ביקורת פרוזה | עקבות בשלג

"מטלון מציגה את האפשרות למסור סיפור באופן פרגמנטרי, חזרתי, ולא תמיד לינארי, כמו סיפור בעל־פה. קסם מיוחד צפון דווקא בטיוטה שלפנינו." כנרת רובינשטיין על "שלג", הנובלה מעזבונה של רונית מטלון

רונית מטלון (מתוך "סופרים קוראים", יוטיוב)

.

מאת כנרת רובינשטיין

 

הציור הירונימוס הקדוש של לאונרדו דה וינצ'י (1480 לערך) מעולם לא הושלם, ונותר בשלבי הכנה. בציור הלא־גמור, שבו נראה הירונימוס הגרום אוחז באבן, כנראה כדי להכות בה בחזהו, באות לידי ביטוי חקירותיו המדעיות של ליאונרדו בתחום האנטומיה, וכן שאיפותיו לצייר דיוקנאות שאינם לוכדים את מראהו של האדם בלבד, אלא מבקשים גם לחדור לפנימיותו ולשקף את הלך הרוח שלו. כתפיו של הקדוש, עצמות הבריח שלו וצווארו הנטוי בולטים בציור עד כדי כך שהם נראים כצילום רנטגן, ואילו איברים אחרים בגופו אינם זוכים – בשלב שבו הגיעה אלינו העבודה, בכל אופן – לרישום חודר המאפשר הצצה לקרביו של הקדוש והזדהות עם הסבל המפעפע בעורקיו.

 

לאונרדו דה וינצ'י, הירונימוס הקדוש

 

כפי שלאונרדו מיקד את תשומת ליבו בחלק העליון של הגוף, באיברים המכווצים והנוקשים המסמלים לדעתו את מוקד הייסורים והפגיעות, כך גם רונית מטלון, בנובלה הלא־גמורה שלג, כאילו צילמה בקרני רנטגן את רגע פגישתם המחודשת של דינה ועמי, שני נאהבים לשעבר, בניו יורק, לאחר שנים של פרידה. מטלון החלה לכתוב את שלג בשנים 2002–2004, ובשנותיה האחרונות שבה אל הנובלה, אך לא הספיקה להשלימה.

הפגישה המחודשת בין עמי לדינה מועצמת ומגוללת בקלוז־אפ איטי. מראיה של האישה מתואר לפרטי פרטים: המעיל הארוך, צעיף הקשמיר הלבן, הפוני השחור. כל קול ממופה עד לנימיו הדקים ביותר. המיית רגשותיהם של בני הזוג מובעים בדקדקנות ובווריאציות שונות בסצנה המכוננת של רגע הפגישה. מטלון חוזרת לסצנה בדיוק כפי שאירועים חשובים בחיינו שבים ומציפים אותנו: "יכולת לראות את זה עין בעין כמעט, לקרוא לתמונה שתקום ותתייצב, בכל רגע נתון, עד אחרון פרטיה." (עמ' 9)

לעומת סצנת הפגישה, המתוארת כמו דרך זכוכית מגדלת, מידע על זוג האוהבים ועל הרומן שניהלו במשך שנים נמסר במשורה. ידוע לנו שדינה, המתגוררת במנהטן, נשואה לגבר בשם אנטואן ויש להם בת, נדין בת החמש. עמי נשוי לרחל ומתגורר בישראל. דינה מבקשת מעמי לבוא לבקרה במנהטן, אך השאלות מה היא בדיוק רוצה ממנו ומדוע היא מבקשת ממנו כסף נותרות ללא מענה ומעידות על חלקיותה של היצירה.

