אם עד היום לא חגגתם את ט"ו בשבט כלל או שהסתפקתם רק בטעימה של פירות יבשים לציון החג, הכירו את ההגדה החדשה, שתעזור לכם להפוך את ראש השנה לאילנות לחג קהילתי, משפחתי, חברתי וישראלי
ההגדה השיתופית, שנוצרה לרגל חג ט"ו בשבט בידי הספרייה הלאומית, מיזם 929 ומרכז הרצל , טומנת בחובה מגוון קטעי ספרות ושירה מאת מיטב כותבים ואישי הציבור והחברה בישראל, לצד קטעים מן המקרא. היא זמינה לציבור הרחב באמצעות גישה דיגיטלית, ומאפשרת לכל אחת ואחד להתכנס לערב חג ייחודי, שבו תכנים עכשוויים המעניקים לחג פרשנות חברתית, תרבותית וסביבתית.
הרעיונות והמקורות שנאספו יחד אל ההגדה החדשה, מאפשרים לציבור הרחב להעמיק את הקשר לאדמה ולאהבת הארץ.
בין הכותבים תוכלו למצוא את דליק ווליניץ, אבשלום קור, רננה רז, יורם טהרלב, גיל קופטש, דורון אלמוג ועוד.
השמירה על הטבע והנוף היו בראש מעייניו של עזריה אלון, ממקימי החברה להגנת הטבע, עוד משחר נעוריו: מהדרכה במחנות העולים, דרך פינה קבועה ב"קול ישראל", ועד זכייה בפרסים על עיצוב פני הארץ
ימים ספורים לפני ט"ו בשבט תרפ"ט (1929), כתב הילד עזריה קוזירובסקי (לימים עזריה אלון) בן ה-10 במחברתו:
ראש השנה לאילנות
ט"ו בשבט הוא יום נטיעת העצים. הסביבה מתכסה בדשא ובפרחים ובבית הספר מתאספים חוגגים ונוטעים עצים וגם הולכים לאסוף תרומות לקהק"ל [קרן קיימת לישראל] בשביל יער הרצל. אני אטע השנה עץ תפוח זהב בבית וגם בבית הספר אנחנו נוטעים על שמנו עץ ביער הרצל.
עזריה אלון (יושב ראשון מימין) בילדותו בכפר יחזקאל עם אמו ושתי אחיותיו (1926)
עזריה אלון היה מהפעילים הבולטים בארץ למען שמירת הטבע והנוף. הוא נולד באוקראינה ועלה לארץ בשנת 1925 עם אימו ושתי אחיותיו. המשפחה התיישבה בכפר יחזקאל שבעמק יזרעאל. בהמשך למד עזריה בבית הספר הריאלי בחיפה, היה מדריך בתנועת המחנות העולים, ובשנת 1938 הצטרף לקיבוץ בית השיטה. בראשית שנות החמישים היה בין מקימי החברה להגנת הטבע, ולאחר מכן שימש כמזכיר החברה, כמנהל מחלקת ההוצאה לאור שלה והדריך במסגרתה טיולים רבים. בשנת 1959 החל להגיש ברדיו ב'קול ישראל' תוכנית שבועית בת 5 דקות בשם 'נוף ארצנו'. התוכנית כללה שיחות על תופעות הקשורות לעולם החי, הצומח והנוף בארץ, ושודרה יותר מ-50 שנה. נוסף על כך, היה חבר במועצה הארצית לתכנון ובנייה, בוועדת השמות הממשלתית לשמות אתרים וישובים, היה פעיל במכון 'שיטים' בבית השיטה והוציא יותר מ-35 ספרים. ספריו של עזריה אלון עוסקים בטיולים וידיעת הארץ, צילומי טבע ונוף, אנציקלופדיה של "החי והצומח של ארץ ישראל" ועוד. על פועלו להנגשת נושא הגנת הטבע ושמירת הנוף לציבור הרחב, ועל השפעתו בעיצוב פני הארץ זכה בפרסים רבים, בהם פרס ישראל שבו זכה פעמיים: ב-1980 עם החברה להגנת הטבע וב-2012 פרס מפעל חיים לתרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
עזריה אלון בראש הטור
בארכיונו שהופקד בספרייה הלאומית שמורים תעודות והוקרות שלהן זכה, מחברות מתקופת ילדותו, יומנים אישיים שבהם תיעד את פעילותו בחלוף השנים, טיוטות של רשימותיו וספריו, תמלול כ-2500 השיחות ששידר ברדיו, התכתבות ענפה הקשורה לפעילויותיו בחברה להגנת הטבע, חומרים פרסומיים של החברה להגנת הטבע, מכתבי קוראים ומאזינים ועוד.
המחברות שנשתמרו מתקופת לימודיו של עזריה אלון בבית הספר היסודי בעין טבעון (שמו הראשון של המושב כפר יחזקאל) מלמדות על חשיבות הטבע והנוף בעיניו כבר משחר נעוריו. לצד הטיות פעלים, העתקות שירי שאול טשרניחובסקי ואחד העם וסקירה על שלטון בית תלמי, מתאר הילד עזריה את הטבע בסביבתו הקרובה בעמק יזרעאל. אם בתרשים שיצר המציג את כמויות המשקעים בכפר יחזקאל בחורף תרפ"ז, ואם בחיבור שכתב בכ"ז טבת תרפ"ט על הנסיעה לבית אלפא, שרצפת הפסיפס של בית הכנסת העתיק שלה נחשפה ממש באותם הימים על ידי פרופ' אליעזר סוקניק:
ביום השבת, יום בהיר, עלינו בבקר על העגלה ונסענו לראות את המוזאיקה בבית אלפא. כשיצאנו את המושב ראינו שדות שכבר נבטו בהם הזרעים. שדות חרושים חומים ושדות צהובים שגדל בהם ספיח בגבה הגון. כשהגענו אל ההר שעליו בנוי הכפר קומי השתנה המראה: על ההר הצהוב היו אבנים קטנות ועל ידו התפתלה תעלת ההשקאה ומצד ימין היו דרומה למסילה שדות ירוקים שתפסו את כל השטח וצפונה שדות שהזרעים רק נבטו בהם. ככה היה המראה עד בית השטה. בדרך מבית-השטה לתל-יוסף צמחו ערוגות תלתן גדולות וביניהן נראה היה לפעמים נרקיס… כשבאנו לבית אלפא חפשנו תכף את החפירות. נכנסנו לתוך התעלה וראינו שם מקום שיש בו קצת אבנים קטנות לבנות ושחורות… אנחנו רצינו למצוא את המקום ששם כתוב "עקרב" כפי שמסרו אבל לא מצאנו. כעבור זמן מה באו עוד אנשים, הבאנו עוד מים ניקינו עד כמה שאפשר באת ובמטאטא, שטפנו קצת במים וגילינו קצת: כתוב "בתולה" "מאזניים" ו"עקרב". וגם ציורים: איש ובידו מאזניים, עקרב ואיש ובידו קשת. כעבור זמן מה באה אשה אחת והראתה לנו את פני אלת השמש. אחרי כן הלכנו לקטוף נרקיסים ושבנו הביתה בעגלה.
תרשים של כמות המשקעים בכפר יחזקאל בחורף 1927 שהכין עזריה אלון (קוזירובסקי) בן ה-8
חיבור במחברת על הנסיעה לבית אלפא
יעברו שנים עד שעזריה אלון עצמו יהיה בין מובילי מסע ההסברה 'צא לנוף – אך אל תקטוף' שיאסור על קטיפת נרקיסים, כמו גם פרחי בר מוגנים אחרים, במטרה למנוע את הכחדתם. אולם, זיכרון טיול ילדותו בבית אלפא נשאר עימו לאורך שנים. באחת מתוכניות 'נוף ארצנו' ששודרה בשנת 2006 והוקדשה לגן הלאומי בית הכנסת העתיק בבית אלפא, סיפר עזריה אלון למאזיניו: "יש לי יחס מיוחד לבית הכנסת הזה, כי הייתי עד, כילד בעמק יזרעאל, לגילוי שלו. ראיתי את התגלית לפני החפירה הגדולה, בעודה בתעלה, והדבר הזה עשה עליי רושם גדול: שריד יהודי קדום עלה לעיניי מתחת לאדמה! אז עוד לא הכירו רצפות פסיפס יהודיות כמו היום, וזה היה חידוש גדול".
בט"ו בשבט תשע"ג (2013) בהיותו בן 94 הקדיש עזריה אלון את תוכניתו השבועית לחשבון נפש בתחום השמירה על הטבע: "מזה יותר משלושים שנה חדל ט"ו בשבט להיות חג נטיעות בלבד ושבוע ט"ו בשבט הפך להיות שבוע שמירת הטבע והנוף. החלו במצווה החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע, ונוספו עליהן גופים שונים, ביניהם הקרן הקיימת לישראל… במשך יובל שנים של עיסוק בשמירת הטבע והנוף יש לנו בארץ לא מעט הישגים… אי אפשר להצביע על כל מה שנעשה, וקשה לאיש לדמיין לעצמו מה היו פני הארץ כיום אילו לא קמו הגופים הירוקים, ולא נערכה הפעולה ההסברתית והחינוכית, לא נחקקו החוקים, ולא קם הגוף המפעיל את שמורות הטבע ומגן עליהן. די אם נציין שלוש נקודות: הקמת המערכת של שמורות הטבע, הצלת פרחי הבר וההתקדמות העצומה בחקר העופות ובעיסוק בעולמם. באלה הגענו להישגים לא רק בקנה המידה שלנו, אלא במושגים בין-לאומיים. האם אפשר אפוא לנוח במחשבה שכבר עשינו את שלנו?… במה דברים אמורים היום? אולי פחות בהגנה על צמחים וחיות… אלא יותר בהגנה על שטחים פתוחים, על חופי הים, על הנחלים, על האוויר שאנו נושמים ועל דמות הנוף. שבוע שמירת הטבע והנוף הוא הזדמנות לזכור ולהזכיר".
מתוך אוסף האפמרה – הספריה הלאומית
שנה לאחר מכן, ימים ספורים לאחר ט"ו בשבט תשע"ד, נפטר עזריה אלון ונקבר בקיבוצו בית השיטה.
צעיר תימני סובב ברחובות תל אביב. הוא מנסה את כוחו בשורת עבודות זמניות, אך לא שורד באף אחת מהן. הוא מחפש אהבה ואומנם זוכה בה לאחר תלאות רבות, לדוגמה ריחוף מעל בתי העיר העברית בעזרת צרור בלונים. זוהי העלילה הבסיסית של הסרט שנחשב לסרט המונפש העברי הראשון: "הרפתקאותיו של גדי בן סוסי".
גדי בן סוסי המקורי היה אחד משנים עשר המרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען לפני שנכנסו אליה בני ישראל. הוא היה נציג שבט מנשה, וזוהי הפעם היחידה ששמו מופיע במקרא. למי שזוכר את הסיפור, למעט כלב בן יפונה ויהושע בן נון, שאר המרגלים נחשבו חוטאים משום שהוציאו את דיבת הארץ רעה. זהו אם כן האֶרְמֵז שעומד ברקע כוכב הסרט שנדבר עליו כעת. האם מאחורי בחירת השם התנ"כי עמדה כוונה מיוחדת? האם מדובר בשם אקראי? נניח לקוראות ולקוראים להחליט לבד.
גדי שלנו, כאמור, הוא ככל הנראה עולה חדש, שעל פי תסרוקתו ובגדיו הגיע מתפוצות תימן. על פי הכתוביות העלייה לארץ ישראל הפכה אותו לאדם חדש, וכעת, לאחר שכבר למד תורה, הגיע זמנו למצוא עבודה. הוא יוצא לדרך ברחובות תל אביב הקטנה ושומע זעקה לעזרה, אך כמו דון קישוט, טועה בפרשנות המצב ומסתבך עם המשטרה. הוא ממשיך ומנסה את כוחו בממכר גלידה ושקדים קלויים, כשברקע לכל ההתרחשויות ניתן לזהות גם מבנים איקוניים בתל אביב דאז, כמו הגימנסיה הרצליה המפורסמת.
