ביקורת פרוזה | עקבות בשלג

"מטלון מציגה את האפשרות למסור סיפור באופן פרגמנטרי, חזרתי, ולא תמיד לינארי, כמו סיפור בעל־פה. קסם מיוחד צפון דווקא בטיוטה שלפנינו." כנרת רובינשטיין על "שלג", הנובלה מעזבונה של רונית מטלון

רונית מטלון (מתוך "סופרים קוראים", יוטיוב)

.

מאת כנרת רובינשטיין

 

הציור הירונימוס הקדוש של לאונרדו דה וינצ'י (1480 לערך) מעולם לא הושלם, ונותר בשלבי הכנה. בציור הלא־גמור, שבו נראה הירונימוס הגרום אוחז באבן, כנראה כדי להכות בה בחזהו, באות לידי ביטוי חקירותיו המדעיות של ליאונרדו בתחום האנטומיה, וכן שאיפותיו לצייר דיוקנאות שאינם לוכדים את מראהו של האדם בלבד, אלא מבקשים גם לחדור לפנימיותו ולשקף את הלך הרוח שלו. כתפיו של הקדוש, עצמות הבריח שלו וצווארו הנטוי בולטים בציור עד כדי כך שהם נראים כצילום רנטגן, ואילו איברים אחרים בגופו אינם זוכים – בשלב שבו הגיעה אלינו העבודה, בכל אופן – לרישום חודר המאפשר הצצה לקרביו של הקדוש והזדהות עם הסבל המפעפע בעורקיו.

 

לאונרדו דה וינצ'י, הירונימוס הקדוש

 

כפי שלאונרדו מיקד את תשומת ליבו בחלק העליון של הגוף, באיברים המכווצים והנוקשים המסמלים לדעתו את מוקד הייסורים והפגיעות, כך גם רונית מטלון, בנובלה הלא־גמורה שלג, כאילו צילמה בקרני רנטגן את רגע פגישתם המחודשת של דינה ועמי, שני נאהבים לשעבר, בניו יורק, לאחר שנים של פרידה. מטלון החלה לכתוב את שלג בשנים 2002–2004, ובשנותיה האחרונות שבה אל הנובלה, אך לא הספיקה להשלימה.

הפגישה המחודשת בין עמי לדינה מועצמת ומגוללת בקלוז־אפ איטי. מראיה של האישה מתואר לפרטי פרטים: המעיל הארוך, צעיף הקשמיר הלבן, הפוני השחור. כל קול ממופה עד לנימיו הדקים ביותר. המיית רגשותיהם של בני הזוג מובעים בדקדקנות ובווריאציות שונות בסצנה המכוננת של רגע הפגישה. מטלון חוזרת לסצנה בדיוק כפי שאירועים חשובים בחיינו שבים ומציפים אותנו: "יכולת לראות את זה עין בעין כמעט, לקרוא לתמונה שתקום ותתייצב, בכל רגע נתון, עד אחרון פרטיה." (עמ' 9)

לעומת סצנת הפגישה, המתוארת כמו דרך זכוכית מגדלת, מידע על זוג האוהבים ועל הרומן שניהלו במשך שנים נמסר במשורה. ידוע לנו שדינה, המתגוררת במנהטן, נשואה לגבר בשם אנטואן ויש להם בת, נדין בת החמש. עמי נשוי לרחל ומתגורר בישראל. דינה מבקשת מעמי לבוא לבקרה במנהטן, אך השאלות מה היא בדיוק רוצה ממנו ומדוע היא מבקשת ממנו כסף נותרות ללא מענה ומעידות על חלקיותה של היצירה.