הרומן בין דינה ועמי הפציע בסלון דירה מתפוררת בדרום תל אביב שבע־עשרה שנה לפני פגישתם המחודשת בניו יורק. דינה הייתה אז נערה מבריקה, אוטודידקטית, התגוררה עם אביה ונהגה לצטט ספרים שלמים בעל פה. עמי היה דוקטורנט צעיר, עבד למחייתו כעיתונאי וליווה מקרוב את אביה של דינה, מוריס, פעיל השכונות המזרחי. מוריס, לוחם הצדק החברתי והחולם הנצחי, הוא הראשון שמצליח לשבות בקסמו האישי את עמי בדירתו אפופת עשן הסיגריות, העמוסה ספלי קפה, עיתונים ועפרונות אכולים. מוריס מעניק לעמי את הכינוי "סלומון", שנהיה שמו, ועושה אותו לאחד ממקורביו. קודם התאהב עמי באב, ורק אחר כך בשלה אהבתו לבתו. הקשר החברי העמוק בין עמי למוריס לא עמד בצילו של הקשר הרומנטי שהתפתח בין עמי לדינה בת העשרה, אלא הפרה אותו: שלא כמו ביצירות פרוזה אחרות שקשר רומנטי עומד בהן למבחן עקב קשיים ומכשולים שמערימה המשפחה, בשלג מוריס הוא החוליה שבונה את מערכת היחסים בין בני הזוג, ובהמשך הופך להיות צלע הכרחית וחיונית במשולש מוריס־דינה־עמי. הנובלה מסופרת בהתכת תודעות, במאמץ להתחקות אחר מחשבותיו של האהוב ומתוך ניסיון למזג בין הסיפורים ולשקף את הפעפוע המתמיד בין שלוש הדמויות המרכזיות. היצירה נעה בין פרקי ניו יורק לפרקי הזיכרונות מתל אביב, ובעת הפגישה המחודשת בין דינה ועמי במנהטן, מוריס כבר אינו בין החיים ודינה נראית לעמי מעט שונה, משום שלראשונה הוא רואה אותה עומדת בפני עצמה, ללא אביה:

זה מה שהכה בך כשהיא עמדה אז בשלג, בבדידות לא נתפסת, חדשה: ההילה ההיא שהקיפה אותה שנים, הילת מוריס, התבקעה, נשרה. היא עומדת שם, מגוננת וחשופה כאחת בתוך השכבות של הלבן. שוב לא נראתה גדולה מדי או קטנה מדי, או שניהם בעת ובעונה אחת, אלא במידותיה. (עמ' 127)

 

שאלת פרסום יצירות של סופר שהלך לעולמו היא שאלה רגישה וסבוכה. אחד המקרים הידועים בהקשר זה הוא כמובן שאלת עזבונו של פרנץ קפקא, שהורה לחברו מקס ברוד להשמיד את כל כתביו, אולם הלה החליט לפרסמם, בשל ערכם הספרותי. לנובלה שלג היו ארבעה נוסחים, וכולם נמצאו במעטפה בשולחן הכתיבה של הסופרת המנוחה. בן זוגה לשעבר של מטלון, עמנואל ברמן, פנה לעורך דרור משעני ואמר לו שהמשפחה מעוניינת להוציא לאור את הנובלה, ונוסח אחד שלה נבחר ופורסם, בעריכתו.

עלילת שלג, בנוסחה הלא־גמור, אינה ממריאה, ולעיתים אף מקרטעת, אך בעיניי יש בפרסום הנובלה ערך וחשיבות להבנת מכלול יצירתה של מטלון, ולהשלמת התיאור העז של דמות האב מוריס, המשורטט בה בהשתאות מוקסמת אך גם בריחוק אירוני. מוריס הוא בן דמותו של פליקס מטלון, אביה של הסופרת, הידוע כמי שהשפיע עמוקות על זהותה כסופרת, ודמותו הופיעה גם בספריה זה עם הפנים אלינו (עם עובד, 1995), קרוא וכתוב (הספריה החדשה, 2001), וקול צעדינו (עם עובד, 2008).

אי־ליטושה של הנובלה שלג אולי מאפשר לנו להציץ אל אחורי הקלעים של מעשה הכתיבה של מטלון, לחשוף את עקבות ההשפעות הספרותיות על יצירתה. במסה ששמה "סבל קר מאוד", שפורסמה בקרוא וכתוב, הביעה מטלון את דעתה על השפעות הכתיבה של סופרים:

ההשפעה שעליה מעידים הכותבים, אותה נשיאת עיניים לעבר טקסט אחר, כותב אחר, איננה קו ישר העובר בין שתי נקודות: כמעט תמיד היא כרוכה בפרוצדורה רגשית ואינטלקטואלית מסובכת, שלא לומר מתעתעת. נדמה לי שההשפעות העזות והעמוקות ביותר של טקסטים על טקסטים אחרים, דווקא הן, כמעט לא משאירות עקבות בטקסט "המושפע". (עמ' 167)