הסגנון כולו חלומי וסוריאליסטי, איבריהן של הדמויות יכולים להימתח לפתע, גדי מסוגל להיבלע בעגלת גלידה, ואהובתו העתידית מצליחה להצילו מבור עמוק בעזרת עץ דקל גמיש במיוחד וכוחה העז של האהבה. התפתחות של ממש אין בעלילה, והדמויות שטוחות, אך יש טוויסט. את הסוף, אם כן, לא נגלה.
קצת פרטים טכניים על הסרט: הוא אילם ואף נטול פסקול. הציורים בשחור־לבן. אורכו כשמונה דקות, והוא הופק ויצא בשנת 1931. למען ההשוואה, נזכיר שארבע שנים קודם לכן כבש את העולם סרט אנימציה שחור־לבן אחר, שבו כיכב עכבר אחד שיכבוש את העולם. זה לא היה גורלו של גדי שלנו, שגם יוצריו התייחסו אליו בדיעבד די בזלזול.
את הסרט הפיקו האחים אגדתי, ברוך ויצחק, שהיו מאבות הקולנוע העברי בישראל. הם שכרו לשם כך את אביגדור המאירי, המשורר רב הפעלים, שיכתוב חרוזים מלבבים; ואת הצייר והקריקטוריסט אריה נבון, שהיה אחראי על ההנפשה כולה. על כל אחד משלוש צלעות המשולש הזה אפשר לכתוב הרבה מאוד, ונתחיל בעובדה שכל המעורבים הגיעו לארץ על סיפונה של האונייה המפורסמת רוסלאן. עם זאת, אנחנו נספר כאן בקצרה בעיקר על המאייר, שנוכח הנסיבות נקרא לו האנימטור העברי הראשון בארץ ישראל.
דיוקנו של אריה נבון. מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
אריה נבון נולד באוקראינה והגיע, כאמור, ב-1919 לארץ ישראל עם משפחתו. הוא ועוד שניים מאחיו, שלושה מתוך חמישה ילדים, נעשו כולם ציירים. במסגרת הקריירה הענפה שלו אייר קריקטורות עבור "דואר היום", עיתונו של איתמר בן אב"י ולאחר מכן עבור "דבר". לצד זאת אייר את ספריהם של בכירי הסופרים והמשוררים, צייר דיוקנאות, עיצב תפאורות לתיאטרון ויצר רצועות קומיקס.
בספרו האוטוביוגרפי "בקו ובכתב" שיצא לאור זמן קצר לפני מותו, סיפר נבון בפסקה קצרה על תהליך יצירת הסרט (ואף טעה בשמו וקרא לו "יוסי בן גדי"): "ישבתי כעשרה ימים בסטודיו של [אגדתי] וציירתי ציורים רבים. אגדתי, יחד עם אחיו יצחק, צילם את הציורים על שולחן־הנפשה שהיה בנוי בצורה די פרימיטיבית. פנסי החשמל שהאירו את הציורים נמצאו בראש מבנה מיוחד. יצחק היה מטפס על המבנה ומשם מכוון את האורות. בעיה נוספת – האורות משכו את הזבובים והם נעמדו על הציורים. בהסרטת הניסוי הופיעו זבובים פוטוגניים אלה בסרט בגודל של פילים…היה זה סרט די רע. וולט דיסני עשה זאת טוב יותר. בכל אופן, היה זה סרט האנימציה הראשון בארץ".
נשוב כעת אל גדי שלנו. הסרט ה"די רע" באמת לא הותיר חותם רב על התעשייה הישראלית, ונשאר רק עם תואר הכבוד "הראשון". הוא הוקרן במשך שבוע בלבד לפני שנעלם בתהומות הנשייה. למרבה המזל, עדיין אפשר לצפות בכולו הודות לארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג לקולנוע.