הרומן בין דינה ועמי הפציע בסלון דירה מתפוררת בדרום תל אביב שבע־עשרה שנה לפני פגישתם המחודשת בניו יורק. דינה הייתה אז נערה מבריקה, אוטודידקטית, התגוררה עם אביה ונהגה לצטט ספרים שלמים בעל פה. עמי היה דוקטורנט צעיר, עבד למחייתו כעיתונאי וליווה מקרוב את אביה של דינה, מוריס, פעיל השכונות המזרחי. מוריס, לוחם הצדק החברתי והחולם הנצחי, הוא הראשון שמצליח לשבות בקסמו האישי את עמי בדירתו אפופת עשן הסיגריות, העמוסה ספלי קפה, עיתונים ועפרונות אכולים. מוריס מעניק לעמי את הכינוי "סלומון", שנהיה שמו, ועושה אותו לאחד ממקורביו. קודם התאהב עמי באב, ורק אחר כך בשלה אהבתו לבתו. הקשר החברי העמוק בין עמי למוריס לא עמד בצילו של הקשר הרומנטי שהתפתח בין עמי לדינה בת העשרה, אלא הפרה אותו: שלא כמו ביצירות פרוזה אחרות שקשר רומנטי עומד בהן למבחן עקב קשיים ומכשולים שמערימה המשפחה, בשלג מוריס הוא החוליה שבונה את מערכת היחסים בין בני הזוג, ובהמשך הופך להיות צלע הכרחית וחיונית במשולש מוריס־דינה־עמי. הנובלה מסופרת בהתכת תודעות, במאמץ להתחקות אחר מחשבותיו של האהוב ומתוך ניסיון למזג בין הסיפורים ולשקף את הפעפוע המתמיד בין שלוש הדמויות המרכזיות. היצירה נעה בין פרקי ניו יורק לפרקי הזיכרונות מתל אביב, ובעת הפגישה המחודשת בין דינה ועמי במנהטן, מוריס כבר אינו בין החיים ודינה נראית לעמי מעט שונה, משום שלראשונה הוא רואה אותה עומדת בפני עצמה, ללא אביה:

זה מה שהכה בך כשהיא עמדה אז בשלג, בבדידות לא נתפסת, חדשה: ההילה ההיא שהקיפה אותה שנים, הילת מוריס, התבקעה, נשרה. היא עומדת שם, מגוננת וחשופה כאחת בתוך השכבות של הלבן. שוב לא נראתה גדולה מדי או קטנה מדי, או שניהם בעת ובעונה אחת, אלא במידותיה. (עמ' 127)

 

שאלת פרסום יצירות של סופר שהלך לעולמו היא שאלה רגישה וסבוכה. אחד המקרים הידועים בהקשר זה הוא כמובן שאלת עזבונו של פרנץ קפקא, שהורה לחברו מקס ברוד להשמיד את כל כתביו, אולם הלה החליט לפרסמם, בשל ערכם הספרותי. לנובלה שלג היו ארבעה נוסחים, וכולם נמצאו במעטפה בשולחן הכתיבה של הסופרת המנוחה. בן זוגה לשעבר של מטלון, עמנואל ברמן, פנה לעורך דרור משעני ואמר לו שהמשפחה מעוניינת להוציא לאור את הנובלה, ונוסח אחד שלה נבחר ופורסם, בעריכתו.

עלילת שלג, בנוסחה הלא־גמור, אינה ממריאה, ולעיתים אף מקרטעת, אך בעיניי יש בפרסום הנובלה ערך וחשיבות להבנת מכלול יצירתה של מטלון, ולהשלמת התיאור העז של דמות האב מוריס, המשורטט בה בהשתאות מוקסמת אך גם בריחוק אירוני. מוריס הוא בן דמותו של פליקס מטלון, אביה של הסופרת, הידוע כמי שהשפיע עמוקות על זהותה כסופרת, ודמותו הופיעה גם בספריה זה עם הפנים אלינו (עם עובד, 1995), קרוא וכתוב (הספריה החדשה, 2001), וקול צעדינו (עם עובד, 2008).

אי־ליטושה של הנובלה שלג אולי מאפשר לנו להציץ אל אחורי הקלעים של מעשה הכתיבה של מטלון, לחשוף את עקבות ההשפעות הספרותיות על יצירתה. במסה ששמה "סבל קר מאוד", שפורסמה בקרוא וכתוב, הביעה מטלון את דעתה על השפעות הכתיבה של סופרים:

ההשפעה שעליה מעידים הכותבים, אותה נשיאת עיניים לעבר טקסט אחר, כותב אחר, איננה קו ישר העובר בין שתי נקודות: כמעט תמיד היא כרוכה בפרוצדורה רגשית ואינטלקטואלית מסובכת, שלא לומר מתעתעת. נדמה לי שההשפעות העזות והעמוקות ביותר של טקסטים על טקסטים אחרים, דווקא הן, כמעט לא משאירות עקבות בטקסט "המושפע". (עמ' 167)

בהמשך המסה מתארת מטלון עד כמה הסיפור "יום הולדת" מאת צ'כוב נחרט בזיכרונה והשפיע עליה. הסיפור מתאר את גוויעת מערכת היחסים בין בני זוג, שופט ויורשת עשירה, ששיאה בא לידי ביטוי בהפלה של עוברם המשותף. הבעל אכול הייסורים שואל את אשתו, "מדוע לא שמרנו על התינוק שלנו?" מטלון מעידה בהמשך המסה ששנים המשפט הקשה הזה "מסתובב לה בראש", והנה – הוא מצא את מקומו בנובלה שלג כמעט באותו הניסוח: "מה עשינו לתינוק שלנו? למה לא שמרנו עליו? למה לא התייצבתי מולך, מול עצמי?" (עמ' 98). דינה מענה את עמי ואת עצמה בשאלות, ובכל זאת, פרטים רבים איננו יודעים על ההפלה. איננו יודעים מתי התרחשה והיכן היא ממוקמת בהשתלשלות האירועים בין בני הזוג. ידוע לנו שלא מדובר בהפלה טבעית כמו בסיפורו של צ'כוב, אלא בהפלה יזומה, אך ממש כמו בסיפורו של צ'כוב גם בשלג ההפלה מייצגת באופן מטפורי וממשי את כישלון הקשר הזוגי בין דינה לעמי, את חוסר האפשרות להביא לעולם את פרי אהבתם, גם בגלל אופי הקשר האסור שקיימו (עמי נשוי לאישה אחרת) אך גם בגלל סיבות אחרות, שמטלון מנסחת באותה מסה:

"לשמור על התינוק", כשהדגש דווקא על הפועל "לשמור", הפך בעבורי למין תמרור אזהרה לאותה "הפלה", המעשה שאין ממנו חזרה, שמתרחש מעצמו כאילו, לא בעטיים של איזה זדון או כוונה רעה, אלא ככה, בבלבול של החיים, באותה מיקריות מטושטשת, צ'כובית כל כך, שמוחקת הבחנות בין עיקר לתפל, בין חשוב ללא חשוב…" (קרוא וכתוב, עמ' 170)

סצנה אחרת בשלג שנחשפות בה ההשפעות על סגנון כתיבתה של מטלון, היא כשדינה הנערה קוראת לעמי בהטעמה פרק מתוך הספר החייל הטוב מאת פורד מדוקס פורד, ספר שלדבריה קראה עשרות פעמים, עד שדפיו התפרקו. וכך בציטוט מפוֹרד:

וכשמשוחח אדם על פרשייה – על פרשייה ארוכה, עצובה – הרי הוא חוזר לאחור, הרי הוא מתקדם לפנים. הוא נזכר בדברים ששכח ודווקא אותם הוא מסביר בפרטי פרטים, משום שהוא רואה ששכח להזכירם במקומות המתאימים, וייתכן שהשמטתם הביאה לרושם מוטעה. אני מנחם את עצמי במחשבה שזה סיפור אמיתי, ושככלות הכול הצורה הטובה ביותר לספר סיפורים אמיתיים היא הדרך שבה היה מספר אותם אדם המספר סיפור. (שלג, עמ' 145)

אם כן, מטלון מציגה כאן באמצעות הציטוט את האפשרות למסור סיפור באופן פרגמנטרי, חזרתי, ולא תמיד לינארי, כמו סיפור בעל־פה. וכך ממש נעשה בנובלה, שסצנות מסוימות בה שבות ומתוארות, ואילו אחרות מושמטות, ובזה מתגלמת בה החיבה שמטלון מבטאת, באמצעות דינה, לטקסט השבור שמודע לחלקיותו.

אילו השלימה מטלון את הנובלה, אולי הייתה מטשטשת את עקבות ההשפעה, כפי שכתבה במסה, מעדנת כמה מהסצנות המפורשות, מחליקה מהמורות, מוסיפה לטקסט שכבת צבע ומלטשת אותו עוד, אך קסם מיוחד צפון דווקא בטיוטה שלפנינו, בגרסה הלא־מהוקצעת הזאת, משולחנה של אחת הסופרות המשפיעות ביותר בסיפורת הישראלית.

 

כנרת רובינשטיין, סופרת, מבקרת ספרות ומנחת סדנאות כתיבה יוצרת. מחברת הרומן "תיבת נוח" (רימונים, 2013) וקובץ הסיפורים "חבלי הלידה של הירח" (פרדס, 2016). באפריל השנה צפוי לראות אור רומן חדש פרי עטה, "העובר והשב", בהוצאת פרדס. ביקורת שלה על "הסיפור של הילדה האבודה" מאת אלנה פרנטה התפרסמה בגיליון 28 של המוסך.

 

רונית מטלון, "שלג", עם עובד, 2019.

 

 

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: דורית שילה על "בית הנתיבות" מאת זהר אלמקייס

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה חזותית | המרווח בין העין לאוזן

"מִתּוֹךְ מִנְזְרֵי הַמּוֹחַ מָצָאתָ עַצְמְךָ מַשְׁקִיף אֶל הָעִיר / שֶׁנִּשְׁקְפָה אֵלֶיךָ מִתּוֹךְ עינו הַקְּמוּרָה שֶׁל חֶרֶק לֶחֶם מְפַרְפֵּר". פואמה מאת יפתח אלוני, בעיצוב טליה בר

טליה בר, פרט מתוך העבודה

.

אין דרך / יפתח אלוני

עיצוב: טליה בר

לקריאת הפואמה בדף נפרד

 

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

לטוס בעיניים קשורות: המסע של גיבורי "חלום בדמי כבוד"

שני נוסעים, אחד הוזה ואחת מפוכח, משווים גרסאות לכל אורך המסע - בנוסח שהחל כבר עם "דון קישוט"

מבצע משה. הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני. מספר מערכת 990040314500205171

"היקיצה היא קץ החלום. אף שבמעבר מחלום להכרה מאכלת חלודה אוכלת חבלי לידה רגישים וכואבים מכל, טובה שבעתיים התפכחות מאשליה מאשר חלום אוטופי."

במשפט הזה מסתיים סיפורו של גרמאו מנגיסטו "חלום בדמי כבוד". בסיפורו משרטט מנגיסטו את התנפצותן לרסיסים של התקוות והפנטזיות שבנו לעצמם עולי אתיופיה מול המציאות הישראלית. על פי הסיפור, חלומם מלא ההוד והתפארת של יהודי אתיופיה, על ארץ שכולה פלא מרפא ויופי נשגב, התנפץ כאשר נתקלו העולים בארץ מודרנית ומנוכרת, שקיבלה את פניהם בחוסר רגישות ובחוסר יכולת להקשיב למנהגיהם ולאמונותיהם הייחודיות. ועל אף שבסוף הסיפור מוזכרת היקיצה כטובה שבעתיים, לאורך הסיפור כולו מתואר החלום במיטבו, וככל שהחלום ממשיך לפעם, כך הוא כואב.

הסיפור כולו רצוף שתי רמות של התבוננות המתקיימות זו לצד זו: האחת היא המשכה של האוטופיה שרקמו יהודי אתיופיה, והשנייה – התבוננות מפוכחת על המציאות הרחוקה מאוד ממה שדימו לעצמם. המתח הזה, בין הקיים למדומה, מגולם בסיפור באמצעות הדיאלוג בין הדוברת בסיפור, אמאוייש מנשה, לבין הכוהן איוב בטיבבו. הכוהן מלא חלומות ותקוות, ומסרב להיפרד מהם גם כשהמציאות סותרת אותם; ואילו הדוברת מפוכחת, מביטה בארץ החדשה ובאנשיה ללא פילטרים ומצביעה על הפגמים שבהם. כך למשל הם מביטים במסוע המזוודות, אמאוייש מנשה מתארת עובדות ואילו הכוהן מלביש עליהן את הרובד האוטופי:

"אב נפשי, הרואה אתה עצם דומם מסתובב סביב עצמו ומוסר תיקים לאדם", שאלתי.
"אנחנו נמצאים בירושלים, היהודים עובדים אלוה, והדוממים משרתים האדם", השיב אב נפשי.

וכאשר ניגשת אליהם נציגה שלבושה חשוף, הצופה מרימה גבה ביקורתית ואילו הכוהן מביא אלוזיה תנ"כית:

"אב נפשי", שאלתי, "איכה אישה מותרת לחשוף טבורה; היאך נקבת אדם מותרת ליכנס לתוך מכנסיים, לבוש זכר אדם?"
"אחותנו מחזירה עטרה ליושנה, עדן טרום עץ דעת", השיב אב נפשי לשאלה ראשונה, מסוכך פניו במצנפתו.

המתח בין הקיים למדומה הוא תמה המצויה ברעיון הגאולה היהודי מעצם מהותו. ראשיתו מאז חורבן המקדש והגלות שבעקבותיו, והוא מגולם באמירה שהנחתה את הקיום היהודי בגלות "לשנה הבאה בירושלים".

לשנה הבאה בירושלים – מספרי Ex Libris. אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית. מספר מערכת 997003363000405171

אך דפוס מסוים זה, של שני קולות מקבילים המביעים עמדות שונות לגבי המציאות – עמדת החלום לעומת עמדת הפיכחון – ניתן לזיהוי גם ביצירות ספרות קודמות: נמצא אותו בראש ובראשונה ברומן האירופי הראשון, שכונן את ז'אנר "המסע כהזיה", הלא הוא "דון קישוט" של מיגל דה סרוואנטס משנת 1605. בספר חוזר דיאלוג מתמשך בין דון קישוט, שנחוש להפוך את חייו לסיפור של גבורת אבירים, לבין עוזרו הנאמן סנשו פנשה, שרואה את המציאות נכוחה.

קיומו של צמד כזה חיוני בקומדיות קלאסיות, והוא משרת, יותר מנוכחות גיבור בודד, את ז'אנר "המסע כהזיה". אפשר לכנות את הדיאלוג בין השניים בשם "הנוסע החולם והנוסע המפוכח", כאשר תפקידו של החולם הוא להוביל הלאה אל מחוז החפץ הנכסף, ואילו המפוכח תפקידו להמחיש את הפער בין הרצוי למצוי.

"מָה אֲדוֹנִי מְדַבֵּר אֶל-עַבְדּוֹ? אָמַר סַנְשׁוֹ, "הֲלֹא אֵין כָּל-עֲנָקִים שָׁם, כִּי אִם-טַחֲנוֹת רוּחַ! וְלֹא יָדַיִם לָהֶן, כִּי אִם-כַּנְפֵי עֵץ, אֲשֶׁר בְּהִתְהַפְּכָן לָרוּחַ וְסוֹבְבוּ אֶת-אַבְנֵי הָרֵחָיִם…"
"אָכֵן עַתָּה הָרְאֵיתִי לָדַעַת", אָמַר דּוֹן קִישׁוֹט, "כִּי לֹא תֵדַע עַד-מָה מִדַּרְכֵי הָאַבִּירִים וּמַסּוֹתֵיהֶם! לֹא טַחֲנוֹת רוּחַ, כִּי עֲנָקִים לְפָנֵינוּ, וְאִם-יָרֵא אַתָּה מִפְּנֵיהֶם, כִּי-עַתָּה סֹב לְךָ הַצִּדָּה וְשָׂא בַעֲדִי תְּפִלָּה לֵאלֹהִים, וַאֲנִי לְבַדִּי אַשְׁלִיךְ נַפְשִׁי מִנֶּגֶד וְאֶשְׂתָּעֵר אֲלֵיהֶם בְּסַעֲרַת מִלְחָמָה".

(דון קישוט, תרגום ביאליק)

כרזה: דון קישוט. אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית. מספר מערכת: 997001016560405171.

החזון של דון קישוט מובא כבר בתחילת הסיפור:

הִנֵּה אֲנִי אַגְדִּילָה עוֹד אֶת מַעֲשַׂי מִכֹּל אַבִּירֵי עוֹלָם, וְהָיִיתִי כַאֲרִיאֵל וּכְאַבִּיר הָאַבִּירִים, וְהִשְׁאַרְתִּי אֶת-שְׁמִי לִבְרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, וְזִכְרִי יַעֲמֹד לְדוֹר דּוֹרִים.

למען החזון הזה הוא מוכן לשעבד גם את ראיית המציאות נכוחה. המבט ההוזה הוא תכונה מחויבת של הנוסע החולם, אין לו קיום מבלעדיו, ואין למסע כולו קיום מבלעדיו. ואילו הנוסע המפוכח חיוני כדי להתעמת שוב ושוב עם החזון, וגם כדי לעמוד על הפער שבינו לבין העולם הממשי.

אף כאשר מסכימים שני השותפים למסע על העובדות – למשל, כאשר הם מעטים מול רבים – נחלקים דון קישוט וסנשו במסקנות המתבקשות מהן:

“רוֹאֶה אֲנִי, אָחִי סַנְשׁוֹ, כִּי בְּנֵי הָאָדָם הָאֵלֶּה לֹא מִן-הָאַבִּירִים הֵם, כִּי אִם-נִקְלִים וְשִׁפְלֵי-עָם, וְלָכֶן גַּם-אַתָּה תּוּכַל הַפַּעַם לִהְיוֹת לִי לְעֵזֶר בְּצֵאתִי לְהִנָּקֵם בָּהֶם אֶת-נִקְמַת סוּסִי הַנִּכְלָם לְעֵינֵינוּ.”
“אֲהָהּ, אֲדוֹנִי, מַה-כֹּחֵנוּ לַעֲשׂוֹת נְקָמָה – וְהֵם רַבִּים מְאֹד כְּעֶשְׂרִים אִישׁ וָמָעְלָה, וַאֲנַחְנוּ רַק שְׁנֵי אֲנָשִׁים הִנֶּנּוּ, אוֹ אִישׁ וּמֶחֱצָה!”

צילום השער הפנימי של "דון קישוט" בתרגום ביאליק. מס' מערכת: 001822812.

 

אותו דיאלוג מתקיים גם בספר קומי אחר המתאר אף הוא מסע הזוי – "מסעות בנימין השלישי" מאת מנדלי מוכר ספרים. בנימין השלישי קיבל השראה מסיפוריו של הנוסע המפורסם בנימין מטודלה. במהלך מסעו גורר בנימין את עוזרו סנדריל סחור סחור על פני מזרח אירופה. בתוך כך הוא מדמה, ומנסה לשכנע בכך את שותפו למסע, שהוא בדרך לארץ הקודש.

והנה באו ספורי-המעשיות הנפלאים הללו ביהודים האדמונים ובעשרת השבטים ונכנסו עמוק עמוק בלבו, ומאותה שעה ואילך צר לו המקום בעירו. נפשו היתה שוקקה ומתגעגעת לשם… לשם, למרחבי ארץ.

(מסעות בנימין השלישי, מנדלי מוכר ספרים)

גם כאן, המציאות שמייצגת דמות העוזר אינה מצליחה לבלבל את הנוסע החולם:

מה אתה סח! – קרא סנדריל, נרעש ונרתע לאחוריו מפחד גדול – התבונן נא, בנימין, אם במקומנו הנהר הקטן נוטל קרבן נפש אדם אחד בכל שנה, מי יודע כמה וכמה נפשות בולע בכל שנה הנהר הגדול הזה! חוס ורחם נא עלינו ועל נשינו וטפנו, בנימין!

– בטחון, בטחון, סנדריל! בטחון היא מדה טובה, שנשתבחו בה יהודים. בבטחון עבר יעקב אבינו את הירדן במקלו. בבטחון פותחים בני-ישראל חנויות ובתי-מסחר גדולים, וכל מה שאתה רואה לפניך הכל מתקיים בבטחון.

בעיבוד לבמה שעשתה נעמי שמר ל"מסעות בנימין השלישי" נכלל השיר "סימן שעוד לא הגענו". השיר מהווה תמצות מושלם של הדיאלוג בין הנוסע ההוזה והנוסע המפוכח:

אתה רואה דקלים?

– דקלים איני רואה!

– אתה רואה גמלים?

– גמלים איני רואה!

– אולי לפני עיני לרגע צל עבר –

איני רואה דבר, איני רואה דבר!

סימן שעוד לא הגענו, בכתב ידה של נעמי שמר (מלים ותווים). מספר מערכת 003662741.

וגם כאן, חוסר היכולת של הנוסע המפוכח לראות את הדברים כפי שהנוסע החולם רואה אותם בחזונו, מתפרש כחוסר אמונה, במקרה הזה אמונה ביכולת לבצע את קפיצת הדרך:

סימן שעוד לא הגענו

והאופק עוד רחוק

וליבך עודו פתוח

אל ארבעת הרוחות

וצריך להמשיך ללכת

וצריך להמשיך לצעוד…

·

כאמור, גם ב"חלום בדמי כבוד", כמו בסיפורים שבתבניתם נוצק, מבטא הדיאלוג המתמשך בין שני הנוסעים את הפער הגדול בין המציאות לדמיון. אולם במקרה זה מדובר בהיפוך כאוב לכל הסיפורים הללו: מה שהוא קומי במקרה של דון קישוט ושל בנימין השלישי, הופך טראגי בסיפורם של אמאוייש מנשה וכוהן איוב בטיבבו. שכן בניגוד לנוסעים האחרים שהזכרנו, שמסעם נותר בגדר הזיה, העולים מאתיופיה עברו מסע אמיתי וכבר הגיעו אל הארץ הממשית.

הבדל נוסף הוא בכך שחלומם אשר רקם עור וגידים איננו הזיה או פנטזיה פרטית. זהו חזון עתיק יומין של קבוצה ששאפה להגיע למחוז חפץ. הוא מובא כלשונו בתחילת הסיפור, בתבנית המוכרת לנו: בשנה הבאה בירושלים, איחלנו, שנה אחר שנה.

מרכז קליטת עולים, 1969. אוספי ביתמונה, הספרייה הלאומית. מספר מערכת 997005947470405171

הטרגדיה טמונה בכך שהמפגש עם ישראל בת זמננו, על מנהגיה החילוניים ואופיה המתועש, לא איפשר להם לגשר בין התקוות מן הגולה להגשמתם במציאות. התוצאה העגומה היא, שבמקום ש"הנוסע החולם" ימשוך אליו מעלה במרחב את אותו "עוזר מפוכח", אמאוייש מנשה וכוהן איוב בטיבבו נסחפים מטה עם קהילתם לעמדה פאסיבית או מיואשת, מול המדינה המודרנית המתנכרת אליהם.

שוב ושוב חוזר הדיאלוג בין הנוסעת המפוכחת לבין הכוהן ההוזה, וממחיש את חוסר ההיתכנות של נבואת הגאולה:

"אמא רבתה, מה לך דברי צחוק ולצון? הלא ידעת כי בירושלים אין פגעים ואין נגעים, אלא מתחוללים אותות ומופתים, והדם המפעפע ממצחי אינו אלא נס בתוך נס, והוא אות ברית בינינו ובין ירושלים", לימדני אב נפשי תוכחה, ואני השפלתי מבט כתמיד.

סיפורו של מנגיסטו מעלה שאלה כואבת נוספת: מי משלם מחיר יקר יותר על נקודת מבטו על העולם? האם הצופה המפוכחת או הכוהן החולם? הבנתה של אמאוייש לגבי המציאות גוזרת עליה כאב מתמיד, ומנגד הכוהן החולם עלול לדון עצמו, בראייתו הפנטסטית הבלתי מתפשרת, לחיים של חוסר עצמאות ותלישות. כך או כך, המסקנה החותמת את הסיפור מפיה של הדוברת "טובה שבעתיים התפכחות מאשליה, מאשר חלום אוטופי" – מזכירה לקוראים שבדמי הכבוד ששילמו העולים מאתיופיה על התנפצות חלומם, נכלל גם כאב מתמשך בשל ההכרה בפער הקשה לגישור.

 

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

הכירו את ההגדה הציונית הירוקה החדשה לט"ו בשבט!

אם עד היום לא חגגתם את ט"ו בשבט כלל או שהסתפקתם רק בטעימה של פירות יבשים לציון החג, הכירו את ההגדה החדשה, שתעזור לכם להפוך את ראש השנה לאילנות לחג קהילתי, משפחתי, חברתי וישראלי

ההגדה השיתופית, שנוצרה לרגל חג ט"ו בשבט בידי הספרייה הלאומית, מיזם 929 ומרכז הרצל , טומנת בחובה מגוון קטעי ספרות ושירה מאת מיטב כותבים ואישי הציבור והחברה בישראל, לצד קטעים מן המקרא. היא זמינה לציבור הרחב באמצעות גישה דיגיטלית, ומאפשרת לכל אחת ואחד להתכנס לערב חג ייחודי, שבו תכנים עכשוויים המעניקים לחג פרשנות חברתית, תרבותית וסביבתית.

הרעיונות והמקורות שנאספו יחד אל ההגדה החדשה, מאפשרים לציבור הרחב להעמיק את הקשר לאדמה ולאהבת הארץ.

בין הכותבים תוכלו למצוא את דליק ווליניץ, אבשלום קור, רננה רז, יורם טהרלב, גיל קופטש, דורון אלמוג ועוד.

חג שמח וקריאה מהנה!

 

לקריאת ההגדה