בהמשך המסה מתארת מטלון עד כמה הסיפור "יום הולדת" מאת צ'כוב נחרט בזיכרונה והשפיע עליה. הסיפור מתאר את גוויעת מערכת היחסים בין בני זוג, שופט ויורשת עשירה, ששיאה בא לידי ביטוי בהפלה של עוברם המשותף. הבעל אכול הייסורים שואל את אשתו, "מדוע לא שמרנו על התינוק שלנו?" מטלון מעידה בהמשך המסה ששנים המשפט הקשה הזה "מסתובב לה בראש", והנה – הוא מצא את מקומו בנובלה שלג כמעט באותו הניסוח: "מה עשינו לתינוק שלנו? למה לא שמרנו עליו? למה לא התייצבתי מולך, מול עצמי?" (עמ' 98). דינה מענה את עמי ואת עצמה בשאלות, ובכל זאת, פרטים רבים איננו יודעים על ההפלה. איננו יודעים מתי התרחשה והיכן היא ממוקמת בהשתלשלות האירועים בין בני הזוג. ידוע לנו שלא מדובר בהפלה טבעית כמו בסיפורו של צ'כוב, אלא בהפלה יזומה, אך ממש כמו בסיפורו של צ'כוב גם בשלג ההפלה מייצגת באופן מטפורי וממשי את כישלון הקשר הזוגי בין דינה לעמי, את חוסר האפשרות להביא לעולם את פרי אהבתם, גם בגלל אופי הקשר האסור שקיימו (עמי נשוי לאישה אחרת) אך גם בגלל סיבות אחרות, שמטלון מנסחת באותה מסה:

"לשמור על התינוק", כשהדגש דווקא על הפועל "לשמור", הפך בעבורי למין תמרור אזהרה לאותה "הפלה", המעשה שאין ממנו חזרה, שמתרחש מעצמו כאילו, לא בעטיים של איזה זדון או כוונה רעה, אלא ככה, בבלבול של החיים, באותה מיקריות מטושטשת, צ'כובית כל כך, שמוחקת הבחנות בין עיקר לתפל, בין חשוב ללא חשוב…" (קרוא וכתוב, עמ' 170)

סצנה אחרת בשלג שנחשפות בה ההשפעות על סגנון כתיבתה של מטלון, היא כשדינה הנערה קוראת לעמי בהטעמה פרק מתוך הספר החייל הטוב מאת פורד מדוקס פורד, ספר שלדבריה קראה עשרות פעמים, עד שדפיו התפרקו. וכך בציטוט מפוֹרד:

וכשמשוחח אדם על פרשייה – על פרשייה ארוכה, עצובה – הרי הוא חוזר לאחור, הרי הוא מתקדם לפנים. הוא נזכר בדברים ששכח ודווקא אותם הוא מסביר בפרטי פרטים, משום שהוא רואה ששכח להזכירם במקומות המתאימים, וייתכן שהשמטתם הביאה לרושם מוטעה. אני מנחם את עצמי במחשבה שזה סיפור אמיתי, ושככלות הכול הצורה הטובה ביותר לספר סיפורים אמיתיים היא הדרך שבה היה מספר אותם אדם המספר סיפור. (שלג, עמ' 145)

אם כן, מטלון מציגה כאן באמצעות הציטוט את האפשרות למסור סיפור באופן פרגמנטרי, חזרתי, ולא תמיד לינארי, כמו סיפור בעל־פה. וכך ממש נעשה בנובלה, שסצנות מסוימות בה שבות ומתוארות, ואילו אחרות מושמטות, ובזה מתגלמת בה החיבה שמטלון מבטאת, באמצעות דינה, לטקסט השבור שמודע לחלקיותו.

אילו השלימה מטלון את הנובלה, אולי הייתה מטשטשת את עקבות ההשפעה, כפי שכתבה במסה, מעדנת כמה מהסצנות המפורשות, מחליקה מהמורות, מוסיפה לטקסט שכבת צבע ומלטשת אותו עוד, אך קסם מיוחד צפון דווקא בטיוטה שלפנינו, בגרסה הלא־מהוקצעת הזאת, משולחנה של אחת הסופרות המשפיעות ביותר בסיפורת הישראלית.

 

כנרת רובינשטיין, סופרת, מבקרת ספרות ומנחת סדנאות כתיבה יוצרת. מחברת הרומן "תיבת נוח" (רימונים, 2013) וקובץ הסיפורים "חבלי הלידה של הירח" (פרדס, 2016). באפריל השנה צפוי לראות אור רומן חדש פרי עטה, "העובר והשב", בהוצאת פרדס. ביקורת שלה על "הסיפור של הילדה האבודה" מאת אלנה פרנטה התפרסמה בגיליון 28 של המוסך.

 

רונית מטלון, "שלג", עם עובד, 2019.

 

 

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: דורית שילה על "בית הנתיבות" מאת זהר אלמקייס

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו