג, את הכאב ליופי, כי הן יודעות שהסדק הזה, אם יניחו לו להתרחב, יבלע אותן לתוכו.

העיסוק הזה באמנות ככוח מניע אינו חדש אצל ידעיה. גיבורת הרומן הראשון שלה, ואקום (זמורה ביתן, 1995), היא אמנית הנאלצת לשלם בשעות עבודה במפעל של הקיבוץ על כל שעה שבה מותר לה לצייר; שרון במלכת הממולאים (אפיק, 2016) היא בתה של מרצה לאמנות, שואפת להיות תסריטאית, ולבסוף מתעדת בסרט את מפגשיה המיניים עם גברים נשואים; ולוסיאנה מחליטה להציג תערוכה של דמויות זעירות, ״מינימי״, של חברי הבורסה ליהלומים, שהיא מייצרת במדפסת תלת־ממד. האמנות, בכל המקרים, היא היעד שאליו מתכוונים החיים – לעיתים מתוך מגלומניה, לעיתים מתוך מצוקה ותמיד מתוך הבנה שזו הדרך היחידה לגעת באמת בעצמך ובאחרים.

משום שהכתיבה של ידעיה פרועה, נועזת ומלאת הומור, קל לטעות ולחשוב שהיא מין ילדה רעה שמושכת את המפה בסעודת החג כדי שכולם יצקצקו, אבל לא; מאחורי הברק הסגנוני יש לידעיה אג׳נדה ברורה. הנשים שלה לעולם אינן נחמדות ולעולם לא מוותרות על המילה האחרונה. כשהן נפגעות, ידעיה רוקמת עבורן נקמות מנקמות שונות – החל בתאונת דרכים יזומה וכלה בהרעלת ויאגרה. הן גם לא עומדות בתקן התובע מהן להיות רזות, עדינות, שותקות, מכילות או מטפלות, והן עושות המון סקס, ואי אפשר לא להתפעל מכך שידעיה היא אחת היחידות המצליחות לכתוב מין בצורה שאינה מביכה. המין שהיא כותבת הוא לא תמיד תשוקתי (במינימי היהלומן מוטי ״נותן״ ללוסיאנה לא אחת ״משהו קטן על השולחן״) אבל הגיבורות שלה יודעות מה הן רוצות (לוסיאנה, למשל, לא אוהבת שנושכים לה את הפטמות כי זה מפריע לה להתרגש למטה) ולעיתים קרובות מתייחסות למין בצורה עניינית, כחלק מן הכישורים שמאפשרים להן להתנהל בעולם.

העולם של מינימי הוא גברי במיוחד (הבורסה ליהלומים אישרה קבלת נשים כחברות רק ב־1987, וגם אז היו אלה נשים אחדות בלבד). ידעיה כבר ביקרה בעולם הזה ברומן עור (כתר, 2001), שהגיבורה שלו, אנה, ממש כמו לוסיאנה, מפוטרת מבורסת היהלומים ומתפרנסת מעבודה כחשפנית. אלא שהגברים הפעם הזדקנו, צימחו כרסים, איבדו בלוריות, שכחו מזמן איך נראה יהלום ראוי לשמו ועסוקים, כבעבר, בחיפוש הזדמנויות למין.

ולצד המין, האמנות היא כאמור הדחף והיצר והדרך היחידה להיחלץ מתוך הזהות הקטנה הנכפית על מרביתנו מבחוץ. בובות ה״מינימי״ של חברי הבורסה נראות אמנם כקריקטורה גרוטקסטית, כמזעור לעגני, אבל זה משום שידעיה מתעקשת להציג את בני אדם במלוא פגמיהם, הנפשיים והגופניים. וכשהן מתורגמות ליצירת אמנות – גם מבעד למשקפי ההומור הנוקב של ידעיה שהופכת את הבובות לבסוף למין בובות וודו מצמררות ונכנסת בעצמה למיצג – אי אפשר שלא לראות בהן את הסבל והיופי ולחוש אמפתיה גדולה.

 

רונית ידעיה, "מינימי", אפיק, 2019.

.

 

.

» במדור ביקורת בגיליון הקודם של המוסך: רינה ז'אן ברוך על "אהבתי לאהוב" מאת שמעון אדף

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן