.
ספרות תחת הפצצה: קריאה חוזרת ב״בית מטבחיים 5״ מאת קורט וונגוט, 75 שנים לאחר הפצצת דרזדן
מאת אורן פרי־הר
.
בשנת 1940, מתא הכלא שלו בצרפת הכבושה, מתאר הסופר הצרפתי ז׳אן ז׳נה טייס קרב גרמני מדומיין המפציץ את פריז ומטיל אימה על האכזריים שבאסירים:
.
בשבריר שנייה ראיתי ילד קטן, עזוב לנפשו, נישא על כנפי ציפור הברזל, זורע מוות על סביבותיו ופניו שוחקות. רק לכבודו הופעלו צופרי האזעקה, הפעמונים, מאה ואחד מטחי התותחים וזעקות השנאה והפחד. האסירים הלמו בדלתות, התפלשו ברצפה, צווחו, יללו, בכו, ניאצו את אלוהים ושוועו אליו בתחינה. ראיתי, אני אומר, או נדמה לי כי ראיתי ילד בן שמונה עשרה ישוב במטוסו, ומתחתיות תא הכלא שלי חייכתי אליו באהבה. (המדונה של הפרחים, ספריית פועלים, 1984, תרגמה אביבה ברק; עמ' 7–8)
.
מבחינת ז׳נה, טייס הקרב הגרמני נשלח במיוחד למענו, לנקום בחברה שגזלה את חירותו ולהפגין כוח ואכזריות ללא מגבלות של מוסר. במיוחד בצרפת, שנקרעה לשניים בין משתפי פעולה למתנגדים לשלטון הנאצי, העזו סופרים לנסח עמדות שחרגו מהחלוקה הברורה של טוב ורע, כבר בימי מלחמת העולם השנייה, כהמשך לספרות האנטי־מלחמתית אחרי מלחמת העולם הראשונה. ז׳נה, כמו לואי פרדינן סלין, וירג׳יניה וולף ואריך מריה רמרק לפניו, מתאר עולם שנמצא מעבר לטוב ולרוע, כי הרוע השתלט על כולו, והטוב נעדר משני הצדדים הלוחמים. אירופה שלאחר המלחמה נאלצה להתמודד עם הרוע שפרץ מתוכה, מיד בתום המלחמה. מרגריט דיראס למשל התמודדה עם יחסם של הצרפתים למשתפי פעולה, עם סבלם של אסירי המחנות ששרדו, ועם סבלם של היפנים כבר בספריה בשנות החמישים.
בארצות הברית, לעומת זאת, המתינו למלחמה הבאה כדי לערוך חשבון נפש לא רק עם הגרמנים, אלא גם עם עצמם. אולי בגלל המלחמה הקרה, ואולי משום שהעולם האנגלו־אמריקני זיהה את עצמו כנפרד מהרוע הנאצי ומהרוע בכלל, אימצה התרבות האנגלו־אמריקנית הפופולרית עמדה מוסרית סטנדרטית כלפי מלחמת העולם השנייה, עד שמפציציה החלו לחרוך בנפאלם ובאייג׳נט־אורנג׳ את יערות וייטנאם על תושביהם, ולעורר ספקות מודחקים גם לגבי המלחמה הקודמת. אולי אין זה מקרי שדווקא בשנת 1969 הצליח סוף־סוף קורט וונגוט לכתוב את הספר שלו על הפצצת דרזדן, לאחר יותר מעשרים שנה של ניסיונות כושלים:
.
כשחזרתי הביתה ממלחמת העולם השנייה לפני עשרים ושלוש שנים, חשבתי שיהיה לי קל לכתוב על חורבנה של דרזדן, חשבתי גם שזאת תהיה יצירת מופת או שלפחות אתעשר, שכן הנושא הוא אדיר. אבל לא עלו אז במוחי מילים רבות על דרזדן – מכל מקום לא די לכתיבת ספר. (בית מטבחיים 5, עמ' 14)
.
ב־19 בדצמבר 1944 השתתף קורט וונגוט ב״קרב הבליטה״ במלחמת העולם השנייה, נפל בשבי, ונשלח לעיר דרזדן שבגרמניה. הוא הוחזק בה בשבי ב־14–15 בפברואר 1945, כשהופצצה מהאוויר, בעיקר ממטוסי חיל האוויר המלכותי של בריטניה, ולמעשה נמחקה. בספר מוצגת ההפצצה כאירוע אחד בשרשרת של גילויי רוע בעולם. ראשיתה עוד בהפצצת סדום המקראית בספר בראשית – שוונגוט מצטט בספר – המקנָה לכל הפצצה מהאוויר נופך של אירוע מיתי על־זמני, מכת אלוהים: "וַה׳ הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה׳ מִן הַשָּׁמָיִם. וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה" (בראשית יט 24).
.
דרזדן המופצצת. מבט ממגדל בניין העירייה דרומה, עם האלגוריה של הטוב (צילום: August Schreitmüller; מקור: Deutsche Fotothek)
.
אולם יצירות העבר אינן מסוגלות עוד לכתוב על הרוע של המאה העשרים. כך טוען רוזווטר, הלום קרב, חברו של גיבור בית מטבחיים 5, בילי פילגרים: ״צריך לכתוב שקרים מסוג חדש״. כדי לכתוב על דרזדן, וונגוט בוחר בז׳אנר המדע הבדיוני, שהושפע מהמלחמה הקרה, ומוכר כז'אנר המרבה לאמץ חלוקה דיכוטומית ברורה בין טובים לרעים. מעריצי מדע בדיוני לא תמיד משייכים את וונגוט לז׳אנר, גם כשהוא משתמש בספריו במוטיבים הלקוחים ממנו: חוצנים, עתידנות, מדע וטכנולוגיה מתקדמים, תנועה חופשית בחלל ובזמן. השימוש של וונגוט במדע בדיוני איננו שגרתי: כמו באשר לתופעות אחרות במלחמת העולם השנייה, שהפצצת דרזדן עמדה ועדיין עומדת בצילן, גם בספרו מובלעת השאלה אם האירועים היו על כוכב הלכת שלנו או על פלנטה אחרת. ז׳אנר המדע הבדיוני מתאים למטרותיו של וונגוט, לא משום שהוא משל למציאות, אלא דווקא משום שהוא מנותק ממנה.
כדי לספר על דרזדן, וונגוט מעניק את הפרק הביוגרפי הרלוונטי בחייו לגיבור הספר, בילי פילגרים. פילגרים הוא אופטומטריסט אלמן בגיל העמידה, שעבר את הפצצת דרזדן כשהיה חייל אמריקני במלחמת העולם השנייה, וב־1967 נחטף על ידי חוצנים וקיבל את היכולת לנוע בזמן. היכולת שרכש פילגרים מאפשרת לוונגוט לספר את סיפורו מבלי להתחשב בכרונולוגיה:
.
בילי פילגרים נותק מן הזמן. הוא שכב לישון כאלמן סנילי והתעורר ביום נישואיו. הוא נכנס בעד פתח דלת ב־1955 ויצא בדלת האחורית ב־1941. הוא חזר מבעד לאותה דלת ומצא את עצמו ב־1963. הוא ראה את הולדתו ומותו פעמים הרבה, כך הוא אומר, ועורך ביקורים אקראיים בכל המאורעות שביניהם. הוא במצב תמידי של חרדת במה, משום שלעולם אינו יודע איזה פרק מחייו עליו לשחק במערכה הבאה. (עמ' 33)
.
על פי מסורת המדע הבדיוני, התנועה בזמן אמורה להעניק חירות, אולי אף חיי נצח. אצל וונגוט תנועה בזמן היא ביטוי של דיסוציאציה, נתק רגשי שהוא תגובה לטראומה. המסעות של פילגרים בזמן הם ספק חזרה של תכנים מודחקים, ספק ניסיון מחודש להדחיק אותם, כשבסופו של דבר האדם לכוד בזמן ״כמו חרק בתוך אבן ענבר,״ נידון לנצח לחוות רגע טראומטי, ללא מפלט ממשי ממנו.
כשנחטף בילי פילגרים לכוכב טרלפמדור, ב־1967, לימדו אותו החוצנים את סוד הזמן, שאמור לאפשר לו להתמודד עם זוועות החיים, כמו גם עם ״המוות הישן והטוב״:
.
כאשר מישהו מת, הוא רק נראה מת, הוא עדיין חי מאוד בעבר ולכן טיפשי כל כך שאנשים בוכים בהלווייתו. רק האשליה שלנו, כאן על כדור הארץ, אומרת שכל רגע בא אחרי הרגע שקדם לו. טרלפמדורי הרואה גופה חושב שהאיש המת נמצא במצב רע ברגע המסוים הזה, אבל הוא בסדר גמור ברגעים רבים אחרים. עכשיו, כשאני שומע שמישהו מת, אני רק מושך בכתפיי ואומר מה שטרלפמדורים אומרים, ״ככה זה״. (עמ' 36)
.
בהשפעת הבנה זו, בכל פעם שהקוראים נתקלים במוות בספר, ויהיה זה מוות של כלב או מותם של מאה ושלושים אלף הרוגי דרזדן, יופיע הביטוי "ככה זה", לכאורה כקבלת דין וטריוויאליזציה של המוות. למעשה, כל מוות פרטי מובלט, מחייב עצירה לקינה, כמו אמֵן אחרי קדיש:
.
לפני שההפצצה החלה הלכו שאר השומרים לבתיהם הנוחים בדרזדן. הם כולם נהרגו עם בני משפחותיהם. ככה זה. גם הנערות העירומות שבילי ראה נהרגו עתה בתוך מקלט פגיע הרבה יותר באגף אחר של המכלאות. דרזדן הייתה להבה אחת גדולה. הלהבה אכלה כל דבר אורגני, כל דבר בר שריפה. דרזדן נראתה עכשיו כמו הירח, שום דבר מלבד מינרלים. האבנים להטו, כל האחרים בסביבה היו מתים. ככה זה. (עמ' 171)
.
התובנה שלכאורה מסייעת לגיבור הספר ואולי גם למחברו להתמודד עם המוות בשוויון נפש יוצרת גם תגובה הפוכה: כל ביטוי של השלמה עם המוות גם מנכיח אותו שוב ושוב כסיוט מצטבר, והספר הופך את כל האירועים לאינספור מצבות לאסונות פרטיים, שיחד יוצרים את האירוע השלם – הפצצת דרזדן. תנועה כזו בזמן אופיינית גם לזיכרון האנושי ולכתיבה הספרותית, שלא העובדות מניעות אותם, אלא התגובות הרגשיות: הצורך בהדחקה, הצורך המנוגד להתמודד עם הטראומה והרצון להמשיך ולאהוב את החיים גם אחרי מפגש חזיתי עם רוע אנושי. על פי תפיסת הזמן של כוכב הלכת טרלפמדור, אושוויץ, דרזדן, סדום או עזה הן רגעים שבהם האנושות נמצאת במצב רע, אבל ברגעים אחרים, כידוע, היא דווקא בסדר גמור. בדרכו הקומית, וונגוט מוצא פתרון קליל להכרזה המפורסמת של תיאודור אדורנו, שעל פיה אי אפשר לכתוב שירה אחרי אושוויץ. הטרלפמדורים היו אומרים לאדורנו שהוא צודק, אבל לא צריך להיות כל הזמן תקוע רק שם, אפשר לנוע גם לזמנים אחרים, שבהם השירה עדיין אפשרית.
באחת הסצנות המפורסמות של הספר, וונגוט מנצל את תפיסת העל־זמניות של החוצנים של בילי פילגרים, ואת הטכניקה הקולנועית של הרצה לאחור, כדי להפוך פעלול לפנטזיה אוטופית שמאפשרת ייצוג של המלחמה, לא כהרס, אלא כריפוי:
.
מטוסים אמריקניים נקובים ככברה, מלאים פצועים וגוויות, המריאו לאחור משדה התעופה באנגליה. מעל צרפת טסו מולם לאחור כמה מטוסי קרב גרמניים ומצצו כדורים ורסיסי פגזים מכמה מן המטוסים ואנשי הצוות. הם עשו דבר דומה למטוסים אמריקניים מרוסקים על הקרקע, ומטוסים אלה זינקו לאחור, כדי להצטרף ולטוס במבנה. המבנה טס לאחור מעל עיר גרמנית שהייתה אפופת להבות. המפציצים פתחו את מפלטי הפצצות והפעילו מגנטיות מופלאה ששיככה את הלהבות, אספה את הפצצות לתוך מכלי מתכת גליליים והטעינה את המכלים אל כרס המטוסים … אמנם עדיין היו פצועים אמריקנים מעטים … אבל מעל צרפת עטו עליהם שוב מטוסים גרמניים וגרמו לכל המטוסים ולכל האנשים לחזור ולהיות כמו חדשים. (עמ' 78–79)
.
באותה שנה שבה פורסם הספר כתבה ג׳וני מיטשל את שירה "וודסטוק", כמחווה לפסטיבל המפורסם, ואולי היא שוזרת בו גם מחווה לסצנה הזאת מתוך בית מטבחיים 5:
.
And I dreamed I saw the bombers
riding shotgun in the sky
And they were turning into butterflies
above our nation.
.
החלום של ג׳וני מיטשל לא התגשם, גולמי התופת האמריקניים לא הפכו לפרפרים, והם ממשיכים להרוג המונים מעל שמיים זרים. ככה זה. גם המחאה בעקבות מלחמת וייטנאם שככה, וסצנת המטוסים הטסים לאחור של וונגוט נתפסת כיום כאירונית במקרה הטוב וכנאיבית במקרה הרע. ובכל זאת, קורט וונגוט העלה את אירועי דרזדן לתודעה העולמית, ואולי חשוב מכך, גרם להם להשפיע בעקיפין על מלחמה שהתנהלה עשרים שנה מאוחר יותר. בית מטבחיים 5 הוא ספר מטלטל, כי הוא כופה על קוראיו להכיר ברוע שקיים גם אצל מי שנתפס כטוב, ולהכרה כזאת יש השפעה פוליטית, גם אם היא מוגבלת. בעידן הפוסט־אמת, ידוע ששקר שנאמר פעמים רבות מספיק מתקבע כעובדה. נראה שגם ההפך נכון. כשאמת מסוימת נאמרת פעמים רבות מדי, היא מוחקת אמיתות אחרות שקיימות במקביל, ובהכרח הופכת לשקר. בנקודת הזמן הנוכחית, לחברה הישראלית נוח להחזיק בתפיסה בדיונית של טוב ורע, ולהתכחש לרוע הקיים באופן השימוש שלה במפציצים אמריקניים בניהול סכסוכיה עם שכניה. מסע לנקודת זמן אחרת עם בילי פילגרים וקורט וונגוט יכול אולי עדיין להשפיע על קוראים לזהות רוע גם אצל צודקים, בעיני עצמם ובכלל.
אורן פרי־הר, נולד וגר בירושלים, בעל תואר ראשון בספרות אנגלית ופילוסופיה ותואר שני בספרות כללית מהאוניברסיטה העברית. כותב דוקטורט על מושג הלא־כלום במחזותיו של ויליאם שייקספיר ומרצה לספרות ותאוריות ספרות ואמנות בבית הספר לקולנוע ״סם שפיגל״ ובמכון ״כרם״ להכשרת מורים.
קורט וונגוט, בית מטבחיים 5, זמורה־ביתן, 2007. מאנגלית: יורם קניוק.
.
» קורט וונגוט מקריא את סצנת ההרצה לאחור.
» ג'וני מיטשל בשירה "וודסטוק".
» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: מאיה בז'רנו על אפשרות הטרגדיה ב"אדיפוס המלך" לסופוקלס
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
